התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך ג'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

א'

יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן

לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת ט' ט"ו)

ימי השחרות! ימי האדם, הימים אשר יורו כי לא ככל החי הנהו; בטל ילדותו יפזז ויכרכר האדם כעגל לא לֻמָד, בימי הנער אך הסיר סבל מוריו מעל שכמו יצא כפרא חפשי ודרך החיים עוד ממנו נסתרה, בימי השיבה וזקנה ישפיל גאותו גאות אדם כי יראה כי גם קצו כקץ הבהמה לא יאחר פעמיו, ואם גם חילים גבר, ארצות אסף, אֹצרות אצר, מקולו נחתו אלים, בחכמתו מדד שחקים, כל עפר ארץ, אסף מים ורוח בכלי חכמה יצר לו, ואם גם כחול הרבה צדקה וחסד, יומו יבוא – יום קץ! אין חכמה וגבורה שלטון ועשׁר ביום המות וימי הזקנה המה יסולו לו מסלה, אכן ימי השחרות ימי החיים המה, בימים האלה יפלס איש איש נתיב לו, בדרי החיים, יבור דרך חכמים, כבוד גבורים, או מרמת כנעני ארץ, ייסד אבן פנה לבנות בית, להמציא טרף לנפשו ולבאים לרגלו לאור באור החיים –

בימי השחרות יביט על ימי הילדות וחפצי משושם ושחוק קל יעבור בין פתחי פיו, כי במה נחשבו אלה בעיניו עתה אחרי היה לאיש? וימי הרעה, ימי הזקנה עוד לא ירגיזו לבו, כי עוד הדרך רב לפניו, עוד ישיש משוש בחברת אילת אהבים אשת אהבה וחן ובאור פניה יראה חיים... הרעיון הזה הוא מקור ששון האדם ועמל! מי הוא זה אשר בחפץ לב עמל בימי חיי הבלו מבלי מנוח? מי הוא זה אשר השח ראשו לקראת כל פשגע פתאום לפתע יגיח על כל מצעי איש? מי הוא אשר נשא וסבל חרפה ובוז, חלי ומדוה, וכל נגעי בני האדם לולא החיה הרעיון הזה את רוחו: למען הבאים אחרי יהיה עמלי – ישיב אל נפשו ויוסיף עמל – –

האהבה! נשמת היקום, הגברת הנעלה אשר בקסם שפתיה תעביר לפניה רב אדם כבני מרון, אשר כאן וכאפס בעיניה לבנות ולהרוס, לקרוא קרב ולשבית מלחמות, היא אשר כח בידה להוריד אלפים עד דכא, היא גם היא תושיב לכסא אשׁר, וגם אלה אשר מידה נגזרו גם המה ראו באור פניה חיים ואם גם רגעי מספר... ולא רק היא כי אם גם שמעה וזכרה ירנינו לב! לא רבים ימצאו און לבנות ארמונות להם ורב אדם יתענג למראה עיניו בראותו הארמונות הבנוים כמו רמים, ולא לכלם תאיר האהבה פניה, כי לא לעתים רחוקות בסופה וסערה דרכה, אבני נגף עפר רגלה, חִצֵי שדי אמרי פיה ומבטי עיניה כחזיז קולות יכו ימחצו ולעפר מות ישפתו ובכל זאת שִׁמְעָה ישמעו וישמחו, הדמיון ילבישנה עדי וחן לצודד נפשות ותצודד נפשות, כי גם לא ידע האדם אשר נפל בעצומיה את עתו אם כדג נאחז במצודה אשר עוד מעט יהיה לברות, או כצפור האחוזה בפח אשר אולי אל ארמון מלך תובל להרנין לב בנעים זמירותיה, ומי יודע אם לא יתברך גם הדג בלבו כי יזמר משכיל ולקולו ייחלו?... ומדוע לא יקוה האדם לטוב כל עוד תוחלת נכזבה לא עכרה שארו וכל עוד לדמיונו עז וכח להשלות נפשו? מדוע יפקח את עיניו לראות את ימי הרעה בטרם באו וַיַרְאוּ לו פניהם הנוראים? ואיך ינצל מרשת האהבה אם בנעם מדברותיה תישנהו על ברכיה ובידיה הרכות תשקהו כוס שכרון? ישתה ודמי עורקיו יהפכו לנחלי אש אוכלה ועיניו אך מחזות הוד ונעם, שלל צבעים תחזינה, אך שלום וטוב במגורו בקרבו, וזה הלא כל חלקו מהחיים ושאונם והמונם, ולמה זה יגזול גם חלקו זה ממנו? הן מי ישיב אל לבו בהתענגו על הדר שושני חמד: הלא עוד מעט ימלו ויבולו ויהיו לזעוה, ומי יאמר לנשפשו בבנותו לו בית: הלא עוד מעט אכין קברי ומעשי ידי יהפכו לזרים? ומי ישוה לנגד עיניו בהתבוננו על חן רעיה: הן גם עמל ופגע לרגלה יאתיו?! הלא זאת היא לאדם כי יַשְלֶה נפשו, כי יכזב לו ויסתיר עמל מנגד עיניו, איש איש אך טוב ידבר על לבו: מושל עז מדכא ישרים ברגל גאוה יתברך בלבו כי עבדיו יעריצוהו גם בעת אשר המה לקחת נפשו זממו, והעבד הַמְדֻכָּא אשר מעמל נפשו יפוש אדונו כעגל מרבק יאמר בלבו כי ימצא חן בעיני אדוניו ויעטרהו כבוד. איש איש יקוה כי בידו טובו ולאֹרך ימים יתהלך על פניתבל וגם המט לשחת ירצה אחריתו ואל אחלק אלה ממעל עיניו נשואות... הנה זאת היא חֻקַת החיים וזה הוא משפט אשׁר האדם! על כן הימים האלה ימי השחרות, ימי האהבה, ימי החזיון והדמיון מקור הששון המה, ולכן אך בהם יְיַסַד בית חייהו, ואם במוכונן מצעדו והכין מעשהו, אפ במו יסד אבן הפנה למטרת חיתו, אם במו ראה אהבה ושמחה, אז ידע כי חיה על פני האדמה, אך אם גם המה יעברו כצל ולא תעלה בידו למצוא ולכונן אשורו אז אוי אוי לו! אז ידע כי נכונו בידיו ימי חשך בטרם חיתו באור ראתה, אז ידע כי מות מבלי אשר ידע מדוע חיה על הארץ. הגל עפר ירומם ינשא ולשמים יעלה שיאו עת רוח סערה נוססה בו ועד ארגיעה יהיה לבער, כן ילך ינשא, ילחום ויעבור ויחלוף ואיננו וגם זכרו כגלל לנצח יאבד... ומה תועיל לו הדעת אשר קנה במכאוב? ומה יועיל לו מכשול לבו בימי הרעה כאשר מעדו קרסוליו ואין עוד מעמד ואזלת ידו מהשכיל והיטיב את דרכו? להותו יועילו! נפשו עליו תאבל, לבו מר יזעק עד יסוף קולו ויעצם עינים.

בזכרי עתה הימים אשר חלפו ובראותי כי גם בימי השחרות כבימי הילדות והנער אך תועה הייתי ובחשבי כי לוא הוסיפו עתה ימים על ימי כי אז שבתי ועשיתי הטוב, ובדעתי כי ימים חדשים לא יבואו ואלה אשר מִנוּ לי כלו בהבל, יתגעש לבי, רוחי בתוכי ישתומם ואמאס את הימים אשר לא מצאתי חפץ בהם, אך גם זאת לא לעזר לי. הייטיב לו האסיר אם ישוך בעזוז אפו את כבלי הברזל אשר במו ידיו אסורים? היקרא לנפשו דרור הכלוא בבור אם יכה ראשו בקיר בית אסורו? השניו תשברנה, ראשו יְנֻפַּץ אל הסלע ולאוסריו כח, לא ירפו ממנו – –

שמעו דברי והתאוששו אתם התועים כמוני, שימו לבכם לימים הטובים, בחרו הדרך בעוד לא התנגפו רגליכם, בעוד לאל ידכם לעשות, בקשו מטרה, בקשו תכלית החיים, בקשו עבודה, בקשו מלאכה, בקשו דעת, או מה תבקשו, אך בקשו לכם דרך לולה בשחר טל ילדותכם לבל תוסיפו בקש עוד בימי הרעה, אם תמאנו, גם נפשכם כנפשי תאבל מבלי אחרית ונחמה –

אמנם אבליגה על מר שיחי, אשר בשרי בשני עד כי אשמיע כל אשר עמדי עדי יבוא הקץ לדברי כאשר בא הקץ לכל מפעלי, כי מכל העמל ופגעי החיים, רק זאת עוד לי כי לשוני לא תקצר מהשמיע כי תועה הייתי בדרכי החיים!

ב'

כּוּר עֹנִי

בנפש נבהלה ומרך לב עזבתי את העיר הקטנה אשר כמקור ישע היתה לי בראשית בואי בה וכעיר בלהות היתה בעיני אחרי אשר אחז הפגע בערפי ויטלטלני וינערני ממני ועזבתיה כפושע מפחד מחרב המשפט אשר תרדפהו; רגעי השמחה אשר ראיתי בה צללו בגלי ימי העברה כנטף טל טהור במצולות מים זידונים; פני האוהבים אשר האירו לי כמעט רגע כֻּסוּ במעטה זועה ואימה אשר הפיצו המראות הנוראים אשר ראו עיני בימי הצרה ולילות העמל. גם כל העבר התיצב מול פני במראה אחד – מראה איום ומרגיז לב, והעתיד גם הוא לא היטיב פניו מאחיו העבר! ואייך ייטיב פנים אלי? ואיך תתגנב תקוה אל לבי אחרי כי הוא לא הלך אחרי רגלי: הֵנָה נשאוני אל מקום אשר כמראות פתנים היה לרוחי ונפשי ואיך ישמח ואיך יקוה? לכן אך עלטה ותוגה מלאו כל חדריו. וגם למראה עיני לא מראות משמחי לב התיצבו, כמו כל היקום אתי יבכה ואבל ישים כסותו ; השמים לבשו קדרות, השדה השדוד תפארת זרועיו עטה בגד מתים כמו יאבל על צאצאיו אשר מידי החרף האכזר כמות נגזרו, עצי היער הורידו לארץ ראםש כאבלים, והעשן העולה מארובות בתי האכרים אשר נקברו בקברות שלג עד החלונות, גם הוא השח השפיל גאותו, לא עָל יעלה, כי אם כזוחל עפר על הארץ יתנהג בכבדות ויתבולל את העננים אש כסו פני האדמה הלוטים במכסה שלג וכפור, גם קול יללת הכלבים בכפר כאבל מתים ישמע...

הנה השכמתי קום כנס מנוסת חרב ועזבתי את הבית אשר החביאני הלילה למען בקש מפלט במרחקים. עוד לא עלה השחר ואני הולך ברגלי גלמוד בדרך לא סללולה מְכֻסָה בשלג נורא העוברת בתוך היער. העצים הגדולים כבני ענק אשר מטו מזקן ומהקרח הנורא אשר קנן בצמרתם נראו כמלאכי בלהות והרוח אשר יתגנב בין דליותיהם יהמה כנפש גועת, אך לרגעים יסוף קולו מהמון קול העורבים בצורחים כמבשרי יום עברות. אני הולך ורגלי תמעדנה מרגע לרגע, כי הדרך היה חשך וחלקלקות, ולרגעים רחפו כל עצמותי כי דמיתי כי קול זאבי ערבות שמעה אזני ומרצחים חרש ראו עיני – –

ממרצחים יראתי! הן איש אצרות הייתי, אצרות חשך צרה ויגון היו עמוסים משא לעיפה על שכמי, ואיך לא אפחד ממרצחים? – כה תנסוך עלינו אהבת החיים רוח עועים, תתן חתית בלבנו ונפחד לכל עלה נדף ולמראה צלנו ההולך לפנינו יאחזנו שער!

יללת הכלבים וקול המקבות בבתי חרשי הברזל אשר בכפר שבו לנתי הלילה נאספו לאט לאט ואין קול ואין תמונת נפש חיה, על ימין ושמאל רק העצים אשר התנצלו את עדים אשר ישית הקיץ עליהם עמדו כפגרים מתים ואני כחי אחד בעמק רפאים. אף כי קול הכלבים העיר עצב בלבי בכל זאת אחרי אשר נחבא נכספה נפשי לשמוע אותו עוד לבל אהי כשוכן דומה. בעודני הולך צולל במצולת עשתונות בלולים אשר בלי סדרים עברו על לבי אחד אחר אחד נשמע עוד הפעם קול כלב נובח בחזקה הולך וקרב אלי. בתחלה התעוררתי כי אמרתי הנה באתי עד הכפר, אך כרגע נוכחתי כי מאחרי ישמע הקול ואמהר לאחוז במקלי להכין גוי למלחמה מדעתי את הכלבים בארצי כי יתנפלו על כל עובר אף אם לא יתעבר בם. הטבתי עשו כי אך אחזתי את המקל בידי ראיתי כי כלב גדול שחור משחור ועיניו מפיצות אש פלדות יפער פה ויראני את שניו, יתקצף ויאמר להתנפל עלי. הרימותי מקלי והוא חרד ויסוג אחרו וכרגע שב להתגרות בי מלחמה, ובעודני נלחם אתו הקריב גם אדונו, אכר יושב בעגלה קטנה רתומה לסוס קטן אך בריא בשר ובראותו אותי מתמץ להכות את הנִחָר בי קרא בקול: אסוף ידך כי לא יאכלך – הכלב בשמעו קול אדונו הוסיף אמץ ויתנשא להתנפל על בקול נובח כדרכו, אך בפעם הזאת הושיעה ידי לי להכותו מכה רבה על ראשו ויסוג אחור בקול ייליל והאכר ירד מהעגלה ויחרפני ויקללני בעזוז אפו, אך אני לא שעיתי אליו בדעתי כי נתתי חתית בלבב הכלב ולא ישוב להתגרות בי מלחמה ואומר ללכת הלאה, אך האכר, אחרי אשר העביר ידו על חלקת צואר כלבו ועל ראשו ויחבקהו כאם רחמניה וינחמהו בדברים נחומים, שם אלי פניו ויקרא: מי אתה? –

– מה לי ולך כי תשאלני? – השיבותי באמץ לב, כי ידעתי נפש האכרים בארצי, כי גם המה ככלבים עזי נפש יתנפלו על כל עובר יהודי לבקש תואנות וכאשר יראו כי יֵרַךְ לבו אז יתעללו בו, לכן אמצתי רוחי, אף כי יראתי בלבי פן הוא בא מעיר נצב ויכירני או יבין מה עמדתי.

– הראני כרגע אם מכתב תעודה בידך והשמיעני מאיזה עיר אתה? –

– אבל מי שמך לאדון לי?! –

– אם לא תשמע בקולי אאסור אותך בכבלים ואביאך הכפר –

– אם לכח גם אני אמיץ הנני ולא אירא מפניך וידוע תדע כי לא לבדי הנני פה, כי האנשים אשר אתם יחד אעשה דרכי נשארו בכפר ולא יאחרו מבוא וגם המה יושיעוני –. המרמה הזאת עמדה לי, כי הוא ענה: זאת לא עלתה על לבי להתנפל עליך כשודד ביער, אך ידוע תדע, כי אני הוא המשנה לפקיד כפר ובמשפט אשאל ממך כי תראני תעודתך –

– ואם גם למשפט לא יפול לבי עלי – עניתיו בבטחה – כי תעודתי בידי, ואם שופט אתה הלא לך לדעת המשפט, כי לא ביער ידרשו לתעודות עוברי אורח, כי אם בעיר או בכפר –

– אם כן שב אתי בעגלה ותראני בכפר את תעודתך – .

אף כי לא נעמה לי חברתו בכל זאת לא נועזתי למרות פיו כי יראתי פן תאחז במשפט ידו, ואני הן ידעתי בלבי כי אין מושיע לי, לכן ישבתי אתו ונסע יחדו. רגעים אחדים החריש אחרי כן אמר לי: תן תודה אולי לא תמצא כל תעודה בידך ולא ארבה עליך כפר ואעזבך לנפשך כרגע –

– אבל הלא השמעתיך כי תעודתי בידי ואתה הלא תראה כי לא אירא מפניך ועליך להבין כי תעודתי בידי–

– אם כן תשלם לי שכר העגלה –

– כיסי ריק ואין בו רק התעודה –

– ולמה אובילך חנם? –

– האני בקשתי ממך כי תובילני? אם תנחם ממעשיך הנני לרדת –

– לא כי אתי תסע כי לא אאמין בדבריך – קרא וידפוק את סוסו קל המרוץ וכעבור שעה באנו עד הכפר ויהפוך האכר את ידו אל בית המשתה.

בבית המשתה המלא על כל גדותיו רפש ומי מדמנה ישבו אכרים רבים וישתו יין-דגן ובעלת הבית אשה עבריה כבת ארבעים תשרת אותם. האכר אשר פחד פן אמלט מידו הוביל אותי בידו אל הבית והאכרים צהלו לקראתו בקראם: ציד הבאת, פשוט עורו ושלחהו לנפשו! – האשה בראותה אותי מהרה לצאת ומאחרי הדלת שמעתי כי תאמר בשפת יהודית: שלמה, מהר הביתה כי נער עברי הובא הנה, אין זאת כי חֲסַר-תעודה הוא –

– הלא התפילין בראשי ועוד מעט תעבור עת התפלה ואיכה אבוא הביתה? אכלה תפלתי ואז אנסה אל האכר דבר – ענה האיש.

