בִּקּוּר חֹלִים / יהודה ליב גורדון

הַצְּבִי חָלָה וַיִּשְׁכַּב בִּפְאַת עֶרֶשׂ

וּצְבָא צְבָאִים רַבִּים לִרְאוֹתוֹ בָּאוּ,

וַיַּקִּיפֻהוּ וַיִּתְחָרְשׁוּ חֶרֶשׁ,

לֹא בַּעֲבוּר גֵּהָה לִמְזֹרוֹ יִמְצָאוּ,

כִּי אִם אִישׁ אֶל אָחִיו סִפְּרוּ, עָרְכוּ,

קֹרֹת בָּתֵימוֹ וַחֲדָשׁוֹת צָמָחוּ.

"הָהּ – קָרָא הַחֹלֶה – אָנָּא צְאוּנִי

וּבְשָׁלוֹם לָמוּת כַּיּוֹם הַנִּיחוּנִי!"

אַךְ אֶל קוֹל תַחֲנוּנָיו הֵם לֹא שָׁמָעוּ,

כִּי לִרְאוֹת אוֹתוֹ עוֹד רַבִּים נִקְהָלוּ

וּבְשִׁבְתָּם שָׁם הֵן רָעָב לֹא יִשָּׂאוּ!

כִּי כָל אֲשֶׁר מָצְאוּ בָּלְעוּ אָכָלוּ,

כָּל טַרְפֵּי כָּל עֵץ עִם נִצָּנָיו רָעוּ,

כָּל צֶמַח כָּל דֶּשֶׁא בִּשְׂדֵה הַזֶּרַע:

לֹא יַעַזְבֻהוּ מִשָּׁם לֹא יֵלֵכוּ

עֲדֵי כָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לִחֵכוּ,

אוֹ אָז נָפֹצוּ מֵעָלָיו, וַיֵּרַע

זֶה לַצְּבִי יוֹתֵר מִמַּחֲלָתוֹ,

כִּי עַתָּה אֵין לוֹ כֹּל לֶאֱכֹל לִשְׂבֹּעַ,

וְהוּא לֹא יוּכַל קוּם מִמִּטָּתוֹ,

וַיְהִי גּוֹרָלוֹ בָּרָעָב לִגְוֹעַ

דּוֹמֶה רוֹפֵא לִצְבִי! עֵת יֶחֱלֶה גֶּבֶר

רֹפְאֵי אֱלִל רַבִּים עָלָיו נִזְעָקוּ

– בִּלְתָּם לֹא יֵדַע הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר –

הוֹנוֹ עִם אוֹנוֹ כַּעֲלוּקוֹת יִינָקוּ,

וּמְאוּמָה לֹא יוֹעִילוּ,

אֶת נַפְשׁוֹ לֹא יַצִילוּ!

גַּם עוֹד רָעָה זֹאת חוֹלָה בֵּין אֲנָשׁים

(מִדֵּי דַּבְּרִי גַּם זֹאת לִפְנֵיהֶם אָשׂים!)

עֵת נִתְחַל עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת נַגִּיעַ,

בִּגְדֹל הַמַּחֲלָה עַד כִּי אֵין מוֹשִׁיעַ,

אֲזַי יָבֹאוּ רַבִּים לִרְאוֹתֵנוּ,

אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ אִתָּנוּ יִשְׁלָמוּ

וּקְרוֹבֵינוּ הַגֵּאִים עֵינֵימוֹ רָמוּ

לֹא דָרְכוּ עַד כֹּה עַל מִפְתַּן בֵּיתֵנוּ.

גֶּשׁ-הָלְאָה, דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת וּמְתֵי-תֶבֶל!

לָמָּה עֵת נִחְיֶה תַּרְווּנוּ עַצָּבֶת

עַד נָקוּץ בַּחַיִּים, נִשְׁאַף הַמָּוֶת,

וּבְהַגִּיעַ יוֹמֵנוּ לַעֲזוֹב תֵּבֶל

תָּשׁוּבוּ וּתְיַפּוּ לָנוּ פָּנֶיהָ,

עַד יִכְבַּד לָנוּ הִפָּרֵד מֵעָלֶיהָ.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה