מִפּנְקַס-זִכְרוֹנוֹתַי[1]
דוד ישעיהו זילברבוש
|
א שַׁרְטוּטִים
לִדְמוּתוֹ שֶל פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין[2] א הַבָּחוּר פֶּרֶץ
בַּחֲצַר הָאַדְמ"וֹר מִליוּבַּוִיץ. ...באחד הימים לימות החורף של שנת התרי"ט
לב"ע בא אחד הבחורים מבחורי ישיבית שקלוב, ושמו פרץ, אל "חצר"
רבי מנחם מנדיל אשר בעיר ליובאוויץ.
הלא הוא בחור שטרם מלאו לו שבע-עשרה שנה, בחור אשר לפי מספר שנותיו גבהה
קומתו יתר מכשיעור וגופו צנום, והרקות שבפניו השחרחרים בולטות. רק כי על שפתו העליונה כבר נראו נצני
שערות שחורות ודקות – וכמו גם סנטרו נותן אותותיו אותות להצמיח לו שחור על גבי
שחור. לא היה בימים ההם חזון קר דבר-בואם של בחורי
הישיבות אל בית ה"רבי" אשר בליובאוויץ. החסידות הלובאווצאית נפלאה היא מאז מחברותיה. בה נגלה ונסתר נפגשו ו"שמיא וארעא
נשקי אהדדי". גאוניות שני
התלמודים ונושאי כליהם, מחקרי הרבנים-הפילוסופים של ימי הבינים וסודות הקבלה
מתכנסים בה צפופים ומשלימים זה את זה רווחים. ואל ה"רבי", רבי מנחם מנדיל הליובאוויצאי, נהרו
חסידים אשר רובם לא לראות נפלאות הם באים אלא ליהנות מזיו לקחו בנגלה
ובנסתר. – ובכן באו גם רבים
מבחורי הישיבות, ויבא גם הבחור פרץ בתוכם. מצטיין זה הבחור הצעיר, שחרחר הפנים, גבה
הקומות ודק הבשר, ששמו פרץ, בעיניו הגדולות והמבריקות ובלוז השדרה שלו שאיננו
רך. ובשעה שבני גילו נחבאים אל
אחת הפנות שחוחי-גב ומלקקים את העצמות מעל שלחן ה"רבי" יודע הוא להלוך
נגד החיים בקומה זקופה – ואם הוא, לפעמים, שלא במתכון, דוחק גם רגלי מי שגדול
ממנו בחכמה לא בו תלוי הקולר כי אם ברעהו הנחשל אחריו. לו הליכות-עולם, וכיבוש מקומו בכל מסבה ומסבה
שהוא נמצא בה הוא הוא כבשונו. הנה כי כן הצליח עד מהרה חפצו בידו להסב אליו
כל עין ולמשוך אחריו כל לבב גם בחצר ה"רבי": "אמירת התורה" של רבי מנחם מנדיל
הליובאוויצאי במסבת קהל חסידיו היתה משנה שלמה על פי שיטתו, שיטה מקובצת, אשר
היתה לו סגולה. משנתו היתה מפה
רבת-גוונים. בה השתרגו גם מקרא גם
הלכה וגם אגדה, הנאחזים בחוטים דקים מן הדקים של עיון צח וחקירה נקיה. ועל המפה הזאת רבת הגוונים תופע נהרה,
המשתפכת ונוצצת באשד קוי-זהרה, זוהר הקבלה, ובשעשועיה מקרבת היא גוון אל גוון עד
התמזגם לאור-יקרות, לברקת הראשה בגולת-הכותרת... לרבים מקהל החסידים, ולפעמים גם למצוינים
שבהם, תופשי תורה ויודעי חן, העושים אזניהם כאפרכסת לספוג אל קרבם כל תג ותג
שב"תורת" רבם, קשה היה, קשה מאד, לחזור על משנתו. יש אשר תוך כדי הקשה תגיח איזו דאגה
ממחבואיה והיא תעיק עליהם לבלי תת אותם לרכז את כל מחשבותיהם לחקירה כל כך עמוקה
וכל כך נשגבה. אף יש אשר לאותו
ה"סופג" חסר אותו הכשרון, המיוחד לאנשי סגולה, למסור לאחרים את הדברים
כהויתם מבלי גמגם בלשונו ומבלי היות נוקש בשנונו. כי על-כן בחרו מקרב "היושבים העתיקים" הסמוכים על
שלחן ה"רבי" ואינם יודעים כל מחסור, איש אשר רוח בו ואשר לבו ער ואשר
לשונו ממהרת לדבר צחות – ואותו הועידו להיות להם ל"חוזר". ויהיה לחסידי-ליובוויץ העונג היותר נעלה
והיותר נשגב במוצאי-שבתות, ביומי דפגרא, ולפעמים אף באחד הערבים מערבי ימות
החול, בהיות לבם טוב עליהם, לא לספר איש לרעהו ספורי-מעשיות של צדיקים
עושי-נפלאות, אבל להקשיב אל פרקו של ה"חוזר", לכוון את לבם לרבם
ולהתעמק בו ובמשנתו – עד הגיעם ועד השיגם ועד עלותם מעלה-מעלה אל הפסגה של
"מוחין דגדלות". אולם פעם, באחד ממוצאי-השבתות, כמו העיז השטן
להתגרות בם וכמעט נוחלה תוחלתם: השבת היא "שבת שירה". היום היה הרבי חוצב בתורתו להבות. היום נחה עליו הרוח בכל עזוזה והוא
הפליא גם את שומעיו התדירים בקסם-סלסוליו וברוממות חזונו. – ובאותו הערב, במוצאי מנוחה, בהתאסף
קהל-החסידים לסעודת "מלוה מלכה" היו כל העינים נשואות אל
ה"חוזר" וכל הלבבות רועדים בגיל, בהתעתדם לקראת פרקו. אולם, אהה, ה"חוזר" איננו
שלם היום בגופו. כמו עזבהו פתאום
כחו, וכמו אחזהו בולמוס, והוא איננו יכול להוציא אף הגה מפיהו... עננה כבדה פורשת כנפיה על ראשי כל המסובים אל
השולחן. וכמו נאלמה פתאום כל שפה
– ודומיתם דומית-חרדה. יושב לו זה בחור-הישיבה, ששמו פרץ, מרחוק, ומתבונן
אל המחזה. מוסיפות עיניו הגדולות
ברק, והן נוצצות, והן מתיזות זיקים: – דומית-קודש אשר כזאת לא ראה עוד מימיו!!! אז קם לפתע-פתאום ממושבו זה הבחור הצעיר,
שחרחר הפנים, גבה הקומה ודק-הבשר, ואחרי בקשו רשות מאת הנאספים חוזר הוא על
משנתו של הרבי בכל דקדוקיה ופרטיה, אות אחת לא נעדרה. מבהיקים כל פנים למשמע הרצאתו החריפה
והמתוקה. נותנים הנאספים גודל
לו. מראים הם ראשית לו בהושיבם
אותו בראש השלחן לימין רבי אברהם יחזקאל, הנודע לבעל "מדרגה גבוהה". גבה אף רחב לבב פרץ, בחור-הישיבה, ובקולו כקול
הזמיר משמיע הוא באזניהם את הזמר "אליהו הנביא" על-פי הטעמים והנגינות
של החזן היותר מפורסם בדורו, הנקרא בשם "בעל-הבית'ל הווילנאי" –
וירונו כל הלבבות ותהי השמחה שלימה. * לא תמול היה בעת ההיא אותו הבחור, בעל העינים
הגדולות והמבריקות, שהיה חוזר על משנתו של הרבי הליובוויצאי והיה מזמר את מזמורו
של בעל הבית'ל הווילנאי. הוא כבר
שבע נדודים וכבר נבחר בכוּר של נסיונות לא-מעטים. רק פרטים אחדים ארשום בזה על-דבר התמהמהו
בישיבת-שקלוב: א) עוד טרם בואו
לשקלוב, להכנס אל הישיבה, כבר היה יהודה ליב, אחיו הבכור, נשוי לבת אחד
בעלי-הבתים האמידים אשר בעיירה ההיא.
– ויגר שם, בהיותו סמוך על שלחן חותנו. ב) זה הצעיר פרץ, מחמד לבב אחיו הבכור, כמו קורץ מחומר אחר
ויהי יותר נלהב מאחיו ויותר פזיז בתכונת רוחו; וזה הצעיר, הדגול מבני-גילו משיבי-טעם חמד לו פעם בפעם
"שעשועים-שובבים" גם בבית הישיבה גם בבית מגורי אחיו – ובגללו נפתחה
לאחיו הבכור ראשית מדון בבית חותנו.
ג) באין רואה, היה זה הצעיר שוקד גם על למודים חיצונים והוא הוא אשר הסב
אל לבב אחיו הבכור לצאת ממדה למדה ולהיות ל"משכיל". אז התגלע הריב. ובאחד הימים ברח אחיו
ה"משכיל" מבית חותנו לבוא עירה אודיסה. ומשם שלח לאשתו גט-פטורין. ד) עוד טרם עזב אחיו את ביתו לנוד לאודיסה, כבר קדמהו זה
הצעיר לנוס באשר ינוס, מבלי אשר גם לאחיו נודעו עקבותיו. – וזה אחרי ימים רבים שמע אחיו על-אודותיו
כי היה למשורר-עוזר במקהלת איזה חזן הנודד מעיר לעיר. לא תמול היה, ואין אתנו יודע אם היתה תפארתו
על הדרך שבחר לו עד היום ההוא.
אבל את זאת אנחנו יודעים כי כשנתגלגל, אחרי ימי-נדודים לא-מעטים, לעיר
ליובוויץ, להיות מרואי פני הרבי ולהתחמם לאורו, היה לבבו שלם עמו להיטיב דרכיו
ולהתמם עם תמימים. – וכבר מלתי
אמורה כי לא ארכו הימים והשעה היתה משחקת לו להציב לו יד בחצר הרבי. אף היה יום שבו שגשג פתאום אף גדל כבודו בעיני
כל רואיו. הנה הרבי בכבודו ובעצמו
הראה לו אות-לטובה כי בהאזינו פעם לנגינתו הנעימה הצטחק לעומתו... ומן היום ההוא התרועע אתו אף השתעשע בחברתו
רבי שמואל'כל, בנו בכורו של הרבי, הנועד להיות ממלא מקום אביו; ומן היום ההוא קרבהו יעקב שמשון, ראש
הגבאים בחצר הרבי, כמו נגיד. הוא
העניק לו מטובו והוא השביעהו מעדנים לדשן עצמותיו – בהיות נפשו שוקקה להוכיח אותו
ל"חתן" לבתו הבתולה מרת בתיה. * אמנם גודל חשיבותו בחצר הרבי היה לו באחד
הימים גם לפוקה: "עוף השמים הוליך את הקול" לאחד
הגבאים, הממונה על "דברים שבסתר", כי אותו הבחור הצעיר שחרחר-הפנים,
גבה-הקומה ודק-הבשר, לא רק יודע-תורה ויודע-נגן הוא, ולא רק כי ידו רב לו במליצת
שפת עבר, אבל גם ידיעתו בשפת המדינה לא מעטה היא. – ואתם הלא תדעו כי הדברים אשר אנכי מספר היום נקרו ויאתיו
בימים שכבר עברו עליהם יותר משבעים שנה;
ואתם הלא תדעו כי בימים ההם עוד היו הניגודים בין כת החסידים ובין כת
המתנגדים בעצם תקפה. "החרבות
שלופות והקשתות דרוכות והמלחמה נטושה!..." הטלת ה"חרם" אשה על אחותה כבר היתה לדבר יום
ביומו, לדבר שבחול... נזכרים שני
הצדדים כי יש עיר גדולה, עיר מושב ה"פריץ הגדול", ופטרבורג
שמה... כותבים להתם אגרת קטנה
בשפת המדינה ובה מספרים באזני אותו ה"פריץ" "דברים כהויתם"
המתובלים ב"מופתים חותכים" אשר על פיהם יחתוך גזר דינו; ואתם הלא שמעתם כי על פי אגרת קטנה אשר
כזאת כבר היה "בעל התניא" כלוא בבית האסורים ירחים מספר... ובכן אם הם כותבים רשאי גם הצד שכנגד
לכתוב... ובבחור מבחורי הישיבה,
אחד מ"אנשי שלומנו", שעיניו גדולות ומבריקות וידיו אמונות לכתוב רוסית
צפונה ברכה מרובה... מתרפק אותו הגבאי על אותו הבחור, משדל הוא
אותו בחלקות ומחמאות למלא תפקידו – ופתאום, באחד הימים, נעלם אותו הבחור
ואיננו. וכשם שלא ידע איש מאין
הוא בא כך לא ידע איש לאן הוא הלך. פֶּרֶץ
סְמוֹלֶנְסְקִין בְּאוֹדִיסָה ... בא באחד הימים בחור צעיר כבן עשרים שנה,
מי שהיה מצוין בישיבת שקלוב כן בתורתו וכן בשעשועיו השובבים, מי שהוציא את חסידי
ליובוויץ מעצבות לשמחה בחזרו על משנתו של רבם ומי שהרבי בכבודו ובעצמו הצטחק
לעומתו בהאזינו לנגינתו; בא אחרי
שנתים ימי נדודים מעיירה לעיירה, בתור עוזר לחזן-נודד, לכרך גדול שברוסיא – לעיר
מפוארה בכל ערי הצפון, לעיר שכל שטחה מישור נרחב ולשווקיה ורחובותיה דמות טבלה
למשחק האישקקי, ואודיסה שמה. בעת ההיא עוד היתה העיר אודיסה באביב
עלומיה. זה לפני ימים לא כבירים
התפתחה אף שגשגה לעיר רבת-המרכולת.