– אבל אני אדמה כי מצות פדיון שבוים תגדל הרבה יתר ממצות התפלה – ענתה האשה. האיש שמע בקול אשתו וכעבור רגעים אחדים באו שניהם הביתה.

האיש היה גם הוא כבן ארבעים איש תאר וקומה, זקנו הארוך ירד על פי מדותיו ופניו העידו כי ישרה נפשו בו, הוא נגש אלי ויושט ידו ויקרא לי לשלום וישאלני: אם מחסרון תעודה שם האכר עלי משמר –

– לא זאת – עניתיו – תעודתי בידי, אך אני הכיתי את כלבו בהתנפלו עלי ועל כן יחפוש עלילות דברים וישאל לתעודתי, ואני אמרתי לו כי הוא בידי, אך מאנתי להראותה לו בדרך פן יגזול אותה מידי ואין רואה– כשמוע האיש את דברי נפלו פניו ואני לא הבינותי עד מה.

– רע מאד המעשה אשר עשית ואירא מאד לנפשך – ענה בעצבת.

– ומה עשיתי, כי תפחד לנפשי? האם אתן את בשרי לאכול לכלבים ולא אעמוד על נפשי? – שאלתי בתמהון.

– לך הצדקה, אך מי יעמוד בפני האכרים? הכלב הזה הוא אהוב נפש אשת האכר וגם את בעלה תתן כפרו, ובהודע לה כי הניפות ידך על אהובה אז תכך מכת בלתי סרה, כי אשת מדנים האשה הזאת מאין כמוה ואיש לא יפגע בה ואני עברי אחד בכל הכפר ותקצר ידי מהושיעך –

– חכה נא – קראה האשה – ואני אצילנו –. האכר החריש בדברנו, כי דמה כי אבקש מאת האנשים כי יפדוני בכסף מלא, אך בראותו כי לא אנסה דבר אליו קרא בקול נגיד ומצוה: ואיה תעודתך? ידעתי כי אין בידך כל תעודה, ואתה אמרת בלבבך כי ערמתך תושיע לך, אך לא את איש כמוני תוליך שולל – אני חפצתי להראות לו את המכתב, אך האשה יסרתני מעשות זאת באמרה: היאמר לבך כי הוא ידע קרוא הכתוב בתעודה? הוא אך תואנה יבקש וכאשר יקחנה יעצרנה בידו ימים אחדים עד אשר תתן כפרה ואז ישיבנה לך לכן אל תראנה לו – ואל האכר אמרה: הניחה לו רגע ושתה כוס יין, כי יין טוב מאד הובא הלילה הנה –

– יין טוב! הלא בכל עת תהללי את יינך אף כי הוא מהול במים –

– אבל עתה אתה תראה כי אמת יהגה חכי – ענתה ותאמר אל אישה: תן לו מהיין החזק אשר בצנצנת בארון – האיש עשה כדברה ויתן לו כוס יין מלא. בפעם אחת הריק האכר את הכוס אל פיו אשר פער כנחש ויקרא: אבל הלא זה היין הטוב אשר במחירו תקח כפלים –

– לא כי אם במחיר אשר אתן לך בכל עת אתן גם היום –

– הוי! אני אבין לערמתך, ארורה, כי תאמרי לשחד אותי ביין טוב למען אשלח את השועל מיד, אבל לשוא כי במחיר מצער כזה לא תמצאי חפצך – קרא האכר ויניע בראשו.

– מה לי ולו? האם אחי או ממשפחתי הנהו, עשה אתו כטוב בעיניך ובמחיר היין לא ארבה יען כי גם לי לא הרבו במחירו –

– אם כן שַׁנֵה – האיש שנה.

– שַׁלֵשׁ! – האיש עשה כדברו עד שש פעמים. אף כי עיני השותה כבר מלאו דם, ולשונו לחכו דבקה בכל זאת הוסיף שתות עד אשר כבד עליו ראשו ויסמכהו על השלחן, אז נתנה לי האשה אות כי אמהר לצאת אחריה ותביאני החדרה. שם התפללתי ואֹכל אתם ארוחת הבקר.

– אבל ירא אני את המרשעת פן תבוא הנה ותבקש מידינו את הַמַכֶּה את כלבה – אמר האיש בשבתנו אל השלחן

– שלום לנו – ענתה האשה – אחרי הארוחה אשלח לקרוא לה למען תמצא את אישה שותה שכור ותניח כל חמתה בו על כי שתה לבדו לשכרה והוא לא יעיז עוד להשמיענה דבר מכל הנעשה לכלב – כבלותנו הארוחה אמר האיש אלי: מהר ולך לדרכך בטרם תבוא המרשעת הנה. קמתי ממושבי ואודה אותם בלב שלם על הטובה אשר עשו עמדי וישאלני האיש: אנה תשים פניך? השמיעני ואורך הדרך אשר לך לבחר–

– לעיר צבועאל פני מועדות –

– לעיר צבועאל?! – קרא האיש בשממון – לקן הרשעה והטמאה! אם כן חסיד אתה, ברח לך כרגע ואל תטמא את ביתי! – קרא עוד הפעם בזעף אף. נעויתי משמוע את דבריו ואמהר לעזוב את הבית בטרם נתתי את מלתחתי על שכמי ואשאנה בידי ומאחרי שמעתי קול בעל הבית קורא בזעם: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, לחסיד, ובעבורו בטלתי תפלה בזמנה, הכשילני ה' באדם שאינו הגון וכל זאת יען כי שמעתי לקול אשתי –

– אמנם הלא בכל זאת עברי הוא! – ענתה האשה.

– אַתְּ בחלקת לשונך תצלחי לפתות אנשים גם לאכול מעץ הדעת! – קרא האיש ברגז, ויותר לא שמעתי עוד אם נסתה לפתות אותו לאחוז בפרי עץ הדעת, או יראה לנפשה. המרדף על צואר ברחתי מן הכפר, כי יראתי פן תדבקני חמת אשת האכר ולקול בעל הבית עוד צללו אזני. מקרי ראשית היום ההוא לא הועילו להסיר תוגתי מלבי, והיום היה יום ענן וערפל ואני הלכתי בלי חשך, בכפר וכפר נלחמתיאת הכלבים אשר לעשרות יצאו חוצץ לקראת כל עובר ברגל בעת אשר בני הכפר יסיתום בזדון לב ולא סרתי לנוח אל אחד מהם כמו חפצתי לברוח ממקום מושב בני אדם עד כי אתא לילה ורגלי מעדו ולא עצרתי עוד כח ללכת הלאה. מרחוק אור נראה לי ואדע כי כפר הוא ועל כן אמצתי שארית כח ללכת, אף כי רגלי נלאו מאד, גם רעב הייתי ואתנהג בכבדות עד בואי בכפר.

בכפר היו רק כעשרה בתים וידעתי מראש כי בית מלון אורחים לא ימצא בו לכן חשבתי מחשבות לסור אל בית אחד לבקש כי יתנני ללון שם. רגעים מעטים עמדתי על מקומי בחשבי איזה בית אבחר לסור אליו, ובעודני עושה הנה והנה בחשכה קרא קול אלי: מי פה? –

– עובר אורח – עניתיו – ואבקש לי בית מלון לשכב בו הלילה –

– בית מלון בכפר הזה! – קרא האיש בשחוק גדול – הברגלך תעבור? –

– ברגלי –

– ותעודה יש? –

– יש –

– הראני –

– האם פה בחשך תראה את הכתוב ה? –

– תן הנה ואסור אל החלון ואקראה –

– הנה תעודתי – הוא לקח את הגליון בידו ויהפוך אותו הנה והנה ואחרי כן לקח אותו הפוך בידו וישם עיניו בו ויקרא את האותות אשר לא נכתבו במגלה לאחור.

– מה שמך? –

– יוסף – עניתיו ואנחם כרגע על השמיעי את שמי, כי בתעודה איש אחר הייתי, אך האכר לא ענה כחשי בפני כי אמר: כן, כן כתוב בתעודה –

– היש לך אשה ובנים? – שאל אחרי כן.

– לא –

– כן, כן כתוב בתעודה –

– היש לך אב ואם? –

– לא –

– כן, כן כתוב במגלה –

– ואשה ובנים? –

– הלא השמעתיך כי לא אשה ולא בנים לי –

– כדבריך כן כתוב – כה שאלני עוד שאלות רבות וכל מענה פי קרא מעל המגלה ההפוכה עד אשר נלאיתי עמוד על רגלי ואמר: הלא הגליון הפוך הוא ואיך תקרא בו? וגם מכל אשר שאלתני אין אף דבר בתעודה–

– אחת היא, תן לי איזה אגורות לקחת יין דגן ואשיב לך תעודתך –

– חמש אגורות אתן לך אך תנני ללון בביתך –

– הבית לא לי הוא כי אם שכיר יום הנני פה –

– אם כן איך מלאך לבך לדרוש לתעודתי אם לא שופט וגם לא אזרח הנך פה? השיבה לי תעודתי כרגע ואם אין אלך אל השופט ואשמיעהו כי תפריע מנוחת עוברי אורח באין משפט – הוא השיב לי את התעודה בקראו: לך לעזאזל יהודי ארור! – בפיק ברכים הלכתי אל הבית השני ואפתח את הדלת לראות אם בני הבית עודם עֵרִים.

– אם דבר לך בוא הביתה וסגור הדלת, הן לא קיץ בחוץ כי תקרע הדלת – קרא אכר כבן חמשים שנה אשר ישב על הארץ וישטח את החותלות אשר במו יחתל רגליו. באתי הביתה ואשאלהו: אם יש את נפשו לתת אותי ללון בביתו –

– לין פה – ענני. הבית הזה היה קטן מאד הקטן בבתי הכפר הקטנים. ועל כן בחרתי בו יען ידעתי מאז כי העניים יפתחו כרגע דלתם לאורח, לא כן העשירם, להם גם ארמנות רחבי ידים יצרו לצעדי אונם – קירותיו הו מכוסים בפח ושחור ככל בתי הכפרים אשר תנוריהם בלי ארבות עשן וכאשר יבעירו אש יבוא העשן הביתה ובעד הדל יצא וכאשר יכלה העשן אש יחסמו פי התנור לבל ידעך חֻמוֹ. התנוא מִלֵא רביע הבית, בין התנור והכותל משכב בנוי מעצים ומכוסה בקרשים אמה קומתו על פני רביע הבית ועליו שכבו כשמונה אנשים ונשים: האם ובניה וכלותיה ובניהם. בצד המשכב שכב ילד קטן כבן שנתים בטנא אשר עמד על הארץ ובבואי הביתה הרים ראשו המכוסה בשערות לבנות כצמר וילטוש לי עיניו היושבות בסתר עפעפים לבנות וכרגע הסתיר ראשו בטנא כמו פַּחֲדָתִי אליו.

כמוצא שלל שמחתי על הבית והמנוחה אשר אמצא בו אחרי שבעי נדודים כל היום ורגלי בצקו מעמל הדרך ואשב אל השלחן הגדול ואסיר את מלתחתי מעל שכמי ואוציא לחם וגבינה להשקיט רעבוני.

– לחם לבן! – קרא נער כבן שש שנים אשר שכב את השוכבים – ראי נא אמי ראי, לחם לבן! –

– הס! – נתנה עליו אמו בקולה – האם רעב אתה? עצום עיניך ושכב! –

– בוא הנה – אמרתי לו – ואתן לך מלחמי –. במעוף עין קפץ הנער יחף ממשכבו ורק כתונת קצרה כסתה את בשרו, אף כי על הרצפה התעלם שלג, ולא שעה לקול אמו אשר יסרתו לבלי קחת מאומה מידי זר.

– אני אניח את הלחם הלבן למשמרת ליום מחר – ענה הנער לאמו, כמו חפץ להצטדק ובעוד הלחם בכפו בלעו מבלי שים לב אל דבריו אשר אמר.

– האם כה תניח את הלחם למשמרת? – שאלה האם.

– אין עוד בידי מאומה – ענה הנער ויבט בי אולי אשוב לביטיב עמו, אך אני לא מהרתי לעשות רצונו, כי ראיתי כי לחמי לנפשי לא יספוק. הנער עמד רגעים אחדים על עמדו וילקק אצבעותיו ובראותו כי לא אעניק לו עוד מאומה שב בלי חמדה אל משכבו מבלי הבט עוד בפני.

– לך שכב על התנור ויחם לך – אמר אלי בעל הבית בלכתו לשכב גם הוא אל יתר השוכבים. עשיתי כדברו ומה רבה מבוכתי בראותי כי נערה תשכב על התנור, מקום משכב יסדו לי, ואחפוץ לרדת כרגע. כל השוכבים אשר לא נמו עוד שנתם נתנו קול שחוק גדול ובעל הבית קרא: אל תירא כי לא אוכלת אדם היא, לך ושכב, כי אין מקום אחר פה אתנו –

– אם כן אלכה לי לשכב על השלחן –

– יצוריך יקפאו בקרח ובטרם בקר תהיה לרגב כפור –.

גם האשה דברה על לבי להותר על מקומי אך לשוא היו דבריהם, גם דברי אחת השוכבות אשר העידה כי השוחט מעיר בצלת שכב עמה פעמים רבות בלכתו בדרך על התנור ההוא ולא קרה אותו כל רע, לא הביאו אומץ בלבי ואשב על מושבי בקצה התנור.

– שכב לך בקצה התנור ואני אשכב בקצה מזה – אמרה הנערה אחרי אשר כבו האש. רגעים אחדים ישבתי על מושבי, כי יראתי לרדת פן אפסע על ראשי השוכבים לרגל התנור אבל עיף הייתי וכל יצורי רחפו מהקרח הנורא וארדם כמת. כל הלילה לא התעוררתי וגם כאשר קמו כל בני הבית בטרם בקר לעבוד עבודת: הגברים לקלוע מנעלי גומא מקולעים, והנשים לטותולהביא עצים ומים ולבעיר הבערה, גם אז לא הקיצותי עד אשר נגעה יד בערפי ותעירני משנתי.

– קום רד – אמרה הנערה אשר היתה כבת שהע עשרה שנה – כי כבר הבעירו אש בתנור וכאשר יעל העשן ישים מחנק לנפשך –

– הן שלם אתה ולא יחסר לך מאומה, ומדוע יראת? – שאל האכר בשחוק גדול וכל העומדם שחקו אחריו בקול המולה כקול רעם בגלגל, גגם אני שחקתי והחרשתי כי ידעתי כי לא לאנשים כאלה אבין בינה לדעת מוסר ודרך ארץ, ואלי הוא לטוב להם בחיים כי לא ידעו מכאוב דאגה ודאבה המונו אנשי מוסר.

בצאתי החוצה נפלה אימה חשכה עלי בראותי כי הקור גבר במאד מאד ושלג וקרח ינשאו על כנפי סערות צפון אשר כשוט זועם יכו ידקרו בפנים ויכאיבו כמדקרות חרב. איכה אעשה דרכי? ומי יודע מתי תחדל הסערה ואיכה אשב פה והלחם אזל מכלי בכפר אין בית משתה ואופה? האם גם מצוקי תבל יצאתם לרדפני ולהסתולל בי כבני אדם? – שאלתי בנפש דאבה – כלכם עלי תתמלאון לענותני ולהשיבני עד דכא! – בעת ההיא נדמה לי כי גם סערות אל ואוצרות שלג הקדישו עלי מלחמה ואשוב במפח נפש הביתה כאיש אובד עצות. אחרי אשר ישבתי כשעה תמימה בבית גמרתי אמר לעשות דרכי הלאה ויעבור עלי מה עדי אבוא אל העיר הקטנה הרחוקה מהכפר כמהלך שש שעות ברגל, ואשים מלתחתי על שכמי.

– אנה פניך מועדות? – שאלני האכר.

– העירה –

– ואיכה תלך בעת הזאת, הלא הרוח ישאך אל אחת הפחתים ונקברתּ שם בשלג –

– אבל הלחם אזל מכלי ולא אוכל התמהמה פה –

– אם תאבה לאכל אתנו לחם לא נמנע ממך –

– אמנם הלא תדע כי לא אוכל לאכול אתכם לחם –

– הלא רק בשרנו פגול לך ולא לחמנו –

– אך האם על הלחם לבדו אחיה פה? –

– בכל זאת הלא טוב לך לאכול פת חרבה ממות בקרה – נותרתי ותנתן לי פת לחם שחור משחור אשר חציו קש ומוץ כאשר יאכלו כל בני הכפרים. מעט הלחם אשר בא אל פי היה כסכין בלועי ויגרס בחצץ שני, אך בכל זאת טוב הוא מהקבר בקברות שלג – השיבותי אל לבי ואוחיל.

אחרי חצות היום קמה הסערה לדממה והשלג חדל, אך הקור הגדיל ויעלה מעלה. השמש הופיע ולאורו הבריקו אגלי הכפור כזיקי אש עפים ברוח, גם לאהל האכר התגנבו קרני השמש בעד האשנב הקטן אשר מתחת לגגו ויפיחו גם בי רוח תקוה לצאת למרחב. יצאתי ואבהל עוד מפני הקור הנורא אשר שם מחנק לנפשי ולא יכולתי השיב רוחי. על ימין ושמאל אין דרך ואין מסלה, כי המון השלג כסה פני כל הככר ולא נכר דרך לפני יאור ופלג; שבתי הביתה והאכר אמר אלי: אם תתן את שכרי ארתום סוסי לעגלה ואובילך העירה, גם אלבישך מלבוש עור כבשים עד בואנו שמה –

– כמה תקח בשכרך? –

– חצי שקל כסף –. הוא לא הרבה במחיר, אך אצרותי לא פרצו לרוב ועוד רב הדרך לפני, זאת זכרתי ואשיב: קצרה ידי מתת מחיר רב כזה, אם תאבה רבע שקל בשכרך הבה ורתום הסוס –

– האם חנם נִתַּן לי הסוס, ומספוא לא במחיר אקח, כי אענה את סוסי במחיר רבע שקל? גם במחיר חצי שקל לא תמצא איש בכפר אשר יובילך בעת קרה כזאת, אם תאבה לתת את אשר שאלתי הנני לעשות כדברי ואם אין אין עשה כלבבך –

– בכל לבבי נתתי לוא מצאה ידי, אך חי נפשי כי קצרה ידי –

– וגם ידי קצרה מהושיע לך –. בעודנו מדברים באה אשה הביתה ותאמר: שכן! היש את נפשך להביא איש עברי העירה? –

– איפו הוא? – שאל האכר.

