תולדות ישראל: כרך א': מוצא דבר
זאב יעבץ
|
סדר התוספות: ד. החיתון בבנות כנען בימי האבות ה. ברית מלכי פלישתים עם אברהם ויצחק ז. מכירת יוסף יד. קושי השעבוד טו. פרשת משפטים טז. מעשה עגל יז.
הבכורה והלויה יח. העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק יט. משפחת הקיני כא. כיבושי יחיד של יהודה ובית יוסף כג. דעת קדמונינו על ימי השופטים כו. יחס בית שאול כז.
הערה כוללת לסדר השופטים, יחוס הקרחי, ויחס בית דוד
וכהנים גדולים 1. הרפאים. גבולות ארץ הרפאים הם גבולות ארץ עמון
מצפון וארץ מואב מדרום, כי שני העמים האלה כבשו את הארץ ההיא: אלה לקחו את הצפון ואלה לקחו את הדרום
(דברים ב'), ולפי העולה היה שם "רפאים" שם מיוחד לעם אחד, ושם כולל
לעמים רבים, לכל העמים היושבים ממזרח הירדן ככל אשר היה שם הכנעני שם כולל לשבעת
העמים: הרפאים הגמורים שבבנו על גבול הצפון, ומשם ועד היבוק שכנו הזמזומים שלדעתנו
נקראו גם "זוזים" (בראשית י"ד, ה') גם צמים (איוב ה', ה'. י"ח, ט'. כי בספר איוב נמצא גם את רפאים גם את
האימים בתורת צלמי בלהות), ובנגב שכנו האימים. וגם שני העמים האלה היו אחים לרפאים ונקראים בשמם. ויען כי לעמונים היו הזמזומים שהם רפאי
הצפון עקר, כי אותם כבשו ובמקומם התישבו, על כן קראו לכל הרפאים זמזומים
(דברים ב', כ') והמואבים שלהם היו האימים, שהם רפאי הדרום עקר, כי בהם נלחמו המואבים
ואותם כבשו, על כן קראו לכל הרפאים אימים (י"א). ודבר זה מסתייע היטב ממעשה כדרלעמר, שכתוב בו "ויכו את רפאים בעשתרות
קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים" (בראשית
י"ד, ה'). ושתים שמענו ממקרא זה: האחת כי "הרפאים" שם מיוחד לאומה מיוחדת
(מלבד שהוא שם כולל גם לזמזומים גם לאימים כמפורש בספר דברים), ועל כן מנה הכתוב
בפסוק זה שבבראשית את הרפאים הגמורים לבד ואת האימים לבד; והשנית כי לא רק בפי המואבים
בלבד נקראו הרפאים הדרומים אימים, כי אם גם בפי כל, וגם בפי נותן התורה בכבודו
ובעצמו, רק בפי המואבים נקראו כל הרפאים כלם אימים. וכי קריתים מושב האימים היא בדרום, ונחשבת על ערי מואב
ונמנית עמהן, מתפרש בחמשה מקומות במקרא (במדבר ל"ב, ל"ז. יהושע י"ג, י"ט. ירמיה מ"ח, א'. כ"ג. יחזקאל כ"ה, ט'). וכך היה סדר מסעי כדרלעמר הבא משנער מן הצפון: בתחלה פגע בקצה גבול הרפאים
הגמורים הנקראים רפאים סתם, אשר לפי דברינו יושבים הם בצפון, ואחרי כן עבר בגבול
הזוזים שהם לפי דעתנו הזמזומים, השוכנים מצפון נחל יבק, אשר לכדו אחרי כן
העמונים, ומשם עבר כדרלעמר אל רפאי הדרום שהם עם האימים, ומשם יצא את גבול ארץ
הרפאים ויבא אל "החרי בהררם שעיר". ואע"פ שהיה עקר מושב הרפאים מעבר הירדן
מזרחה עברו מעטים מהם את הירדן ויאחזו בעבר הירדן ימה (יהושע י"ז, ט"ו). ועל שמם נקרא גם שם העמק, אשר מנגב
לירושלים, עמק רפאים (ט"ו, ח').
2. חצרים. שהוא הגבול הצפוני למושב העוים (דברים
ב', כ"ג) תקרא רפיח (אונקלוס
שם) ובלשון העמים Raphia,
אשר עשתה לה שם בימי מלחמת מלכי בית תלמי ומלכי בית סלק בימי בית שני. 3.
הכנענים. ובארץ עבר הירדן
ימי נאחזו משפחות בני כנען הנמנה רביעי לבני חם בלוח העמים [פאֶלקערטאפעל, הלא
היא הפרשה העשירית שבס' בראשית]
(בראשית י', ו') ושם בפרשה
נפרטו המשפחות האלה לשמותיהן:
צידון חת (ט"ו)
היבוסי האמורי הגרגשי (ט"ז) החוי הערקי הסיני (י"ז) הארודי
הצמרי החמתי (י"ח). מלבד
הפרשה הפורטת הזאת נמצאה עוד פרטת אחרת הדומה אליה במקצתה ולא בכלה. הלא היא פרשת ברית בין הבתרים המבטחת
לאאע"ה לתת לזרעו את ארצות הכנעני, שם נפרטו: הקיני, הקנזי, הקדמוני (ט"ו, י"ט) החתי הפרוי
הרפאים (כ) האמורי הכנעני הגרגשי והיבוסי (כ"א). השמות הדומים שבשתי הפרשיות אלה הם: החתי היבודי האמורי הגרגשי. והנה בדברים היוצאים מפי משה והנביאים
על גויי כנען שארצותיהם היו לנחלה לישראל, נזכרו רק שבעה גוים ששמותיהם מתלקטים
מתוך שתי הפרשיות הנזכרות ואלה הם החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, החוי, הכנעני
והפרזי. [לפעמים נשמט שם אחד או
שנים מהם] (שמות ג', ח'. י"ז. י"ג, ה'.
כ"ג, כ"ג.
ל"ג, ב'. ל"ד, י"א. דברים ז'. א'. כ', י"ז.
יהושע ג', י'. ט', א'. ג'. י"ב ח'. כ"ד,
י"א. שופטים ג'. ה'. מ"א ט', כ'.
עזרא ט'. א'. נחמיהט', ח'). ובכן לא נחשב צידון הרשום ראשונה בפרשה
ראשונה כלל לענין הכבוש בשום מקום, כי אם חמשת הגוים הסמוכים לו, וגם חמשת
האחרונים לא נזכרו כלל. ומן הפרשה
השניה לא נזכרו לעולם שלשת הגוים הראשונים והדעות רבו עליהם גם בין הקדמונים
(ב"ב, ג"ו). גם נשמט
ממנו החוי הנמנה בפרשה ראשונה, והמנוי בתוך עמי הכבוש, וכנגדו נוסף הפרזי אשר לא
נמנה בפרשה ראשונה, והמנוי גם הוא בתוך עמי הכבוש, וגם הרפאים שעקר משכנם היה
בארץ הגלעד נמנו רק בפרשה שניה, ובפרשה ראשונה לא נמנו. מנין הכנעני שהוא לכל האומות הנמנה גם בתורת
פרט לאומה מיוחדת מן המתמיהים הוא.
וכל מאמצי המבארים לישבו ישובו ריקם. והאחד אשר מצא את הנכונה בדבר הוא הראב"ע האומר: "ועשתי עשר בנים היו לכנען ואחרי
שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים" (ראב"ע בראשית ט"ו, י"ט) ומעתה אין עוד כנעני אלא שם כולל רק
לעממים הקטנים הערקי, הסיני, הארודי, הצמרי והחמתי (בראשית י', י"ז-י"ח), אבל העמים האחרים המנוים
נעשו כל אחר מהם פרט לעצמו, ולא יקראו עוד על שם אביהם. ועתה נדברה נא על שבעת העמים האלה לפרטיהם. א. חת היה הבן
השני לכנען (בראשית י', ט"ו)
ויהי עקר מושב בני חת על נהר פרת, על כן נמנתה ארצם בין גבולות א"י
מצפון (יהושע א', ד') ויהיו שם
לממלכה גדולה כאחת הממלכתו האדירות בימי קדם. את פרשת דברי הגוי העתיק תמצא במאמר "החתים" לחכם מר אליהו ספיר (הארץ 161). ויהיו נקראים בני חת יושבי הצפון "החתים" בל"ר (יהושע
שם. שופטים א', כ"ו. מ"א, י', כ"ט. מ"ב, ז'. ו'. דהי"ב א', י"ז) ומאלה נפרד שבט אחד בני חת, ויבא
ארצה כנען ויהי עם יושב הרים (במדבר י"ג, כ"ט. יהושע י"א, ג'). ויקרא השבט הזה "החתי" בל'
יחיד למען הבדילו מעקר האומה היושבת בצפון. לבני החתי היתה חברון לנחלה בימי האבות (בראשית כ"ג). מן העם הזה לא נזכרה כל מלחמה, בס'
יהושע ושופטים, בישראל. אך את
מרביתו גרשה הצרעה עם שני מלכי האמורי (יהושע כ"ד, י"ב) כי כן נזכר
בתורה (שמות כ"ג, כ"ח)
וקרוב הוא כי מן העם הזה קבלו ב"י גרים, כי שני שרי צבאות ישראל
נקראו בשם "החתי": אחימלך בימי שאול (ש"א כ"ו, ו') ואוריה בימי דוד (ש"ב כ"ג, ל"ט). ב. היבוסי הבן השלישי לכנען (בראשית י', ט"ז)
היה גם הוא עם יושב הרים (במדבר י"ג, כ"ט. יהושע י"א, ג')
אך עם קטן מאד ולא היתה לו בלתי ירושלם לבדה. ג. האמורי הבן הרביעי לכנען (בראשית י', ט"ז)
עם גבוה "כארזים וחסון כאלונים" (עמוס ב', ט') היה ראש העמים יושבי
ההרים. ושם ההר גדול העובר מרבית
הארץ, אשר נקרא אחרי כן הר יהודה ואפרים נקרא בימי משה הר האמורי. ד. לגרגשי הבן החמישי לכנען (בראשית י', ט"ז)
הנמנה שבע פעמים במקרא בתוך שאר אחיו, אין רמז ואין זכר גם למעשיו גם למקום מושבו. ולפי מסורת קדמונינו (ירושלמי שביעית
ו', א') "פנה והלך לו לאפריקי"
כשנכנסו ישראל לארץ. ה. החוי הבן הששי לכנען (בראשית י', י"ז). מבניו היה נשיא הארץ בשכם בימי יעקב
אע"ה (ל"ד, ב') ובימי יהושע היתה גבעון ובנותיה לבני החוי. וישלימו את בני ישראל (יהושע י"א,
י"ט) ואת יתר החוי גרשה הצרעה (כ"ד, י"ב. שצות כ"ג, כ"ח). ו. הכנעני. על שם כנען אבי כל יתר העמים האלה יקראו הערקי הסיני (בראשית
י', י"ז). הארודי הצמרי
והחמתי (י"ח). וישב רק המעט
מהם בהרים, אך מרביתם ישבו בעמקי הארץ (במדבר י"ד, כ"ה) בערבה (דברים
י"א, ל') ובשרון על יד הים
(יהושע ה', א'. במדבר י"ג, כ"ט)
ועל יד הירדן (במדבר שם) ממזרח ומים (יהושע י"א, ג') לאמר על יד הירדן ועל חוף ים
הגדול. ויהי איתן מושבו בצפון
הארץ כאשר יתבאר במקומו בגוף הספר.
ז. הפרזי לא נמנה בין בני כנען בלוח העמים
(בראשית י'). אך נמנה עמהם בברית
בין הבתרים (ט"ו, כ') סמוך
אל הרפאים, אשר היה קרוב להם גם במקום, אשר יער גדול היה עליו (יהושע י"ז, ט"ו)
וגם הוא היה מיושבי ההרים (י"א, ג')
וטפל תמיד לכנעני (בראשית י"ג, ז'. ל"ד, ל'.
שופטים א', ד'. ה'). __________________ ב: חוט משוך בטבע משפחת אברהם
פקידת
אברהם ושרה בבן לעת זקנתם המפורשת בדברים ברורים בתורה מסתייעת היא בכללה מאליה
בלי שום כונת ספור גם מתולדות רבים מקרובי אאע"ה, כי כלם היו קשים בנעוריהם
להוליד וללדת. והנה על יצחק רבקה
ורחל כי עקרים היו, הלא ידענו ברור מפי הכתובים (בראשית כ"ה, כ"א. כ"ט, ל"א). אך גם תרח גם נחור גם מלכה אשתו בת הרן
היו מטבעם קשים להוליד בנעוריהם.
מארפכשד עד תרח היו שבעה דורות וכלם הולידו בני שלשים ובני חמש ושלשים. ותרח הוליד בן שבעים שנה (י"א, כ"ו) וגם נחור ומלכה אשתו החלו להוליד בנים
בימי זקנתם אחרי לדת שרה את יצחק לאברהם, על כן שמח אבינו זה בשמחת קרוביו
כי "ילדה מלכה גם היא" (כ"ב, כ') בבאה בימים. ואם תאמר כי רק היא אחרה ללדת, אבל נחור בעלה הוליד בנים
מאשה אחרת? הרי כבר
נאמר "את עוץ בכורו"
(כ"א) לאמר בכורו של נחור, ובכן
לא היה קודם לכן שום בן או בת גם לו גם לה, וכדברי רמב"ן "והנה אברהם בצאתו מחרן בן
ע"ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה אבל עשה להם ה' נס שנפקדו
בימי הזקנה וזה טעם מלכה גם היא"
(רמב"ן שם כ"ב, כ').
ולפ"ז יתבאר היטב, מדוע דבקה גם נפש תרח גם נפש אברהם בלוט בן הרן, אין
זאת כי אם יען אשר הוא היה בימי צאת אברהם מהרן השריד האחד לכל בית תרח, כי הרן
אבי לוט מת ואברהם ונחור כבר הזקינו זניהם ובנים לא היו להם. ________________ ג: מלחמת כדרלעמר
מלחמת
א"א בכדרלעמר לא סופרה בתורת נס, כ"א בדרך הטבע. על כן יפלא מאד כי עלתה ביד שלש מאות
ושמונה עשר איש להכות את ארבעת המלכים אר הכו את כל עבר הירדן ואת שעיר ואת סדום
ועמורה אדמה וצבוים, ועוד יותר יפלא כי גם מעט האנשים האלה נחלקו לשני מחנות
ככתוב "ויחלק עליהם"
(בראשית י"ד, ט"ו).
אולם אם נתבונן היטב במקרא יצא לנו, כי אאע"ה היה המעורר הראשון
והשר והמצביא במלחמה וחניכיו ילידי ביתו היו הראשונים באנשי המלחמה, אך
לא היחידים כי גם ענר אשכול וממרא וכל עמם נלוו עמו, וסדר הכתובים
כך הוא: "ויבא הפליט ויגד
לאברם... והוא שוכן באלוני
ממרא" וסמוך לו "אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם". וטעם הסמיכות הוא לאמר: על מנת כן שכנו יחדו להיות לעזר
ולמעוז איש לאחיו ביום מלחמה.
ולולא זאת הנה הדברים מיותרים במקומם והם שמרו את הברית וילכו עמו הם וכל
אנשי מקום. ודבר זה מסתייע ומוכרע
מדברי א"א במחלו למלכים את השלל אשר אמרו לתת לו. כה היו דבריו "בלעדי" לאמר: חלילה לי מחלל את ידי בקחתי שלל, "רק
אשר אכלו הנערים" ההולכים ברגלי מן הצדה את זאת תמחל להם למפרע, אך יותר לא
תתן להם כי לי המה. וככל אשר אני
אינני רוצה ליהנות כן אינני רוצה כי יהנו גם הם, אבל "וחלק האנשים אשר הלכו אתי" לאמר אנשי ענר אשכל
וממרא בהם נוהג דין אחר, כשם שמחלתם לנערי את אכילתם במלחמה, כן יש לכם לתן להם חלק
גם בשלל. וגם "ענר אשכל
וממרא" בעצמם הם יקחו חלקם הגדול מחלק אנשיהם, באשר הם ראשי הגדודים
המפקדים אותם ומושליהם, כי אני אוכל למחול רק על חלקי וחלק עבדי אשר לי הם, אך
חלק האנשים אשר לא ברשותי הם לא נתן לי למחול. _____________ ד: החתון בבנות כנען בימי האבות
האסור
הראשון לחתון בבנות כנען, שאסרה תורה
(דברים ז', ג') היה
אאע"ה (בראשית כ"ד, ג'), ועשו כי נשא מבנות הכנעני עשה מורת רוח ליצחק
ולרבקה (כ"ו, ל"ד-ל"ה) ויצחק ורבקה שמו את לבם לבלתי יכשל
יעקב בנם בעון זה (כ"ו, מ"ו. ח"ח, א'. ו') וגם עשו שם לכפר את דבר התחתנו בבנות כנען הרעות בעיני
אביו (כ"ח, ח'-ט') ובכן היה אסור זה חמור בימי אבות,
אבל בימי השבטים לא נזהרו בו (ל"ח, ב'.
מ"ו, י'. ועיין
ראב"ע שם. רש"י ג', י"ג) ורבי נחמיה אומר על נשי בני יעקב, כי
כנעניות היו (ודבר זה נשמט ממקומו
ממדרש ב"ר פ"ד ונמצא בילקוט בראשית קמ"ג ומובא ברש"י בראשית
ל"ז, ל"ה. וברמב"ן
בראשית ל"ה, ב'). ______________ ה: ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק מבקרי
כתבי הקדש השמחים לזיף את ספר תורתנו, מצאו להם תאנה להוציא את דבר ברית אבימלך
עם יצחק (בראשית כ"ו) מידי חזקת מאורע עומד בפני עצמו ולשומו
רק לנוסח שני לדבר אברהם עם אבימלך
(שם פרשה כ'. וי"ג
פסוקים האחרונים לפ' כ"א).
ואלה הן הראיות אשר הביאו:
1. דמיון שם אבימלךופיכול בשתי
הפרשיות. 2. דמיון הספור של אמירת האבות על נשיהם
כי אחיותיהם הן. 3. כריתות הברית שבשתיהן. 4. דבר ריב הבארות שבשתי הפרשיות. 5. וטעם קריאת
באר שבע שבזו ובזו, ומדברי רוח קדים אלה וכאלה הקלו דעתם להחליט, כי אברהם ויצחק
היו שני שמות לאיש אחד. בטרם נבטל
את הטענות האלה לפרטיהן נתבונן נא על שתי הפרשיות האלה בכללן ונכוון אותם אחת
כנגד אחת. לפי טענת המבקרים
הנמהרים האלה אין כל עצמה של פרשה זו אלא ספור אחד, שבפי שני מספרים או ביד שני
סופרים רחוקים זה מזה שנשתנה רק בעקר אחד, שזה ספר אותו על אברהם וזה על
יצחק. וימים רבים אחרי כן נמצאו
שני הנוסחות האלה ובתמימות גדולה הכניס כותב התורה את הנוסח התולה ספור זה
באברהם בתולדות אברהם והנוסח התולה את הספור ביצחק בשל יצחק. דברי
שקר כאלה יכולים להתקים, כל זמן שתורת המבקרים החדשה תורה היא לנו. וכל זמן שאנחנו מאמינים בה אמונה שלמה,
מבלי להרהר אחריה. לא כן כשאנו
מסתכלים בתורתנו העתיקה המעידה על עצמה, כי פרשה כ"ו לא נוסח שני
הוא, כי אם חלק שני הוא למאורע שתחלתו היה בימי אברהם. ועל כן מלבד אשר נזכר בפרשה זו של יצחק
שם "אבהם" ארבע פעמים בדבר ה' אליו העושים את
גדולת אברהם וצדקתו תנאי לזכות בנו
(שם פסוק ג', ה'. ושתי
פעמים בפסוק כ"ד) הנה נזכר
בפרשה זו שם אברהם פעם אחת בפסוק הראשון המכוון בפרוש, את כלל מאורע עקירת מקום
של יצחק לארץ פלשתים למאורע דומה שאירע לאברהם, וכשם שירד אברהם למצרים מפי הרעב
הראשון, כך עקר יצחק את רגליו לרדת מצרימה מפני הרעב השני אלא שנתעכב ע"פ
הדבור. ובכן מפסוק זה יתברר לנו, כי
מושב יצחק בגרר איננו צל דמיון חולם של ישיבת אברהם בגרר, אבל עכבת יצחק בגרר
מאורע מלא הוא לעצמו, ותולדה מוכרעת היא מן הרעב שהיה בימיו, ככל אשר היתה ירידת
אברהם אבינו למצרים מאורע מלא לעצמו ותולדה מוכרעת מן הרעב שהיה בימיו של
זה. ובכן מונעת הפרשה בתחלת דבריה
שום שתוף לישיבת גרר של שני האבות בשומה את עקירת יצחק דוגמה שלמה לעקירת אברהם,
כי שניהם כוונו למצרים אלא שנגלה הקב"ה על יצחק ויאמר "אל תרד מצרימה, גור בארץ
הזאת" ועל אברהם לא נגלה
במצוה זאת, על כן היו שני האבות שוים רק ברצונם נבדלים במעשיהם לענין ירידת
מצרים. ומלבד זה שנזכר אברהם
בפסוק הראשון שבתחלת המאורע להודיע את טעם העקירה, הנה נזכר שמו עוד שלש פעמים (בפסוק ט"ו וי"ח) המוציאות את מעשי יצחק מדמיון תועה
ועושים אותו לתוספת ולתשלום למאורע אחד בתולדות אברהם. ובסַפר הכתוב כי שב יצחק "ויחפור את בארות המים אשר חפרו
בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא
להן אביו" הננו רואים כי יש
כאן אב חופר ראשון שחפר בארות למקנהו במקום זה, ויש כאן בן חופר שני אשר רב את
ריב ירושתו מיד עושקיו וכי גם השמות אשר קרא הבן לבארות אשר חפר אביו ויסתמום
פלשתים בעברת זדונם הם הם השמות אשר קרא להן אביו. ובכן יש כאן ידיעה ברורה ומבוררת היודעת להבדיל בין אברהם
האב ליצחק הבן ואם יש כאן טעות הרי היא של מבקרי החול ולא של הסופר הקדוש. ועתה נבוא נא אל הפרטים. 1. כריתות ברית אברהם ומלך פלשתים היתה
בימי לדת יצחק לפי העולה מן הכתובים.
ואז היה אברהם בן מאה שנה וכריתות ברית יצחק היתה עם מלך פלשתים כחמש
ושבעים שנה אחרי כן "אחרי מות אברהם" (בראשית כ"ו,
י"ח). ועתה הנה קשה מאד
בעיני המבקר אם אפשר, כי יהיו שני מלכים בעלי שם אחד או שני שרי צבאות בעלי שם
אחד. על זאת נשיב אנחנו כשם
שאנחנו מאמינים בני מאמינים לסופרי החול כי היו שני Cornellius Scipio לרומים, כך אנו מאמינים
לסופר הקדוש כי שני אבימלך ושני פיכול היו לפלשתים. וכשם שאין אנו מהרהרים ח"ו על הקסר קלודיוס ונירון קיסר
ואין אנחנו אומרים עליהם כי לא היו ולא נבראו כי אם שני דמיונות של הקונסול Claudius
Nero שהיה ברומי בימי מלחמת הפונים השנית, כך
אין אנו מפקפקים על אבימלך ופיכול שבימי יצחק לאמר עליהם כי שני דמיונות הם
לבעלי השמות ההם שבימי אברהם אלא אומרים אנו שהשם אחד והגופים מחולקים. ומלבד זה הנה השם אבימלך איננו שם
מיוחד כלל לאדם אחד כי אם שם כולל לכל מלכי פלשתים, כשם שהיה פרעה שם כולל לכל
מלכי מצרים וגם מלך פלשתים שבימי שאול שידדענו בו, כי שמו המיוחד אכיש (ש"א
כ"א, י"א) נקרא גם הוא בשמו הכולל "אבימלך"
(תהלים ל"ד, א')
ועיין רש"י שם. 2. דמיון אמירת יצחק על אשתו כי אחותו היא
מתפרש מאליו, כי הסכנה לא חדלה עוד, ומפריצות עמי בני חם שגם הפלשתים מכללם לא
נפל עוד דבר, אך בכלל הדבר שונים שני המאורעות תכלית שנוי, כי אבימלך שבימי
אברהם הביא את שרה לרשותו, וה' נקם את נקמתה בהביאו תחלואים על אבימלך ואשתו
ואמהותיו ולא נצל אלא בתפלת אברהם ובימי אבימלך שבימי יצחק לא היה שום דבר רק
בהודע לו כי רבקה היא אשת יצחק ולא אחותו התרעם עליו על אמרו אחותי היא ויעבר
קול כי כל הנוגע בו ובאשתו יומת. 3. גם הבריתות היו שונות שנוי גדול: לפני אברהם שם אבימלך הראשון מכבר את
כל ארצו לשבת כטוב בעיניו, וכריתות הברית לא היתה אלא תוספת קשור. ואבימלך השני כמעט גרש את יצחק וביאת
אבימלך וכריתות בריתו היו פיוס בראותו, כי לא טוב להיות לו אויב תקיף כיצחק אשר
אמר לו "ראו ראינו כי היה ה' עמך". 4. גם דבר ריב הבארות לא היה שוה בשני
הזמנים. כי בימי אברהם רק גזול
גזלו עבדי אבימלך הראשון ורק באר אחת ואחרי הוכיח אברהם אותו מהר וישב אותה
לו. ובימי יצחק לא גזלו
עבדי אבימלך השני ולא באר אחת כי אם הפלשתים סתמו את כל הבארות אשר חפר
אברהם אביו ויצחק שב ויחפור אותם ביד חזקה. וגם על שתי הבארות
"עשק ושטנה" אשר חפר מחדש היה ריב. ואבימלך השני לא דרש את משפטו ולא חדל הריב עד כי הוסיף יצחק
להרחיק מהם "ויעתק
משם". 5. ובקריאת שם באר שבע יש הפרש גדול בין
שני המקומות: בפרשת אברהם
(כ"א, ל"א) שם העיר
באר שבע הוא עקר, וטעם השם הוא מתן שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך הראשון לשם
שבועה[1],
ובפרשת יצחק (כ"ו, ל"ג) שם הבאר "שבעה"
הוא העיקר, והטעם שם הבאר הוא שם המקום שנקרא עוד מימי אברהם "באר שבע". וכך הוא פירוש הכתוב: ויקרא אותה [את הבאר החדשה]
שבעה [ומאיזה פעם?] על כן [כמו "כי על כן"] "שם העיר באר שבע". ועי' לשון זה איוב ל"ד, כ"ז. ובכן קרא את שם הבאר החדשה בשם העיר
וחסרון פעל "קרא" לפני מלת שם העיר מוספת ראיה מכרעת
לדברינו. ____________ לפי
המסורת העברית היה נמרוד בן חם הראשון לבעלי המלחמה אשר שמו את חרבם מעוזם. ובכן יצאה שיטת הכבוש הקשה מבני
חם. אך על צאת שיטת הכבוש הרך, לאמר,
דבר המסחר מבני חם, יש מקרא מפורש:
"וכנען ילד את צידון"
(בראשית י', ט"ו) ואת
העם הצידוני ידענו, כי אבות הסוחרים היו.
אך לא הצידונים בלבד היו סוחרים כי אם כל הכנענים סוחרים, כאשר יעיד שם
כנעני המורה גם על איש סוחר
(ישעיה כ"ג, ח'. איוב
מ', ל'). הנה מצאנו בימי א"א
בחברון אצל בני חת שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כ"ג, ט"ז). בני שכם החוים מסרו נפשם גם בשביל בנותיהם של העברים. גם בשביל תקותם למצא אנשים בעלי ברית
מסחר (ל"ד, כ"א), גם
המצרים בני חם היו נוחים מאד להרבות מספר בעלי ברית מסחר (מ"ב, ל"ד). אך לב בני ישראל לא נטה אל המסחר ויהיו
הישמעאלים "השוכנים על פני
מצרים" (כ"ה, י"ח) הראשונים במשפחות העברים אשר שלחו
במסחר ידיהם "ויהיו גמליהם
נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (ל"ז, כ"ה)
וגם בקרב המדינים השוכנים עמהם היו "סוחרים"
(כ"ח). ___________ בפרשת
מכירת יוסף היו סתומות רבות לפי הפשט הפשוט עד שבא הגדול בכל פשטני הדורות הלא
הוא הרשב"ם ויאר עינינו בבאור פרשה זו. אך לדאבון לבנו מעטים הם האנשים בקרבנו אשר שמו לב לבאורו
היקר הזה, אשר בגללו החשך מפני האור בענינו, גולל הוא גם חרפה גדולה מעל אבות
עמנו. אך הרשב"ם בחכמתו
הגדולה נהג את מנהג רש"י זקנו לכתוב רק את התשובה ואת הפתרון ולא את השאלה
ואת החידה; אך אנחנו הננו להציע
את הזרות ואת הקשות שבפרשה זו לפי דעת כל הפרשנים בטרם השמענו את דעת
הרשב"ם. הראב"ע
אמר לפרש כי המדינים והישמעאלים הנזכרים בערבוביה גדולה שני שמות הם לאומה אחת
ויבא ראיה מן הכתוב שבספר שופטים
(ח', כ"ד) שנאמר שם על המדינים "כי ישמעאלים הם". והנה מלבד אשר אי אפשר כי בדור השני
לישמעאל ולמדין יתערבו שני העמים ויהיו לעם אחד; ומלבד אשר גם אלו היה כן לא נהפך הכותב בלשונו לקרא אותם
בפרשה אחת ובספור אחד פעם בשם זה ופעם בשם זה, כי אם היה בוחר לו שם אחד לאומה
זו אם ישמעאלים בלבד או מדינים בלבד לבלתי בלבל את הקורא על לא דבר. הנה הטיב הרמב"ן להוכיח כי העם
המדיני הידוע והמפורש היטב בשמו לא נקרא מעולם בשם אומה אחרת ומאמר "כי ישמעאלים הם" שבספר שופטים איננו חוזר על המדינים כי
אם על הימעאלים אשר נמצאו בערב הרב של העמים שלא נתפרשו בשמותיהם המיוחדים
ושנקראו רק בשם כולל "בני
קדם" (שופטים ו', ל"ג). יען כי שלח אברהם את כל בני הפילגשים
שגם ישמעאל בתוכם אל ארץ קדם
(בראשית כ"ה, ו'), אשר באו עם מדין ועמלק למלחמה. ובכן אמר הרמב"ן להחליט, כי
הישמעאלים היו בעלי הגמלים, והמדינים היו בעלי הסחורה ובני יעקב מכרו את יוסף
להמדינים והמדינים לא מכרו כי אם מסרו אותו לישמעאלים שלוחיהם להוליכו מצרימה
ולמכרו שם. ובדבר הזה מתישב המקרא
האומר כי פוטיפר קנה את יוסף
"מיד הישמעאלים"
(בראשית ל"ט, א'). כי
לדעת הרמב"ן לא הלכו המדינים עם שלוחיהם הישמעאלים ובכן לא קנה פוטיפר את
יוסף מן המדינים מיד ליד כי אם מיד הישמעאלים, אך לעמת זה העקר חסר מן המקרא
המספר את מכירת יוסף. כי
מאמר "וימכרו את יוסף לישמעאלים" הוא מפרש על מסירת המדינים הסוחרים את
יוסף לשלוחיהם שדבר זה באמת אינו אלא טפל, ועקר הספור הלא הוא גוף המכירה שמכרו
אותו אחיו לקוניו נותני מחירו.
ועוד אם נוציא את מלת וימכרו מראשית משמעה שהיא מכירה בדמים ונפרשה "וימסרו", הנה תקפה עלינו
השאלה מה ענין מסירה לסכום של ממון שכתוב שם? כי נאמר וימסרו את יוסף לשלוחיהם בעשרים כסף? ולדברי רש"י המפרש כי אחי
יוסף מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים הלא יקשה לנו מדוע נזכרו בפסוק זה
המדינים לפני הישמעאלים ובאמת הלא מאוחרים הם לישמעאלים בסדר המכירות לפי דעת
רש"י. וגם דבר המכירות הרבות
אשר החזיק בו רש"י לפי מדרש האגדה קשה מעט, ודעת הרמב"ן לא התישבה בזה
באמרו "והנכון לפי הפשט מה
שאמרנו" אבל רבותינו אמרו
שנמכר פעמים "רבות". מלבד
זאת יש עוד קושיה גדולה לפי הפשט הפשוט.
הנה לפי העולה מן הכתובים לא זזה יד ראובן מיד אחיו, כי עצת הבור הלא
ממנו יצאה למען תמצא ידו להצילו, ועתה אם יעשה כדבר הזה לעזבו ולהניחו ביד
המתנכלים להמיתו, מה הועיל בתקנתו?
אלא על כרחנו אנחנו אומרים כי ישב עם אחיו ולא מש מהם, וכאשר שב אל הבור
קם מתוך אחיו. גם ממשמעות הכתוב
מוכח ומוכרע כי הדרשה כי ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו או כי בא יומו בינתים
לשמש את אביו אינו מתישב על סדר המקראות כלל וכלל, כי דברי הפסוק "וישב ראובן אל הבור" ודברי הפסוק הסמוך לו "וישב את אחיו" מוכיח כי תכופים היו הדברים, כי תיכף
אחרי בא ראובן מן הבור בראשונה לא הלך ראובן הליכה אחרת כי אם לאכל לחם עם אחיו
ותיכף אחרי כלותו לאכול לא הלך הליכה אחרת כי אם אל הבאר. ובין ביאה זו לשיבה זו לא הפסיקו
הליכות אחרות, אך עתה הלא יקשה לנו שבעתים מדוע נבהל ראובן ומדוע קרע בגדיו הלא
בהיותו עם אחיו ביחד הלא ידע את אשר עשו ליוסף? ומה היה לו, כי חרד זה עתה את כל החרדה הזאת? אחרי
כל הקושיות האלה נשמע נא את דברי הרשב"ם. אלה הם דבריו בפירושו: ויעברו אנשים מדינים: ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם... וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים
מדינים אחרים דרך שם
"וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים, וי"ל
שהאחים לא ידעו. ואע"פ אשר
כתב "אשר מכרתם אותי
מצרימה" יש לאמר שהגרמת
מעשיהם סייע במכירתו. וזה נראה
לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי
"ויעברו אנשים מדינים"
משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים (רשב"ם בראשית ל"ז, כ"ח) ואנחנו אומרים כי פסוק "אשר מכרתם אותי" הנה דומה לפסוק "ואותו הרגת בחרב בני
עמון" שהביא הרמב"ן
בפרשה זו שפירושו אתה גרמת. מה
עמוק טעם הרשב"ם אשר הבחין בדעתו הנקיה את עומק פשוטו של מקרא כי "ויעברו אנשים מדינים" משמע ע"י מקרה כי באמת לפי דעת כל
הפרשנים הנה מקרא זה הוא דבר שאין לו מקום פה. אך לפי הרשב"ם הכל עולה יפה. והננו לסדר עתה את המכירה על סדר הפסוקים. בראובן
נאמר לאמר "ויאמר לא נכנו נפש.
ויאמר אליהם ראובן...
"השליכו אותו אל הבור"
(בראשית ל"ז, כ"א-כ"ב) ויאמר, ויאמר הסמוכים ששניהם לראובן בלי שום מענה מאחיו
בינתים מן המתמיהים הם. אך אין
ספק כי הסכמת ראובן להשליכו אל הבור היתה על כרחו, כי מתחלה נסה להציל אותו בלי
שום תנאי וכאשר לא שמעו לו, העיר למוסר אזנם ויאמר להם "אל תחטאו בילד" (מ"ב, כ"ב) וכאשר הוסיפו להכביד אזנם הסכים גם הוא
עמהם ולא מטעמם כ"א למען הציל אותו מידם. ובכן היו כמה שאלות ותשובות בין ויאמר לויאמר. ומאמר "אל תחטאו בילד" אי אפשר להאמר בשעת מכירה כי לדברי הרשב"ם לא ראה אף
אחד מן האחים את מכירת יוסף וראובן לא ראה את מכירת יוסף אפילו לדברי כל
המפרשים. ואחר שהשליכו את יוסף אל
הבור לא שככה עוד חמת שמעון ולוי.
וירא יהודה איש אמיץ לב ויועץ נדיבות, כי תחבלות אחיו ראובן הרך לא
תעמדנה להציל את נפש אחיו אף כי ידע את עברת שמעון ולוי כי קשתה. ידע בהם כי אנשי כבוד הם והרוג יהרגו
את אחיהם, אך בכסף נמאס לא ימכרו נפש, על כן יעץ להם למכרו לישמעאלים. "וישמעו אחיו" ויחרישו ולא ידעו לחרוץ משפט. בתוך כך עברו אנשים סוחרים מדינים
וימשכוהו המדינים אשר אותם לא ראו בני יעקב וימכרוהו המדינים לישמעאלים ובני
יעקב לא ראו את המכירה ולא ידעו אותה, כאשר ספר יוסף עצמו אחרי כן "כי גנב גנבתי מארץ
העברים" (ברא' מ',
ט"ו) כלומר איש ממשפחתי לא
ידע כי הוצאתי משם על כרחי. על
המכירה הזאת כתוב אחרי כן והמדינים מכרו אותו "אל מצרים"
וע"כ נאמר
"אל" ולא "ל" מבכל"ם ככל מכירות שבמקרא,
ופירושו פה בל"א "נאך
מצרים" לאמר לישמעאלים
ההולכים מצרימה, כי בימים ההם היתה מצרים מטרופולין לכל מיני סחורה וגם לבחורת
נפש אדם. ויען כי כל האחים היו
טרודים במועצותיהם ובשיחתם לא ראו את מעשה המשיכה והמכירה. ועל כן בקום ראובן הרחמני מתוך אחיו
לראות את שלום יוסף והנה איננו נבעת ויבהל ויקרע את בגדיו וגם אחיו נבהלו לשמוע
דבר זה אשר לא פללו ועל כן עלה זה עתה על לבם לטבול את הכתונת בדם ולא
קודם לכן, כי זה עתה נודע להם הדבר הזה מפי ראובן. ______________ שם
ישראל היה שם כבוד לעמנו מיום היותו לגוי וסופרי אומתנו לא חדלו לשמש בו כל ימי
הבית הראשון. ומימי אנשי
כנה"ג עד אחרוני הפוסקים.
ובשם ישרון, יעקב, יהודה ויוסף
שמשו תמיד רק בדרך הפיוט.
אך בשם עברים לא השתמשו סופרי עמנו מעולם כל עקר, אם לא בשוותם לנגדו את
בני עמי חם בדברם על בני ישראל או בספר סופרינו דבר אשר היה בו לנו ולבני העמים
האלה צד שתוף אז יקראו לנו גם סופרי קדשנו בשם עברים. וביחוד גמור נוהג דבר זה, בשומם את דבריהם בפי המצרים
והפלשתים, או בדברם אל אודותם ועל אדותינו בענין אחד. ומשלשים ושלש פעמים שנמצאו במקרא ל' עברי עבריה, עברים
עבריות אתה מוצא חמש ועשרים במקראות המדברים על המצרים או על הפלשתים: פעם אחת במקרא מדבר על האמורי (בראשית י"ד, י"ג) שגם הוא ממשפחת כנען בן חם (בראשית י', ט"ו) ופעם אחת בפי יונה הנביא (יונה א', ט') אשר הגיד את מולדתו לאנשי האניה אשר
יצאה מיפו אשר היתה לצידון וצידון הלא היה בכור כנען בן חם (בראשית י', ט"ז). וזולת עשרים ושבעה מקראות לא נמצא
במקרא שם "עברי" יוצא מפי כל איש בתורת שם האומה
הישראלית. כי
אם שש פעמים אנו מוצאים אותו בתורת שם לוָי לבן ישראל הנמכר לבן ישראל אחיו לעבד
או בבת ישראל הנמכרת לו לשפחה.