החוף הגדול ורחב הידים שנבנה מחדש על שפת הים השחור משך אליו המון אנשים
שונים גם מערים ומעיירות שונות שברוסיה וגם מארצות ואיים רחוקים. ולא ארכו הימים וגם רבים מאלה אשר
מקרוב באו ראו ברכה במשלח ידם ויעשו עושר. והם הם, אלה העשירים מאתמול, אשר הגדילו לעשות בבנותם להם
בתי-תפארה, מעשי ידי אמן, על המגרש אשר אל מול החוף וברחובות הקרובים אליו; והם הם, אשר בחפצם להתימר בכבוד עשרם,
פזרו מהונם על כל דבר אשר יאמרו עליו כי הוא זה עונג. ותהי אודיסה לא רק לקריה הומיה אבל גם לקריה
עליזה. אז בהתקבץ המון האנשים לעיר-החוף נהרו אליה
מכל עברים גם יהודים-סוחרים מערים ועיירות שברחבי ארץ רוסיה, ולא מעטים גם מערי
גליציה אשר על גבול רוסיה, כעיר ברודי ועיר טרנופול. ותהי אודיסה ל"עיר ואם בישראל". נטוע מאז החפץ בלבות אנשים הבאים מעיירותיהם
השקטות לעיר הומיה, המתחדשת ביפיה ובעליזותה – ובשנוי מקומם השתנה גם מזלם –
לשנן לעצמם את הפרק "מקום שנהגו", זאת אומרת ליפות לא רק את צורתם אבל
גם את טעמם. היו ביהודים אשר מוצאם מערי הפלך ומעיירות
הקטנות שברוסיה לא מעטים מתלמידיו של ריב"ל. אף היו ביהודים הברודיים והטרנופולים לא מעטים מתלמידיהם של
יעקב שמואל ביק, של יצחק ארטר ושל יוסף פרל. באו המה ומברשתם בידיהם, מברשת-קסם העשויה להסיר כל אבק וכל
רבב מעל ה"בגדים הנושנים", ותוך כדי שמושה מראה היא נפלאותיה להתיז גם
כל תבלול מעיני ה"מוכים בסנורים". קוראים הם למברשת הזאת "השכלה", – ואלה בעלי
המברשת מצאו בהמון האנשים "הבאים להטהר" כר נרחב למעשי קסמיהם. ותהי העיר אודיסה, אחרי ימים לא רבים, לא רק
לסניף ההשכלה הברלינית אבל גם ל"מרכז" לה. ועוד בה נוספות. כי בשעה שעל ההשכלה הברלינית טבוע חותם אשכנזי ד"לא
חמימא ולא קרירא" מלהטת ההשכלה האודיסאית גחלים. בה יש מהקנאות הסוערה של המתנגדים ומן ההתלהבות השובבה של
החסידים. אני הגבר, בהיותי לפני ארבעים ושש שנים
באודיסה, נפגשתי בבית אחד ממכירי עם איש יהודי בא בימים, נמוך-קומה וצנום
כגרוגרת דרבי צדוק. לעור פניו
המלאים קמטים-קמטים מראה חלמון-כהה.
וכמו מתהלך הוא כצל עלי אדמות.
בכל זאת יש אשר פניו מהבהבים ועיניו המסתתרות בחוריהן מתיזות ברקים וכולו
אומר תנועה בקנאו קנאת דעותיו החפשיות – זאת אומרת בצודדו להשכלה "בת
השמים" ציד "רך ושמן". חבריו לדעה כנוהו, כנוי של חבה יתרה, בשם
"דיוגונס". באמרם עליו
כי הוא מתהלך ביום בהיר ברחובות קריה ואבוקה דולקת בידו לצודד נפשות
להשכלה. אל כל בחור מבחורי הישיבות
ש"נתעה" לאודיסה אורב הוא בשבע עינים והוא מקיף אותו בפקפוקיו כתנורו
של עכנאי ולא ינוח ולא ישקוט עד אם הפך לבו להיות לאחר. ואז, כשיצליח חפצו בידו, מאושרים גם
חלקו גם חלק אותו הבחור בחיים. הן
כל מחסורי אותו הבחור עליו. לו,
לדיוגנוס, די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת ואותו הוא מפטם כאווז דבי-טבחא. לו, לדיוגנוס, די בבלויי סחבות ובנעלים
מטולאים ואת מערומי הבחור הוא מכסה במלבושי כבוד. אף מוציא הוא את פרוטתו האחרונה לשכור לחניכו מורה ללמודי
חול. – וכשאותו הבחור עושה חיל
בלמודיו אין קץ לאשרו של דיוגונס. עתה, זה עתה ישיש כי ממלא הוא את תפקידו בחיי
הבלו... * את דברים האחרונים רשמתי בפנקסי רק בתור הארה
על הרוח שהיה שורר עוד בימי גסיסתה של תקופת ההשכלה. ואנכי אינני יודע אם באותם הימים, לפני שבעים ושלש שנים,
שבהם בא אותו הבחור הצעיר, ופרץ סמולנסקין שמו, לאודיסה, כבר היה שם אותו
דיוגונס או דיוגונס אשר כזה. אבל
את זאת אני יודע כי גם אילו היה שם לא היה סמולנסקין זקוק לו. הן הוא כבר היה למשכיל-סתרים עוד
בהיותו בישיבת שקלוב, ובימי נדודיו בשהותו בפנות נשכחות שבעיירות נדחות היתה
דעתו צלולה ושעתו פנויה לשקוד על למודים מלמודים שונים, ולאודיסה כבר בא והוא
"מבושל כל צרכו". גם לתמיכתו של מי שהוא לא היה נצרך. הן אחיו הבכור, יהודה ליב, כבר התגורר
באודיסה זה שנים אחדות וישתכר די-מחיתו.
בהורותו עברית לשעות בבתי יהודים אמידים, והוא, יהודה ליב, לא לבד שהספיק
לאחיו הצעיר, מחמד לבבו, כל צרכיו, עד אם יהי גם הוא למורה ומשכורתו תהי נכונה
גם לפניו, אבל גם את הכסף המעט אשר חסך לו בכל שנות עבודתו, בהסתפקו במועט מן
המועט, פזר נתן לו – להוציאהו בשעה קלה לדברים המרחיבים דעתו של אדם: לבגדים נאים, לדירה נאה ולכלים נאים. כי פרץ סמולנסקין אהב כן. שרטוט אחד חד ונפלא, ההולך ונמשך כ"ורדא
סומקא" בכל הלך נפשו מנעוריו ועד רגעו האחרון, ראוי להחרת בספר: אף אם בבית אבותיו ובעיירות נדודיו לא על
שושנים רופד יצועו, ואולי היו לו גם ימים לא מעטים שבהם ראה גם ריש גם מחסור,
היתה נפשו סולדת מעודו כמו מאליה למראה כל דבר שאין בו גיהוץ כלפי חוץ. אל הגיהוץ תשוקתו. הנה כי כן כבר ידע אז, בימי בחרותו, מלבד שפת
עבר ודקדוקה, גם שפת רוסיה ושפת אשכנז, והיה כבר די-בקי בספרויותיהן. אבל כמעט שלקק מעט דבש מקצה המטה של
שפת צרפת וספרותה היה לשכור מתרונן מן ה"גיהוץ הצרפתי" – והוא הוזה
והוא אומר כל ימיו טוב לכל דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה צרפתי... הוא הוא אשר בכל ימי חייו היה אחד החסידים
הנלהבים של נפוליון הראשון. בכל מעשי תקפו של נפוליון יש שאון ויש ברק! ובכן בבוא זה הבחור ה"מגוהץ" בבחורי
הישיבות לאודיסה קרא לנפשו עונג.
הנה זאת העיר, עיר החוף שעל שפת הים, הנאוה בבניה ובגזרה אשר לה, זאת
הקריה העליזה וההומיה מאדם רב, מאנשים שונים ללאומיהם וללשונותם, כמו מתאימה היא
לתכונות רוחו. יש בה גם מרחב וגם
המיה, גם ברק וגם יפעה. יש בה
"גיהוץ צרפתי"... * לא עברו ימים רבים וגם הוא היה למורה. לא מעט היה בעת ההיא מספר המורים העברים
באודיסה. שבעה מורים עניים מהפכים
בחררה אחת. תחרות היא, שיש בה גם
קנאה גם שנאה. הרבים שבהם לובשים
בגדים בלים ומטולאים, דרים בעליה קטנה אשר בפנת אחד הגגות, ובמשמני זנב של דג
מלוח ישפיקו לארוחתם, ארוחת הערב.
אבל לא כן זה המורה הצעיר אשר חדש מקרוב בא. הוא לבוש הדר על פי ה"אפנה הצרפתית". הוא אוה לו חדרים מרווחים, באחד הבתים
הקרובים אל החוף, למושב. אף הוא
משביע בדשן נפשו, כי – לא רק הסרסורים האמידים אבל גם העשירים ונטילי הכסף
דורשים לפתחו. ובהוראתו שמן חלקו. הן גם הגדול שבעשירים, אבי פלתיאל ממושטשין, -
זה הנער שהיה בהגדלו לאחד הסופרים המצוינים בשפה היהודאית – הועידהו להיות מורה
לבנו זה, ויאמצהו כבן לו. ואף גם זאת כי זה המורה החדש שונה מבני גילו
לא רק בטעמו אבל גם במשנתו. הנה
בשעה שבני גילו נהרגים על כל "דגש חזק" ולא יעברו עליו, בשעה שהם
מדקדקים בתנועות גדולות וקטנות, מדקדק הוא בטעמי הנגינה של הנפשות שהוא עושה לו
בעיר החדשה. ולא על "קוצו של
יוד" אלא על כל תג ותג שבחיים הוא דורש תלי תלים של הלכותיו. והוא – כבר מנסה ידו לכתוב בעברית צחה ונמלצה
דברים של טעם, דברים שהיופי מרובה בהם על המועיל. עומדים בני גילו ומשתאים לו. והם אינם יודעים מה לעשות לאותו
בחור-הישיבה ה"מגוהץ" ביום שידובר בו. אם ללעוג לו, אם לקנא בו ואם לשנוא אותו. או אולי – לחלק לו באפם כל אותם שלשת
החבלים יחד. היו בימים ההם בין המורים העברים שבאודיסה שלשה
אנשים צעירים, שכבר הצטיינו בבני גילם, בעשותם להם גם שם של סופרים בישראל. האחד שלום יעקב אברמוביץ, מי שהיה כבר
בעת ההיא מליץ עברי, מחבר הספרים, "תולדות הטבע" ו"האבות
והבנים" ואחרי כן נודע בשם "מנדלי מוכר ספרים". והשני יצחק יואל לינצקי, מי שעשה לו
אחרי כן שם בספרו היהודאי "הנער הפולני". והשלישי אלימלך וקסלר, מי שהיה חרד על כל מליצה תנ"כית
לבל יבואו במאמריו מבטאים ארמיים ויחללוה, ואחרי כן נודע בחתימת שמו "איש
נעמי". היו שלשת הצעירים האלה שוטמים זה את זה תכלית
משטמה. הראשון, אברמוביץ, מי
שצחוק של לגלוג מר ושנון היה מרחף תמיד על פניו ומבטו היה נורא על כל סביבו, הוא
היה מזלזל בכל דברי שני חבריו והיה מבטל אותם תכלית ביטול. השני, לינצקי, בנו של הרב הויניצאי,
שברח מבית אבותיו להתמכר להשכלה "בת השמים", היה מביט בגאוה נבערה על
אלה שני ה"מליצים העברים", ש"עבריותם" קודמת לחכמתם. והשלישי, אלימלך וקסלר, זה המשכיל
"בעל הנשמה החסידית", היה מתלוצץ בחדוה גלויה על הגבות הארוכות של
אברמוביץ, גבה הקומה, המכסות בערפל-שקוף את עיניו וכמו אומרות העינים הללו כל
היום רוגז, והיה מלגלג על הקדקוד הפעוט של לינצקי, נמוך-הקומה, המתאמץ להזדקף
מעלה-מעלה וכמו אומר הוא להתנשא עד גבהי שחקים... ובכן היה הדין נותן כי כל אלה שלשת הצעירים
יתאחדו במשטמתם לשפוך אותה על אותו הצעיר ה"מתפנק", על אותו
ה"עברי-רוסי-אשכנזי אשר בשם צרפת ידגול", שבא זה מקרוב בגבולם, ופרץ
סמולנסקין שמו. אבל – כמו להקניט
את שני בני גילו, שהיו שוטנים את סמולנסקין והיו מדברים עליו סרה עוד טרם
הכירוהו אל נכון, התרועע איש נעמי אתו אף התחבר אליו באחוה נאמנה. הלא כן כמו כן היו איש נעמי ופרץ סמולנסקין
קרובים זה לזה בתכונות רוחם; הלא
גם איש נעמי היה מביט אל העולם מבעד למשקפים ורודים. אולם בהתחברותו של סמולנסקין לאיש נעמי מצאו
להם המורים העברים, שוטניו ומקנאיו, ידים, להבאיש את ריחו בעיני העשירים מאתמול,
שבכל "השכלתם" עוד החזיקו בנושנות. בימים ההם די היה לקנאים אם אמרו על איש אשר
לא כמחשבותיהם מחשבותיו ולא כדרכיהם דרכיו כי הוא זה "אפיקורס-להכעיס". אז מצאו להם אזנים קשובות גם לכל
העלילות היותר מגוחכות. הנה כי כן
בדו בשעתם דוברי שקר על ריב"ל ה"תמים עם עמו ותורתו", כי
"הוא יושב בליל התקדש השבת מעוטף בטלית ותפלין וכותב ספר תורה על עור
חזיר". וגם בדותא כזאת, אשר
כל שומע יצחק לה, לא חלפה כצל. –
ה"מאמין" יאמין. במדתם של הקנאים החזיקו גם המקנאים באיש נעמי
ובסמולנסקין ובדו עליהם מה שבדו. באו אלה השמועות לאזני סמולנסקין, והוא עבר
עליהן בשחוק "על פי נוסח צרפת". אולם כשאחיו הבכור עזב את העיר אודיסה לבוא אל אחד הפרברים
של העיר פראג לשמש שם בתור שו"ב וש"ץ, היה ממהר גם הוא לבוא שמה. פֶּרֶץ
סְמוֹלֶנְסְקִין בְּפְּרָג ... הא לך גלגוליו של איש יהודי צעיר, שאיננו
"רודם" אבל לבו ער ועיניו פקוחות בכל עת ובכל מקום בואו. הנה איש צעיר מורה עברית, ופרץ סמולנסקין שמו,
נתגלגל באחד הימים מארץ המזרח לארצות המערב, בא מאודיסה העיר החדשה לעיר פראג
העתיקה אשר ב"מדינת פיהם" – וגם פה היה כובש עד מהרה את מקומו, וגם פה
הציב לו יד. זאת העיר פראג היתה נודעה מאז כמעט לכל
היהודים בארצות פזוריהם. לרבים
נודעה על פי הכתוב מפורש ב"מחזור לראש השנה" כי ב"פראג אין
אומרים תתננו".