– בביתי, כי אישי הבביאהו אתו מעיר בצלת וילן בביתי ועתה יבקש לנסוע הלאה, אך בעלי לא יוכל לעזוב את הבית מרוב עבודה –

– הביאהו הנה – הבשורה הזאת נתנה שמחה בלבי, כי כערער בציה הייתי בין האנשים הזרים ואף כי לא ידעתי מי הוא ואנה פניו מועדות ואם בדרך אחת נלך, בכל זאת שמחתי בשמעי כי עברי יבוא הביתה. בעודני חושב מחשבותי בא העברי: נער כבן שבע עשרה שנה דל בשר מאד ופאות ראשו המסלסלות יורדות עד שוקיו והוא נלעג לשון כי לא ידע דבר אף דבר בשפת הארץ, והאשה אשר הביאתהו היתה למליץ בינו ובין האכר, כי היא שרתה ימים רבים בבית עברים ותלמוד שפתם. שמחתי אלי גיל בראותי פניו, כשמחה אשר ישמח איש אשר הלך נדוד בארץ נכריה ופתאם לפתע יפגע איש מארץ מולדתו, יחזיק בו ולא ירפנו ויקרבנו כאח וישיש בחברתו מבלי שאול: מי ומה הוא, כן ששתי גם אני על הנער הבא ואקרב אליו לשאול לשלום לו ובראותי כי לשונו נלעגת אמרתי לו בשפה יהודית: השמיעני חפצך ואדבר את האיש – גם הוא שמח מאד ויקרא בשפה נמהרה: אל עיר צבועאל מגמת פני.

– האח! – קראתי – כי גם פני שמה מועדות –

– אם כן נסעה ונלכה יחדו –

– אך הקרח יתן חתיתו בלבי ואירא ללכת ברגל –

– אם כן נשכור לנו עגלה –

– כמה תאמר לשלם עד העיר הקרוב? האכר יבקש ממני חצי שקל כסף –

– אני אתן רבע השקל ואתה תן רבע ונסעה יחדיו – השמעתי דברי באזני האכר והוא שם ידו מאחרי בדל אזנו להתגרד בה ויאמר: לא אוכל להוביל שניכם במחיר חצי שקל כי אם שקל תתנו –

– אבל אני השמעתיך כי קצרה ידי, וגם הנער הזה לא בן עשירים הוא ורק זאת בקשת במחירך – עניתיו, ואחרי אשר הרבינו דברים נאות להובילנו במחיר חצי שקל וחמש אגורות ונשב בעגלה.

– מה שמך ומאין אתה? – שאלני הנער אחרי אשר ישבנו בעגלה.

– שמי ראובן ומעיר מאפליה אני – עניתיו, יען כי כן נקראתי במכתב תעודתי.

– ושמי חיים מעיר בצלת הקרובה לעיר נצב –

– בעיר בצלת הייתי אך רק לילה אחד נותרתי בה –

– אולי תדע את רחל המבשלת, היא חמותי –

– האם לך אשה? – שאלתי בתמהון בראותי את פני הנער הדלים והרזים מאֹד.

– לי אשה ושני בנים ולמה תתפלא? הן זה שלש שנים עברו מעת לקחתני רחל לחתן לה –

– וכמה שני חייך? –

– שמונה עשרה –

– ואתה האם בגפך אתה? – שאלני.

– בגפי –

– וכמה שני ימי חייך? –

– כבר מלאו לי שבע עשרה –

– שקר הדבר! לך כבר מלאו עשרים שנה, אך כל אלה אשר לא היו לאשה יכחשו במספר ימיהם למען יאמרו כי עודם נערים, אבל פניך יעידו בך כי כבר מלאו לך עשרים שנה, הן בן שמונה עשרה אנכי היום ואין עוד שער על שפמי, ועל לחייך החל הזקן לצמוח, ואתה גדול ממני פי שנים בגבה ופי שלש ברחב. הוי הוי – הוסיף לדבר בשפתו הנמהרה ובהניעו ראשו – אותי לא תשלה באמרי שוא, כי כבר ראיתי התבל. – אני לא נסיתי להצטדק כי ידעתי כי אנשים כאלה לא ישובו מדבריהם ומדעתם אף אם מלאכי מרום יקומו ויענו אולתם בפניהם, אך בשמעי כי הוא ראה את התבל שאלתיו: איפו היית? ומה הארצות אשר בהן עברת? –

– אני הייתי בעיר נצב ובעיר ארזה ובעיר צבועאל, ואחרי כן שבתי ועברתי את הערים האלה בשובי מצבועאל הביתה –

– מתי הית בצבועאל? –

– זה ארבע שנים בטרם באתי בברית הלכתי לשחר פני הצדיק ולבקש ממנו תשובה על חטאת נעורים וכי יתן את ברכתו ליום חתונתי. – פני הנער העידו בו כי לא שקר היו מליו בבקשו תשובה מאת הצדיק, אך נכספה נפשי לדעת אם באה לו ברכת הצדיק ועל כן שאלתיו: והצדיק ברכך, האין זאת? –

– כדבר אחד המתנגדים תדבר? האם יגרע הצדיק ברכתו מחסידיו המיחלים לחסדו? –

– ומה מגמת פניך עתה? –

– לולא נסעת גם אתה לצבועאל כי אז אמרתי מתנגד אתה! – קרא כמשתומם – מדוע אסע עתה? לוא יכולתי להסתופף בבית הצדיק כל ימי חיי כי אז זאת היתה שמחתי וששון לבי, ואתה תשאלני מה מגמת פני עתה אחרי כי זה כארבע שנים לא זכיתי לראות את פני הצדיק, אמנם בזאת אנחם כי עתה אותר ימים רבים בבית הצדיק ובאור קדושתו אראה אתבונן –

– ואיך תעזוב את אשתך בלי משענה ימים רבים? –

– שחוק תעשה לי! האם מעמל כפי תשבע? האם לעבודה נולדתי? אנכי יצאתי מבטן אמי לעבוד את ה' –

– ומאין לחמך נמצא? –

– מאין? האם עלה רקב בעצמות חמותי כי אבקש לחם לי? כל עוד אשר לא ישכנו תולעים בגויתה היא תעבוד ומפרי כפיה נשבע לחם –

– אך מדוע תקללנה, אם היא טובת לב ותאכילך ותשביעך? –

– היא טובת הלב! חמותי אשה טובה, כבר באה העת כי יסתירה שדי בסתר כנפיו על טוב לבה! –

– אמנם הלא במו פיך אמרת כי היא תעבוד למענך ולמען אתך ובניך ועליך לברכה שבע ביום –

– כן אברכנה בחיי כאשר תיטיב לי, היא תעבוד למעני ולמען אשתי ובני? התשחק לי? וצי יעבוד בגללם אם לא היא? האם אני אעמול כל היום להשביע בעמלי את בת המבשלת? אבי היה מלמד ארבעים שנה ושמו נודע בקהל כי מספר נפלאות הצדיק היה מאין כמוהו, וכל משפחתי חסידים המה ואני אעבוד למען האכיל בת מבשלת ובניה? כזאת לא יאמר ה'! –

– אבל הלעולם תחיה? ואם תבוא קללתך והמות יקחנה אל גבולו, מה תעשה אז, מאין תמצא לחם לבניך ולאשתך? –

– אני לא אחכה עד היום ההוא כי אתן ספר כריתות לאשתי ואשלחנה מע פני לעולם, הן היא כבר היתה עלי למשא, כי תענני ותציקני כל היום לבקש נערים להורותם, וכל אלה בעצת אמה המרשעת יְקֻלַל שמה בארץ, היא היתה בכל זאת להסית אותה בי ככלב עז נפש כל היום מבלי תת לי מנוחה, אך העולה על רוחה היו לא תהיה, אני אשב בבית הצדיק עד אשר תקוץ בחייה ותבקש ספר כריתותיה ועוד תתן על ידי כסף למען אשלחנה לנפשה, כי ידעתי כי חמש מאות שקל כסף להמבשלת והיא תאהב את בתה היחידה לה כנפשה ובראותה כי תשב עגונה שנה ושנתים אז תאות לתת על כפי כסף. אני אומר לך כי תאות ובעיניך תראה כי אקח כסף ואשיב נקם לחמותי זאת אשר הציקתני בדבריה ותתן עלי בקולה כי עצל אני. תדע המבשלת כי בן חסידים אני והיא מבשלת היתה ומבשלת תהיה –

– אבל מאין תמצא לחמך בשבתך בבית הצדיק? –

– לא חסיד אתה! – קרא בקול גדול – כי תשאל דברים אשר אף נער באנשי שלומנו ידע –

– אמנם הלא בפעם הראשונה אסע שמה לכן אתה הורני –

– הלא כל איש ידע כי הבאים לחסות בצל הצדיק לחמם נִתַּן, למען יעבדו אלהים ויהגו בתורת הצדיק כל היום ויספרו נפלאותיו להעלות נשמתם, כי המצוה לספר בנפלאות הצדיקים גדולה מכל המצות האמורות בתורה, והיא גדולה גם ממצות קריאה בזהר –

– ראה כי לא צדקת באמרך כי לא חסיד אני, הן במו פיך תאמר כי מצוה גדולה לספר נפלאות הצדיק ולוא ידעו כלם נפלאותיו, הלא אזלת ידכם לעשות המצוה הזאת, כי למי תספרו אם כלם יודעים? ואני הלא אבקש לשמוע נפלאותיו ולך תהיה צדקה בהשמיעך אותי במנוחה כל אשר תאוה נפשי לשמוע–

– בזאת הראית לי לדעת כי לא חסיד אתה, האם יאמר לבך כי נספר נפלאות הצדיק לאשר לא ידעום? אלה אשר לא ידעום מנער המה לא יזכו לשמען ונשמתם איננה מסוגלה להבינם, אנחנו איש אל רעהו נספר את אשר ספרנו ואשר נספר כל עוד רוח באפנו, ובכל יום ויום הנן בעיניו כחדשות, עליהם נשמח ובם נשיחה בדעתנו כי הצדיק אשר ממנו כל נעלם לא יסתר והיודע מעלות רוחנו הוא ידע מי ומי בקהל חסידים ימנה ומי איננו ראוי לבוא בקהל, וראה תראה כי ברגע אחד ישמיעך הצדיק כל אשר בלבך, ומפני מבטי עיניו תֵּחַת ולשונך תדבק אל חכך ולא תמצא דברים, כי פני הצדיק נוראים מאֹד כפני השכינה, ומה ידוה לבי כי המרשעת עצרה אותי ימים אחדים יותר ולא אוכל לבוא להראות פני הצדיק ביום החג ונחוג בהעיר הקרובה –

– מה זה תבענה שפתיך כי לא תבוא עד החג? הלא עוד כארבעה ירחים עד חג הפסח –

– מתנגד אתה! – קרא בקול גדול – כי לא תדע כי מחר יום חגנו יום י"ט כסליו –

– צדקת צדקת – עניתיו – שכחתי כי מחר יום התשעה עשר לירח כסליו –

– לשוא תתחפש! רואה אנכי כי לא מזרע החסידים אתה, אמנם אם באמת ובתמים תחפוץ היות כמונו נקרבך באהבה, ואף כי אין דומה חסיד בן חסיד לחסיד בן מתנגד בכל זאת לא נזכיר לך עון אבותיך – ענה בנדבת פיו ובענות לבו, ואני הודיתי לו על חסדו זה אשר אמר לעשות אתי לבלי הזכירני עון אבותי.

ג'

הֶחָג!

הצרות אשר תבאנה עלינו פתאֹם בסופה וסערה וברב כח תאחשנה בערפנו לשמוט אותנו בעצם ידיהן, הֵנָה מדי עברן תשטופנה במרוצתן נפש אמללה אשר מעדו קרסוליה ולא יכלה עמוד ואין זכר לנפש ההיא, אכן האמיץ אשר בחכמתו וגבורתו או בישע ימין רעיו נמלט מידן ישושב לראות טוב בלב מלא תקוה וששון, וכל אשר עברה על ראשו ולא נגעה אל עצמו ובשרו כן ירבה שמחה על הנצלו מהם; לא כן הפגעים אשר לאט לאט יחולו על ראשנו, לאחד אחד יבואו ויסולו עלינו ארחות אידם בבקר בבקר, המה כרקב בעצמותינייו, כזבובי מות יבאישו שמן ששון בלבנו, כל מחשבה ורעיון יהיה להם לברות וכנבלת המת נהיה בחיים, כי מה המה החיים בלי רעיון ומחשבה? –

הן רבות שבעה נפשי, ראיתי עמל ופגע מרבה להכיל, אך בכל זאת מצאתי און לי כעבור יום עברות ואושב לחשב דרכי ולכונן מצעדי, אך עתה הלאוני, התלאות אשר כתמם באו אלי בימים האחרונים הפכו לבי לאבן ומקור מחשבותי לבאר נשברה – אל עיר צבועאל הלכתי, מדוע הלכתי שמה? האם אין מפלט לי בלתי אם בעיר הזאת? האם סֻגְרוּ דלתי בתי הישיבה בעדי מבוא? האם צמאה נפשי לתורת הצדיק, או האמנתי בצדקתו וברוח שפתיו? הן בדברים אשר לא האמנתי אֹמן עד הנה החל הספק לשלוח את שניו ולהפכן משרש, ואמונות חדשות תמצאנה מסלות בלבי! אני הלכתי כי לאש שאלתי את נפשי: מדוע אלך שמה? מי יודע לו שאלני איש כדבר הזה השיבותי גם לנפשי מדוע אעשה כזאת? אך איש לא שאלני ונפשי נלאתה להוסיף עוד שאלה. רבות שאלה בשכבר הימים אשר חלפו ומבלי מצוא מענה החרישה ולא שאלה עוד דבר, ובלי דעת איזה מקום מנוחה שמתי אל בית הצדיק פני, כהולך ועושה בחלום לילה אשר לא ידע חשבון מעשיו כן הלכתי דברתי ועשיתי מבלי בקש משפט וחשבון, המלמד ואשתו יעצוני ללכת לצבועאל לכן הלכתי שמה ולוא הורוני לבחור בדרך אחרת בחרתי בה.

בעתות כמו אלה לא ידע גם החכם היודע להלוך נגד החיים את עתו וחשבון מעשיו. ימלא שחוק פיו היושב בטח ועדיו לא באה הרעה בראותו כי איש אמיץ לב ישלח יד לאחוז בקש נדף עת יצלול בגלי עברה, ילעיג הַשָלֵו עת יראה גבר חכם ישאל בהבלים ידרוש בחלומות בעת צר אולי יש תקוה – ילעיג, כי עת לעג לו! הן גם בראותו אחיו כשל נפל בחלקלקות ואין אֱיָל לקום יתן קול שחוק, אכן לוא השיב אל לבו כי גם מטרה אף אם מברזל עשות הוצקה פוץ תתפוצץ מאלפי חצים, גם אבן עפל ובחן כקש תמולל עת נחתו בה כדורי מות, אז אולי לא נתנו עוד לבו לשחוק ולהלעיג כי אמר: והאדם מה הוא כי יכין מצעדיו ולא יעשה מדחה עת חצי הפגעים שמוהו למטרה להם? – אמנם כן גם הוא אף אם אֹמץ לו צנה וחכמה סוחרה, גם הוא לא יעמוד ביום שבר, ואני אשר לא רוב שנים ולא תורת הורים ומורים הביאו אֹמץ בלבי, אני מה כי אגבר חיל לפרש ידי לשחות נגד מרוצת הגלים? רגלי מעדו, ידי רפו וישאוני ויוליכוני אל אשר היה רוחם ללכת ואני כטובע החזקתי בַּבָּא בידי ובאשר נשאוני אל עיר צבועאל אחזתי בחסידים ודרכיהם אולי אִבָּנֶה מהם ואשר רנה המקרה את הנער החסיד לידי, אשר לוא ראיתיו ימים אחדים לפנים בזיתי צלמו ולא חשכתי מפניו רוק בשמעי אמריו, החזקתי בו אולי תצא לי ממנו תורה ואטה אֹזן לשמוע למען אמצא נתיבות הרעים החדישם אשר חברתם בקשתי.