ולא רחוק הוא כי למען גנות את העבדות השנואה מאד בתורתנו הקדושה קראו את
העבד הישראלי עברי לרמוז כי כל המתעמר באחיו מישראל מעשה מצרים הוא עושה, שגם הם
השתעבדו בישראל אשר נקראו בפיהם עברים. ולעומת
זה אנחנו מוצאים עוד אחת ושמונים פעם את השם יהודי, יהודים לעמנו (במ' מ"ב, ירמיה, זכריה, אסתר,
דניאל, עזרא ונחמיה) ושמונים מהם
נאמרו אחרי גלות עשרת השבטים, ויען כי נחצו לשני חלקים היו צריכים העמים לשום
לכל חלק שם לבד, למען הבדל בין איש ובין רעהו, ויקראו לעשרת השבטים ישראל ולבני
שבט יהודה יהודים. ועל כן לא תמצא
זה בכל הספרים האחרים. ורק פעם
אחת נקרא לבני ישראל יהודים בימי אחז לפני גלות עשרת השבטים בפסוק זה: בעת ההיא השיב רצין וגו' וינשל את היהודים
מאילות (מ"ב ט"ז,
ו') אך גם זה לא יקשה לנו מאומה
כי בעל ברית היה רצין לפקח מלך ישראל ואויב לאחז מלך יהודה. ובכן בא הכתוב להשמיענו כי לא מהיותם
מזרע ישראל גרש אותם מן העיר אשר לכד, כי הם בני עם בעל בריתו, כי אם מהיותם
מבני שבט יהודה עם עברתו. ובשם זה
החזיקו ביותר הבבלים והפרסים הבאים אחריהם. ודבר זה הרגיש רש"י ז"ל בטוב טעמו כי "כל אותן שגלו עם מלכי
יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם" (רש"י אסתר ב', ה'). וכל סופרי הקדש שבישראל שספרו מאורעות
שאירעו לנו עם העמים האלה קראו אותנו בספוריהם אלה יהודים, ככל אשר קראו סופרי
הקדש הקדמונים אותנו עברים בשעה שהיו מדברים עלינו ועל בני חם כאחד, ובמקרא השני
שבס' מ"ב (כ"ה,
כ"ה) ובששה פסוקים מן השבעה
שבירמי' שנזכר שם יהודים ידובר על עם ישראל עם הכשדים בענין אחד. ורק פעם אחת יש בירמיה (ל"ד, ט) אשר ידבר שם רק על ישראל לעצמו ובכל
זאת יקרא את הישראלי יהודי: לבלתי
עבד ביהודי אחיהו איש. אך קרוב
הדבר מאד כי חיך הנביא הבחינה את השם הזה אשר יקראו לנו הכשדים אויבינו החדשים
וישתמש בו למען גנות בו את העבדות, ככל אשר גנה אותה משה רבינו וירמיה בעצמו
בעצם הפסוק בשם "העברי
והעבריה" שקראו לנו המצרים
אויבינו הקדמונים. ודניאל עזרא
נחמיה ואסתר המספרים רק מה שאירע לנו בפרס ירבו לקרא לנו יהודים, אך גם ישראל
יקראו לנו סופרי הקדש האלה בדברם עלינו דבר אשר אין בו שתוף עם פרס. בעזרא ימצא שם ישראל שתים וארבעים
פעמים. בנחמיה עשרים. ובדניאל ארבע פעמים. ודמיון שם עברי שנהג בזמן מצרים ופלשת
לשם יהודי שנהג בזמן הכשדים והפרסים ואחריהם עד היום הזה, מסתיע מטוב טעם
ממתרגמי ספרי קדשנו לארמית אשר הבחינו את הנכונה ויתרגמו תמיד שם עברי: "יהודי" או "יהודאה" (שמות א', ט"ו. ט"ז. י"ט. ב',
ו'. ז'. י"א, י"ג. ג', י"ח. ה', ג'. ז', ט"ז.
ט', א'. י"ג. ש"א ד', ו'. ט'. י"ג, ג'.
ז'. י"ט. י"ד, י"א. כ"א. כ"ט, ג'.
יונה א', ט'). חוץ מבספר
בראשית שתרגם אונקלוס עברי:
"עבראה", והדבר פשוט מפני שאז לא היו עוד אבותינו לעם ולא היו
כי אם יוצאי ירך עבר, על כן היה אז שם הזה מעין שם עצם פרטי שאינו מתרגם, לא כן
אחרי היות אבותינו לאומה במות יעקב אבינו, וישראל היה להם לשם האומה אז
היה שם "עברי" לשם מזכיר רק גרות וגלות ופזור. ואת הריח הנודף מהוראה זו לא מצא
המתרגם לשוות בשם נכון משם
"יהודי" שם
הגרות והגלות לעמנו בפי כל העמים עד היום הזה. לבד מעבד עברי ואמה עבריה תרגמו תמיד בר ישראל ובת
ישראל לבלתי תת מקום לטעות (שמות
כ"א, ב'. דברים ט"ו,
י"ב. ירמיה ל"ד,
ט'. י"ד) ואנשי כנה"ג בסדר תפלתם ורבותינו
בדברי המשנה והתלמוד ומפרשיהם ופוסקיהם עד היום הזה, וכל המחברים שרוב קריאתם
היתה בספרי ישראל שמשו תמיד בשם הכבוד ישראל ולא בשם אחר כידוע לכל בקי מעט בספריהם. ואם יש אשר יזָּכר בספרי התלמוד
והרבנים יהודי אין זאת כי אם יציגו שם איש נכרי מדבר עלינו או כי ידברו הם עלינו
ועל העמים כאחד כמו שנוהג דבר זה במלת עברי במקרא כאשר בררנו. אך
סופרי העמים אשר צרה עינם בנו לקרא עלינו שם ישראל שם תפארתנו יקראו לנו יהודים
למען השכיח רגע את קהל קוראיהם, כי בני הגוי העתיק והקדוש אנחנו בני ישראל, על
כן ישתדלו לשנות שמנו למען רמוז כי נשתנינו וכי נתקלקלנו, על כן יחלקו גם את
דברי ימינו לשני חצאים לפרקי דברי ימינו, אשר גם הם חיבים בכבודם יקראו דברי ימי
ישראל ולשאר פרקי דברי ימינו יקראו דברי ימי היהודים. אך חכמי עמים אחרים אשר מרביתם רוחנו זרה להם כי יעשו כן, מה
לנו ולהם כי נלין עליהם; אך
אם חכמים גדולים באמת מקרב עמנו כסופרים הגדולים גרץ וקאסעל ז"ל נדחו
אחריהם להפריד בינינו ובין אבותינו לקרא לדברי ימינו העתיקים דברי ימי ישראל
ולדברי ימי הדורות שלאחריהם דברי היהודים ידאב מאד כל לב מרגיש את כבוד עמו
מאד. ______________ ט: ראשית עבודת הסופרים בישראל[2] כל היודע לערוך את
דברי חכמי ישראל במלא ערכם, הלא ידע כי רבים במאמריהם אשר בראשית השמעם הם דומים
עלינו כקורי עכביש יחזקו והיו למטילי ברזל אחרי אשר נוסיף להתבונן בם. במדרש
רבה אמרו: ואל ישעו בדברי שקר
וגו', מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהן וכו' (שמות רבה ה').
אם
אמנם כי פעל שעה הבא בסמיכות ב' בכל"ם מורה על הגיון ולמוד כמו: "ואשעה בחקיך
תמיד" האמור בתהלים, בכל זאת
אין למהר להוציא משפט, כי משמעות הלשון לבדה, דיה להעיד על מאורע אשר לא באה
עליו עדות אחרת. אך
כל מקום שאנחנו מוצאים מאמר מוסמך לאחד הכתובים, יש לנו לדעת כי גוף המאמר עקר
וקודם בזמן והמסמך טפל ומאוחר לו.
וכל עצמה של אסמכתא איננה באה כי אם לתת שארית למאמר בזכרון השומע, יען
כי לא היה משפט קדמונינו להעלות דבריהם על הכתב. ויש אשר מוצא הענין הוא מסורת שעלתה בידם מאבותיהם אשר לא
תמצא עוד יד חוקרי זמננו לברר בדרך הבקרת, או תוצאות עומק פשט המקרא אשר אם נזכה
נעמוד עליו. והנה דברי ימי אבותינו וסדרי חייהם
במצרים מיום רדתם אליה עד יום עלותם ממנה, לא נכתבו בספר לשם דברי הימים כי אם
ספור יצ"מ בלבד. על כן כבד
מאד להציל דבר מדברי ימי הפרק ההוא.