ה"ידענים" שבהם כבר ידעו כי ה"ניגונים מסיני" לתפלות
"הימים הנוראים" הם יצורי המהר"ל מפראג, אשר הוא גם הוא קרץ לו
"גולם" לשרת לפניו בשומו בפיהו את "השם המפורש". אף כבר היו ביהודים עוברי ארחות,
שבשובם ממסעיהם היו מספרים נפלאותיה כי על מגדל בית העיריה, הישן-נושן, נמצא
שעון שעל לוחו בולטות ונראות אותיות ה"אלף בית" העברי, וכי יש שם בית
כנסת עתיק-יומין הנבנה במעבה האדמה לקיים מה שנאמר "ממעמקים קראתיך
ה'", והוא נקרא בשם "אַלט-ניי-שוהל". זאת אומרת "בית כנסת נושן-חדש". או לפי דעת אחרים "בית כנסת על
תנאי". זאת אומרת שתנאי התנו
בוניו להיות קודש רק לשעתו ולא לדורות, ואם יבוא בו, חלילה, צר ואויב פקעה
קדושתו למפרע. אבל יש לשער כי זה האיש הצעיר, המשכיל
האודיסאי, בבואו לעיר פראג, כבר ידע על אודותיה הרבה יותר. הוא כבר ידע כי זאת העיר נמצאת בין
ערים גדולות, בין ברלין ובין ווינה, בין הערים שרוב היהודים היושבים בהן הזניחו
בימים האחרונים את תורתם הנושנה להיות מונחת שלוה ושקטה בקרן-זוית שלה, ויתמכרו
להשכלה חדשה; והוא כבר ידע כי
בהשפעתם של יהודי שתי הערים האלה היו גם רבים מיהודי פראג העתיקה משנים את טעמם,
אף פשטו את צורתם הנושנה ולבשו צורה אחרת. הנה דוגמה אחת קטנה שממנה אנו למדים הרבה: לפני שנים לא כל כך כבירות, כשבאה העת לקהל
היהודים שבעיר פראג "לעשות לו רב" בחרו פה אחד באיש צעיר, יליד ברודי
שבגליציה, מי שהיה בימים ההם רב בעיירה קטנה שברוסיה – ואלמלא התעקשה אשתו הרבנית
הצעירה לדרוש מאת הקהל הוספה של חצי רובל לשבוע, ואלמלא התקצף עליה ראש הקהל על
כי "זוללת" היא ולא תדע שבעה ועל כי "קולנית" היא בקראה
"הב הב" ולא תאמר די בשלשה רו"כ טבין ותקילין שהיא מקבלת מקופת
הקהל מדי שבוע בשבוע, לא עלה אף במחשבה לפני זה הרב הצעיר לעזוב את עיירת-כבודו
והיה משמש בה בכתר הרבנות כל ימי חייו – בחרו בו ראשי קהל עדת ישראל שבפראג פה
אחד, רק בהלוך שמעו למרחוק כי משנתו קב ונקי. הלא הוא רבי יחזקאל לנדא, אשר עשה בימים הבאים לנפשו ציון
בספרו "צל"ח" ואשר בישראל גדול עד היום הזה שמו בגלל ספרו
"נודע ביהודה". והנה שנים מעטות אחרי פטירתו של רבי יחזקאל
לנדא באה עוד הפעם העת לראשי קהל עדת ישראל שבפראג העתיקה "לעשות להם
רב" והנה בחרו הפעם פה-אחד ברב גליצאי, יליד העיר לבוב. אבל – לא עוד בגאון תלמודי, כי אם ברב
מסוג אחר, בגדול בחכמה, באב בחקירה, באיש יהודי שהיה חבר לרנ"ק, בעל
"מורה נבוכי הזמן", ורק בהשפעתו התקיפה של יוסף פירל בעל "מגלה
טמירין" היה לרב בעיר טרנופול.
הלא הוא רבי שלמה יהודה ראפאפורט הנודע בשם "שי"ר" ואשר
אמרו עליו כי הוא חוטר מגזע משפחה איטלקית המתייחסת לאחד מאבות-אבותיה שהיה נקרא
בשם "רופא-די פורטו". לא היה פרץ סמולנסקין מן הראשונים אשר באו
מרוסיה לארצות המערב להורות לנערי בני ישראל דת ודעת השפה העברית. אבל זה הצעיר שונה היה מבני גילו
הקודמים לפניו, שונה בדברים הרבה.
בני גילו, בכל ידיעתם את הספרות האשכנזית – שהיתה בימים ההם אבן-בוחן
להשכלת היהודים – על בוריה, ובכל בקיאותם בחוקי הלשון לכל פרטיה ודקדוקיה,
מסרסים הם בדבורם את הכתובים ומבטאם מגומגם. לא כן הצעיר הרוסי.
הוא יכין לדבר כן. אמנם גם
שפתו הגרמנית עודנה לקויה, אם לא בחסר, על כל פנים ביתיר, זאת אומרת באותה
ההפרזה על המדה שאין איש הלומד שפה זרה מפי כתבה יכול להשתחרר הימנה, אולם
למבטאו יש צלצול והוא כמעט מנוסה עד כדי בירור וליבון. ואף גם בזאת שונה הוא מהקודמים לפניו
אשר באו מן הישיבות שברוסיה ומנעוריהם הסכינו לבכר "פלפלא חריפתא" על "מלא
צני דקרי". הם היו נחרים
בחכמי ישראל אשר בארצות המערב.
חידושיהם בדברי הימים ובחקר הלשונות היו בעיניהם דברים של מה בכך,
ולדקדוקיהם בשנויי הנוסחאות וחילופי הגירסאות לעגו בכל פה. ואף גם זאת כי להם עוד היה שקול
"הדרן" אחד או "לשיטתיה" אחד כנגד כל "תולדות רבנו
חננאל" אשר לחכם שי"ר.
אולם זה המשכיל האודיסאי, ופרץ סמולנסקין שמו, לא כן יחשוב. בידו אנך ומאזני משקל. הוא רואה גם בחכמת ישראל אשר באשכנז
כלי המחזיק ברכה מרובה. הוא הוקיר
את הגאוניות של הרב החכם שלמה יהודה ראפאפורט, אשר היה עוד בחיים בבואו לעיר
פראג. הוא הוא אשר היה עד מהרה
לאחד מבאי ביתו – והוא הוא אשר אחרי פטירתו של זה הרב החכם נשא עליו מספד
במחברתו "קנים והגה". * אז הסב סמולנסקין אליו כל עין, אז משך אחריו
כל לבות התלמידים והמעריצים של הרב הנפטר ויהיו לחושבי שמו. היה בין אלה המעריצים את שמו של הרב הנפטר איש
מצוין בבני גילו, ופרופיסור שמעון הלר שמו. הלא הוא הפרופיסור נעים-הטעם אשר תרגומו האשכנזי לשירי ציון
של רבי יהודה הלוי היה למופת.
הודיע אותו הפרופיסור לאותו הצעיר הרוסי חבה יתרה, בהתענגו מאד גם על
שפתו ה"מגוהצה" במחברתו "קנים והגה". וכשראה אחרי כן ביד סמולנסקין את הספור
הקטן בשם "הגמול", שהוא כעין תרגום לספורו של ליאו הרצברג-פרנקל, היה
קושר לו כתרים הנקשרים רק לבני-עליה היותר מצוינים. אכן הימים ההם ימים "מאושרים" היו
לכל תופשי-עט בשפת-עבר. גם ללבלר
עברי נקל היה לנחול כבוד סופרים.
הן שפתו אתו, "זאת השפה אשר בה דברו נביאי אל וחוזי שדי"; הן יודע הוא "להלביש רעיוני חול
במחלצות של מליצת-קודש" – ואין קצה לגאוניותו... ואם בלבלרים מגבבי מלים כך, בסמולנסקין לא כל שכן. הלא בסמולנסקין הצעיר כבר נראו אז נצני
כשרונו האי-מצוי; הלא מלבד
מחברותיו "קנים והגה" ו"הגמול" כבר הראה אז במחברתו
"בקרת תהיה" על הספר "בן אבויה" למאיר הלוי לטריס את האיזמל
אשר בידו כי – איננו פגום. * היה כבר סמולנסקין בפראג אשר היה. היא שנוא לחבריו המורים העברים בקנאותם
בו. אף היה אהוב ורצוי ליתר
יודעיו. ואמנם על קנאתם של
הראשונים עבר, כדרכו מאז, בשחוק קל, שיש בה מן הגיהוץ הצרפתי. אבל אם גם באהבתם של האחרונים מוצא הוא
חפצו לא עליה לבדה יחיה. פה בעיר
פראג לא יכירנו מקומו לימים רבים.