כשלש שעות אחרי הצהרים באנו לעיר מרה ונסר אל בית מלון האורחים הוא בית התפלה לחסידים, אשר היו רוב יושבי העיר. דרכי החסידים ועלילותיהם בבתי תפלתם עוד לא נודעו לי, כי עד בואי לעיר נצב לא דרכה רגלי על מפתן בית תפלה לחסידים. ובעיר נצב לא נראו דרכיהם יען כי העיר קטנה ויושביה היהודים איש למשלחת ידו פנה כל היום ולא בקרו בבית התפלה כי אם ביום שבת ומועד ועל כן ראתה עיני בעיר הזאת חדשות לא פללתי: בית התפלה היה מלא עשן הקיטור העולה ממקטרת המקטרים, אשר לא יסירוה מפיהם כל היום, כי המקטרת קדש היא לחסידים, ובהעלות העשן תעלה גם הנשמה עָל ותכין רוחם להתהלך בחק אלהים בהלך נפשם. מהנמצאים בבית אלה שכבו על הספסלים ורגליהם בין ידיהם ויצהלו בקול גדול, ואלה ישבו וראשם נשען על כפות ידיהם הסמוכות על השלחן, ויספרו איש אל רעהו הגות רוחם במנוחה, ואלה הלכו בבית אחת הנה ואחת הנה ויתרועעו וישירו, ויהי בבית התפלה כבית משתה יין אשר אכרים יבואו בו, או כבית הרחצה, אין גם אחד הגה בתורה, לבד שני אנשים זקנים מאֹד ישבו איש איש אל שלחנו ויהגו בספרים אשר לפניהם: האחק קרא מעל ספר תהלים וישמיע לכל כי שפת לא ידע ישמיע, ומרגע לרגע הפריעוהו הבחורים ממלאכתו, האחד הסיר מכסה ראשו והשני הרים את הספסל אשר עליו ישב והשלישי הסיר את השלחן מלפניו והוא חרף ויקלל והמה שחקו לעגו לו, והשקן השני הגה בספר הזהר אך קולו לא נשמע ואליו לא נגשו הנערים להתעולל בו.

אני הלכתי אל ארון הספרים לקחת לי ספר ומה השתוממתי בראותי כי אך ספרים מספר ימצאו בו, לא כבבתי התפלה להמתנגדים שומרי התורה אשר כל כבודם ומשושם המה ארונות הספרים המלאים ספרים מספרים שונים: תלמודים, מדרשים, כתבי קדש גם ספרי החוקרים הראשונים אף כי יד לא תגע בהם, כי איש לא ירהיב עוז בנפשו לשום מעיניו בהם פן ירופפו עמודי אמונתו, או פן יריעו עליו הרואים כעל מכחש באלהים. בארון בית התפלה הזה נמצאו חמש או שש גמרות מקרעות מרוב ימים ומהעבודה הקשה אשר עֻבַּד בהן, כי הן הנה כלי מלחמה בידי הבחורים בערכם קרב בבית התפלה וישליכו איש בראש רעהו מטפחות, כסתות ובגדים וכאשר יתמו כלי המלחמה האלה אז יהיו הספרים לכלי נשק, ושלשה או ארבעה ספרי זהר ויתר הספרים היו כלם ספרי קבלה וחסידות. לקחתי בידי גמרא ואשב אל השלחן וכרגע שמעתי קול מאחר: מתנגד! – לא ידעתי אשר בקחתי ספר להגות בו הראיתי להם לדעת כי לא בין חסידים התהלכתי ואתפלא על הקריאה והוספתי ללמוד. הנער-איש אשר ארח לחברה אתי בא את אחדים מהבחורים בדברים ויספר וישמע וישחק אתם כמו כבר ידעו איש את רעהו ימים כבירים.

עת תפלת המנחה כבר הגיע ועוד לא עלה על לב איש להתפלל אף כי כבר נקבצו ובאו המון אנשים וימלא הבית מפה לפה. כאשר אתא לילה נגש הזקן אשר קרא בספר הזהר אל העמוד ויקרא בפרשת הקטורת ובהחלו לאמור: אשרי נגש אליו עול ימים כבן עשרים ויאמר: הניחה לי היום להתפלל לפני העדה – הזקן מאן והנער החזיקו בכנף כסותו ויסחבהו הלאה בקראו בקול שחוק גדול: גש הלאה נער שובב! – נבהלתי מראות עזות מצח כזאת, כי עול ימים ידחוף איש שיבה ובשם נער שובב יכנהו ואחכה כי כל הנאספים יתנפלו עליו ויקרעוהו לגזרים, אך שגיתי מאֹד. הזקן נלחם אתו וימאן לעזוב מקומו והנער הוסיף להדפו וכל העומדים שחקו בקול גדול עד אשר נגש איש כבן חמשים ויאמר: אני אהיה לשופט, התשמעו למשפטי אשר אחרוץ? –

– השמיע משפטך חסידי ונשמעה – קראו אחדים מהעומדים.

– יתן שכרי שני הין יין-דגן ויתפלל לפני העם –

– ארבע הין ושתי אוזות צלויות אתן אך גם תפלת הערב לי היא –

– תפלת הערב אתפלל אני – קרא איש אחר, כי היום יום זכרון מות אבי ולי המשפט –

– מה לי ולאביך וליום מותו? מי בקש זאת מידו למות ביום הזה, מדוע לא חכה עוד יום או יומים? ואני משמיעך כי לא רתן לאיש להתפלל ביום הקדוש הזה –

– אבל הלא לי המשפט – ענה השני.

– לך המשפט אם תתן יותר ממני אז אתנך –

– שני הין אתן מחיר תפלת הערב ותפלת המנחה לך היא –

– ואני אתן שלשה הין במחיר תפלת הערב ושני הין לתפלת המנחה –

– והאוזות? – קרא איש קצר קומה אשר מדת זקנו כמעט כמדת גויתו.

– בר אוזא צדק בדבריו – קראו אחדים ויפלגו בדעותיהם, אלה נטו אחרי שכרי ורעיהם אחרי איש ריבו, ואחרי אשר הרבו דברים כחצי שעה קנה לו שכרי את תפלת המנחה במחיר שלשה הין יין ושלש אוזות והאיש אשר לו יום זכרון נתן גם הוא כמהו אך שכרי לא נגש אל העמוד להתפלל כי אם מלא ידי הזקן להתפלל בעדו אז החלה התפלה. אחרי אשר התפללו תפלה בלחש החל הזקן התפלה בקול רם, אך לא לא הספיק להשמיע ברוך אתה נגש שכרי בחפזה ויהדפהו ממקומו בקראו: שרץ, עזוב מקומך כי רק לתפלה בלחש השארתיך על מקומי ועתה אני אתפלל כי שכרתי את התפלה. כל העומדים מימין העמוד ושמאלו צהלו קולם כמו חכמת שלמה שמעה אזנם, רק אחד מהם השמיע כי לא נכון הדבר להתהולל בעת התפלה–

– עונו ישא – קראו כלם – עשרים מלקות במנעלים יֻכֶּה או הין יין יתן, כי כמתנגד דִבֵּר – האיש אשר אמר להטיף מוסר שב אחור והקונה את התפלה נתן קולו, ואני לא הבינותי אף דבר כי אך קול ושפת לא ידעתי שמעתי. המלות יצאו מפיו לא אחת אחת כי אם לעשרות, כמו צר להן המקום בפיק ותמהרנה להמלט ובהחפזון הכו אשה רעותה עד כי לא נכר פניהן. ברגעים אחדים כלו תפלת המנחה והערה ובהגיע המתפלל השני לקדיש האחרון נגשו שני אנשים ויגביהו אותו מעל הארץ ויהפכוהו וישאוהו, רגליו ממעל וראשו מתחת ויאמרו ליסרו על כי האריך בתפלה. האיש אמר לתת כפר ויעזבוהו, אז שלחו ידם במטיף מוסר וימתחוהו על הספסל וישלפו מנעליהם להכות אותו מלקות נעלים, אך גם הוא פדה נפשו ביין ענושים ויעזבוהו. הנער-איש אשר בא אתי התערב בשמחתם וישמיע גם הוא משפטו כמו אזרח הוא בתוכם ואני עמדתי על עמדי ולא ידעתי אם בחלום לילה אראה כל זאת או לבית משגעים הובילוני רגלי. איש זקן נגש אלי ויאמר: הלא גר הנך פה בוא אתי לאכול ארוחת הערב. הלכתי אחריו וגם בביתו ראיתי כי חג היום; נרות רבות האירו על פני החדר והשלחן היה ערוך כביום מועד. אחרי אכלי לרויה שבתי לבית התפלה ומצאתי אספת אנשים גדולה הוללים וחוגגים, אלה יתנו בשיר קולם ואלה יצאו במחול וכלם יתנו בכוס עיניהם.

– גש הנה והתערב בשמחתנו – קרא אלי הנער-האיש. אני מאנתי לשמוע בקולו מדעתי כי גם הוא זר בתוכם, אך שנים נגשו ויאחזוני בידי ויביאוני אל השותים ויתנו עלי ענש לשתות חמש כוסות יין בפעם אחת על כי נפרדתי מן החברה. לשוא התחננתי אליהם כי לא אעצור כח לשתות חמש כוסות, שומע לא היה לי – חמש כוסות תשתה או מלקות תקח – חרצו השופטים משפטם. ממלקות יראתי עוד יותר מאשר פחדתי מחמת היין ואקח את הכוס על כפי ואריקהו בפעם אחת אל פי.

– הידד! – קראו משופטי – הוא אך התחפש כמו לא נסה באלה ועתה הראינו לדעת כי אחד מאנשי שלומנו הנהו כי כריק כוסו בפעם אחת ולא נוסיף להכביד עליו אכפנו, ישתה כאשר יבקש –. כל הלילה חגגו ויתהוללו וישתו וגם אני בתוכם, כי שתים שלש כוסות גרשו כל עצב מלבי ואתהולל גם אני בידם כמו מבטן קרא בשמי להיות חסיד נאמן בחסידים. איש חברתי שמח מאֹד בראותו כי לא יבוש בי ויאמר: הלא תשמח כי באנו הנה ליום החג –

– אשמח מאד – עניתיו – כי נכנס יין תצא דאגה –

– הוא בעל פסוק! – קרא אחד מהעומדים בשמעו אמרי –

– בעל פסוק! מתנגד הוא! ומה לו פה? –

– נשים אחרי הדלת והמזוזה מקומו –

– נלקהו מלקות –

– נמרטהו לחי –

– נפשיטהו מנעליו ומכנסיו ונושיבהו בשלג כי מרגל הוא – כה חרצו איש איש משפטו ואימת מות נפלה עלי בראותי כי כלם שתו שלכרה ומי יאמר להם מה תעשה. הפחד אשר אפפני השקיט כמעט רגע את אש היין אשר בערה בעצמותי ודעתי שבה אלי כמו לא בא אל פי מאומה ואקרא: אבל זכרו אחי כי תדינוני מבלי דעת על מה ומדוע? מי הגיד לכם כי בעל פסוק אני? אני לא ראיתי בעיני ולא קראתי מעל ספרי הקדש דבר מעודי ומדוע תרשיעוני חנם? –

– אבל הלא זה עתה השמעת פסוק אחד מתנ"ך – העיד בי אחד.

– משגה אתך, כי הדבר אשר דברתי לא פסוק הוא ולא יראה ולא ימצא בכל תנ"ך –

– ומה זה דִבֵּר? שאלו אחדים.

– לא אזכור עוד – ענה המעיד.

– אני אמרתי נכנס יין יצאה דאגה והדבר הזה לא ימצא בכל התנ"ך כי מלבי הוצאתי מלים –

– אני אזכור כי נמצא פסוק אחד נכנס יין יצא סוד, אך בזה סודות לאין מספר, כי מספר סוד הוא שבעים ויין גם הוא שבעים ושבעים פנים לתורה ועל כן יין ישן דעת זקנים נוחה ממנו כי זקן זה שקנה חכמה ועל כן נכנס יין יצא סוד לכל העולם ולולא היין כי אז היו הסודות נעלמים, אך היין יוצאים והדבר כמוס ליודעי חן, הבו יין ונשתה כי אין לו עון – חתם השופט דבריו ובכך נצלתי מידיהם ונשת עד אור בקר. כח היין והשנה גברו עלי ויפילוני ארצה וארדם ולא ידעתי מה נעשה בי וכאשר הקיצותי ראיתי כי הנני שוכב בעזרת הנשים על הארץ וכבר עבר חצי היום, לאט לאט זכרתי את ליל השכרון ואנסה לקום, אך ראשי כבד עלי מאד וכמרורת לענה בפי, ובכל מאמצי כחי נסיתי לצאת החוצה לשאוף רוח צח ואתעה בקיאי עד כי אמרתי קרב קצי ואין עוזר לי. כשעה תמימה ישבתי לבדי עד אשר בא ההמון החוגג עוד הפעם לבית התפלה בשירים ובמחולות וכוסות יין בידיהם וכלם יחוגו וגם הנער-איש בתוכם, בגדיו קרועים ורגלו האחת יחפה ושערותיו מכוסות בעפר ומוראו מורא מאד כפני שד שחת. וגם מראה כל האספה לא טוב היה ממראהו, כנפשות פורחות או כרוחות רעות בעמקי שאול היה מראיהם, וכראותם אותי יושב כמתעתע עטרוני כלם ויחרפוני ויכנוני בשם אשה על כי נלאיתי הכיל את המשקה ויפתוני בלשונם לשוב ולשתות או אז שב ורפא לי. אך נפשי קצה עוד במשקה הארור וגם זכרו העיר געל נפש בלבי ואקרא בחמתי: לא אוסיף עוד שתות יין-דגן כל עוד בחיים חיתי, בנפשי אשבע! – עוד המלה בפי וחמשה או ששה התנפלו עלי ויחזקו בי בכח ואני הייתי כגבר אין איל, האחד האחז בראשי ושנים פתחו פי והרביעי הריק אליו כוס יין דגן אשר עוד מעט שם מחנק לנפשי יען כי נלחמתי אתם, אך מה שתוממתי כי כעבור רגעים אחדים סרו המרורים מפי וכאב ראשי חדל ואבקש לשתות עוד ואשתה עוד ויבוא כמים בקרבי. לפנות ערב קראנו אחד מהאספה איש שצעיר לימים כבן עשרים אל ביתו, הלכנו אחריו ונבוא אל ביתו בית רחב ידים, וכלי הבית העידו כי אדונו מצא עשר. בקול המולה ומהומה פרצו כלם אל תוך הבית ואשה כבת חמשים שנה יצאה לקראתנו ובטרם פתחה פיה אמר המוביל אותנו: חמותי: אורחים הבאתי וכבד תכבדי אותם – פני האשה העידו כי דברי חתנה לא נתנו שמחה בלבה, אך היא ענתה: הנה כל הבית לפניך עשה כטוב בעיניך –

– יין! ודגים מלוחים ואבטיחים מלוחים – נתן האיש בקולו. כרגע הביאו כאשר צוה.

– תבוא גם מרים הנה – הוסיף לצות.

– מה למרים להתערב ין אנשים? –

– אני אישה הוא ואני מצוה, והיא אשת חסיד ולא תירא את אנשים –

– הניחה לה כי ראשה יכאב עליה –

– תבוא הנה ואם אין אלך ואובילה הנה–

– אבקשך שמריה הניחה לה – התחננה האשה – הנה כל הבית לפניך, כבד את רעיך כלבבך, אך מה למרים ולאנשים? –

– אם כן אלך אני ואביאה הנה, הן היא אשתי ואני אחפוץ כי כל עדת החסידים ידעו כי אשתי חסידה היא ורוח החסידים לא זר לה, ואיך אשא פני אל הצדיק, אם יִוָדַע לו כי אשתי תמאן לבוא בסוד החסידים? –

– חכה ואלך להגיד לה כי תשים בגדיה עליה – ענתה האשה בפנים זעפים.

– אני הוא המושל בבית ואיש לא ימרה את פי – קרא שמריה כמנצח – הבו אחי גשו הנה, הסירו בגדיכם מעליכם כי בבית חסיד אתם המלא חם, חם והתעוררות – נתן בשיר קולו אשר היה כקול חרש הנשבר. כלם הפשיטו בגדיהם מעליהם ורק הכתונת וטלית הקטן ומכנסים כסו מערומיהם ויחלו במלאכה – לשתות ולשיר ולחול במחולות. רגעים אחדים שכח שמריה כי אשתו עוד לא באה, אך כאשר עלה זכרונה על לבו התקצף מאד וירץ באף אל חדר אשתו להביאה הביתה, אך שב כרגע בפנים נזעמים אחור כי חמותו ואשתו עזבו את הבית ולשכך חמתו הוסיף שתות וכאשר כלו לשתות כל הנמצא צוה לשבור את כל הכוסות וכלי הזכוכית אשר נמצאו על השלחן, והוא בידו החל ורעיו כלו עד אשר לא השאירו אף כוס אחת אז הלכו אל בית אחר. כה הלכו מבית לבית וישתו וישכרו וידברו נבלה. בבתים אחדים התרועעו גם נשים גם בתולות את המשחים אלי גיל, וכאשר שכח אחד מהחוגגים כי אשה נכריה עומדת על יד ימינו וַיִשָׁקֶהָ מלאו כל הנאספים שחוק פיהם, ואחת מהבתולות לא נבעתה גם אחרי אשר שנים שלשה נסו להניח שפתותיהם על לחייה, גם ריח היין לא היה לה לזרא, בלי ספק היתה בת חסידי עולם. וכל אלה ראיתי והשתוממתי עד כי נפלתי עוד הפעם שותה שכור ארצה.

ד'

מֵלִיץ ישֶׁר

כאשר הקיצותי משנתי ראיתי כי בבית זר הנני והאשה אמרה לי כי כבר עברה עת התפלה. התנהגתי בכבדות עדי באתי לבית התפלה, שם מצאתי את הנער חברי שוכב על הספסל ומילל, כי בלילה בחוללו במחלות נפל ותשבר רגלו, בראותו פני הרבה לילל ויאמר: עתה אשכב למעצבה פה ימים רבים עדי אשוב לאיתני ואתה תחזה באור פני הצדיק בעוד ימים אחדים – אחרי כן אמר לי: הנה שתי טליתים לי, קנה אחת ממני ואני אמכרה לך במחיר מצער מאד –

– למה לי טלית? הלא עוד לא הייתי לאשה ואיך אלבש טלית – אתה תמכרנה לאיש אחר בכסף מלא –

– מכרה אותה לאיש אחר, הן לא סוחר בטליתים הנני –

– אני לא אחפוץ למכרה בעיר הזאת וגם אתה אל תמכרנה פה רק בעיר אחרת –

– ומדוע לא תעשה אתה כדבר הזה? –

– מאשר כי לי טלית יש ואולי ישאלוני איפו לקחתיה ויחשדוני כי גנבתיה –

– ומדוע אשים כדבר הזה למען יחשדו אותי? –

– אתה תא מר כי הטלית לך היא וכי אכף עליך המחסור למכרה –

– אבל איך אעשה שקר בנפשי? –

– עשה אתי החסד הזה וקח את הטלית ואם אין כסף בידך תמכור אותה ובעיר צבועאל תתן לי כאשר יהיה את לבבך – מדבריו הבינותי כי הטלית גנובה אתו, כי ידעתי כי רבים מאלה הנוסעים לצבועאל יגנבו טליתים למען ימצאו צדה לדרך עד כי היה למלה: דרך צבועאל מכוסה בטליתים. ועל כן משכתי ידי ממנו ואומר: לא אוכל עשו חפצך כי ירא אני פן יחשדוני. הוא התקצף ויחרפני ויאמר: אם לא תקח את הטלית מידי אֹמר לכל כי אתה גנבת אותה ותשימה בְכֵלַי והמה יאמינו לדברי, כי אותי יכירו ואתה זר להם –

– עשה כאשר בלבבך אך אני לא אגנוב ולא אתן לגנבים ידי – השיבותי במנוחה. רגעים אחדים החריש אחרי כן נסה לדבר תחנונים ויאמר: אודה עלי פשעי כי גנבתי אתמול בלילה את הטלית בבית איש אשר שתינו שם, כי הכסף אזל מכיסי ואומר למכרה בעיר הקרובה, אך עתה נגעה בי יד ה' ולא אוכל לצאת מזה והיה כי ימצאו את הטלית בידי יחשבוני לגנב, לכן עשה אתי החסד וקחה אותה אתך ואיש לא ידע בדבר הזה –

– הלא טוב לך לתת תודה ולהשיב את הגנבה –

– אל תקשה לבך וחוס עלי כי אם אתן תודה אז הנני ברעתי כי בני עירי ישמעו את אשר עשיתי ואיך אשא פני אל הצדיק? –

– הלא הצדיק יודע כל נסתר ואם גם תסתיר הדבר יגלו השמים עונך ועתה הלא טוב טוב לך לתת תודה וּתְרֻדָם –.

– אחת אבקשך עשה אתי החסד הזה, קחה את הטלית ממלתחתי המונחת פה והניחה בבית התפלה והיה כי יבוא אדון הטלית וימצאנה יאמר בלבו כי בבית התפלה שכח אותה –

– גם זא לא אעשה כי יראתי פן יבוא איש ברגע הזה ואתפש בכף –

– ראה תראה כי אתה ולא אני אשא חרפה – קרא בקול זעם ויחרפני ויקללני ואני החרשתי ולא הנחתי מקומי. בעת אשר חרפני בקול גדול שמעתי מצעדי איש מאחרי הדלת ואבין כי איש בא הביתה על כן הרימותי קולי למען ישמע ואקרא: לשוא תקלל ותחרף, כי לא אתן ידי לגנב, הן אתה גנבת ועליך לשוב מעונך, ומדוע תבקש להוסיף פשע על חטאת ותא מר לפתות גם אותי לגנוב, ואני אומר לך עוד הפעם כי לא תצלח לפתות אותי כי אני לא אגעל ידי בגנבה ולוא גם נתנו על כפי אֹצרות מלכים, ואף אם אגוע ברעב – עוד לא כליתי דברי והשמש בא ויאמר: הנכם פה, ידוע תדעו כי אתמול גנבו טלית ושתי כפות כסף בבית ייזבד ואיש זר לא נמצא בתוך הנאספים ועל כן יחשדו אתכם. הבו תודה –

– אני לא גנבתי – השיבותי בבטחה – והנה מלתחתי לפניך בקש –

– הוא גנב את הטלית ואת הכסף – קרא החולה.

– ימשש בכלינו ואשר ימצא בכליו הוא הגנב –

– הוא גנב את הטלית ואת הכפות ויסתירם במלתחתי – עוד הפעם. השמש לקח מלתחתו ויוציא את הטלית אך הכפות לא נמצאו וילטוש עינו לי ויאמר: והכפות איפו הן?.

– האם בְּכֵלַי מצאת את הגנבה כי תשאלני? הלא בכליו מצאת והוא הגנב –

– אבל הוא שמיע מראש כי אתה גנבת ותשם בכליו –

– ואם יאמר כי אתה גנבת ותשם בכליו התאמין לדבריו? –

– הנך עז פנים ודבריך יעידו בך כי גנב אתה, לכן מהר והשב את הכפות ואם אין אראך את ידי –

– הישמע חמס כזה – קראתי בקול גדול – הן בכליו מצאת את הגנבה ועלי תשא חרפה, הלא כל איש רואה נכוחות יאמר כי הוא הגנב אחרי כי בידו נמצאה הגנבה ומדוע תשים אלי פניך? – בעודני מדבר באו אחדים הביתה וישמיע השמש כי מצא בידי הגנבה. אני הוכחתי כחשו בפניו כי לא בכלי כי אם בכלי השני נמצאה והוא באחד ישמיע כי אני גנבתי. האנשים לא הטו אזנם לשמוע דברי ויאמרו ליסרני, והאחד אמר כי דיע גם את אבי מעיר מאפליה כי הוא גנב נודע בשערים והשני ראה בפני כי גנב אני והשלישי והרביעי והחמישי עזרו על ידיהם וישלחו יד לאחוז בי, אך אני קראתי בקול מר: השמרו בנפשכם מגעת בי כי אחד מכם לא יתמלט מידי; הישמע כזאת כי יתמלאו ששת אנשים על גר נקי כפים להכות אותו? האם אל עיר סדום הובילוני רגלי? הנה הגנב לפניכם עשו אתו כטוב בעיניכם אך בי אל תשלחו יד! –

– הבו היו לבני חיל – קרא אחד אשר גם הוא נבעת מפני ויסוג אחור – החזיקו בו ואסרו ידיו –

– במה תצטדק? – שאל איש עול ימים כבן שבע עשרה לובש מלבוש כאחד מבני העשירים.

– במה אצטדק תשאלני? הלא השמעתיכם כי לא גנבתי ולא נמצאה הגנבה בידי ולא בכלי ואתם לא תשמעו בקולי ותתגרו בי מלחמה חנם –

– הלא השמש אמר כי בידך מצא את הגנבה –

– שקר הדבר! ישבע בשם ה' כי בידי או בכלי מצא את הגנבה ואז אשא ואסבול על ענש אשר ישיתו עלי–

– ומה תאמר אתה? – שאל הנער את השמש.

– הוא גנב –

– אך איפו מצאת את הגנבה? –

– באמתחתו –

– שקר הדבר – קאתי בכל עז בראותי כי האנשים ישובו להתגרות בי – המלתחה עודנה פתוחה והיא לפניכם והמלתחה לא לי להיא כי אם להאיש השוכב בזה, ועתה ראו בעיניכם כי שקר בפיו וכי יטפול עלי עון חנם –

– הלא המלתחה לא לו היא ואיכה תאמר כי במלתחותו מצאת? – שאל הנער את השמש.

– המלתחה לא לו היא כי אם להחולה, אך הוא גנב וישם את הגנבה באמתחת רעהו –

– ומי הגיד לך זאת? –

– החולה הגיד לי זאת –

– ואיך תחליט כי הוא גנב אחרי כי לא במלתחתו מצאת? –

– פניו יעידו בו כי גנב הוא הלא תראו עז פניו ומי לא יראה כי גנב הוא? – משפטו לא מצא חן בעיני הנער ויאמר: לא נוכל לענשו אותו אחרי כי לא נדע דבר ברור –

– ואת מי נביא במשפט אם לא אותו, האם נרים יד על החולה? – קרא אחד הבחורים אשר התגרו בי. הנער לא מצא מענה כי חזקו עליו דבריו ואני עניתי: האם בעבור זאת תביאו אותי במשפט יען כי הגנב חולה הוא?

– הוא צדק בדבריו – ענה הנער ויתר הנאספים פסחו על שתי הסעיפים ובכן נמלטתי מידם אך לא מרוח פיהם כי הוסיפו לחרפני, כי היטב חרה להם על כי לא נתתי גוי למכים. בעודם מחרפים אותי בא הביתה הזקן אשר קראני לאכול ארוחת הערב וישאל: מה נהיתה? – מפני הזקן נחתו כלם ויסוגו אחור אך השמש נגש אליו ויאמר: גנב הוא –

– מה גנב? ולמי גנב? – שאל הזקן.

– הוא גנב טלית ושתי כפות כסף בבית יוזבד אתמול בלילה – אמר השמש בשלחו אצבע אלי. פני הזקן העירו אֹמץ בלבי ואקרב אליו ואקרא בקול תחנונים: אנא אדוני הצילני מידי רודפי חנם אש לא יבקשו לשמוע דבר אמת ויבקשו נפש גם חנם על לא חמס בכפו –

– ספר לי הדבר כמו ואדעה – ענה הזקן. אני ספרתי לו ככל הדבר, כי רעי גנב ויבקש ממני כי אקנה את הגנבה מידו ואני מאנתי ודברתי על לבו כי ישיב את הגנבה וכי השמש מצאה באמתחתו וישם לי עלילות דברים ועל כל זה הנני נכון להשבע בשם ה' כי נאמנים דברי – חתמתי בדברי.

– מי יאמין לשבועת גנב? – קרא השמש.

– איך מלאך לבך לחרפו ולכנותו בשם גנב אחרי כי לא באמתחתו נמצאה הגנבה? הלא באמתחת השני נמצאה ומי יאמין לו על דברתו? ואם יאמר כי אני גנבתי אותה ושמתיה בכליו התאמינו? – העומדים השתאו איש אל אחיו בשמעם דברי הזקן כמו חכמת אלהים שמעה אזנם ולא זכרו כי כזאת השמעתי גם אני בראשונה.

– אבל הלא שתי הכפות עוד לא נמצאו? – ענה השמש אשר לא ידע הצטדק.

– אם כן חפשו עוד הפעם – עניתי – ואם תמצאו בידי מאום אז אשא עוני –

– כאשר ידעת לגנוב כן תדע להסתיר ולשוא נחפש – ענה השמש.

– הנה שבת עוד הפעם לכסלה – קרא הזקן ברגז – לכנותו בשם גנב אף כי אין לך כל צדקה לעושת כדבר הזה –

– הנני שמש זה עשרים שנה – ענה השמש בבטחה – ולמראה עיני אכיר מי הוא גנב ומי הוא נקי כפים, ולמשמע אזני אוכיח כי כל עז פנים גנב הוא –

– הנה תחטא בשפתיך ותשוב להוסיף עון על פשע. הגש אלי את אמתחתך – אמר אלי הזקן. הבאתי את אמתחתי ויחפשו בה ולא נמצא מאום, אז אמר הזקן: הגישו עוד את אמתחת השני – גם בה חפשו ולא מצאו מאומה. אם כן נחפש בבגדיהם – אמר הזקן. המה מששו כל כלי ובגדי ולא מצאו מאומה, אז נגשו אל החולה לחפש וירם קול זעקה גדולה, אך הזקן צוה על השמש כי יחפש בכל בגדיו, וגם עלתה בידם למצוא את שתי הכפות במנעליו; אז נאלם ולא פתח עוד פיו והזקן אמר אל השמש: עתה ראה כי מראה עיניך הוליכך שולל לחשוד נקי כפים –

– אני ראיתי בספר שבט המוסר כי הנחשד לא ימלט מאחת משלש אלה, כי עשה או כי הוא עושה או כי יעשה הדבר, ולולא עשה או יעשה כזאת כי אז לא נחשד חנם –

– אם כן הלא יש לאל ידך לחשוד איש ואיש, אך מה אדבר אתך? הלא אדעך מאז כי לא תשוב מאולתך–

– אמת הבר כי חטאתי – קרא פתאם החולה בקול בוכים אך לא אני גנבתי כי אם הוא ויביא את הגנבה אלי ואני הסתרתיה –

– השמעתם? – קרא השמש בשמחה.

– ומי יאמיין לו? – ענה זקן – בידו נמצאה הגנבה והוא הגנב, ומה גם כי החריש עד הנה ויחשוב מחשבות להצטדק, לו היתה נכונה בפיו כי אז השמיע זאת כרגע וגם לא הסתיר את הכפות אחרי אשר נמצאה הטלית ואחרי כי נהפך בלשונו אות נאמן הוא כי הוא הגנב –

– ואני אאמין בדברו – ענה השמש – כי עיני לא יתעוני. הקן חפץ לענות אותו וברגע ההוא פרץ איש הביתה ויקראו כלם: יוזבד נמצאה הגנבה! –

– ומי הוא הגנב? – שאל האיש.

– הנער הזה ואולי עוד שני לו – ענה השמש בהראותו אותי. הזקן התקצף מאד ויקרא: בוש והכלם, הן כזאת לא יעשה איש ירא את ה', הלא כלנו הָרְאינוּ לדעת כי הוא נקי מפשע ורק השני גנב ואתה תרשיענו על לא דבר –

– אני לא אבין למליכם – אמר יוזבד בשומו אל הזקן פניו – הוא ירשיענו ואתה תצדיקנו ומה זאת? – הזקן ספר לו ככל הדבר, אז שאל יוזבד: והיפו הוא השני? – הזקן הורהו.

– הנך פה? נבל! – קרא יוזבד בהתבוננו בו – תן תודה לה' כי שִבֵּר רגלך כי לולא זאת שברתי עתה כל עצמותיך – וישם אל העומדים פניו ויאמר: השוכב בזה גנב אתמול את הטלית וכלי הכסף וגם נסה לעשות עוד דבר בליעל. השפחה הערלית ספרה לי בפיה כי היא הדפה את הנבל בגשתו אליה בלילה לחדר המבשלות ויפול אחור מהמעלות ותשבר רגלו, והנער הזה – הוסיף לדבר ויורה עלי באצבע – לא היה בביתי ולא ראיתי פניו בלתי היום – כל השומעים הביטו איש בפני אחיו והנער העשיר אמר: אני הכרתי כרגע כי נקי הוא ונחשדהו חנם –

– לכן זאת עצתי הבו ונכפר פניו בתתנו איש איש כפי נדבת לבו לו למען תמצא ידו לעשות דרכו – הנער נתן כרגע שקל כסף וגם יוזבד עשה כזאת ויתר העומדים נתנו איש איש חלקו, הזקן לקח את הכסף ויוסף עוד שני שקלים עליהם ויתנם על ידי ובכן מצאה ידי ששה שקלים כסף אשר לא קויתי.

ה'

אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים

הזקן שש מאד כי הצליח בידו למלט נקי בבור כפיו ויאמר בשמחה אל העומדים: עתה אחי אקרא אתכם לביתי, כי גם היום הקדשתי קרואי, כאשר אעשה בכל שנה ושנה לתוספת החג כאשר ידעתם כי היום עשה ה' תשועה לי – כל העומדים נתנו אות שמחה על הכבוד אשר אמר הזקן לעשות להם כי איש עשיר ונכבד מאד היה האיש, והוא היה מתלמיד הרב הראשון, האחד אשר עוד היה בחיים, ואף כי לא העריץ את הצדיק החי, יען כי כמוהו כאין בעיניו אחרי כי עיניו ראו את מורו את הרב הראשון, ולפי דברת רבים התנשא אחרי מות הרב לאמר: אני אהיה רב אחריו, כי הוא היה איש תורה וחכמה והרב אהבהו מאד, ואשר על כן לא הלך מעודו אל עיר צבועאל לכבד את הצדיק החי, בכל זא כבדוהו כלם ובעת צר להם בקשו עצה מפיו כי גם בעיני שר הפלך מצא חן ויצל את הצדיק החי פעמים רבות מידי רודפיו אשר הכוכו בלשון, ולכבוד גדול נחשב בעיני הצעירים להחשב בין קרואיו.

בביתו כבר נאספו זקני העדה וישבו אל השלחן הערוך וכבוא הזקן קמו כלם מפניו והו ישב ראש וכטוב לב הקרואים ביין אמר אחד מהזקנים אל אדון הבית: ספר לנו מהגדולות אשר ראו עיניך בהיותך בכל ימי חייך מהמקורבים לו והלכת עמו אל כל המקום שהלך והתענית בכל אשר התענה הוא – הזקן נאות לדבריו כרגע ויאמר: הלא זאת ידעתם אחי כי החג אשר חגנו אתמול יום התשעה עשר לירח כסליו הוא היום בו יצא רבנו לחפשי מבית האסור כי נאסר מטעם הממשלה בהטותה אֹזן לקול מלשני בסתר אזר הכה את הרב בלשון ויתנהו כמורד במלך ועושה מלוכה על העברים ועל כן נחוג את היום הזה בכל שנה ושנה, לזכר עולם לנו ולבנינו למען ידעו כי ה' ישמור את צדיקיו ולא יתן אותם למוט –

– ה' עוזי ומעוזי! קרא הזקן שנית אחרי אשר החשה רגעים אחדים בעינים עצומות כמו רוחו נשאהו אל על ובקרו כה התעורר וירונן בקול דממה וכל היושבים ישבו וידמו ביראת הכבוד.

– הכונו אחי ושמעו מפלאואת תמים דעים גבורת הבורא, אשר הראה אותנו במראה ולא בחידות:

בכל הדרך אשר הלכנו מעיר מושב הרב עד עיר המלוכה לא שבעה עיננו מרות נפלאות. הרב היה שמח וטוב לב והתפלל תמיד בשמחה. ואנשי החיל עם שר הצבא אשר שמרו אותנו נתנו אותות כבוד טיקר לרבנו כמו לוא שר וגדול בממלכה היה וכן היה גם בעיר המלוכה.

ששה ירחים ישבנו יחד במאסר; הרב ותמידיו השומעים בקולו ובתוכם גם אני ולא סרתי אף רגע ממנו ובכל אשר התענה התעניתי גם אני. פני הצדיק לא נפלו בכל עת אשר ישב במאסר, כי אם שמח וטוב לב היה וזאת נתנה תקוה בלבנו כי לא תאֻנה אליו רעה.

ויהי היום וישכם רבנו בבקש וילבש בגדי שבת ויתפלל בקול רנה וגם עלינו אצל מרוחו ונהיה שמחים וטובי לב כל היום ההוא, אם גם לא ידענו שרש דבר השמחה. בערב אמר לי הצדיק כי אלך ואקנה יין טוב.

כאשר הבאתי את היין לקח רבנו כוס מלא ויברך אשר גאלנו בקול רם רק בלי שם ומלכות ואנחנו עמדנו משתוממים לשמוע דבר רבנו.

– בני למה תתראו? – קרא רבנו ופניו האירו ונראה עין בעין כי השכינה שורה עליו – מהרו ועשו כמוני, יום גאולתנו בא בא. ועוד בערב עברה הרנה בעיר כי המלך מת ויקם מלך חדש אשר עשה הנחה ביום מלכו לאסירים רבים, וכעבור ימים אחדים קרא החלך דרור לנו ביום התשעה עשר לירח כסלו וביום השני יום העשרים שלח המלך לקרוא לרבנו וידבר אתו כאשר ידבר איש אל אחיו ויודה בפיו כי יראה עין בעין כי איש אלהים הוא. בראותי כי רבנו יתמהמה בבית המלך דאגתי לי ואמהר לרוץ שמה לראות מה נעשה לו אך שומרי הסף לא נתנוני לגשת ואני שמתי נפשי בכפי ואומר לפרוץ, אז סבוני הקיפו עלי יחד ויכוני מכות אכזריות ויסחבוני אל בית האסור אשר במעמקים, ומי יודע אם שבתי לראות באור החיים לולא באו שני סריסים וישמיעו את דבר המלך כי ישלחו אותי לחפשי, כי רבנו השמיע למלך בדברו אתו, כי ברגע הזה נפל אחד מתלמידיו בידי שומרי הסף והמלך השתאה מאד בראותו כי דעת אלהים בקרבו וימהר וישלח את משרתיו לקרוא דרור לנפשי; ועל כן אחוג בכל שנה ושנה את שני הימים, את היום אשר יצא רבנו לחפשי והיום אשר נצלתי אני ממות, ואתם אחי תספרו לדור אחרון את אשר שמעתם מפי למען לא תשכח מפי זרענו ומפי זרע זרענו כל הגדולות אשר עשה רבנו –

כל הנאספים צהלו קולם בשיר בכלות הזקן את דברו ויוסיפו שתות. הזקן ספר דבריו בנחת ובבטחה כאיש אשר בעיניו ראה את כל הגדולות, והשומעים הטו אֹזן ויקשיבו לכל הגה מפיו יצא כמו חדשות לא שמעו מעולם השמיעם, אף כי כבר הסכינו לשמוע בכל שנה ושנה ביום הזה מפיו את הנס הגדול הזה וגם אזני כבר שמעו את המופת הזה עוד בהיותי בעיר נצב מפי חצי-רב אשר ספר לי זאת בשם תלמיד הרב הראשון אשר עודנו בחיים, אך את שמו ושם עירו לא הגיד לי, ועתה הובילוני רגלי אל ביתו ואשמע מפיו את אשר שמעתי כבר ולא האמנתי, אך ישר לב הזקן והטוב אשר עשה אתי בהצילו נפשי וכבודי, הוסיפו לוית חן על דבריו, וכמעט האמנתי באשר לא האמנתי עד הנה, כי לבי לא נתנני לחשוב את האיש אשר בשפת אמת עמד על ימיני להצדיקני כמפיח כזבים, ואם עוד לא האמנתי אמונה אמן בכל דברי החסידים ונפלאותיהם, אך האמונה בצדיקים ובכחם לאלהים החלה למצוא מסלות בלבבי, ואני לא התעוררתי לסגור בעדה חדרי לבי וביום המחרת שמתי לצבועאל פני בלב נכון לבוא בסוד החסידים ולהיות כאחד מהם.

ו'

פְּלַגּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

נקל לנער אשר ישב לבטח בימיו המעטים אשר ראה חיים על פני האדמה, הוריו העירו קנו, תאות לבו נתנו לו, כלכלוהו, הלבישוהו, נקל – לו להתפאר כי לא מטו עקלקלותיו, כי לא צָרוּ צעדיו ועודנו ועודנו בריא אולם, כי לא נשחת תארו והנהו לחן בעיני רואיו. אכן הזקן אשר עליו כלח בצרה ובמלחמה, אשר מימי נעוריו מוקשים שתו לרגליו וירדפוהו על כל מצעדיו, אשר סגרו בעדו כל בית מבוא וכל ארץ הקיאה אותו כטמא, אשר צדקותיו לא זכרו ועל פשעיו הגדילו, אשר אוצרותיו בזזו ולא נתנו לו ידים למצוא טרף, אשר בניו טבחו לעיניו וְ רֵ עַ ומודע ממנו הרחיקו, – אותו יכבדו על יודעי דרכי החיים, גם אם לא ירחיב פה להתהלל: דרכי ישׁר שמרתי ולא אט. לאיש כזה חייו – גאותו והיותו – צדקתו. איש כזה אם עודנו מתהלך בצרותיו על פני האדמה ולא ימות לשחת, אם עוד יבקש קרבת אדם וישים לו יד בין בני חלוף הוא יהיה למופת לאיש יודע משפט, עליו ישתומם ויקרא: מה גדול כחו אם אחרי כל אלה עודו בחיים, ואם גם ימינו יבשה ועינו כהתה, ואם גם רגלו מעדה וגוו מט עוד יֵרָאֶה כח לבו ועזוז גויתו אחרי כי לא כלה ועבר כמוץ נדף לפני הסערות אשר נוססו בו ברבות ימיו! – הנה כי כן העם הזה, עם ישראל! יתהללו עמים בחכמתם צדקתם וישׁר לבם, יתפארו לאֻמים בגבורתם, כבודם וְחִנָם, המה כלם יחד נערים המה! עוד לא עזבו חיק הורתם – ארצם ולא חדלו משמוע דברי מוריהם – שופטיהם ומחוקקיהם אשר יתוו למו הדרך ילכו בה ויהיו עלימו סתרה לעת תמוט רגלם. אך העם הזה אשר מאז מדורות עולמים נודד הנהו, נודד! ולא נודד אל אשר יהיה רוחו ללכת כי אם אל אשר יהדפוהו רוח רודפיו; לא נודד אשר בכל מקום בואו יחוסו עליו יען כי נודד הוא, כי אם עיני אפעה ילטשו לו כל רואיו ; לא נודד אשר ישימו לב אל דרכיו ומפעליו יען כי גר הוא, כי אם בכל הארצות אשר תדרוך כף רגלו בהן יצוו עליו כי יחזיק בדרכי הארץ בטרם ראה הליכותיה ובטרם נתנוהו לראות ולהתבונן מה טוב; לא נודד אשר בגפו ילך ורק נפשו הוא עליו למשא כי אם עם ביתו ומשפחתו אשתו ופרי בטנו נוע ינוע מארץ לארץ. ובארץ אשר בה יבקש לגור גם בה נודד הנהו, כי לאיתנו לו מנוחנ, נודד אַלְפַּיִם שנה! והנודד הזקן הזה עוד חי הנהו ולא שכח צור חֻצַב ממנו, והנודד הנבזה הזה יושיע לא לעתים רחוקות לאזרחי הארץ בחכמתו ודעתו, והנודד לא-רֻחָם הזה ישים עיניו לחמלה על בני ביתו הרבה יתר מאלה שוכנים בטח, והנודד הנכאה הזה יפרח וירבה ויעש חיל כמו על אדמתו ישב וממשלתו בידו היא ובניו לו המה, כמו לא יענוהו ויחמסו משפטו, כמו שלום לו במגורו בקרב, כמו לא קמו בו גם יוצאי חלציו לְהִסָפֵחַ על מהנדיו למען השבית מארץ זכרו – פלא יה! אמנם כן, הנודד הזקן הנרדף והנבזה הזה היה ועוד יהיה למופת לרבים וכל איש לבב יאמר: זו כחו לאלהיו! וכל איש דעת יחליט כי יחיה חיה יחיה ועוד יחליף כּח וחידש נעוריו אחרי כי לא מט לשחת עד הנה. כי לא איש עַם. איש גם כביר כחו לא יחיה אחרי נפלו ולא יחליף כח אחרי תּם לשד חיתו, וְעַם שבע יפול וקם אם אך כח בו לקום, לכן עוד יחיה העם אשר חי גם בעת אשר במתים נחשב, בעת אשר אויביו קראו: האח בלענוהו! העם אשר התעודד גם בעת נפלו ולא מט לשחת ולא חדל מפעול פעולותיו פעולת בחיים, הוא עוד יחיה ויאמץ כּח כימי קדם דורות עולמים! אמנם הצרות הרבות והרעות אשר סבוהו לא כמים עברו חלפו, לא כענן בקר הלכו למו ואין זכר להן, עקבותיהן עוד נודעו עד היום הזה, ואם אזלת ידן להוריד לארץ נצחו ולהשבית זכרו, הנה זרוֹען משלה להן לקרוע בו קרעים, להכות בו בקיעים אשר אף כי לא מכות מות הנה בכל זאת לא כמעט רגע תעלה ארוכה להן, עוד יעברו ימים רבים בטרם יקומו רופאים נאמנים לרפא ההרוס תחת אשר כיום כל חכמתם לרפה ידי עמם; לחזק מוסרותיו – תחת לבקש לערער יסודו... לחדש מעדנות האהבה והאחוה בלב העם למען ירבו עצמה, כי הרבה יתא מאשר הרעו משנאי ישראל לו, הרעו איש לאחיו בהפלגם לפלגותיהם, והרבה יתר מכל המפלגות אשר כבר נשכח זכרן הרעה מפלגות החסידים והמתנגדים בעת הזאת, היא היתה בעמי, היא היתה בגדוליו ובראשיו להאדיב נפש ולמחוץ ראש, גם לרופף עמודי הדת ומוסרות האהבה והאחוה בין העם כלו.

המצוקות אשר סבו את בני ישראל על כל מדרך כף רגליהם, חמת אויב ומתנקם אשר רדפה אותם באף אך יצאו שער אלי קרת, המצרים אשר שמו עליהם לבל יבואו בעמים ולא יתחשבו בין בני אדם, המסים הנוראים אשר נתנום כבהמות יער דכאו לעפר נפשם ויכניע רוחם העז לבלי בקש עוד חיים ולבל התענג על תענוגיהם. בעת אשר חמסו חיי ההוה מהם הביטו לאחור אל הימים הראשונים, ימי אורה להם וישימו רק בעבר כל שיחם והגיונם. ספרי המתים שכבר מתו היו להם לחסן ישועות גם לחכמה ודעת. בתורתם אשר עמם הלכה מדחי אל דחי ואשר התענתה בכל אשר התענו המה שמו כל מעינם והיא רק היא החיתה רוחם ותלבישם כבוד, ומדי הוסיפו רעה על רעותיהם כן הוסיפו המה אמץ למצוא בה מחסה ונוחם. ואחרי כי רק היא נשארה לו מכל חמודותיו ומכל כבודו בימים אשר עברו לכן שמו עליה משמר על משמר ומצודה על מצודה לבל יבואו גם בה זרים וחללוה. החיים לא חיו בחיים כי אם רוח המתים העמידם על רגליהם, את אש לפניהם לא ראו ואל האותיות לא התבוננו, כי אם אל הימים אשר כבר חלפו נשאו עיניהם ולבם. רוח המתים החיה רוחם ומלתם על לשונם ויתהלכו עלפני תבל כעצמות מתים אשר לא היתה להם קבורה. ואם גם התנשא לפעמים רוחם ועיניהם צפו למרחוק ליום גאולה עת ישוב כבודם להם ואבן ישראל ירום ונשא וגבה, אך הרעיון הזה עצר כח להחיות נפשם רק רגעים מספר, כי ענני אפל וצלמות שמו סתרה בעד העתיד ויסתירו מראהו, ואיך יראו העתיד אם ההוה נצפן מנגד עיניהם? ובזכרם כי ימים על ימים, שנים על שנים, דורות על דורות עברו ועוד לא נושעו, עוד לא בא גואל להם לחלץ נפשם מן המצר ובראותם כי גם בארצות אשר תקעו יתד ויאמרו נחיה בצל המלכים ונהיה בנים נאמנים לארץ מגורינו, גם בארצות האלה הפכו עליהם לילה מבקשי נפשם וידכאום ויגרשום ויאמרו לא תוסיפו לגור בתוכנו וסור טמא קראו למו, אז חשכו עיניהם, רפה רוחם, לבם הגה אימה וישובו אחור – אל העבר. אשר על כן היתה תורתו אֱמוּנָתוֹ אוֹמְנָתוֹ וְאוּמְנָתוֹ ובכבודה התפאר איש אשר מצא ידים לבוא עד תכונתה לעיני אחיו ויהי כבוד התורה לו לחיים לעשׁר וכבוד. במה נחשב איש אוצרות או איש יודע להלך נגד החיים נגד יודע התורה? ויגברו חיל שומרי משמרת ויהיו לרועים את עמם ושבט מושלים נתן בידם, ולא יפלא אם נמצאו בהם רבים אשר עשוה לחרב גאותם לנקום נקם כבוד נפשם, כי איזה עם אשר כלו יעשה אך טוב, אשר איש ואיש יִוָלֵד בו אך צדק יבקש ולא יחטא? עד כי היתה התורה כמטה זעם, כשוט עברה לאשר לא ידעוה, ויהיו נרדפים מנרדפים ועבדים לעבדים, לרועיהם אשר הרבו חוק על חוק ומשפט על משפט להשבית כל רגש חיים מלבב עניי הצאן, וַיָרֵעוּ להם עוד הרבה יותר משונאיהם המבקשים רעתם, כי אלה לא נתנום להתענג על אור החיים בחוץ והמה השביתו כל שמחה מבית וכל ששון מלב, רק בכי ותחנונים , רק צום ויללה למדום מנער, כמו לא די היו להם הצומות והיללות אשר למדום אויביהם. ואחרי כל אלה במה נחשב איש, אף אם לא נטה ימין ושמאל מכל אשר הורוהו אם לא עשה חיל בתורה? הלא אך בזוי עם, מתעב גוי, כעם הארץ היה בעיני הגדולים אשר תורתם ענדה עטרת כבוד לראשם. ובכן נלאו רבים נשוא את עול התורה, רבים התאוננו בסתר אהלם כי עבדים המה לאחיהם וכנכרים בעמם יתחשבו עד כי הגיע עמלם למרום קצו אז קם גואל ומושיע להם: איש מעמו אשר גם הוא לא ידע תורה ובאימים התהולל, איש אשר נחש נחש ויצודד נפשות ולב עם אשר לא ידע תורה נטה אחריו, וישישו אלי גיל בראותם כי בא גואל להם ואיש אשר לא ידע ידבר את אלי מעל ושרפים עומדים ומיחלים לקול דברו, ברוח שפתיו יהפוך משטרי ארץ ומצוקי תבל ילכו וישובו לרוח פיו כעבדים נאמנים, והגואל הזה מה הוא שואל מאתם? אך לב שמח, אך הוללות ושמחה, אך להסיר סֻבָּלָם מעל שכמם: להשפיל כבוד התורה ולומדיה והיתה תחת צום חג ותות אבל לב שמח ותחת תורה – תפלה, והתפלה הלא איש ואיש ידענה, וגם התפלה הזאת לא תשים מעקשים לרגלי איש ברצותו לצאת לעבודתו או שלום לדרך פעמיו, כי לא לעתים מזומנים יבקש אל תפלה מפינו, כי אם בהתעורר הרוח ותכלה הנפש ורגש יה יעיר אהבה בלב רק אז יגשו לאל עושם, ואם הרוח נָם וישכח אלוֹה עושהו ימים רבים, גם אז אַל יפחד החוטא מזעם אלהים, כי הלא צדיק מושיע לו והוא למליץ בינו ובין אלהיו והוא יסיר כל עון, יתם כל חטאת לבל ידבדילו בין אלהי ישראל ובין צאן מרעיתו, וגם המרבה פשע והמעמיק שחת גם הוא אל יפחד וירהה, כי לא בצום וענות נפש יטהר איש נפשו, כי אם מנחה להצדיק תכפר עון ותעלה לרצון לפני אלהי המשפט ונסלח לו על כל חטאתיו, ומי לא יתן כל אשר בידו בעד נפשו? הלא נקל תת זבח מענות נפש בצום ובכי – כאלה וכאלה הטיף הגואל לנמהרי לב וינחמם ויתן תקוה בלבם, כי גם בלעדי התורה תמצא הנפש נתיבות-יה ותעלה על, כי נבחר לאלהים תפלה מתורה ושמחת לב מרוח נכאה, וגם תורה חדשה נתן להם, תורה נסתרה אשר לא לכל העם להבין דבריה ולבוא עד תכונתה, כי אם לשרידים אנשי מופת נודעו דרכיה כי בשמים היא. ולקולו שמעו כל הנדחים אשר נדחו מהקהל ואשר מפני שם תופשי התורה נחתו עד הנה וירימו ראש בגאון וידברו עתק על התורה הישנה ועל יודעיה ויביטו בבוז ושאט נפש באלה אשר כמתים יחבאו בבתי התורה לשמוע דברי מתים, ויתאמרו כי המה לא אל המתים ידרשו כי אם אל החיים, ועיניהם תראינה מוריהם, מוריהם אשר רק לו נתנה התורה למורשה ואין לזרים חלק בה ואזניהם תשמענה נפלאות לאין חקר ונסים לאין מספר, כי בניב שפתיו ימית ויחיה, יתן פרי בטן וימנע מהמורדים בו אורם; וישישו ויגילו על הגאולה ועל התמורה הזאת ויהיו למפלגה –. אם כתורה וכמצוה הטיף להם המטיף ליין ולשכר? מי שאל כזאת? כי מי מהם ידע התורה? ומי אוה לדעתה? הלא אך להסיר סבלה מעל שכמם היה משוש דרכם, ואחרי כי הצדיק הטיף להם: עזבו תורה וחיו, בחלו בצום ובכי ובחרו ביין ושמחה, מה להם לבקש עוד? –

ויודעי התורה, מה עשו המה? האם קמו לגדור בעד הרעה אשר נגד פניהם? אך לא! המה שמו כבוד נפשם ככבוד התורה ויתמרמרו על כבודם אשר יחלוץ מהם, ולא התעוררו להטיף לעם בדברים טובים למען השיבו מדרכיו ולא יפרוץ פרצות בישראל. לוא הטיפו להנסוגים אחור מדבריהם בדברים נחומים ויקלו מהעול הקשה אז אולי שבו ונחמו מדרכם, או לו חדלו ולא דברו דבר נגד המפלגה החדשה אז אולי לא גברה חילים ותשכח ברבות הימים כאשר נשכחו מפלגות רבות אשר קמו להתפרץ מפני המורים ויאבדו מתוך הקהל. אך המורים בעת ההיא לא אחת מאלה עשו, אלה הכום בשוט לשון ורעיהם החרישו כי כמוהם כאין בעיניהם, לא הסירו אף אחד מהמשפטים, אשר שמו לפני העם, למען הקריבו אליהם, גם לא הדיחו את המורדים בם אחרי כי לא הקימו תורה חדשה בכתב כי אם מפי נביאים הקשיבו תורתו, על כן הצליחו הנסוגים לתקוע יתד בקרב כל מקהלות בית ישראל ודברי איש המופת מצאו אזנים קשובות בכל עיר ועיר, וגם רבים מיודעי התורה, אשר עד הנה רק כבוד ולא טוב הארץ מצאו לרגלה, בחרו בתעלוליו בראותם כי נכונו להם אֹצרות מידי המון העם אשר יתן כל אשר לו כפר נפשו לפדות אותה משחת, ואולי הלכו גם המה אחרי ההבל ויהבלו להאמין בכח איש המופת, כי גם יודעי התורה לא נקו מאמונתהבל וגם המה שמו במלאכי מרום כסלם ובשדי שחת יראתם; ואם האמינו ברוחות רעות מדוע לא יאמינו במכשפים? ואם האמינו במכשפים מדוע לא יאמינו בקדושים אשר במו פיהם ישביעו אלי מרום? ובכן היו גם המה לקדושים והמאמינים בדבריהם לחסידים, ותהי ראישת תורתם אשר שמו לפני ערלי הלב לחלל כבוד התורה ולתתה לכלי אין חפץ בה לאלהי השמים אשר רק הנסתרות לו המה, ואת חוקותיה כחוקי מות ויבחרו בחיים משתה ושמחה על אף מנגדיהם, ומנגדיהם אוסיפו אֹמץ להמית כל רגש וכל מחשבה ויבחרו במות צום בכי וענות נפש –

– אמנם כן שתי המפלגות נפרדו אשה מרעותה ותרחקנה בדרכי לבן ועלילותיהן כרחוק החיים מן המות והעבר מן ההוה. אכן ההולכים אחרי העבר והמות לא בחרו בעבר למען יוליד ההוה ובמות הנותן חיים חדשים, כי אם בעבר אשר כבר כלה ואין זכר לו ובמות אשר אין שארית אחריו, לא לקחו להם לעינים מעשי הדורות החולפים למען ידעו לבחר דרך בחיים, כי אם כחולים הנוטים למות אשר נלאו נשוא משא החיים יביטו אל קברות אבותיהם ויחכו לקץ כי יבואו אל גבולם... והבוחרים בחיים ובהוה לא הביטו לאחור להשכיל אל העבר אשר הולידו ולעתיד אשר יולד על ברכיו, כי אם ברגע אשר לפניהם ברגע אשר אין ראשית ואין אחרית לו החזיקו...

התבוננו אל מתנגד הירא אלהיו מלאכיו מתיו ושדיו, אשר ירבה הגות ביום ובלילה בספרים מתים, בעצמותיו שלח רזון, עיניו כהות כמו נדעך שביב חיתו ויחיה רק למען יצום ולמען הכביד על נפשו נטל החוק והמשפט, סבל הצומות וזעקתם, כמו רק לאלה יצר אלהים את האם על האדמה, והנה צלם דמות העבר, המות, הכליון לנגד עיניכם! הָסֵבּוּ עין מנגדו והתבוננו לעמתו אל החסיד, איש חי אשר יגרש כל עצב ועמל החיים מלבו ויהיה אך שמח מבלי שים לב אל הבאות והחולפות לא לו המ, יתרועע אף ישיר ובאשר כוס יין ושמחה שם הוא ותראו מחזה ההוה, הַיֵשׁ, החיים! אמנם לא חיי איש דעת תראינה עיניכם, כי אם חיי משתגע אשר לא ידע משפט עתו וחשבון מעשיו. רגש יבוא בלבו וירקידהו כעגל, כוס היין יובא אל פיו וירנין שפתיו כמו לא לעמל האדם יולד...

הנה שתי אלה המפלגות גם יחד הוליכו שולל העם כלו לבל ישכיל ויבין לאחריתו, לבל ישיב אל לבו: מה יקרני באחרית הימים? האם אבד נצחי ותוחלתי למצוא מנוחה נכזבה? האם אדד עד בלי שמים? האם לקץ כל היקום אחכה כי ישים קץ לצרותי?...

כאלה וכאלה שמעתי ישרי לב מדברים, ועל הדבר הזה המה נאנחים ונאנקים בשומם לבם אל הבאות ובראותם כי עוד לא קמו אנשי דעת וישר לסול מסלה למען הימים הבאים, לקבץ הנדחים לאגודה אחת, להגיד ליעקב מה יהיה משפטו אחרית הימים, למען יסכר פי דוברי הבל אשר אך בפלאות ונוראות נפשם חפצה, ואך באותות ומופתים ישימו מבטחם, למען חזק לב אלה קלי הדעת אשר בראותם כי קץ הפלאות בא, אותות לא יעשו ארץ, ואיש דעת מאמץ כח לכונן מצעדיו ברוח נכון ולא לפלאות יקרא לְהִוָּשֵׁע, בראותם כזאת יאמרו: אבד נצחנו אפסה תקותנו כי לא תהיה עוד לנו תחיה, למען חזק לב אלה ולהראותם כי יש יום יביא גאולה גם לעם הזה, יש אחרית ותקוה אם אך יְזַכּוּ ארחותיהם ויכוננו אשוריהם בדעת ושמפט ובלב שלום ורוח נכון. . אנשי לב כאלה אשר תורת חסד כזאת על שלונם עוד לא קמו, כי גם אלה אשר התעוררו לתת לעם הזה אחרית, גם המה שגו ובאמרם לבנות יהרוסו ובחפצם לרפאות ימחצו וירבו השבר, כי גם עיניהם טחו מראות, גם מהם נצפנו כל העתים, כי גם המה רק אל הבאות ישימו לב והעבר בעיניהם עבר והיה כלא היה. ואם אלה אשר לא יכבדו אמונת ישראל ולא ידעוה, אלה אשר לא יצפו ליום גאולה ולא יחפצו בו, אלה אשר יאמרו: ישראל חדל מהיות עם כאשר שבתה ממלכה מארצו, אלה חובבי עמים אשר ישאו מדברותם נהיה כגויים ובהם נתבולל, אלה אשר ירננו נעמה לנו המנוחה בבית זרים, האם אלה יבנו בית ישראל? האלה יעלו ארוכה לשבר בת עמי? האלה ישיבו לו כבוו המחולל אחרי כי המה בידם יגזלו עדיו מעליו: תורתו וחכמתו אשר בדמו הוסיף קנות אותן פעמים רבות ותקותו ליום ישועה ליום יקח חלקו בעמים אשר רק היא החיתה רוחו לשאת ולסבול גם בעת אשר כשל כח הסבל, תורתו חכמתו ותקותו אלה יאמרו להסיר רגע ברוח פיהם; יען מה? יען אור נראה להם, כי יאמרו בלבם נצלנו נצלנו ואויבינו לא ישובו להתעולל בנו, ולא דעת ולא תבונה להם להשיב אל לבם: אולי אור מתעה הוא ושבו העבים להקדיר עלינו אור שמש, כי גרים אנחנו בכל הארצות ובשפל נשב ואת הטוב אשר יתן לנו הדור הזה ישיב הדור השני ויגזול ממנו. אור חדש נראה להם ויכה בעורון את עיניהם הכהות אשר הסכינו לערפל וצלמות, לבל יראו משרים, ולבל יתבוננו לאחרית-העם ברצותם לתת לו אחרית.

כאיש אשר נאסר ימים רבים בידי מרצחים אשר ענו נפשו באכזריות ובהקלם רגע מעולו הכבד יאמר להקריב ראשו לקרבן תודה להם, כן גם המה עושים; לאות תודה לעמים אשר הקלו מעט מעולו ולא יוסיפו רדוף אותו בחמה אפם יקריבו עמם תורתם ותקותם אשר בעבורן סבלו כל התלאות, כי לא יראו נכוחות, והעולה על רוחם חכמה בעיניהם וצבי עדי עמם לגאון שמהו ינפצו כנבל יוצרים, כי לא יבינו ערכו, ואלה יסולו מסלה לכל העם למען הימים הבאים? – אנשי לב יאמרו: הבל מעשיהם תוהו דבריהם ולא יצלחו! כי רק אלה אשר העבר לא נצפן מנגד עיניהם, ההוה יראו ולעתיד ישימו לבם לאחד אותם יחד המה רק המה יבנו בית ישראל, ועד העת ההיא חכי בת עמי כאשר חכית עד כה ולא נלאית ברוב תלאותיך. אל תאמר עמי קדוש לכל אשר יאמרו המתנגדים קדוש, אל תעריץ את אשר העריצו המתחסדים ואל ישט לבך אחרי גוזלי כבודך בשפת וחלקות, האומרים עתיד למחזה שוא וכזב אשר יחזו למו. אמץ לבך כי עוד גואלך חי, גואל אשר לא למען נחול כבוד–בורא חדשות כי אם למען עשות שלום, לא לאיש גאה וגאון הפוסע על ראשי עם קדש ברגל גאוה, כי אם עני וענו לב, לא לכסף העדה ילטוש עין למען יפוש כעגל מרבק ולמען ינשא במרכבות, כי אם רוכב על החמור אשר לא ירחיב צעדיו ולא יֵרָחֵק משומעי בקולו. חכה כי בוא יבוא גואלך! וזה לך האות; כי בתחלה אך אל העבר נשאו מוריך עין וברבות הימים נמצאו גם רואים את ההוה, ועתה התעוררו גם מביטים אל העתיד, לכן חכה עוד מעט ויבואו בחירי יה אשר קרא בשמם כי יהיו נר לעמם ולאור עמים, המה אלה אשר כל העתות והזמנים כספר פתוח לנגד עיניהם, כי גם מאלה ימצאו בך ואם המה מעטים יש תקוה כי ישגו וירבו ויעשו חיל. המה יאמרו לך כי עוד לא נשחת גזעך, עוד גפנך פוריה וענפה אף כי עלה רקב בפארותיה וזמרת זר נטעו על אדמת מטעה ועוד תשוב לעשות פרי הלולים לגאון ולשמחת לב, והמה יורוך, המה יושיעוך, המה ירוממוך, עָל יושיבוך וירנינו גוים שם עם עולם! –

ז'

קַן הַחֲסִידָה

לעיר צבועאל באתי ואסור אל בית איש המופת; חצר הצדיק היה כחצר אחד השרים בקרב בתי עבדיו. כחמשה בתים בנויים מעצים חזקים עומדים על מוסדות אבנים היו למשכן לו ולבניו. בבית אשר גר הוא היה בית התפלה ובית לאורחים אשר לשמעו ממרחק יבואו. כבואי לבית התפלה הסירותי מלתחתי מעל שכמי, כי אמרתי כי גם שם מקום ללין כבכל בתי התפלה, אכן כרגע נוכחתי כי שגיתי. השמש נגש אלי ויאמר: הן לא בית מלון אורחים הבית הזה כי תציב לך פה יד –

– הלו לשם הצדיק באתי ממרחק ואיפו אגור עד אשר אראה פניו? – שאלתיו בתמהון.

– גור באשר תמצא – ענני במנוחה – אמנם פה לא אתנך לשבת בטרם צֻוֵיתִי לעשות כזאת –

– ואל מי אפנה בשאלתי? –

– אל כל אשר תחפוץ אך לא אלי –

– אחת אבקשך אל תקשה לבך והשמיעני את מי אבקש כי יתנני לשבת פה? –

– את מי? הלא תדע כי מצות הגבאי אשמור–

– ואיפו הוא בית הגבאי? –

– הוא לא ימצא כל היום בביתו ולשוא תבקשנו שם –

– ואיפו ימצא? –

– בבית הזה –

– אם כן הראני אותו ואשמיעהו שאלתי –

– לא עת דברים לו כעת עם אנשים כערכך.

– ואנשים כערכי מתי יזכו להראות פני הגבאי – שאלתיו בחמה מסתרה.

– שוב הנה לעת תפלת המנחה. אמנם אדע מראש כי לא יתנך לשבת פה –

– אבל מה אעשה? הן לא איש אוצרות הנני כי אסור אל בית מלון אורחים, ומה יעשו בני העניים המבקשים תורה מפי הצדיק? –

– המבקשים תורה מפי הצדיק ימצאו מנוחה וארוחה, אך אתה הלא רגע בואך הנה וטרם תשמע תורת הצדיק –

– הלא רק לבעבור זאת באתי עד הנה למען שמוע אמרות אל מפי הצדיק ואהיה נא כאחד המבקשים –

– לו נָתַנוּ מקום ללון לכל הבאים הנה, כי אז לא ישפיקו כל הבתים והחצר לרגלי הבאים. אנחנו נתן מקום רק לאלה אשר ישמעו תורה מפי הצדיק ואני טרם אדע אם ירחמך הצדיק ויקרבך כי אולי לא מסֻגלה נשמך לשמוע נסתרות –

– הניחני נא עד הערב עדי יבוא הגבאי הנה ואולי אמצא חן בעיניו –

– לא אוכל –

– אם כן אלכה לי ואסובבה בעיר עד הערב ואניח את מלתחתי פה עד שובי –

– לא כי אתך קחנה, כי לא אוכל עשו דבר או גדול בלתי אם יצוני הגבאי –

– אבל מה ממך יהלוך אם תותר מלתחתי פה, הלא היא לא תבקש אֹכל? –

– רב לך בדבר הזה; אחת דברתי כי לא אתנך – ענה ויפן שכמו. בדאבון נפש עזבתי את הבית הגדול אשר חדרים רבים בו היו שוממים ולא יגור בהם איש ובכל זאת יקשיחו עבדי אדוניהם את לבם מתת מנוחה לגור בפנה חדר. זמן כביר סבבתי בשוקים ורחובות עדי רעבתי ואסור אל בית משתה יין-דגן ואקח לי לחם וחלב ואבוא את אדוני הבית בדברים, כי חפצתי לדעת מה יהיה מעשי ואיך אתהלך את הגבאי, ואספר לו את אשר ענני השמש.

– ולמה באת הנה? ומה לך פה? – שאל האיש בפנים נזעמים – מדוע עזבת את אשתך וביתך לבקש לחם עצלות?.

– הלא לשם הצדיק באתי הנה, ואבטח כי הוא לא ימנע אור פניו מדורשים לו –

– הטרם תדע כי אך עשירים יראו פני הצדיק בעבור המנחה לפניהם להגבאי ולהצדיק ומה לו ולעניים! –

– ומי מכלכל את העניים המבקשים לשמוע בצמא דברי הצדיק? –

– המה יגנבו טליתים להחיות נפשם! – ענה האיש ורגז ושחק.

– אבל אחת אבקשך אל תלעיג לי, הן גר הנני פה באין מכיר ומודע ולעצתך אדרוש למה תמנענה ממני? –

– אם לעצתי תקשיב שוב כרגע על עקבותיך, כי אם לא גנבת עד הנה תלמוד בזה את המלאכה המפארה הזאת אשר תחיה פה את בעליה. מי לך פה? ומה לך פה? תורה תבקש? הוי פתאים, מכנף הארץ יבואו לבקש תורה בבית הצדיק! האם בית תורה הוא בית הצדיק? אם דבר ה' תבקש לך לך אל אחת הישיבות בתי מועד לתורה, ואם דרך אמונה תבחר, לך עבוד והחיה נפש ביתך, ואם ללצים תאות נפשך לך אל בית הצדיק והסתולל, התלוצץ, שתה לשכרה דבר שקר וגנוב כאשר תמצא ידך, הא לך עצתי ותחת כי אחת בקשת שלש נתיי לך ועתה בחר. – דברי האיש הלמוני ויביאוני במבוכה: האם באתי עד הנה עד מקום הצדיק לשמוע את אשר לא שמעתי עד כה? ואני אמרתי כי כל בני צבועאל חסידים המה; האם הוא מתנגד אחד בכל העיר? ואיך יבטח לשבת פה ושמעו החסידים דבריו וסקלוהו? או אולי ערום יערים לנסותני לדעת אם לבבי שלם את הצדיק וחסידיו ועל כן ידבר אלי בדברי המתנגדים למען יבחן את לבבי? אין זאת כי אם מנסה הוא אותי, אך גם אני חכם ואדע לכלכל דברי במשפט. – החלטתי בלב ואֹמר: אל תדמה כי למען מצוא ענג ומנעמים באתי עד הלום, כי גם לחם צר ומים לחץ יתנו שמחה בלבי אם אך אראה פני הצדיק ולמוצא שפתיו איחל, כי משרים אאמין בנפלאותיו ותמים לבי עם המאמינים בו –

– אם באמת ובלב שלם תאמין אמוהנ אֹמן בקדושת הצדיק, הנה אחוס עליך ואתן לך תבן ומספוא למאכלך ומקום ללון ברפת את הבקר והצאן חבריך כי שם מקומך – ענה האיש בשאט נפש. דבריו הוסיפו מבוכ על מבוכתי, אך בכל זאת החזקתי בדעתי, כי אך בפיו ידבר תועה אל החסידים ולבו בל עמו, הנה כך ידברו סרה גם המשגיחים וראשי הישיבה על בני הישיבה ובכל זאת יחזיקו בידם, וגם האיש הזה אולי ישנא בלבו את בני העניים אחרי כי מהם לא ימצא מוצא לכסף ואֹמר: אנא חדל נא מנסות אותי בדברים, ידוע תדע כי אאמין כמוך בצדיק ומה לך להרבות דברי חנם? –

– הוי כסיל! האני אנסה אותך? יקח בכור מות את הצדיק ואת חסידיו ויושיבם במקום אשר תעבר שם רגל אדם ורגל בהמה ולנו תהיה הרוחה! – בשמעי דבריו ראיתי כי שגיתי מאד, כי קללתו מלבו יצאה, וגם ידעתי נאמנה כי אחד מהחסידים לא יקלל א הצדיק אף בלשון רמיה, ואף כי לא הבינותי איך תהיה תקומה לאויב החסידים בעיר אשר המה בה שליטים, בכל זאת חפצתי להיטיב את דברי לבל אהי כבהמה בעיניו, אך אשתו לא נתנתני השיב אמרים כי כשמעה דברי אישה קראה בקול רגז: יחזקאל! האם רוח עועים מסך ה' בקרבך היום כי תדבר כאלה באזני איש חסיד? הטרם תדע כי עופות כאלה יוליכו את הקול ואז חיינו תלואים לנו מנגד וראה תראה כי ברוב דבריך תבעיר אש בביתנו –

– אל נא אשה נכבדה! – קראתי ברגש ואקום ממקומי כי נכלמתי מדבריה – אל תתניני לבן בליעל אשר ילך רכיל; מעודי לא הלשנתי ולא הכיתי את איש בלשון וכל עוד רוח באפי לא אעשה הנבלה הזאת. אש החסידות לא תבער בעצמותי עד כי תכני בעורון ותתעני לעשות דבר בליעל, ואם אראה כי כזאת יעשו באי בית הצדיק ארחק מהם, ועל דברי אישך שמחתי מאד, כי תאות נשפי מאז לשמוע מחשבות איש ואיש אף אם לא כרוחי ידבר –

– לא חסיד ולא פתי הוא כאשר דמיתי – קרא האיש – לכן ברוך בואך ותן תודה כרגע כי לא חסיד אתה ולא תאמין בהבליהם –

– מה לך לדעת את אשר בלבבי, אני השמעתיך כי לשמע הצדיק באתי הנה ולא שקר מלי, ולולא האמנתי בו כי אז לא הלכתי בדרך רחוקה כזאת, אך את אשר אחזה לי צדקה רעיתך באמריה, כי איך לא תירא מהשמיע חרפה וקללה על פשתיך ושמעו בני העיר ועשו עמך נבלה –

– כל בני העיר לא יאמינו בצדיק ונפלאותיו, אף כי חסרי דעת התורה המה כחסידים, כי רעות רבות ראו בעיניהם יוצאות מבית המרי הזה, כחש גנוב נאוף וכל נבלה ועולה ומזמה לא יבצר מהם וכלם יענו ויאמרו לך כדבר אשר שמעת מפי –

– לא יאמינו כי יְסֻפָּר –

– באזנך תשמע ותדע לשפוט משרים –

– אחת היא לי אם יאמינו או לא יאמינו, אני לשמע הצדיק באתי הנה ועל דברת בני העיר לא אכונן מצעדי, כי למראה עיני ולא למשמע אזני אשפוט –

– אם כן תאמר להותר פה עד אם ראית ביניך? ועל מי עזבת אישתך ובני ביתך? –

– לא אשה ולא בנים לי כי הנני בגפי –

– לא חסיד ולא מתנגד אתה! – קרא האיש בשממון.

– מי הגיד לך כזאת? – שאלתיו.

– כי לא חסיד אתה אבין מדבריך. וכי לא מתנגד אתה אראה ממעשיך, כי תפר תורה אשר צותנו בן שמונה עשרה לחופה, ולא ראיתי איש אשר יעבור את החוק הזה, ואף החסידים בוזי התורה לא הפרו את המצוה הזאת, המצוה הראשונה אשר בה תלויות מצות רבות וגדולות והמבטלה הוא כשופך דמים וממעט את הדמות ואינו אדם –

– אני ראיתי בעיני בחורים בני עשרים שנה ויותר באחת הישיבות הגדולות ואיש לא מלא פניהם קלון על כי לא לקחו אשה –

– אף כי גם מעשיהם לא ישרו בעיני בכל זאת אצדיקם כי ולי יאמרו כבן עזאי: נפשי חשקה בתורה –

– אם תבחר בדרכי החכמים לדן את כל האדם לכף זכות מדוע לא תצדיקני גם אני כי אולי גם אני מבני הישיבה אשר אמרתי הנני –

– כי ידעתי נאמנה כי אחד מתופשי התורה לא ישליכנה אחרי גוו לנוע אל מקום הרשעה אל קן החסידים–

– לכן הנני משמיעך כי שנים רבות לקחתי לקח באחת הישיבות הגדולות ותרשיעני חנם –

– תורה למדת ותאלף דרכי החסידים! – קרא בקול גדול כאיש אשר שמועה רעה הלמתהו – קלני מראשי קלני מזרועי, התורה תחגור שק ותבכה בכי תמרורים בעת רעה הזאת בעת אשר רבו בוזיה, לפני אדון העולמים תְּשַׁוֵעַ על רעה כזאת כי גם יודעיה החלו לבגוד בה ולתת לפושעים ידיהם, לחסידים בוזי התורה ושונאי מצוה. אנא שוב והנחם בטרם התנגפו רגליך, בטרם אָלַפְתָּ ארחות פושעים, בטרם היית לסובא יין, בטרם תבוא תורת הזידונים בקרבך ותגרש את התורה הנאמנה, תורת הק ממעיך. בינה נא ושמעה דברי בטרם נתת יד אל השטן המסית פן תנחם באחריתך והועיל לא תוכל ונהמת ואין מושיע –

– אמנם מדוע לא תסכור דברי חכמים כי התורה תגן על לומדיה? –

– והחכמים אמרו: מעות לא יוכל לתקון זה הפורש מדברי תורה, ועוד אמרו המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, וכאלה רבות. ואחרי כן תמשוך ידך את לוצצים אזלא תזכרנה עוד ולא תקרא בשמה לכן מנע רגלך מנתיבתם –

– הלא אמרתי לך כי רק למראה עיני אשפוט לכן לא תאיץ להסיר לבבי מאחרי החסידים בטרם ראיתי דרכיהם, ואחת אשאל ממך תני לגור בביתך עד אשר אמצא מקום בבית הצדיק ואל תרבה במחיר כי לא איש עשיר הנני כאשר השמעתיך –

– גור בביתי לכל אות נפשך בלי כל מחיר, כי את יודעי תורה אכבד ועל כן מצאת גם אתה חן בעיני ולבי אומר לי כי מאת זה תצא ותכיר דרכי המשפחה הארורה הזאת ותשנאם כמוני וככל ישרי לב האוהבים תורתם ואמונת אבותיהם. – נתתי לו תודה על הטוב אשר אמר לעשות לי ואבוא אתו בדברי תורה למען הראותו כי יד רב לי וגם הוא הראני כזאת וישמח עלי מאד, וזאת הועילה לי למצוא חן גם בעיני בעלת הבית אשר התפארה בכבוד בית אביה ואחיה אשר לפי דברתה היו כלם מופלגי תורה ואין בעל מלאכה אחד בכל משפחתה –.

ח'

צַדִּיק מוֹשֵׁל

לעת ערב שבתי אל בית הצדיק ואנסה דבר אל הגבאי איש כבן ששים שנה קטן קומה ודל בשר, בזקנו הקטן זרקה שיבה ופניו לא העידו בו מאומה, לא חכמה ולא סכלות, לא טוב ולא רע. כאשר שמע חפצי ענני: כתוב בקשתך על גליון והגש אל הצדיק כאשר יעשו כל הבאים לדרוש לו וכאשר יִדָרֵשׁ לך תשמע מה יענך –

– באתי אל החדר הגדול ששם נאספו המון אדם, אנשים ונשים זקנים ונערים, כלם מחכים לקראת בוא הצדיק ואיש איש עטו בידו לכתוב הגות רוחו על גליון למען הקריבהו אליו בבואו.

אל השלחן ישבו שני סופרים ויכתבו לאלה אשר לא ידוע כתוב וימצאו שכר לעמלם. גם אני לקחתי לי עט וגליון ואכתוב שאלתי ואחל בברכת שלום, ברכה גדולה וארוכה ותהלה ושבח וכבוד והדר הרביתי לו ואעלה שמו למעלה למעלה על כל הצדיקים והגאונים, אחרי כן השמעתיו את הקורות אותי עד הנה, אך לא דרך אמת בחרתי בדברי למען נסותו למען דעת הידע את אשר בלבבי או אין, ואחתום בדברי, כי הנני בא עתה מעיר נצב אשר בה החלותי לשמוע רוב קדושתו ונפלאותיו אשר יראה בבקר בבקר, ועל כן דבקה נפשי אחריו ואבקש מאת פניו כי יתמוך בימיני למען אמצא נתיבות החסידים, ואם יגדיל חסדו אתי ויתנני להסתופף בביתו ולהיות מרואי פניו אז בשלוי עולם אחשב. ואכתוב את שמי בסוף הגליון ראובן בן אסתר, כי על שם אמם יקראו כל אלה אשר יבקשו מאת פני הצדיק כי יתפלל עליהם ובשמי יוסף לא נודעתי לו.

שאון והמולה היה בחדר מהמון קול הנאספים אשר דברו כלם יחד, איש איש הרים קולו, צעק, גער, קרא, ענה מבלי שמוע שפת רעהו, ואיש אחיו דחק דחף למען ימצא לו מקום בצדק השלחן אשר אליו ישב הצדיק בהגלותו לקבל תפלת איש ואיש. גם אני ברוֹתי לי יד ואעמוד כעמוד נכון על מקומי, הגליון בכפי כנס ואזרועי עם הקנה וכתפי כמגדלי מבצרים סוככו בעדי לבל יטלטלוני טלטלה ובכן נשארתי על מקומי על אף השואפים להדפני ממצבי. פתאום קמה הסערה לדממה, כל הנמצאים החשו, איש לא פצה פיו ואלה אשר פערו פיהם לא קפצוהו, כאבני מצבה עמדו איש על מקומו לא הרימו יד או רגל ועיניהם אל מקום אחד תצפינה אל הפתח אשר בו יבוא הצדיק. הדלת נפתחה וַיֵרָאו פני הצדיק, איש זקן כבן שבעים שנה, רם קומה וטוב רואי, זקנו הלבן כצמד צחר יורד עד חזהו, עיניו מפיקות אש נער כח ושלוה, לחייו מלאות כתפוחים אדומים, והוא לוב מלבוש משי לבן אדמדם מכף רגלו עד קדקדו, ממצנפתו עד מנעליו כסהו משי וכלו אומר כבוד. הוא הרים פעמיו בכבדות ובמבט אחד השקיף על כל בני האדם המיחלים לחסדו במאור פנים כאל חסד ומרבה להיטיב והמה כלם חזו בו כבוד אלהים: זקנה ושחרות, וייראו מהתבונן בו עד אשר ישב על כסאו כאלהי משפט: לסלוח לשבים המשמיעים חטאת נפשותיהם ונגעי לבבם איש איש על מגלת ספר כתוב עלי הגיוני לבו ומעלות רוחו ובצפיתם יצפו לסליחה כפרה ותשועה.

פני הצדיק לא כפני איש מרמה התראו. בפני איש מרמה נכיר אם נתבונן בהם כי לא עליהם תלין מנוחה ועיניו לא תנוחנה בחוריהן כי אם תעופנה לכל רוח כמו יפחד לרגעים ויבקש למצוא מקום איש ריבו; לא כן פניו הפיקו מנוחה ובטח, שלות השקט ומרגעת נפש, עיניו הביטו לנוכח על ההמון הרב לשמוע תחנתו ובראותי אותו אמרתי בלבי: אין עולתה בו ומרמה רחוקה ממנו ואם גם יגלו שמים עונו באזני ומלאכי מרום יקומו לענות בו כחשו לא אאמין להם, אין זאת כי אם ידו רב לו לעשות גדולות, או גם הוא נתעה בשוא להאמין בתם לבב כי כּחו לאלוה; אבל ערמה ומזמה רחוק ממנו, ועוד מעט נסוגותי אחור כי לבי הכני על המעשה אשר עשיתי להרבות כזב וכחש במכתב בקשתי, אך כבר עבר המועד. כמסמר נטוע עמדתי על עמדי ולא יכולתי למוש ממנו, כי ההמון הרב שם בסד רגלי וכבר ישב הצדיק על מקומו ויחל לקחת את הגליונות מידי איש ואשה ורק לאחד מעשרה השיב דבר והיותר ידעו כי ביד הגבאי ישלח דברו להם ויעזבו מקומם כרגע והמחכים מהרו לרשת מקומם. עמדתי ואתבונן ואחשוב מחשבות עד כי שכחתי כמעט מדוע באתי עד הנה, עד כי העירני הגבאי בקחתו את הגליון מידי מבלי שאול פי ויתנהו על יד הצדיק. התעוררתי ואטה אֹזן לשמוע דבר מה יענני ורוחי המה בקרבי מדאגה מדבר פן יענה היודע נסתרות כחשי בפני והייתי לכלמה בתוך כל הקהל, או גם עוני אשא, כי החסידים לא ינקו את המנסה את הצדיק בדבר שקר ואוריד עיני לארץ כפושע לפני השופט. הצדיק שם עיניו בגליון ויבט בי ויאמר: מעיר נצב באת – אף כי קול דבריו לא כקול שאלה ולא כקול מענה היה בכל זאת אמרתי לענות אותו, אבל הגבאי לא נתנני, באמרו: רבנו יודע אשר בלבבך ועתה שמע –

– מעיר נצב באת ואסון קראך, אסון נורא – ובדברו נשא למרום עיניו ויוסף לדבר כמדבר לנפשו – ראובן ובחללו נתנה הבכורה ליוסף, ראובן ויוסף אחד הוא – ברכי כשלו בשמעי אמריו – הלא הוא יודע נסתרות ויראה את הרשום על לוח לבי וידע כי סבבתיו בכחש ואנה אוליך את חרפתי? – אמרתי בלבי ואביט כה וכה לראות אם לא ישלחו משרתיו יד לאחוז בי וליסרני על פשע שפתי.

– ועתה תחפוץ להמנות בקהל חסידים? – הוסיף לדבר אחרי אשר החריש רגעים אחדים – ומה ימריצך כי תעשה הדבר הזה? האם לפני המתנגדים אשר יתהלכו לפני אלהים בישׁר ויהיו תמימים בתורה ועבודה סֻגְרוּ שערי שמים? תורה קנית ומה חסרת? עסוק בתורה, ירא את אלהים ועשה הטוב והישר ותצלח בכל דרכיך – חתם בדבריו וישם אל איש אחר פניו. בשת פני כסתני ובתמהון לבב התבוננתי בפני היודע כל נעלם אשר מעל גליון משמיע שקר קרא דברי אמת, ועל המתנגדים חרה אפי על כי יקשיחו לבם מיראתו וברוח פיהם התעוני גם אותי לעשות שקר בנפשי ועוד מעט התנפלתי להדום רגליו להתחנן מלפניו כי יעביר לעוני ויסלח למשוגתי, אך ברצותי לפתוח פה להתודות ראיתי כי רחוק אני ממנו, כי האנשים אשר חכו להראות פני הצדיק דחפוני הלאה ומרוב סרעפי בקרבי לא ראיתי עד מה. לשוב אל הצדיק לא יכולתי עוד ולהרים ראש בושתי פן אראה לועגים לי כי הצדיק גרשני מעל פניו וימאן להביאני בקהל חסידיו, גם נדמה לי כי העוטרים עלי מסביב איש אל רעהו יקרא: ראובן יוסף, מחלל קדש – בברכים כושלות ובלב נשבר שמתי פני לצאת מחדר הצדיק אל חדר התפלה ואעמוד על עמדי מבלי דעת: אנה אפנה, אך דברי שני אנשים אשר ע