אולם אם נטה אזן לקול הברכה אשר ברך יעקב את בניו יגונב אלינו מצלצלי
ברכת השיר כל הראוי לנו, כי מקרא מלא יספר לנו את הדבר ההוא אשר אמרו חכמי ישראל
להכריע ממשמעות הלשון, כאשר ברך יעקב את יהודה בנו קרא: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק
מבין רגליו". נפרק נא את
הפסוק הזה לפרקיו. ברכת "לא יסור" ראויה היא שתאמר על המצוי ולא על
המבוקש, על המוחזק ולא על הראוי, כי לו היתה בברכה זו מעין בקשה על העתיד כי
יעלה רצון מלפני ה' לחדש את הקנינים האלה ולהנחיל אותם לנו באחרית
הימים לבני יהודה, היה לו לאמר:
"וקם שבט ביהודה ומחוקק יצא מבין רגליו". אולם השבט והמחוקק כבר היו ליהודה
לנחלה, על כן התפלל יעקב על הקנינים האלה כי יאריכו ימים בקרב בניו ולא יסורו
מהם. "שבט
ומחוקק" הם שמות סתומים
במקומם ומתפרשים ממקום אחד, מן הפסוק האומר "מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבלון מושכים בשבט
סופר" (שופטים ה', י"ד)
גם שם נרדף
"מחוקק" עם "שבט". אך מלת שבט הבאה בתוספת "מושכים" לפניה ו"סופר" לאחריה
תעיד על עצמה ועל חברתה, כי גם שבט האמורה בברכת יעקב מורה על העט ועל הקולמס,
ומחוקק הוא כפל ענין לסופר כאשר היטיבו מתרגמי ארמית לתרגם תמיד מלת מחוקק "ספרא, ספר דתא" – "מבין רגליו" הוא כמו מזרעו מביתו וממשפחתו (דברים כ"ח נ"ז). ובכן
למדנו מן הכתוב כי זכה יעקב אבינו לראות בבני יהודה בנו "סופרים" אשר נקראו בעת ההיא "מחוקקים" על שם מלאכתם, כי בעת ההיא לא היו עוד
מכשירי הכתב מעובדים כל צרכם, לא בקנה כתבו את דבריהם על הגליון כי אם בעט ברזל
ועופרת פתחו על לוחות אבנים את פתוחיהם או חקקו את חקקי לבם. ושם סופרים שנתחדש אחרי כן אינו
מורה על גוף מלאכת הכתיבה והחקיקה כי אם על כשרון סדור הענינים. ואף כי בימי משה השתלמו מכשירי הכתב,
בכל זאת היה שם מחוקקים לכנוי לכל הסופרים אשר קמו מימות יעקב עד ימי שמואל
ודוד. ובמליצת השיר אשר דרכה לחבב
את הקדמוניות, ימצא גם בימי הנביאים פעל
"חקוק" נרדף עם
כתוב "מי יתן ויכתבון
מלי מי יתן בספר ויוחקו"
(איוב י"ט, כ"ג), ועתה בא כתבה על לוח אתם ועל ספר "חקה" (ישעיה ל', ח') אף כי באמת אין פעל חקק נופל כי אם על
חוצב באבן, כמו "חקקי בסלע
מסכן לו" (ישעיה כ"ב,
ט"ז). מלבד אשר אמתת דברינו
נכרת מתוך הפסוק עצמו, נמצאה בין מגלות היחס השלמות והמקוטעות, אשר אספו אנשי
כנסת הגדולה אל ספרי דברי הימים, פרשה קטנה המספקת לנו את כל הצריך
לעניננו. בהעבירה לפנינו אנשים
מבני יהודה סמוכים מאד לדור יעקב, אשר כל המעלה זכרון שמותיהם על לבו יודה על
כרחו כי אין ראויים לברכת יעקב ואין בישראל מפורסמים בחכמתם כמהם. ואלה דברי הפרשה: "ובני זרח (בן יהודה) זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה" (דהי"א ב', ו'). חמשת האחים האלה היו מן הדור הראשון
הנולד במצרים, כי זרח אביהם מבאי מצרים היה (בראשית מ"ו, י"ב). הן אמנם כי במקום הזה לא יזכיר הכתוב בלתי אם גופי שמותיהם אך
מי בקי בכתבי הקדש ולא יתעורר על השמות האלה העניים במקומם ועשירים במקום
אחר? כי כאשר אמר הסופר
הקדוש להפליג את חכמת שלמה מלך ישראל כתב עליו כדברים האלה "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני
קדם" ולא מחכמת כל ב"ק
בלבד כי אם "ויחכם מכל
האדם" מכל יחידי הסגולה אנשי השם, עד כי גדלה חכמתו "מאיתן האזרחי והימן וכלכל
ודרדע" (מ"א ה',
י'-י"א). ובלי ספק לא פרט
הכתוב את שמות ארבעת בני זרח האחרונים לפני קהל קוראיו עם בני ישראל לולא
התפרסמו בקרבם לחכמים מופלגים מדור דור.
ועתה אם נקרב לאחדים בידינו את קדמות הדור ההוא הסמוך לדור יעקב אל
התיחשם ליהודה, הלא יצא הדבר מידי אפשר ויתעלה לודאי גמור, כי
עליהן כוון יעקב אבינו את דברי ברכתו, ובכן היו הם ראשי המחוקקים בישראל. בטרם
נעשה את דרכנו הלאה הננו לבקר את דבר פירוש דה"י המיוחס לרש"י הסותר
לדברינו, ואף כי יש אשר דברים נכונים וקולעים אל המטרה נמצאו בפירוש זה, יעיד גם
הענין אשר לפנינו כי לא לרש"י הדיקן הגדול הוא, כי לא תמיד העמיק פירוש זה
לראות דבר לאמתו. על פסוק "ובני זרח וגו'" פירש "כלם בימי דוד ובימי שלמה היו וכו' ומה שאמר (במ"א)
האזרחי מזרח יצא, ובהרבה מקומות נכנסת הא' בתיבה ואינה נקראת
וכו'". כאשר טובו דבריו
האחרונים בדקדוק הלשון כן אין שחר לדבריו הראשונים בסדרי הדורות, אך תחת דברי
פינו נקרא לשלשת הפסוקים יעמדו נא ויעידו על עצמם. "ובני
זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה". מלבד שסתם הכתוב מוכיח, כי חמשה אלה אחים היו חזר וסיים
במספר כלם חמשה לפרש כי אחים בני אב אחד היו, כי המספר בסוף פסוקי מגלות
היחס מורה תמיד על זה. וראיה
לדבר: בני יהודה ער ואונן ושלח
שלשה נולד לו וגו' "כל בני
יהודה חמשה". "אבישי
ויואב ועשהאל שלשה"
האמורים בפרשה. ואם נשאל
מדוע לא סמך הכתוב על הסתם?
ולמה זה הוסיף את המספר לחזק את הדבר כי אחים היו? יש לנו להשיב כי יען אשר לא התפרסם
זמרי הבכור בחכמתו כמוהם נשכח שמו לרגלי פרסום שמות אחיו, על כן חזר הכתוב וכללו
עמם[3]. "ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר
מעל בחרם". כרמי זה לא ידענו
מי הוא, כי לא נסמך לשום אחד מחמשת האחים אך בא הפסוקשלאחריו ולמד עליו: "יבני איתן עזריה". הפסוק הזה האחרון המסיים בתולדות איתן
השני בסדר תולדות האחים מבלי דבר עוד דבר על אחיו הצעירים ממנו יוכיח כי לא
התקים זכרון שמותיהם על כן חדל הכתוב מיחס משפחת בני זרח ויאחז דרכו ליחס תולדות
פרץ הידועים לו. ועתה אם הקדים
הכתוב וחצץ בין פסוק ו' לפסוק ח' ביחוס בני כרמי על כרחי אני אומר, כי כרמי
מתיחס לזמרי בכור זרח. ועל כן
הקדימו בסדר הפסוקים תולדותיו לתולדות איתן אחיו הקטן ממנו. ועתה נתבונן נא במקרה זה: "ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר
מעל בחרם" ונמצא כי עכר זה הוא עכן האמור בספר יהושע (ז', א). בפסוקים הכוללים שם את רוב בנין הפסוק
אשר לפנינו. "וימעלו בני
ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה" (שם). "ויעלו אותם עמק עכור (כ"ד) ויאמר
יהושע מה עכרתנו יעכרך ה'"
(כ"ה). מן הפסוקים
שבדה"י וביהושע המכוונים אלה כנגד אלה תראה כל עין כי הוא עכן הוא עכר ועל
שם עכרו את ישראל נקרא גם הוא גם מקום הרגמו "עכר".
ופרשת דברי מעלו בחרם הנזכר בדה"י נפרטה לפרטיה בספר יהושע ויחוסוּ
הנפרט בס' יהושע דומה הוא ברובו ליחוסו בדה"י, "עכן בן
כרמי" גם "זרח בן
יהודה" נמצא בדה"י, כי
אם הדור התיכון בין כרמי לזרח הנקרא בס' יהושע "זבדי" חסר למראית עין בדה"י, אך מי מן
הקוראים אשר עיניו בראשו לא יתבונן כי זבדי שבספר יהושע הוא זמרי
שבס' דה"י, גם לולא הוכרע זה
מקדימת פסוק "לבני
כרמי" לפסוק "ובני
איתן" כאשר העירו באמת כל
הפשטנים כי הוא זמרי הוא זבדי
(רד"ק וחבריו). ועתה
אם ידענו כי עכן היה לכל הפחות דור שלישי לחמשת בני זרח, ואותו הלא ידענו כי
בימי יהושע היה, היעלה על לב אדם כי קדם חמש מאות שנה לאבות אבותיו? כי הוא היה בימי יהושע וזמרי אבי
אביו בימי שלמה מלך ישראל?
ובכן בטלו דברי הפירוש מאליהם.
ואם נכון הדבר כי עכן היה בן דור יהושע, ברור הוא כי כרמי היה בדור משה,
זמרי או זבדי וארבעת אחיו בדור עמרם, או אולי מעט קודמים לו[4]. ואם כן נכונה היא דעת חכמי ישראל, כי
מגלות היו בידי אבותינו במצרים מגלות וספרים, כי המחוקקים סופרים הם, ומבלי עשות
ספר לא יהיה איש לסופר. וראשי
המחוקקים היו בני זרח הנקובים בפי קדמונינו נביאי מצרים כדברי ר' יוסי בסדר
עולם "ובני זרח וגו' אלו שנתנבאו במצרים" (ס"ע, כ') או "איתני עולם ואלו הן בני זרח זמר ואיתן והימן וכלכל
ודרע" (במד"ר י"ד,
ד' לייפציג 460). מבני
זרח החלה שלשלת גדולה של סופרים אשר נקראו בעת ההיא "מחוקקים".