הכנפים אשר עשה לו אינם נותנים לו עוד מנוח. הם שואפים לעוף למרחקים. אז באה אליו השמועה כי בבית הדפוס של יעקב
שלוסברג, אשר בווינה הולך ונדפס מחזור חדש של תלמוד בבלי והרב הווינאי, רבי
אלעזר הורוביץ, הוא המפקח על טיב ההגהה, ואז האיץ בפרופיסור הלר להמליץ בעדו
לפני הרב הווינאי כי ימסור לידו את ההגהה. ובאחד הימים עזב את העיר פראג לבוא ווינאה. וזה עתה שם בווינה מושבו איתן – ויהי לאשר
היה. פֶּרֶץ
סְמוֹלֶנְסְקִין וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַלֵּוִי אִישׁ הוֹרֹבִיץ כשבא פרץ בן משה סמולנסקין בימים הראשונים
לשנת תרכ"ח, – אחרי שנות נדודים מבית אבותיו לישיבת שקלוב, מישיבת שקלוב אל
חצר האדמו"ר רבי מנחם מנדיל אשר בעיר לובאוויץ, מחצר האדמו"ר בגלגולים
לא מעטים מעיירה לעיירה, לאודיסה, ומאודיסה שברוסיה, דרך רומניה אל העיר פראג
שבמדינת ביהם, ומפראג לווינה, בירת אוסטריה, להיות המגיה של ש"ס בבלי שנדפס
בבית דפוסו של יעקב שלוסברג, בהשגחתו של הרב אלעזר הלוי איש הורביץ, כבר נמצאו
בעיר מגוריו החדשה חכמים אנשי-שם וחבורה לא קטנה של משכילים עברים. כבר היו שם שני מטיפים, אהרן ייליניק
ומשה גידימן, הראשון בהיכל התפלה אשר במחוז הראשון והשני בהיכל התפלה אשר במחוז
השני. כבר היו שם שני חכמים בבית
המדרש מיסודו של ייליניק, אייזיק הירש ווייס ומאיר איש שלום, מלבד משכילים
ממשכילים שונים. אולם ראה זה פלא,
הוא, סמולנסקין, לא בקש קרבתם, וכמו ממאן הוא לבוא בסודם. בימים ההם, לפני ששים ושמונה שנה, נחשבו
הסופרים העברים שנתגלגלו לווינה, בעיני החכמים התושבים, זאת אומרת בעיני אלה אשר
מושבם איתן ולחמם נמצא ומימיהם נאמנים, לארחי פרחי של ההשכלה. ואף גם זאת כי כן אלה החכמים התושבים
וכן אלה ה"ארחי-פרחי" של ההשכלה, כמערביים כגאליצאים, התיחסו מאז אל
כל סופר עברי הבא מליטא כאל איש "שמביטים אחריו". עוד היה ריחו של שלמה מימון נודף
בארצות המערב, וכל צעיר ליטאי יותר שהיה חכם היה אופיו יותר חשוד בעיניהם. לקרב אותו בשתי ידים חוששים הם, שמא
איננו כדאי והגון לכך ולדחותו בשתי ידים אין זה מן המדה ואין זה מן הנמוס. זכות תורתו וחכמתו מסייעתו. והם – מקרבים אותו בשמאל ודוחים אותו
בימין. אולם סמולנסקין איננו זקוק לקרבתם ואינו נותן
להם ידים לדחותו. כבר עלתה לפניו
עריכת "השחר" במחשבה, והוא יודע כי עוד מעט והוא יהא כופה אותם עד
שיהיו הם נזקקים לו. לעת כזאת מוצא הוא חפצו להתחבר באמת ובלבב
תמים עם הגאון הישיש רבי אלעזר, שבו הוא רואה סמל דמות ישראל סבא בכל הגוונים
המזהירים, ויום יום מוסיפה נפשו לערוג אליו עד לאהבה אותו ולדבקה בו. ושני הקצוות לא רק נוגעים אבל כמעט נכונים
להתמזג זה בזה. לא רק כי לבב זה
המשכיל הצעיר, בן עשרים וחמש שנה, שמשנאיו ומקנאיו האודיסאים בדו עליו מה שבדו,
נוהה אחריו הגאון הישיש, החרד על מצוה קלה כעל חמורה, אבל גם זה הישיש מוצא את
זה המשכיל הצעיר נאמן לפניו והוא יאמצהו כרע וכאח לו. את הפתרון לזאת החידה, חידת שתי הנפשות
הרחוקות שנעשו קרובות, נמצא על נקלה בהחשבנו לדעת כי כבר ארבעים שנה שימש רבי
אלעזר בכהונת רב של קהלת היהודים בווינה. אתם רואים, כי לא רק את המספר "ארבעים
שנה" אבל גם את המלים "קהלת היהודים בווינא" אני מדגיש. כי רק היודע את כל השינויים שהתחוללו
בקהלת היהודים שבווינא במשך ארבעים שנה האלה יוכל לתכן את רוח הרב שעמד בראשה. רבי אלעזר, שנולד בשנת תק"ס לאביו רבי
דוד יהושע השיל הלוי איש הורביץ, מי שהיה בעת ההיא רב בעיר פלוס שבמדינת
באוואריה; רבי אלעזר, שהיה ארבע
שנים אחד התלמידים היותר מובהקים והיותר ותיקים בבית מדרשו של רבי משה סופר, בעל
"חתם סופר" ושהיה סופג אל קרבו מנעוריו גם חכמת חולין שנעשו על טהרת
תורה ויראת שמים, נתקבל בשנת תקפ"ח, בהיותו בן עשרים ושמונה שנה, לרב חרד
בקהלת היהודים שבווינא. היו לקהלה הזאת, בעת ההיא, גם תולדותיה
המיוחדות לה: אחרי גירוש היהודים
מווינא בימי ממלכת ליאופולד ה"קדוש", ואחרי ממלכת מריה תרזיה
ה"צנועה", שהיתה זקוקה יום יום ל"כתב מחילה וסליחה" על
עבירותיה שעברה לילה לילה והיתה מכפרת פני כמריה בגזירות חדשות לבקרים על
היהודים, הואיל בנה, הקיסר יוזף השני, זה הבן הנחשב בעיני הכמרים הקנאים
ל"כופר בעיקר", לקום "על נדיבות", ולהוציא "כתב
סבלנות", שבו נאמר, כי למספר יהודים שבחריצתם או ברוב הונם יש בידם להביא
ברכה לארצות ממלכתו, תנתן זכות הישיבה בעיר הבירה, בתנאי קודם למעשה כי אחרי מות
אבי המשפחה מבוטלת זכות הישיבה מאליה ואשתו ובני ביתו מחויבים לעזוב את עיר
מושבם ולשוב למקום שבאו משם. אף
יש הרשות לכל משפחה ומשפחה ממשפחות היהודים, בעלי זכות הישיבה, על פי תוקף כתב
הסבלנות, לאסוף אל ביתה מורה יהודי ומורה יהודית, כל עוד ילדיהם וילדותיהם זקוקים
לחנוך, ובהגדלם מופטרים מוריהם ולא יטמאו את אדמת הקודש בווינא במדרך כפות
רגליהם. ואף גם זאת כי לקהל
היהודים האלה יש הרשות לבנות למו בית תפלה ולשום עליהם רב, חזן, שו"ב –
וקברן. מלבד זאת יש ביד המשטרה הכח לתת ליחידי סגולה
זכות הישיבה לשנתיים ימים, ואם תהא ליהודי אשר כזה "המלצה טובה וכשרה"
יכולה המשטרה "ברוב חסדה" להאריך את זכותו עוד לשנתיים ימים. על דבר התסבוכת, שקמה בקהל היהודים לרגלי אלה
החוקים "הטובים" ועל דבר התחבולות שבהן התהפכו מסבות להפר עצות
"מטיביהם" יש להקדיש פרק מיוחד ולא פה המקום לזה. אשר לעניננו די לנו לדעת, כי בימי
ממלכת הקיסר פרנץ, באותו הזמן שקהלת היהודים בווינא הואילה לשים את כתר הרבנות
על ראש בחירה רבי אלעזר הלוי איש הורביץ היתה אמנם ממלכת אוסטריה מושלת על יותר
מארבעים מיליוני נפשות, וביניהן כחצי מיליון נפשות יהודיות, אבל מספר הנפשות היהודיות
בעיר הבירה עלה לערך אלף. הלא הן
תשעים ושש משפחות היהודים בעלי זכות הישיבה לאורך ימי חייהם, וכמאה משפחות
היהודים בעלי זכות הישיבה לשנתיים ימים – מלבד מספר משפחות טורקיות ומספר משפחות
מוראביות ופולניות, שהיו להן תעודות של נתיני טורקיה ועל פי החוזה שבין ממשלת
טורקיה ובין ממשלת אוסטריה היתה להן זכות הישיבה באין מפריע. ולא זו אף זו, כי בהיות כבר בהיכל התפלה
למתקדמים מטיף, ושמו יצחק נח מנהיימר, והוא כבר נרשם בפנקס הממשלה בתואר
"רב", היה אנוס רבי אלעזר, הרב האמתי, להרשם באותו הפנקס בתואר
"משגיח על בשר כשר".
ורק לאחר עשרים שנים תמימות, זאת אומרת בשנת תר"ח, בהופיעו בראש
משלחת יהודית לפני הקיסר פרדיננד, והקיסר טעה, במחילת כבודו, לכנותו בשם
"רב", - לא היה עוד אחרי מוצא שפתיו של הקיסר כלום. אם כה ואם כה, אם "משגיח על בשר
כשר" ואם "רב", היה דרוש לקברניטה של אותה הספינה, המכונה בשם
קהלת היהודים, ומלחים ממלחים שונים מושכים אותה איש לעברו, כח "גבר חכם
בעוז" להחזיק כן תרנה... על האגף השמאלי עומד בראש תלמידיו הרבים הרץ
הומבורג, זה הקנאי הקיצוני להתבוללות, המביאה לידי טמיעה גמורה, ועל האגף הימני
חבר קנאים האומרים לחתום בעד כל קרן אור לבל תחדור אל המבואות האפלים, ובתווך
"מתקדמים", "שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם" ורק למלא אות
נפשם הולכים אחרי שרירות לבבם.
ועליו, על הרב שהתורה לו אור ויראתו קודמת לחכמתו, להורות לכל אלה את
הדרך, אשר ילכו בה ולא יכשלו, ולא יפרצו גדר. עמדה לרבי אלעזר הלוי איש הורביץ חכמתו
להתרועע עם המטיף יצחק נח מנהיימר ולמשוך אותו אל מחיצתו לעבוד עמו שכם אחד
בדברים שהם כבשונו של עולם היהדות.
הנה כי כן עלה בידי שניהם להסיר מעל היהודים את חרפת ה"שבועה"
ב"טבילה מוקדמת, בעטיפת הטלית ובתקיעת השופר". וכן היתה תמיד השתדלותם אצל הממשלה
ואצל ראשי הקהלה השתדלות משותפת לטובתם של אחיהם הנתונים בצרה, בלי הבדל בין
אנשי סודם. וכבוד שניהם שגשג אף
גדל בעיני כל הקהל, כמתקדמים כמחזיקים בנושנות. אגב היה מניימר אחד השמרנים שבמטיפי הדור
ההוא. כדאי לציין את העובדה, כי
בהתקבל רבי שמשון רפאל הירש, בימי עלומיו, לרב בעיר ניקלשפורג, נקרא מנהיימר מאת
ראשי הקהלה להטיף את דרשתו לקבלת פני רבם החדש. יחסו הידידותי אל מנהיימר הועיל לרבי אלעזר גם
להגדיל השפעתו על המתקדמים ולעצור בעדם לבל ירחיבו צעדיהם עד להתעות מדרך עמם. כה עברו על רבי אלעזר עשרים שנה במלחמה עזה
ותכופה נגד כל הגורמים אשר הסתערו על קהלתו מימין ומשמאל, מפנים ומאחור. אולם פתאום נשתנו הזמנים ועמהם גם פני
קהלת היהודים בווינא. בשנת
תר"ח, אחרי המהפכה, עלה הקיסר פרנץ יוזף הראשון על כסא מלכות פרדינאנד
דודו, והוא פתח לפני היהודים את שערי עיר הבירה להתיישב בה כנפשם חפצם. אז נקבצו ובאו יהודים מיהודים שונים
מכל אפסי מדינות מלכותו. ובהיותם
לקהל רב היתה הקהלה הווינאית אנוסה לבנות למענם במחוז השני את היכל התפלה אשר
כבודו עוד גדול מכבוד היכל התפלה שבמחוז הראשון, ובשנת תרי"ח הביאו בשביל
ההיכל החדש גם מטיף, חדש שבחדש, ואהרן ייליניק שמו. – ואז הועם במעט כוכבו של מנהיימר לנוגה הברקים אשר התיז
סביבו זה "בכור המטיפים בישראל". ורבי אלעזר נבוך גם הוא. עוד אחת מעט והוא יאבד שלטונו על כל
ההמון הזה. מעבר מזה נוהרים כל
המשכילים וגם משכילים עברים בתוכם, אל אותו המטיף גלוח הזקן וגלוח השפם, הדומה
במראהו לכהן-פרוטסטנטי, לבקש תורת ההתבוללות מפיהו, ומעבר השני עדת קנאים, שבאו
מארץ אונגריה, והם מתקוממים לו והם אומרים לבנות במה לעצמם, להפרד מן העדה
שבווינא, לבנות למו בית כנסת מיוחד ולהקים להם רב חדש. רבי אלעזר כבר ידע כי רבו, רבי משה סופר, מי
שהיה מאז נאמן באהבתו אליו, מי שהתיר פעם את המציצה בספוג, על פי בקשתו הוא,
אחרי שאירעה בווינא תקלה על ידי אחד המוהלים ש"בפיהו הוטל זוהמא", -
כי רבו זה מסתיר היום פניו ממנו, על שלא היה נשמע, עוד בימי מלכת פרדינאנד
לפקודתו "להשתדל אצל הממשלה כי תאסור על יהודי ווינא לפתוח דלתות חנויותיהם
ביום השבת" – והוא, רבי אלעזר, איננו חושב זאת לו לחטאה, באשר "היה
חושש פן יפרקו אלה היהודים מעליהם את כל עול יהדותם, בהודעם על דבר הלחץ, וזאת
שנית, כי היה נזהר להורות לממשלת-הזדון היתר של "לחץ-הדת". ובמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד
גם לרב היותר גדול בישראל. ואחרי פטירתו של מנהיימר, בשנת תרכ"ה,
כשאהרן ייליניק היה ממלא מקומו בהיכל התפלה שבמחוז הראשון, היה רבי אלעזר מרגיש
את עצמו כבודד ונעזב. – הן גם אלה
ה"חכמים" שבאו לווינא להיות למורים בבית המדרש מיסודו של ייליניק כמו
זרים נחשבו לו וגם הוא כמו זר נחשב למו. ובעת ההיא, בעת של דכאון-רוח לרבי אלעזר, בא
בקרבתו איש צעיר-משכיל, ופרץ סמולנסקין שמו, משכיל-עברי שפרופיסור הלר מגיד
ישרו, סופר-צעיר שכבר נסה ידו לכתוב ספר "קינים והגה" על מות החכם
שי"ר, ואף גם זאת כי בחר לו דרך חדשה ואף על ראש המשכילים העברים, מלחכי
פנכא של ייליניק, על מאיר הלוי לטריס, הניף בספרו "בקורת תהיה" את
שבטו להשפיל "גאותו".
וזה המשכיל העברי (אגב בא לווינא ותעודה של נתינות טורקיה בידו. זאת התעודה שקבל בעברו מאודיסה לפראג
דרך ארץ רומיניה, כאחיו הבכור הקודם לפניו, מאת השגריר הטורקי בעיר יאסי.) בחר בו, ברב החרד בחרדים, מכל אלה
ה"חכמים" שבווינא, להיות ממעריציו. כי על כן משכהו גם הוא לא רק חסד אבל גם כבוד ואחוה נאמנה. הערצת זה המשכיל הצעיר את הגאון הישיש היתה
הערצה של קיימא. מלבד תולדותיו,
בצירוף תמונתו שהדפיס בשנת תרכ"ח, אחרי פטירתו, בחוברת הראשונה של
"השחר", היה דרכו משוש לו לפקוד פעם פעם את "מעשיותיו" של
זה איש-המופת בזכרון לפניו, ולספר אותם. ואני חושב לנכון לרשום בזה אחת מהן בפנקס
זכרונותי: באחד מטיולי עם סמולנסקין נסבה השיחה על
"המחלה" החדשה, אשר דבקה במתבוללינו לחדש גם את "סדר
הדורות" שלהם. "הנה כי
כן כבר ישנם בבני בניו של רבי יחזקאל לנדא ובבני בניו של החכם שי"ר שאף על
פי שאבות אבותיהם ילידי גליציה היו מתאמרים הם אם להיות אשכנזים גמורים או רוסים
גמורים מדור דור". אז נזכר סמולנסקין באחת המעשיות של רבי אלעזר
הלוי איש הורביץ ויספר אותה: כשבנו להם יהודי אונגריה בווינא בית כנסת
מיוחד וגם הועידו להם רב מיוחד נזדמנו המטיף מנהיימר והרב רבי אלעזר, שניהם
ילידי אשכנז, במסבה אחת. פתח
מנהיימר ואמר כי הוא, כשהוא לעצמו, שבע רצון הוא. "עתה ידעו להבחין מי ומי היהודים הנמנים את האשכנזים
ומי ומי הנמנים את האונגארים!" אבל רבי אלעזר, אף על פי שהצטער על
ה"אגודות אגודות" שעושים להם היהודים, חמד לצון לו על חברו, המפריד את
היהודים ללאומיהם על פי ארצות מולדתם שנתגלגלו אבותיהם לשם בהתהלכם מגוי אל גוי,
והוא ספר לו "מעשה שהיה". – הלא תדע, חברי מנהיימר, כי אלי באים אנשים לא רק לשאול בדיני איסור
והיתר אבל גם לשאול בעצתי או בחוות-דעתי במלי דעלמא. והנה בא אלי פעם יהודי צעיר ממדינת הים, יהודי מגוהץ מכף
רגלו ועד קדקדו, בן לאב שבא לפני שנים רבות, רבות מאד, ממדינת קאווקאז שברוסיה
אל ארץ רחוקה, רחוקה מאד, שבמדינת הים, להתיישב בה. וכאשר שבק האב חיים לכל חי הניח אחריו לבנו יחידו הון עצום,
עצום מאד. אבל מיהדותו לא הנחילהו
בלתי אם "אגרת-יוחסין" רשומה באותיות מרובעות ומזהירות על גבי קלף של
עור. ובאגרת הזאת כתוב במפורש, כי
"ממלכות בית דוד קא אתי".
והחשבון הוא פשוט בתכלית הפשטות:
הלא שם משפחתו הוא "לוריא". ובכן הוא נכד רבינו שלמה "לוריא". ואת זאת הכל יודעים, כי המהרש"ל
היה מבני בניו של רש"י. גם
קיימא לן כי רש"י היה מבני בניו של רבי יוחנן הסנדלר. ובזה כולי עלמא לא פליגי כי רבי יוחנן
הסנדלר היה ממש "חוטר מגזע ישי"... ועתה בא אלי אותו היהודי המגוהץ, שאותה שלשלת היוחסין תלויה
לו מאחוריו, בשאלתו, את איזה לאום מלאומי העולם הוא נמנה. הן הורתו ולידתו של מהרש"ל, הסבא
שלו, היו באשכנז, וכשגדל היה לרב באוסטריה שבפולין, ואחרי כן בלובלין. הן רבי שלמה יצחקי, הסבא של הסבא שלו,
היה צרפתי. הן רבי יוחנן הסנדלר,
הסבא של רש"י, היה יהודי בבלי, שישב יומם ולילה באיזו מתיבתא, אם בנהרדעא
ואם בפומבדיתא. והן דוד בן ישי,
זה היהודי שהיה נלחם תמיד עם פלשתים והיה "אומר כל היום תהלים", הלא
סבתא שלו היתה רות המואבית... מתבונן אני אל פני אותו השואל, ואני מצטחק,
בהשיבי גם אנכי ב"שאלה": מה לו לבן ישראל לבקש אתונות שלא אבד אותן
מעולם, האם לא דיה לו הדעת כי הוא מצאצאי אברהם יצחק ויעקב וכי גם "רגלי
אבותיו עמדו על הר סיני"? אחרי ימים רבים נודע לי, כי – אבי אותו היהודי
המגוהץ, המבקש לו את לאומיותו בשדות אחרים, היה בארץ מולדתו אחד החיילים בצבא
"הילדים הנחטפים" בימי ניקולאי הראשון, ושם משפחתו היה לוריטש. וזה אחרי כן בשובו אל ביתו ועשה עושר,
החניף לו איזה מלמד עני בהגידו לו, כי לוריטש ולוריא היינו הך! והוא הוא אשר רשם לו באותיות מרובעות
ומזהירות על גבי קלף של עור את אגרת היוחסין שביד בנו... עד כאן ספורו של הרב ר' אלעזר נ"ע. אַדְמוֹ"רִים
בְּבֵית פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין ...בית דפוסו של גיאורג בריג – שבו נדפס
"השחר" ובו היה סמולנסקין המגיה את הספרים העברים והמפקח על עושי
המלאכה במחלקה העברית – היה נמצא בדיוטא התחתונה של הבית מספר עשרים ותשעה, אשר
במחוז הראשון, רחוב מריא-תריזיא.
ואלה אשר היה להם דבר אל סמולנסקין ירדו במורדות אל מסדרון בית הדפוס ומן
המסדרון עלו במעלות עץ אל לשכת עבודתו. ובימי הקיץ היו רבים מיהודי רוסיה, בנסעם
ממקומות הרחצה אשר במדינת ביהם או בשובם משם דרך ווינא, במבקרי סמולנסקין. על הרוב היו המבקרים האלה מן החותמים
על "השחר", או כי – הגידו שהם חותמי "השחר". הן את החותמים אשר ברוסיה לא ידע העורך אף
בשמותם. כי הסוכנות היתה נתונה
למוכר ספרים בוארשה, והוא שלח את הירחון אל החותמים – וטעמו ונימוקו היה עם מוכר
הספרים לבלי הודיע לעורך מי ומי החותמים. ובימים ההם עוד היה יחס מיוחד במינו בין העורך
ובין קוראי עתונו. כל חותם חשב את
עצמו כאילו קשור הוא אל המערכת קשר רוחני, ולו יחס פנימי, יחס משפחה, אל העורך,
- כעין החיבור הנעשה בין המשפיע והמושפע על ידי הקילוח התמידי מצנורות ההשפעה. על כן הרגיש חותם אשר כזה, בבואו ווינאה, כי
איננו זר בעיר הזאת, באשר יש לו קרוב רוחני, עורך "השחר". אליו יפנה לדרוש בעצתו והוא יהיה למנהל
לו. גם יש אשר באו אליו העוברים דרך וינא לא לבקש
מפיהו עצה, כי אם להכיר אותו פנים אל פנים, או – להתוכח אתו בדברים שהם כבשונו
של עולם היהדות. לשמוע את הויכוחים של המבקרים מסוג האחרון
היתה דרושה לפעמים סבלנות יתרה על המדה.
היו בהם פטפטנים ומגבבי מלים שלא נתנו אף להשיב על
"תוכחותיהם". בכל זאת
היה סמולנסקין כמו אנוס לשבת במנוחה ולתת לשטף מדברותיהם כי יגיע אליו וכי יעבור
על ראשו. הן כל אחד ואחד בא לכאן
ופזמונו בפיהו, כי "רק בשביל זה נועץ לעבור דרך וינא ולהתמהמה בעיר הזאת
ימים אחדים למען יוכל לקחת דברים עם עורך "השחר" ולהשמיע באזניו את
חוות דעתו בענינים שגם הוא, העורך, דן עליהם". וסמולנסקין, איש בעל נימוס ותרבות, חשב למשפט כי לא נאה לו
לבלי תת למבקר בלשכתו לדבר את דבריו עד תומם, ככל העולה על רוחו – ולא יאה
לדחותו באמת הבנין שבידו או גם לדחותו בקש. חוש ההכרה של סמלונסקין כבר היה כל כך מחודד
עד כי כמעט הכיר את כל איש הבא אל לשכתו לאיזה סוג של מבקרים הוא נמנה. ולפעמים, בראותו מין מתוכח כזה, התעותו
כמעט רשמי פניו ויתאמץ להחליקם בבת צחוק על שפתיו, ויזדיין בסבלנותו כגבור לבוש
שריון למען יוכל לקבל כל החצים ואבני הבליסטראות הנכונים לו מידו. רק לעתים רחוקות עמדה לי, העוזר בימים ההם על
ידו בלשכת עבודתו, ערמתי, להמציא איזו אמתלה, הראויה להשמע והמתקבלת על הלב,
"להשתיק את הים מזעפו" ולהציל את אדוני העורך מהטבע ב"מים שאין
להם סוף". ויהיה הפעם ואנחנו רואים והנה איש יהודי, נמוך-קומה
וכרסני, לבוש בגדים ארוכים ועטוי מעיל משי, מטפס ועולה על המעלות של עץ, כשהוא
נושם ושואף בעלותו, משרך דרכו בהחזיקו בשתי ידיו במסגרות העץ אשר לימין ולשמאל
המעלות – עד הגיעו ועד בואו אל הלשכה;
ואנחנו אף אם כבר הסכנו מתמול שלשום לראות בין הבאים אנשים שונים איש
מרעהו בתואר פניהם, בתלבשתם, במהלכם ובהלך רוחם, השתוממנו אל הבא. נפלא היה בעינינו, כי אותו האיש אשר
תארו כתואר אחד המקובלים ויודעי ח"ן משנים קדמוניות, יבוא לבקר את עורך
"השחר", הנודע לחפשי בדעותיו וללוחם מלחמת ההשכלה. עד מהרה נודע לנו, כי אמנם, האיש אשר לפנינו
הנהו ה"אדמו"ר מביחוב" אשר בפולין ואליו נוהרים
"חסידים" לאלפים להיות מרואי פניו. – והאיש הזה יודע גם נימוס. הן בבואו אל הלשכה וירא את סמולנסקין יושב גלוי ראש, הסיר גם
הוא את כובעו מעל ראשו, ורק כפה של קטיפה היה מכסה את קדקדו. אז שחר סמולנסקין את פניו, מפני הכבוד,
כי ישוב וישים את כובעו על ראשו, אבל הוא היה מסרב בהגידו בחפזון פעמים
מספר: אין דבר, אין דבר, די לי
בכפה שעל קדקדי!" עתה בקש סמלונסקין סליחה ממנו על שבתו לפניו
בגלוי ראש, אף הגיד, כי "לכבודו" נכון גם הוא לשים מגבעתו על
ראשו. אבל הוא כהה בו, בהגידו עוד
הפעם פעמים מספר: "אין דבר,
אין דבר. אין זה עיקר מעיקרי
האמונה. אם אדוני יושב תמיד בגלוי
ראש, לא מן הנחוץ הוא שלמעני ישנה את דרכו". אחרי כן החלה השיחה. ועתה באה הפתעה אשר אותה לא
שערנו. הנה זה האדמו"ר
הביחובאי לא בא לגלות את אזני סמולנסקין למוּסר על עזבו יראת שדי ועל הלחמו
מלחמת תנופה נגד החסידות, אבל הוכח יוכיחהו על "הטיחו דברים כלפי הפילוסוף
הדיסואי..." ובהשמיעו משפטיו
לדון את בן מנחם לכף זכות הכיר המכיר, כי הוא היה סופג את כל הספרות הפילוסופית
של רבני ספרד בימי הבינים וגם די בקי הוא בספרות העברית החדשה. בפי סמולנסקין היו עוד, כדרכו מאז, תוכחות
לאין ספורות. אולם הפעם החריש,
התאפק. כי המחזה אשר לפניו לקח את
כל עשתונותיו שבי: הנה לנגד עיניו
איש יהודי הנכון בכל רגע למסור את נפשו על קדושת כל קוץ וקוץ וכל תג ותג שבתורה,
וכל החכמות שבעולם לא יזיזוהו מאדיקותו אף זיז כל שהוא, ובכל זאת באהבתו את
ישראל עמו אהבה טהורה ותמימה שוכח הוא כל קנאה ולבבו לא יתנהו להרהר אחרי מדותיו
של איש שיש בו "המאור שבתורה" – אף אם לעת כזאת רחקו דעותיהם זו מזו
כרחוק הציר הדרומי מהציר הצפוני. והנה עוד הפתעה אחת, הפתעה יתרה משלפניה: ככלות השיחה הואיל האדמו"ר הביחובאי
להודיע לסמולנסקין, כי בלויתו נמצא עוד אדמו"ר אחד, באשר יחד הם שבים
מקארלסבד. הלא הוא רבי שמואל'כל
הליובאוויצאי, ממלא מקום אביו, רבי מנחם מנדיל זצ"ל. גם הוסיף, כי רבי שמואל'כל, בהזדמנו
לוינא, הביע את תשוקתו לראות את פני סמולנסקין – "בהיותו מכיר לו מימי
נעוריו, מימי היות הבחור פרץ, בבואו מישיבת שקלוב, ב"חצר" בית אביו
זצ"ל, ואביו הקדוש משכהו חסד..." למשמע הדברים האלה היתה מבוכתו של סמולנסקין
לא מעטה. הן בספורו "התועה
בדרכי החיים" תאר את מעשי החסידים ב"צבועאל" כמעשי בני בליעל
שאין דרכם אלא לילך ולהזיק, ועתה אחרי עשרים שנה למיום "שבקיה
לחסידותיה", עליו להפגש עם בנו של ה"רבי מצבועאל"... בכל זאת, מפני הנימוס, הבליג עד מהרה
על אי-רצונו ויגד, כי בתור איש פרטי, ולא בתור עורך "השחר", משתוקק גם
הוא להתראות עם מכיר-נעוריו, כי על כן נכון הוא ללכת אל בית מלונו ולקדם את פניו
בשלום. אבל רק, אם יבטיחהו האדמו"ר מביחוב, כי אחרי בקורו בבית מלונם ישובו
המה, שניהם יחד, ויבקרו אותו בביתו היום או מחר לעת ערב. * סמולנסקין גר בימים ההם במחוז התשיעי, רחוב
ליכטנשטיין, מספר ששים ושלשה.