שלשלת מושכת והולכת עד ימי שמואל ודוד אשר ספיחי ספיחיהם נראו עוד בימי
ישעיהו הנביא. המחוקקים האלה אשר
קמו בישראל בין ימי האבות לימי הנביאים דומים בכמה פנים לסופרים אשר קמו בקרבנו
בין ימי הנביאים לימי התנאים, כי שניהם היו ימי יצירת הולד וההריון לימי
הנביאים, ולימי התנאים הבאים אחריהם שהם היו ימי הלדה והגידול לרוח אשר התחוללה
בעם אחרי כן, את שניהם נמנו גדולי דורותיהם. עזרא הכהן היה ראש הסופרים ומשה איש האלהים היה גדול
המחוקקים כדברי קדמונינו (ב"ב
ט"ו). "ומשה הוא
דאקרי מחוקק". אך לעומת זה
יתרון למחוקקים על הסופרים כי נותר לנו לפלטה זכרון שמות גדולי המחוקקים תחת אשר
מפרק הסופרים עד ימי שמעון הצדיק לא נודע לנו בלתי אם שם עזרא הסופר הראשון, ומפרי
מעשיהם ומחשבותם לא יראה דבר עד
עמוד התנאים תחתם. לא כן המחוקקים
כי בימיהם ובקרבם עמד איש ויקם דבר אשר זכרו לא יסוף לעולם, כי בידי משה נתנה
תורה לישראל. בימיו היה כבוד
המחוקקים גדול בעיני העם כאשר תעיד שירת הבאר, כי עם שרים ונדיבי עם היה
חלקם (במדבר כ"א,
י"ח). עד כי בברך משה את בני
ישראל לפני מותו, תלה את יתרון בני גד על אחיהם בגבורה בצדק ובמשפט, ובמחוקקים
אשר היו בתוכו "כי שם חלקת
מחוקק ספון" לאמר: שם מושב הקבוע (כחלקת איש ונחלתו)
למחוקק הנכבד ונשוא הפנים[5]
הבא יחד עם ראשי העם לעשות צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל. והכוכבים
האלה אשר הזהירו בצאת השמש בגבורתו כאשר קרן אור פני משה לא כהו לנוגה הירח
בהיות פני יהושע הולכים בקרב העם, ולא אספו נגהם גם אחרי האסף המאורות האלה, כי
אחרי אשר נאספו יהושע וכל הדור ההוא אל אבותיו ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה'
גם אז מצאה עבודת הסופרים מפלט לה, כי משפחות משפחות הקדישו את ימיהם לעבודת
הרוח. יסוד
המאורע הזה קים ועומד בתקפו, כי בדור הראשון או בדורות הראשונים לשבת ישראל על
אדמתו היו משפחות ביהודה אשר על שם עבודתם נקראו "משפחות סופרים" (דהי"א ב', נ"ה). שתי מלין אלה לבדן אשר מתחלתן לא לשם ספור נכתבו לוא גם
התקימו רק בכללן ובסתמן דיין להעיד, כי לא שבת הרוח בישראל בימים ההם. ומה יגדל כחן בעלות ביד החוקר לפרוט את
הכללות ולפרש את הסתומות. כי לא
ברוב עמל תמצא ידנו לחיות מערמת המפלת את שברי לוחות היחס ואת שברי
שבריהם האצורים בס' דה"י, אשר לפי הנראה דבקו רבים מהם מרוב קטנם ויהיו
לאחדים מבלי היות דבר לאיש עם אחיו.
ואף כי יש אשר יחסמו העיים האלה את העוברים, בכ"ז אין די תודה בפינו
לאנשי כנסת הגדולה אשר ידעו להוקיר גם את רסיסי כלי כמדת ימי הקדם, ויאספום אל
תשע הפרשיות הראשונות שבס' דה"י אשר אותם שמו בית משמרת לעתיקות המוצלות
ממהפכת העתים. שברים ודבקי שברים
כאלה נערמו גם בסוף פרשת השנית בס' דה"י אשר שם אנחנו אומרים ללקט אותיות
כדי צרוף פרשה קטנה בספר תולדות ישראל.
שתי המלין אשר אמרנו הן תחלת הפסוק האחרון לפרשה השניה, ואלה דברי
הפסוק: "משפחות סופרים יושבי
יעבץ תרעתים שמעתים שובתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". את עקר הדבר, כי משפחות שלמות התעסקו
בעבודת הסופרים לא תזוז כל רוח ממקומו.
ועל כן אין לנו לשוב ולהפוך ידנו בשתי המלין הראשונות כי אם דברי הפסוק
הנשארים נפרק לפרקיהם ונראה היעמדו יחד אם לא. אך ראשונה הננו לבקר את דברי המפרשים הנוטים מדרכנו האומרים,
כי "יעבץ" שם עיר "הבאים" יוצרי ירך מ"חמת" שם
אדם "אבי בית רכב" מוסב על חמת. ובכן יעלה בידיהם, כי משפחות סופרים יושבי עיר יעבץ היו שלש,
אשר כל אחת התיחדה בשמה המיוחד לה, וכלן יחד השתתפו בשם כולל לשלשתן "הקינים", ואב לכלן "חמת" אשר היה
"אב" גם ל"בית רכב".
לפירוש
זה אין כל יסוד כי אם נחזור על כל המקרא לא נמצא עיר ששמה יעבץ, לעומת זה נמצא
בפרשה ד' עוד שלש פעמים איש מפורסם בישראל ששמו יעבץ, הבאים מחמת "יוצאי
ירך חמת" מלבד כי אין חמת שם אדם כי אם שם עיר (יהושע י"ט, ל"ה),
לא מצאנו מעולם במקרא לשון ביאה כנוי להתיחסות בנים אל אבותיהם כי אם
לשון יציאה ממנה הפך גמור.
"המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" אם נאמר כי שלש המשפחות הסתעפו ממשפחה
אחת כוללת קודמת להם, והמשפחה הקודמת מתיחסת אל ראש בית אב, הלא ירבו
הדורות ולכל מי שיש טעם בחכו יתברר, כי משפחות סופרים האמורות קדמו מאד. על
כן נפרש יושבי יעבץ היושבים לפני יעבץ לקחת תורה מפיו – כי הרבה אנחנו מוצאים בדברי הנביאים פעל "ישב"
מורה על עכבה לצורך גבוה בכלל ועל שמוש חכמים ונביאים בפרט[6],
ולפי זה יהיו יושבים כנוי לתלמידים, ומזה נשתלשל שם הקבוץ ישיבה לכלל התלמידים
שהנפרד ממנו "יושב", "תלמיד יושב לפני רבו". שלשת המשפחות היו "תרעתים שמעתים
שובתים". יש מן המשפחות האלה
אשר ישבו לפנים בעיר "קינה" (יהושע ט"ו, כ"ב). או "הקין" (יהושע ט"ו,
נ"ז) אשר ליהודה, ויש משלש המשפחות אשר באג מחמת אשר לנפתלי (שם י"ט,
ל"ה). כי לפני החלק הארץ
לשבטיה היה דרך בני ישראל כי כל איש "יגור באשר ימצא" (שופטים
י"ז, ח'), כאשר נראה בראשית ימי השופטים, כגון "איש מהר אפרים והוא גר
בגבעה" (י"ט, ט"ז), על כן לא יפלא בעינינו, כי בני משפחות שבט זה
היו גרים בעת ההיא בנחלת שבט זה.
המשפחות ההן באו ליעבץ ללמוד תורה ויעבץ זה היה "אבי בית
רכב" לאמר מיעבץ יצאה המשפחה
המפורסמת בישראל בשם "בית הרכבים". כעין
מלואים לעניננו התקימו שני פסוקים (דהי"א ד', ט'-י'), אשר מראיהם יענה בם
כי נעקרו מספר או מענין שלט אשר התעסק בתולדות יעבץ. גם אותם הצילו אנשי כנסת הגדולהויזרקו אל בין גרוטותיהם אל
אוצר ספר דה"י ואף כי לא בעצם תמם באו לידינו, כי בין מלת "עצבי"
למלת "ויבא" נשמטו דברים[7]
בכל זאת נשמרה הפלטה הנשארת במלא טהרתה.
הפסוקים אינם צריכים באור, הראשון מהם מספר כבוד יעבץ וטעם קריאת שמו
והשני מספר כי קרא לאלהיו ויענו, ולמבד כי איש דובר צחות (כנראה מתפלתו) אשר יצא
טבעו לאהוב לאלהיו ולנכבד בעמו ראוי הוא להורות דעה לחברים מקשיבים; ומלבד כי על שפתי אבותינו היה
נכון תמיד שם "יעבץ ובית דינו" אשר "יעץ ורבץ תורה בישראל"
יוכיחו גם דברי תפלתו "והרבית את גבולי" כי כל חפצו היה להעמיד
תלמידים רבים. כי במקום אשר מלת גבול
מורה על שלטון ועושר או על שטח ומידה נוהג בה תמיד פעל "הרחב". אולם פעל "הרבות" מורה על
המספר. ובמקרא לא נמצאהו אף פעם
אחת נוהג במלת גבול זולתי בפסוק שלפנינו.
אולם בדור מאוחר מאד בזמן אשר העקר "והעמידו תלמידים הרבה" היה
לעינים לכל חכמי ישראל מצאנו את דרך המבטא הזה מחדש נעוריו בתפלת אחד ראשי
האמוראים ר' אלעזר:
"יר"מ ה' או"א שתשכן בפורנו אהבה ואחוה ושלום ורעות ותרבה
גבולנו בתלמידים" (ברכות ט"ז:) ובכן קרוב הדבר כי "הרבות
גבול" היה תמיד פעל מורה על רבוי התלמידים ובאמת מצאנו את התנא ר' נתן
המפרש כן. וגם "ועשית
מרעה... יפרש ר' נתן רֵעים. שיזדמנו לי רעים כמותי" (תמורה
ט"ז). ועל כן תרגם המתרגם
הארמי יושבי יעבץ "תלמידיא דיעבץ" וגם הפירוש המיוחס
לרש"י פירש: "סיעת יעבץ
שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו". על
פי הדברים האלה יש עוד צד שוה במחוקקים שלפני הנביאים ובסופרים
שלאחריהם. שניהם שמו פניהם להרבות
גבולם בתלמידים, שניהם הקדישו את ימיהם להציג בשער משפט. אלה אמרו: "הוו מתונים בדין" ועל אלה נאמר "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם
ישראל". אולם אין להחליט, כי
עשו המחוקקים פרי להפיץ תורה ודעת בישראל כאשר צלחה בידי הסופרים להרביץ תורה
ויראת ה' בין כל העם מקצה, כי שאון כלי הנשק והמלחמות אשר היו בני ישראל נלחמים
בשכניהם תמיד החריש את אזניהם משמוע תורה. אך
בכל זאת היו המחוקקים גם אז לכבוד בתוך עמם, בימי דבורה וברק הראה כי כמעט כל
שבט ושבט העמיד מחוקקים. וחוקקי
ישראל אלה התנדבו לצאת בראש אחיהם לעזרת ה' בגבורים "מני מכיר ירדו מחוקקים
ומזבולון מושכים בשבט סופרים".
אולם מחוקקי הראובני עמדו מנגד, על כן לעגה להם הנביאה המשוררת על
"חקרי לב" או על "חקקי לב" הגדולים, אשר בפלגות ראובן
היושבים בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים.
מן העת ההיא גברו המלחמות והפרעות בעם ולא נוכל להציל עוד דבר על עבודת
הרוח בישראל עד עמוד שמואל ודוד.
ואין ספק כי נדחו המחוקקים לפני הנביאים כאשר נדחו הסופרים לפני התנאים,
אך בכל זאת התהלל דוד במטה בית אבותיו כי מחוקקים בתוכו. "יהודה מחוקקי" (תהלים מ',
ט'). ועד כמה גדול כבוד המחוקק
בישראל נראה מדברי ישעיהו הנביא כאשר רצה להביע לעמו כי רק בה' תשועת ישראל
ולשוא תשועת אדם, קרא כדברים האלה:
"ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו" (ישעיה
ל"ג, כ"ב). אך
בכ"ז רק את גדולתם מימי קדם זכר להם הנביא הזה, וקרוב הוא כי בימיו גלה מהם
כבוד כי שרידיהם השחיתו את דרכם, ועל כן קרא עליהם הנביא לריב (שם י', א'). כי הנביאים היו גדולים בחכמה ובמנין
ועל המחוקקים כבר אבד כלח בימים ההם.
אולם
אף כי נופלים היו המחוקקים מן הנביאים, כי מהם לא יצאה תורה לדורות הבאים אחריהם
עד כי לא ידענו את הדרך אשר הלכו בה ואת הרוח אשר נוססה בתורת פיהם – כי תורתנו הקדושה שנתנה למשה ראש מחוקקינו נעלה ורוממה היא
מקבוע עליה חותם כת סופרים פלונית בזמן פלוני, – בכ"ז עלינו לדעת כי הם רק הם הכשירו את ישראל להקים
מבחוריהם לנביאים, כי רוח המחוקקים נאצלה על הנביאים הבאים אחריהם. ולולא הם שקדמו לדור דוד ושמואל, מי
יודע אם קמו בדור ההוא אנשים אשר היו למופת בישראל לדור דור. _______________ י: הנבואה הכבושה
בסימן
ט' הוכחנו בראיות מאוששות מאד, כי מבני בניו של יהודה החלה שלשלת של סופרים, וכי
איתן ואחיו ראשיהם היו נביאים לפי מסורת קדמונינו בסדר עולם פרק כ', וככל אשר
בספר ס"ע קראו רבותינו בשם לנביאי ישראל במצרים, כן מצאו רבותיהו
במקום אחר נבואה אחת שנאמרה לאבותינו במצרים: בפרק ד' לברייתא היקרה מאד ל"ד מדות דר"א בנו של
ריה"ג, במקום שהיא באה לפי דרכה להוכיח כי נבואת מרים ואהרן קדמה לנבואת
משה, לומדת היא כי אהרן נביא היה מפסוק שנאמר לעלי הכהן "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם
במצרים" (ש"א ב', כ"ו) ואחר כן יגלה לנו התנא נבואה שנאמרה
במצרים לפני משה ושעקרה עוד שמור לנו בספר יחזקאל (כ', ז') בפסוק איש שקוצי
עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו" "ושהיתה נבואה זו כבושה ששמונה מאות שמונים ושש שנה עד
שבא יחזקאל והזכירה"
(ל"ב מדות מדה ד').
לפפי סדר המאמרים שבברייתא ההיא האומרת: "ומנין שנדבר עם אהרן קודם משה? שנאמר הנגלה נגלתי והיתה נבואה כבושה
וכו' עד שבא יחזקאל וכו'" יעלה בידנו לפי הנראה כי תלו רבותינו הנבואה
הכבושה באהרן. אך באמת אפשר לחלק
בין המאמרים ולאמר, כי שני דברים תשמיענו הברייתא: האחת, כי קדימת נבואת אהרן לשל משה עולה מן הכתוב, והשנית,
כי מלבד נבואת מרים ואהרן שקדמה לנבואת משה קדמה לו גם נבואה אחרת, ונבואה זו
כבושה היתה וכו'. וקצת ראיה יש
לפרושנו: אלו נאמר על נבואת אהרן
היה לו לאמר והיתה "הנבואה" כבושה, לאמר: הנבואה שדברנו בה זה מעט, עכשיו שנאמר והיתה
"נבואה" סתם בלי ה"א הידיעה, נראה כי על נבואה אחרת ידובר. אך לא הדקדוק הקל הזה יכריענו לסלק את
הנבואה הזאת מאהרן ולהקדימה לשלפניו כי אם הפרשה השלמה שביחזקאל בעלת ששת
הפסוקים, המהתלת בפסוק ה' המספרת לנו פרק שלם בדברי ימינו. בפסוק ה' יספר הנביא דבר בחירת ה'
בישראל והודעו להם במצרים. בפסוק
ו' יספר את דבר הסכמת ה' לגאול את ישראל.
פסוק ז' הוא עקר הנבואה הכבושה.
בפסוק ח' יסופר סרוב בני ישראל לשמוע בדברי נביאיהם ועון ע"ז והסכמת
ה' לעשות בהם כלה. בפסוק ט' הסכמת
ה' לגאלם לא בצדקתם כ"א למען שמו הגדול. ובפסוק י' יסופר מעשה יציאת מצרים. בכל הספורים האלה אין לנו ספור מפורסם
ומוחש שזמנו קבוע כספור יצ"מ שבפסוק אחרון, על כן יש לנו לעשות אותו למעמד
שעליו נעמוד וממנו נתבונן על הדברים המפורסמים בשאר הפסוקים. ועתה אם מאורע של יצ"מ אחרון בסדר
המאורעות, אין ספק כי כל הקודם לו בפרשה קודם לו בזמן, ובכן תעתק על כרחנו
הנבואה הכבושה לזמן קודם לאהרן.
הנה הנביא יספר לנו כי ליציאת מצרים קדמה כונת ה' להוציאם לא בזכותם, כי
זכות לא היתה להם כי אם לבלתי החל שמו לעיני הגוים. ובכן היתה בכונת הקב"ה הנאמרת בפסוק זה מעין חרטה
כביכול, והחרטה היתה מן ההסכמה המסופרת בפסוק ח' "לשפוך חמתי עליהם לכלות
אפי בהם בתוך ארץ מצרים".
ואלו היה דבר זה בהסכמה בלבד ולא בא לידי מעשה, כי עתה לא היה שום מקום
לחלול ה' בעיני הגוים, כי מחשבות ה' לא יוכל האדם לדעת. אמור מעתה כי הסכמת ה' לשפוך חמתו
עליהם באה לידי מעשה גדול ונראה מאד לעיני הגוים. והנה מעשה אחר של הסתר פנים במצרים אין בידנו למצא כי אם את
שעבוד מצרים עצמו[8]. ועתה אם אין דרך אחרת לפרש פסוק ח',
כ"א על השעבוד, עולה הדבר מאליו, כי דבר המרי המפורש במחצית הראשונה שבפסוק
ח' היה לפני התחלת השעבוד והנבואה הכבושה קודמת גם לה. ואם כן אי אפשר שתאמר הנבואה הכבושה
הזאת לאהרן שנולד גם הוא בעצם שנות השעבוד, כי רק בשלש שנים היה גדול ממשה. ואם נתבונן בפסוק ו' נמצא כי בפה מלא
ודברים מפורשים יספר לנו הכתוב כי כבר התרגשה רוח יצ"מ לפני תחלת השעבוד,
על כן יש לנו להקדים לקבוע את זמן הנבואה הכבושה הזאת בדור בני זרח הנקובים
לנביאי מצרים. ובכן זכינו להעלות
מתהום הנשיה גם את שם הנביאים גם את עקר הנבואה אשר היתה בימים ההם. _______________ יא: קדמות המלאכה בישראל[9] עוד
הפעם נשלח ידנו אל הערכי הישנה של קדמוניותינו, אל תשע הפרשיות הראשונות שבס'
דברי הימים, ולברר מתוך פרשה קטנה שבתוכן כי לא רק בחכמה ובמוסר קנו אבותינו להם
שם כי אם גם בדרך ארץ עשו חיל, כי עד מהרה נחלו את כל כשרון המעשה הנוהג במצרים
בימים ההם. ובאחרית ימי יוסף היו
בבני יהודה חרשים ועושי מלאכת מחשבת, אשר יצא להם שם בתבונות כפיהם, עד כי
הפקידם פרעה על מלאכתו, ולרגלי משלח יד כזה החלו לעזוב מעט מעט את גושן
"ותמלא הארץ אותם". הפרשה אשר ממנה |