הבתים הבנויים לשמאל הרחוב הזה נשענים אל הר אשר ממעל לו רחובות חדשים
ומגרשים חדשים. כי על כן, אף אם
היה מעונו של סמולנסקין בקומה השניה, בכל זאת היה לו, על מגרש החצוב במעבה ההר,
גן קטן סמוך למעונו. – ובסוכת הגן
הזה היה ערוך השולחן לקבלת פני האורחים. את שני האורחים הנכבדים קבל סמולנסקין בפנים
שוחקות. אף הביע את משוש לבו
לראותם בצל קורתו. וביחוד
"ישיש הוא לדעת כי מכיר-נעוריו עודנו פוקד אותו בזכרון לפניו". בכל זאת היתה הפגישה הזאת פגישה
יתומה. הביחובאי נסה פעם בפעם
נועם דבריו ובטוב טעמו לתת לה פנים של חבה. אבל ללא הועיל.
הליובאוויצאי ישב כעל גחלים לוחשות. עפעפיו וכל הכרת פניו המשוטטים ענו בו כי – פה לא יכירנו
מקומו. יש אשר נדמה היה לי, כי בהביטו אל סמולנסקין
נראים ברשמי פניו אותות שיש בהם גם דאגה, גם חמלה. וכמו – כואב לבו כאב עמוק על "האי ינוקא" שנתעה
בתוהו לא-דרך. * בצאת האורחים הללו לשוב אל בית מלונם, הודה
סמולנסקין בפני, כי גם הוא חש בשעת הפגישה מועקה של אבן מעמסה על לוח לבו, ועתה,
בצאתם לדרכם, כמו שואף הוא רוח. "בכל זאת" – הוסיף - "למדתי
היום הרבה. למדתי, כי יש לפעמים
בין חסידים שהם יראי שמים באמת ואוהבי ישראל בלבב שלם הרבה יתר סבלנות
מבמשכילינו החדשים". "או אולי" – חזר והגיד אחרי רגע,
כמו שתוהה על דבריו הראשונים ויצר לו פן יהיו, חלילה, אמתים – "או אולי רק
באוירא דמערבא, בהמצאם מחוץ לסביבתם, תסור מעליהם לרגע קנאתם..." פֶּרֶץ
סְמוֹלֶנְסְקִין וְאֶלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה הפתח אל לשכת עבודתו של סמולנסקין, שאליה עלו
הבאים ממסדרון בית הדפוס במעלות של עץ, היה בימי הקיץ פתוח תמיד. ואילו היו המעלות רפודות מרבדים ורגלי
האיש העולה עליהן נעולות סנדלי בד כי עתה היה נכנס "לפני ולפנים" בלי
נשמע קולו והיה עומד פתאום לעיני סמולנסקין כעולה מתחתיות. כי שולחן הכתיבה היה באמצע החדר
והמסגרת אשר מסביב לשולחן, לשלושת עבריו, היתה נמוכה, וממושבו בראש השולחן היו
פני סמולנסקין מועדות אל מול צורת הפתח.
אבל לאשרנו לא היו המעלות רפודות וסנדלי העולה עליהן היו מסומרים, וקשקוש
צעדיו היה נשמע מראשית החלו לטפס ולעלות אל הלשכה. * בכל זאת היתה הפעם מבוכתנו שלמה: אני יושב אצל שולחן הכתיבה לשמאל
סמולנסקין, מקריא לפניו את כתב-היד של הדוקטור חנוך יהודה קוהוט לספרו
"ערוך השלם" ההולך ונדפס, והוא, סמולנסקין, מגיה את הסידור. – גם הקריאה גם ההגהה היו זקוקות לעיון
ולעומק המחשבה. כי לא רק שגיאות
המסדרים כי אם גם שבשתא אשר הפליט לפעמים קולמוס המחבר לפום ריהטא או אגב
חריפתא, היו צריכות תיקון. – אז
כאשר קמה בינינו הפסקה קטנה היינו פתאום משתאים בראותנו כי איש צעיר, כבן עשרים
ושתים שנה, שגופו הצנום לבוש הדר ופניו הצמוקים מוקפים זקנקן צהוב-אדמדם, עומד
לא רחוק משולחן הכתיבה ומתבונן אלינו...
דומה היה כאילו זה הצעיר, דק הרגלים, היה מרפרף על המעלות. נוגע ואינו נוגע. והיה נכנס בחשאי. והיה מתכוון לעצור בעד נשימתו לבלי
הפרע אותנו מעבודתנו. – שמי אליעזר אליאנוב! – הגיד עתה הצעיר עברית
במבטא רוסי-אשכנזי, בהרכינו ראשו אל מול סמולנסקין בהשתחויה קלה ומנומסה על פי
נוסח צרפת. סמולנסקין היה ממהר לקום ממושבו ולהושיט את
ידו להאורח בחבה יתרה. הוא שש
לקראתו כמשוש אח בכור, בשובו אחרי שנים רבות, ממדינת הים לבית אבותיו, על אחיו
הצעיר הנולד לאבותיו אחרי הרחיקו הוא נדוד, והוא מכיר אותו זה עתה פנים אל פנים. – כפי הנראה – פנה סמולנסקין אלי בשמחה גלויה
– אינך יודע מי הוא זה האיש הצעיר העומד לפנינו. הלא זה הוא "בן יהודה" שלנו, בן-יהודה הפריזי, אשר
מאמריו "שאלה נכבדה" "ועוד מוסר לא לקחנו" וגם מכתבו האחרון
אלי, שבו דבר משפטים אתי, נדפסו ב"השחר". עתה התודעתי גם אני אל האורח, אשר גם הוא כבר
ידע את שמי, בקראו את מאמרי ופיליטוני ב"המביט" ואת מאמרי
"היהודים בגליציה", הנדפס בחמש החוברות הראשונות של "השחר"
שנה עשירית. ולא ארכו הרגעים ורגש
של אחוה פנימית היה ממלא את כל חללה של הלשכה. * בימים ההם, לפני חמשים שנה, בתקופת ההשכלה,
באותה התקופה המנואצה כיום הזה, ומה שעוד יותר גרוע "המגוחכה" בפיות
רבים מצעירינו המתפארים בהקאתם את החלב שינקו משדי אמם וחושבים שבשביל זה רק בם
אנו מוצאים חמאה של ספרות; בימים
ההם עוד היתה איזו קדושה חופפת על ספרותנו העבריה, ובמשפחת סופריה עוד שררה אחוה
נאצלה, אחוה שיש בה יראת הרוממות למשאת נפשם המשותפה. יאמרו החכמים החדשים-שבחדשים מה שיאמרו, יאמרו
כי אין מביאים ראיה מן החסידים-השוטים של ההשכלה, יאמרו כי המדה הזאת היא מדה של
בטלנים, אבל עובדה היא כי קבוצת הסופרים, אשר נקבצו באו מסביב לעורך
"השחר", היתה כנסיה של תלמידי חכמים אשר מן הארי שבחבורה ועד הזעירא
דמן חבריא היו משמשים אותו, איא איש במקצוע שהוא מומחה לו, שלא על מנת לקבל
פרס. ולא כי העורך היה מוכרח
להגיד ולשוב ולהגיד "מה אני בחנם אף אתם בחנם", אבל המה היו חושבים
זאת להטחת דברים כלפי מעלתו אילו העיז איש פניו להגיד כי יש במאמריהם משום
"דרוש וקבל שכר". אף הרשוני-נא, חברי הסופרים הצעירים, לחשוב
לדעת כי משוררים כיל"ג ומנחם מנדיל דוליצקי ודומיהם, חכמים וסופרים כשלמה
רובין ואברהם קרוכמל, יצחק קמינר ומשה ליב ליליינבלום ודומיהם, ומספרים כמרדכי
דוד ברנדשטטר וראובן אשר ברודס ודומיהם;
גם הם לא לקטלי קניא באגמא נחשבו – ובטלנותם של אלה אולי לא תכביד הרבה
מאד את המאזנים אילו הואלנו לשקול לעומתה את ה"התנפחות" שלכם. משכורת הסופר העברי בימים ההם, היתה שלימה
אחרי הודעו, או בהחשבו לדעת, כי דבריו עשו רושם בלבות הקוראים וכי בהפגשו עם
אחיו לעט ולדעה ימצאם נאמנים לפניו. * אז, בשנת תרמ"א, עוד היה בן יהודה אחד
מפרחי-הכהונה בספרותנו. אישיותו
טרם היתה בולטת ונראית. רק כי
אותותיה ורשמיה כבר היו ניכרים. ואלה תולדות עבודתו הספרותית בימים ההם: אליעזר אליאנוב, איש צעיר כבן שמונה-עשרה או
תשע-עשרה שנה בא מעיר דינאבורג, אשר בארץ רוסיה, לפאריז, בירת צרפת, להשתלם
בלמודים ולהכנס לאוניברסיטה.
בעודו בעיד מולדתו כבר עלה פתרון שאלת היהודים בארץ אבותיהם במחשבה לפניו
אבל תכניתו טרם היתה מסוימה, והנה שם, בפריז, - כה היה בן-יהודה בעצמו מספר –
התודע אל צעיר רוסי אמתי, אשר הורתו ולידתו וחנוכו היו בדת הנוצרית הנושנה,
ויתרועע אתו. אותו הצעיר הרוסי,
בהיותו לחפשי בדעותיו ובהיותו בעל הגיון "חד וחלק"; דוקא אותו הרוסי הוכיח באזני רעו הצעיר
היהודי במופתים הגיוניים וחותכים כי לעם ישראל המשפט לדרוש מאת העמים שישיבו לו
את ארץ אבותיו לשוב ולהאחז בה. אז
התעוררה בלב הצעיר היהודי התשוקה להגיד את הדברים האלה לעמו. ויכתוב מאמר בשם "שאלה נכבדה",
וישלחהו לסמולנסקין, וסמולנסקין הדפיסהו ב"השחר", שנה תשיעית. המאמר הזה, כשהוא לעצמו, לא היה לו ערך ספרותי
כל כך גדול. מלבד שסגנונו איננו
מלוטש כל צרכו וגם צורתו עודנה מטושטשה, אין בו אלא כדי "יהודה ועוד
לקרא". הכותב איננו בלתי אם
כעין תנא דמסייע לסמולנסקין בהתנגדותו ל"השכלת ברלין", וכל חידושו הוא
שהוא מביא ראיה מפיחטה הפילוסוף כי האומה הישראלית היא "בריה בפני
עצמה", לאום מיוחד בסגולותיו המיוחדות לו. רק לבסוף, אחרי בואו אל המסקנה של הלאומיות השמיע פתאום
"מלה חדשה", בהציעו לכונן מרכז לעם ישראל בארץ ישראל – ולא בידי חברות
הצדקה כי אם בידי העם כולו למקטניהם ועד גדוליהם. את המאמר הזה חתם הסופר בשם "בן
יהודה" וירשום את מקום כתיבתו "פאריז". הצעה אשר כזאת במלים כל כך מפורשות נשמעה, בעת
ההיא, זאת הפעם הראשונה ב"השחר", ובלי כל ספק חשב הסופר הצעיר כי לקולו
יתאספו כל המתנבאים במחנה ישראל ויטיפו לעמם את כל הדברים אשר הוא שם
בפיהם. אז כעבור ירחים אחדים ואין
איש אשר יבוא אחריו וימלא את דבריו – וכמו עובר כל עם ישראל וסופריו על מאמרו
בשתיקה – התרגז בן יהודה ויכתוב מאמר שני בשם "ועוד מוסר לא לקחנו!!" שני אותות הקריאה הם שלו. אות רוגז כפול-שנים הוא. בכל זאת עברו עוד ירחים מספר וגם לקול התרגזו
אין קשב ואין הד. והנה עוד
שערוריה גדולה מזו נהיתה בישראל.
שמעו והשתוממו! זה האיש
סמולנסקין אשר פעם כתב "מפורש ושום שכל" כי "כל יהודי שאיננו
לאומי חדל מהיות יהודי" שב וכתב מאמר בשם "שאלת היהודים – שאלת
החיים" ובו, דוקא בו, מתריז הוא כלפי השפה הלאומית, באמרו כי "שפת עבר
לא תסכון בלתי אם לספרים הכתובים בחכמת ישראל, אבל לא למדעים כלליים". עתה התעבר בן-יהודה ויתקצף, ובזעפו ערך אל
סמולנסקין מכתב מלא מרורות. הוא,
"רמי סמולנסקין אסמולנסקין", וידבר אתו קשות. ועל מכתבו זה כבר הטביע בן-יהודה את
חותמו המיוחד לו. וכבר נראו בו
בישול הרעיונות ובישול הסגנון. סמולנסקין הדפיס את מכתבו ב"השחר",
וכדרכו מתמול-שלשום היתה גם תשובתו בצדו... בתשובתו הוא "מעייל פילא בקופא דמחטא" ומוכיח
בק"ן טעמים כי הפירכא של בן-יהודה "מופרכת היא למפרע"... בכל זאת – הוא כבר נותן כבוד וגודל
לאותו הצעיר "הרודם", החותם בשם בן-יהודה. * ואף גם זאת עלי להוסיף כי אחרי מכתבו זה של בן
יהודה נגרר מאורע שהוא ראוי והגון להרשם.
הלא הוא: במכתבו זה הואיל
בן יהודה להתקצף מעט גם על ירמיהו הנביא ולמתוח עליו בקורת קשה על דבר התנהגותו
עם צדקיהו. ראה זאת משה ליב
ליליינבלום ויחגור בעוז מתניו לדבר משפטים עם בן יהודה ולהפוך בזכותו של
ירמיהו. אז הדפיס סמולנסקין
ב"השחר" שנה עשירית, גם את מאמרו של ליליינבלום – וכדרכו מתמול-שלשום
היה כותב גם בצדו "פלפלא חריפתא". * אי אפשר לשכוח את קרני האור על עור פני
סמולנסקין בשעה שקרע את המעטפה מעל מכתבו של ליליינבלום. הוא קרא בו בנשימה אחת מהחל ועד כלה.
אף נתן אותו גם לי לקרוא בו.
ויאמר בחדוה: עתה סולח אני
לו על "חטאות נעוריו", עתה רואה אנכי שהוא סופר שחותמו אמת. למען האמת מוחל הוא על כבודו אשר פגעתי
בו והוא שולח לי כעת מאמר בשביל "השחר". הן החוט אשר היה מאחד את ליליינבלום עם
סמולנסקין היה נפסק שנים אחדות – באשמתו של סמולנסקין. זה האיש סמולנסקין, אשר במשפטו על הספר
"קהל רפאים" המשילו ל"חזיון האלהיי" של דנטי, התנפל על ספרו
"חטאת נעורים" בחמה שפוכה.
ומבלי הביא ראיות לדבריו גזר עליו כליה, בהגידו כי הוא "כתוב בדם
התמצית של חוטא שולח יד בנפשו ותולה קללתו באחרים". ליליינבלום, מכל הסופרים בני דורו, ידע את
אפיו הנלהב של סמולנסקין כי לפעמים מתהפך הוא במעלות רוחו מן הקצה אל הקצה, כי
יש אשר ההגיון הקר כמו זר נחשב לו.
כשהוא מגביה מגביה הוא עד לכוכבים וכשהוא משפיל משפיל הוא עד לעפר. בכל זאת לא היה יכול לסלוח לו שנים רבות
את המשפט הקשה הזה. ובכל זאת עתה
כאשר הציקתהו רוחו להשיב לבן יהודה, היה מעביר על מדותיו ויפן לעורך
"השחר" ויושט לו את שתי ידיו לשלום. זאת מדתם של תלמידי חכמים "שאינם זזים
משם עד שנעשו אוהבים זה לזה". * אם כה ואם כה לסופר-אפרוח כבן יהודה בימים ההם
לאו מלתא זוטרתא היא אם ליליינבלום, ספרא דאמתחי, הוא בר פלוגתיה. הן אם אין כאן עוד הנוהים אחריו
מערערין עליו יש כאן – וכבר יש צלצול לאסימון שלו. ובכן כשבא בן יהודה לוינה כבר חשבהו סמולנסקין
לסופר הראוי לאותה אצטלא ולא לבד שהוא משכהו אחוה אבל גם שש לקראתו. בתחלה כמו התעקש בן יהודה לדבר עברית: אבל, דא עקא, הדבור העברי היה בימים
ההם לא רק חזון בלתי נפרץ כי אם גם כמו זר נחשב אף לאלה אשר עברית היתה חזון
רוחם ומשאת נפשם. הדבור העברי לא
היה שגור גם על לשונו של סמולנסקין ולגמגם עברית לא היה נאה לו. על כן היה בשיחתנו הראשונה איזה שטן
בלתי נראה מרקד בינינו, עד אם אנוס היה בן יהודה מפני הנימוס לדבר גם הוא חציו
יהודית וחציו גרמנית. ואנחנו הצטערנו בשמענו כי מבית החולים, מוסד
רוטשילד אשר באלג'יר, בא לוינה לדרוש ברופאים. בו ביום לווהו סמולנסקין אל פרופיסור מומחה
שהיה נודע לשם וגם מכיר ומודע לסמולנסקין מתמול שלשום. ואף אם כבר ידענו כי בית החולים אשר
באלג'יר נועד לחולי מחלת השחפת בכל זאת נפתענו למשמע דברי הפרופיסור: לבן יהודה הגיד הפרופיסור כי עליו
לנסוע לארצות הדרום, למקומות שיש בהם אויר צח וחם המבריא את הריאה, אסר עליו
מאכלים חריפים, צוה לו להנזר מכל משקה-משכר, אף הזהר הזירהו לבן יהין לגשת אל
אשה, כי בנפשו הוא. אז כאשר הגיד
לו בן יהודה כי בדעתו לנסוע לארץ ישראל ולהתישב שם העמיק הפרופיסור מעט
במחשבותיו עד אם לבסוף בא לידי מסקנא כי גם אוירא דארץ ישראל ייטיב
גהה"... וקול הפרופיסור היה
צרוד בתתו את הסכמתו – וכמי שכפאו שד.
אולם לסמולנסקין היה הפרופיסור קורץ בעיניו ללכת אחריו, בלא ראות, אל
החדר השני ושם בחדר המיוחד מסר לו בלחש את "סודו" כי מחלת האורח אנושה
היא וגם בארצות הדרום גם בארצות המזרח תמאן הרפא, ומשפטו חרוץ כי לא שנותיו ולא
חדשיו כי אם ימיו ספורים. "אם
כן ואם כן ישמור עליו סמולנסקין אף יזהירהו לשמור לעשות ככל אשר צוה עליו,
והאזהרה היותר גדולה והיותר חמורה היא להיות כל אשה עצורה לו". בשוב סמולנסקין מחדר הפרופיסור אל הפרוזדור,
אשר בו חכה בן יהודה לקראתו, הראה לבן יהודה פנים שוחקות ויבחר התולים עמו. הוא היה מתכוון להסתיר את עצבונו ולבדח
את דעתו של בן יהודה. אבל בן
יהודה ראה ויבן את זאת, וישחק שחוק שיש בו מנוחה שלמה בהגידו עוד הפעם
בעברית: "יגיד הפרופיסור שלך מה שיגיד, לא מפיהו אני
חי ולא מפיהו אני מת. אני מאמין
באמונה שלמה בדברי השירה לרבי יהודה הלוי. לא אמות כי אחיה באותה הארץ אשר חיי נשמות אוירה! ואף גם זאת אשיב אל לבי: די לי די אם משאת נפשי תתקיים אף ליום
אחד ואפילו לרגע קטן... ראה ארץ
ישראל ומות!!" * בעת ההיא כבר היתה בריאות ריאתו של סמולנסקין
חשודה. כפי הנראה היה זאת סבת
הכרתו את הפרופיסור המומחה לאותה מחלה. חולים כאלה זה דרכם להסתיר ככל האפשר את מחלתם
מעין רואים, הם יורקים אל תוך מטפחת לבנה אשר החביאו באמתחת בגדם, והם נחבאים
לבדוק את הרוק בעין בוחנת פן יהי מראהו מראה חלמון או כי נמצאת בו טפת דם. יש אשר בראותם את הרוק והנה נקי מראהו
מתברכים הם בלבבם, כי שוא פחדו פחד לא היה פחד. כי בריאים וכן שלמים הם ורק דמיון כזב התעה אותם עד כה. אולם כעבור רגעים מספר והם שבים
ומוצאים איזה כתם במראה רוקם אז יגדל עצבונם שבעתים. הרהורי המחלה הזאת קשים מן המחלה. חולים כאלה, גם הטובים והמתוקנים שבהם, עלולים
לעשות כן בזדון לפרסם ברבים את הסכנה הנשקפה לבני-גורלם מוכי-שחפת – בזה אומרים
הם להסיר מעליהם חשד בריאותם. הנה בטרם עברו שעות מספר וכבר ידעו כל אלה
הקרובים לסמולנסקין, אשר התודעו גם אל בן יהודה, את כל אשר הגיד הפרופיסור על
אדותיו, וכבר נדו ל"זה הצעיר בעל הכשרון" כי גברא קטילא הוא. * בן יהודה שהה עוד בוינה כששה שבועות. הוא גר במלון "הנשר השחור"
שהיה אז במחוז השני, רחוב טובר, מספר חמשה. למיודעיו אמר כי מחכה הוא למלתחות בגדיו וחפציו המאחרות לבוא
מעיר מינכן אשר במדינת באווריה. מבלי דעת על מה זה ולמה זה הוקיר פתאום רגליו
מבוא ללשכת בית הדפוס ולבית סמולנסקין.
רק אתי התרועע מזמן לזמן.
פעמים אחדות בקרתיו אנכי בבית מלונו, ועל הרוב בא הוא לפנות ערב לבקר
במעוני. במעוני שתינו תה גם אכלנו
ארוחת עראי, ונלך לטייל כשעה חדא בחוצות וינה. – ואני גרמתי לבן יהודה קורת רוח ב"גמגמי" (גם
גמגומי היה עליו אהבה) אתו עברית, בטיילנו ארוכות וקצרות גם בדברים שעמדו אז על
הפרק. אחרי שבועות מספר נתעלם פתאום בן יהודה מן
העין. הלכתי פעם לבקש אותו בבית
מלונו ויגד לי השוער כי זה לפני שבוע ימים העתיק מגורו אל מלון אחר והוא, השוער,
איננו יודע להיכן. חשבנו כי הוא נסע מזה. ותהי בלבנו טינא עליו
על שלא מצא לנכון אף לבוא לקחת מאתנו ברכת הפרידה. ויהי היום ואני סרתי לעת ערב אל חנות המכולת
של יהודה ליב סמולנסקין, אחי פרץ, שהיתה אז במחוז התשיעי, רחוב ליכטנשטיין, מספר
עשרים ושלשה – ואני שומע כי חמותו וגיסתו של יהודה ליב מתלחשות על אדות בן
יהודה. וכמו נדו לו ונחומיהן
נכמרו עליו כעל "מאבד עצמו לדעת". הנשים הללו היו יהודיות תמימות וכשרות, בנות משפחה אונגרית
(חמותו של יהודה ליב סמולנסקין היתה אחות הרב המנוח ר' חיים זוננפלד, נשיא
ה"אגודה" בירושלים) והן לא התחכמו הרבה. הנשים הללו ידעו את כל אשר הגיד הפרופסיור לבן יהודה ואת אשר
הגיד לסמולנסקין על אדתו, ותהי מבוכתן גדולה בלכתן היום לשוח בגן הפרטר ותפגשנה
את בן יהודה כשהו מטייל עם עלמה צעירה שלוב-זרוע. הנשים הללו הצטערו צער תמים וכמעט מאנו להתנחם. ממחרת היום ההוא בא פתאום בן יהודה אלי לבקרני
במעוני, ושחוק קל על שפתיו. אנכי
שערתי על נקלה על מה ולמה הוא שב ובא.
הן גם הוא ראה אף הכיר את הנשים ממשפחת סמולנסקין והוא ידע נאמנה כי הן
ספרו באזנינו את כל אשר ראו. כי
על כן – בא עתה להצטדק על אשר מנע ימים רבים את רגליו מבוא בחברתנו. – בת אחותי באה מרוסיה לוינה זה לפני שבועיים
– היה ממהר להגיד עוד הפעם בעברית – ועלי החובה להיות בן לויתה כל עוד תתמהמה
פה... גם תמול הלכתי עמה לשוח בגן
הפרטר... ולי נדמה שמשפחת
סמולנסקין פגשתנו... – "אמרי לי בת אחותי את!" – חמדתי
אנכי לצון לי – זה הוא פתגם ישן נושן אצל הוינאים. גם יש אשר תתחדש הלכה בלשנית בבית מדרשם והמלה
"מחפה" מן המאמר "מחפה על בת אחותו" היא אצלם
"הפעיל" נגזר מן השם "חופה". בן יהודה התבונן אלי בעין חודרת ובראותו כי
לתומי דברתי את דברי וכי רק לחדודי בחרתי התולים עמו שחק שחוק גדול. ועור פניו קרן בהגידו: "חכם עדיף מנביא! לך אגלה סוד
כמוס עמדי. לא למלתחת בגדי חכיתי
בוינה כי אם לארוסתי-אהובתי מאז...
והיא אמנם באה. אנחנו
נכונים להנשא באחד הימים הממשמשים ובאים כדת משה וישראל, וממחרת יום הנשואין נסע
שנינו יחד לארץ ישראל. גם ארוסתי
מדברת עברית. היא בתו של
"שנ"ה י'נס". סופר
"המליץ". גם חותני
ומשפחתו מתעדים לבוא לארץ ישראל ולהאחז בה". – הלא גם לנו תקרא ואותנו תזמין ליום חתונתך
וליום שמחת לבך!... נחפזתי להגיד בחדוה גלויה. – לא!
זאת לא זאת! – נחפז הוא להשיב – גם את זמן שמחתנו גם את מקום חתונתנו
אסתיר מכם... את האמת אגיד כי
יגורתי מפני "האף והחמה" של ידידנו סמולנסקין ומפני התמימות והרכרכות
של משפחתו הכבודה. יודע אנכי כי
סמולנסקין יתעבר אף יתקצף עלי על שעברתי על דברי הפרופיסור שלו וגם מנוד הראש של
משפחתו הכבודה, בדאגה לבריאות גופי, לא ינעם לי כל כך ביום שמחתי... לעבור עליהם ולהזמין רק אותך גם כן
איננו מן הנמוס. כי על כן זאת
שאלתי וזאת בקשתי לבל תודיע לסמולנסקין דבר גם על פגישתנו זו. – ובכן רצונו של אדם זה הוא כבודו – אמרתי לו
– ובהפטרך ממני כבר היום ברכתי גם לך גם לארוסתך כי הקשר שלכם יהי קשר של קיימא
לאורך ימים וכי דרככם תהי צלחה.
הנה כי כן יבורך גבר שיבוא לארץ ישראל ואשת בריתו, בחירתו רצתה נפשה בה,
לימינו! * אחרי עשרים ושמונה שנים נפגשתי עם בן יהודה
בוינה. ב"קפה צנטרל"
אשר ברחוב האדונים. אז ספרתי
באזניו את הבדיחותא אל אדות פרופיסור נודע לשם אשר בהפגשו את מי שבא לפניו לפני
שנה בהיותו חולה מחלה אנושה והוא קצב אז את מדת ימיו לחודש או לכל היותר לשני
חדשים, היה חל ורגז מפניו ויקרא בתומת לבו: לא! אלף פעמים
לא! על פי התיאוריה המאומתה שלי
כבר מת האיש הזה ועכשיו אינני רואה בלתי אם את הבבואה דבבואה שלו!!!" – משל הוא גם לכנסת ישראל – הוסיף בן יהודה
נופך משלו – על פי התיאוריה של פרופיסורים מומחים שקמו בכל דור ודור לארצותם
לגוייהם מאז היות עם ישראל בגולה כבר במתים חשבוהו – והמה לא ידעו והמה אינם
יודעים גם היום את הכח הגדול לעם הזה;
ובינתם עוד תסתתר בהראותם לדעת כי העם הזה יחליף כח, לא רק פי שבעה אבל
גם פי שבעים ושבעה בשובו לארץ אבותיו. פֶּרֶץ
סְמוֹלֶנְסְקִין, בַּר-דְּרוֹרָא וְסַלְקִינְסוֹן ... גם בעבודתו הספרותית וגם בהוצאתו את
"השחר" השתכר סמולנסקין אל צרור נקוב. הן רוב מנין המנויים על השחר היה ברוסיה,
ובעקבו של כל ספר הנשלח לשם היתה שם כרוכה צנזוּרה ממארת. בידה לגזור על כל ספר מחיקה, גניזה או
גם כליה. ואם בכל הספרים ללשונותם כך, בספר עברי לא כל
שכן. – המבקר העברי היה, על פי
רוב, יהודי מומר לגמרי או, לכל הפחות, למחצה, לשליש או לרביע. והוא, אשר בידו הפקידה הממשלה הרוסית
"לכלוא את הרוח", היה מדקדק בתפקידו הרבה יותר מחבריו המבקרים הנכרים
ללשונות נכריות. לנגד עיניו היה
תמיד הכלל הגדול שבכל ממשלה עריצה, ש"המחמיר תבוא עליו ברכה". בערים הקטנות אין צנזורה. אף לא בכל הערים הגדולות ואף בפטרבורג,
בווילנה, באודיסה ובווארשה הוכנה מחלקה של בקורת לעברית. המבקר העברי אינו פקיד קבוע
בבית-הבקורת כשאר חבריו הממונים על הבקורת של ספרים כתובים בלשון אחרת. משמרתו היא משמרת-עראי. בבוא ספר עברי אל בית הבקורת קרוא הוא
מאת המנהל לקרוא בו, או שלוח הוא אל ביתו לשום עיניו בו להגיד משפטו עליו. והמבקר לעברית היה יודע את כחו כי עז וידו כי
קשתה. הן בלעדיו אין מבקר ללשון
זו בבית-הבקורת. והגזרה גזרה
חמורה היא, כי כל ספר, שאינו חתום בגושפנקא שלו, אסור לבוא בקהל. ויהי כל עורך, שמושבו בחוץ-לארץ, אנוס על-פי
מצב הדברים להעמיד לו באחת מן הערים הגדולות, שבהן נמצאה מחלקה לבקורת עברית,
איש, אשר יצא ואשר יבוא לפניו, איש, אשר יאיץ במבקר ואשר יפצר בו – לא
בשוחד-דברים בלבד – ואשר יזהירהו על שתי העברות החמורות של "בל תאחר"
ושל "בל תשחית". האיש הזה היה נקרא "סוכן
כללי". אליו שלח העורך את כל
הגליונות או החוברות, שנועדו למנוּים על עתונו בארץ ההיא, והוא ישלח אחר הבדיקה
לאיש ואיש מהם את הגליון או את החוברת המגיעים לו. אל הסוכן ההוא פנו כל המנויים גם במשלוח-כספם,
והעורך לא ידע אותם אף בשמותם.
ויהי הסוכן ההוא, על-פי-רוב, לא רק העושה סחורה בפרתו של חברו, אבל גם
החולב את הפרה הזאת עד תמצית-חלבה;
ויהיה הוא המלקק את החמאה ואל העורך לא שלח בלתי אם את הנסיובה הרזה,
שאין בה אלא כדי "להפיס במעט את דעתו של זה הנושה, הבא תמיד בטרוניה
עמו". ויש אשר גם במשלוח ה"נסיובה" מצא לו
סוכן אשר כזה איזו אמתלה להשתמט הימנו.
פעם קרהו אסון, כי "ההפצרה במבקר עלתה לו בדמים יקרים" ופעם
"תלוי האשם בסגניו", אלה הסוכנים הפרטיים, שהוא, הסוכן הכללי, העמיד
תחתיו בשאר הערים. להם הוא נותן
את הגליונות ואת החוברות בהקפה, והם, הם המאחרים את התשלומים. וכיון שנפל העורך ליד סוכן אשר כזה לא יוציא
את כספו עולמית. לוותר על המנויים
ברוסיה אי-אפשר היה לשום עורך עברי.
המנויים והקוראים והעוזרים ברוסיה הם לא רק רוב מנין, אבל גם רוב בנין של
המערכת. גם להמיר את הסוכן באחר
כמעט שאינו בגדר-האפשרות. מלבד מה
שהעורך אינו יודע אף את שמות המנויים על עתונו, הנה כבר יש לסוכן זה שיח ושיג עם
המבקר וכבר היה ל"איש-סודו". והנה לעורך "השחר" היה סוכן בעיר
ווארשה, שהיה עולה על כל בני-גילו ביושר-לבו, ויהי גם איש תמים ומשכיל. ובכל זאת לא חדלו הקטטות והסכסוכים
שבינו ובין העורך כמעט כל הימים, עד שלבסוף, בשוב עורך "השחר"
מפטרבורג לווינה דרך העיר ווארשה, באו לידי פשרה, שהסוכן יהא לקונה: במחיר מאה רו"כ קונה הוא חמש מאות
חוברות. דמי-המשלוח ואחריותו על
המוכר. והקונה ישלח את המחיר ביום
שיקבל את המחאת הדואר על החבילה הנשלחת.
– וכל הבקי בחשבון ההוצאה לנייר, ולדפוס, לעטיפה ולמשלוח, ידע על נקלה,
שהמוכר לא "נתעשר" בממכרו. ואף המנויים המעטים אשר בשאר הארצות לא המציאו
לסמולנסקין, לכלכלתו ולכלכלת-ביתו, בלתי אם איפת-רזון-זעומה. ובכל זאת גם עבודתו הספרותית וגם הוצאתו את
"השחר" הן הן שעל-ידן נמצאה לו פרנסתו ברוח ולא בצמצום. כי הנה אם הראשונה נתנה לו אותה
קורת-הרוח של היצירה, שכל יוצר יונק ממנה את שפע-כחו ושהוא זקוק לה שלא מדעתו,
נתנה לו זאת האחרונה אותו הגיהוץ כלפי חוץ, שהוא היה רוצה בו – ושהיה צריך לו. ואותו הגיהוץ הוא הוא שעל-ידו נמצא לו האיש
גיאורג בריג, ווינאי תם, אינו-יהודי, אשר בהיותו בעל-חנות לממכר-נייר היה
לסמולנסקין שיח ושיג עמו. ויקן לו
גיאורג בריג על פיהו את בית-דפוסו של יעקב שלוסברג, וישם אותו, את סמולנסקין,
למגיה ולשליט יחידי במחלקה העברית. וסמולנסקין הביא ברכה מרובה גם לאדונו גם
לנפשו בעבודתו זו. אליו פנו
המחברים העבריים מכל קצוי-ארץ בנפש חפצה, בהעמידם אותו על חזקתו, שלא יוציא מתחת
ידו ספר שאינו מוגה כל צרכו. גם
היו בהם רבים, אשר לא רק תיקון-השגיאות של המסדרים דרשו ממנו, אבל גם תיקון
השגגות, שיצאו מלפניהם הם. – ושכר
התיקון האחרון, שאינו שייך אל הדפוס, היה נכון לפני המגיה. די להזכיר רק את שני הספרים היותר מצוינים
בערכם ובשכלול-חיצוניותם: את הספר
"ערוך השלם" לדוקטור חנוך יהודה קוהוט ואת ספר "המסורה"
לדוד כץ גינצבורג, שנדפסו בבית-דפוסו של גיאורג בריג ושמולנסקין היה להם לא רק
למגיה ולמנצח על עושי-המלאכה, אלא גם למפקח על ה"מלאכה" עצמה. כי על כן היה לפעמים יחסו של סמולנסקין אל
המחברים העבריים, המביאים ברכה גם למדפיס וגם לו, יותר קרוב מלעוזריו. ולא רק בשביל שמהם לחמו נמצא, אלא גם מפני שהם
האמינו בו ובכשרונו. * ובין המחברים האלה היה אדם מיוחד במינו, ושמו
י.ע. סלקינסון. האיש ההוא היה כהן ומטיף בבית-התפלה לאנגלים
הנוצרים בעיר ווינה, והוא היה המתרגם לעברית את שני החזיונות, שיש להם תעודה
משיחית: את החזיון
"אוראיה" של טידגה ואת החזיון "גן-העדן האבוד" של מילטון. וגם שמות עבריים נתן להם: את הראשון קרא בשם "בן קהלת"
ואת השני קרא בשם "ויגרש את האדם". – והאיש ההוא היה מתרגם גם את שני החזיונות "איתיאל
הכושי" ו"רם ויעל" של שכספיר. והנה זה המעשיר את ספרותנו בתרגומיו המצוינים
היה איש, אשר בימי-בחרותו המיר את דתו היהודית בדת הכנסיה של הברית החדשה
באנגליה. ובשעה שאנכי הכרתיו גם
בחנתי דרכיו כבר הזקין בדתו החדשה. את הסבה, שהניעתהו בימי בחרותו אל ההמרה, איני
יודע. אפשר ואפשר, כי בימים
ש"נתפס למינות" שאב מימיו ממקור לא-טהור. אבל כדי לתת כבוד לאמת צריך אני לומר, שבימי-זקנתו, בשעה
שאנכי הכרתיו נדמה לי, כי מימי לא ראיתי מומר תמים כזה. זה ה"מתרגם" היה מתרגם לו את היהדות
כצורתה ולא כמשמעה, וכל מחשבה עמוקה, המביאה לידי הבדלה בין מין במינו למין
בשאינו מינו, היתה רחוקה ממנו; זה
האיש, שרוחו לא היתה מסוגלת לברוא הגיונות מקוריים והיא חיה ונזונה רק מפי
הפסוקים הנאמרים מפי אחרים, היה חושב את נצרותו ליהדות, שנתבגרה כל צרכה. – וכשם שהיה אדוק באמונתו כך היה אדוק
באהבתו את הלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה ובאהבתו את "אֶחיו"
היהודים. ותהי גם אמונתו בסמולנסקין ובכשרונו הגדול,
ותהי גם אהבתו אותו תמימה כל-כך ואדוקה כל-כך, עד שהיה נזהר בדבריו כל ימי התהלכו
עמו שלא להסב כל שיחה על השקפותיהם השונות זו מזו בעניני-הדתות – ועד שהשתתף עמו
כאח בכל הדברים הנוגעים לו ולביתו. בימים הראשונים לבואי לווינה, בימי הקיץ לשנת
תרמ"א, הכרתי בפעם הראשונה את סלקינסון פנים אל פנים: אל לשכת עבודתו של סמולנסקין, אשר בבית
הדפוס, באו שני אנשים אנגליים נשואי-פנים. האחד – איש-שיבה בעל פנים רחבים, המוקפים זקן לבן ככסף
וסנטרו מגולח באמצעיתו, והשני צעיר ממנו לימים והוא בעל קומה גבוהה כגובה-ענק,
והוא גלוח גם זקן גם שפם.
וסמולנסקין, מיודעם מכבר, הציגם לפני: הראשון הוא י.ע. סלקינסון, והשני הוא דוד כריסטיאן גינצבורג
הלונדוני. אז עשה סמולנסקין חוזה עם גינצבורג בדבר הדפסת
ספרו הגדול "המסורה". –
ואני ראיתי על פני סלקינסון אותות שובע-רצון, שלא ראיתי כמוהם מימי ושלא ידעתי
בעת ההיא פירושם. אבל אחר-כך
נודעתי, כי סלקינסון היה שש על שהמציא לסמולנסקין משכורת הגונה, שיש בה גם כדי
להניח במעט את דעתו של המדפיס – ולימים רבים לא יהי עוד כנושה לסמולנסקין בדבר
התשלומים בעד הדפסת "השחר". * והידידות ההדדית שבין סמולנסקין ובין סלקינסון
עוד נוסדה ועוד נשתרשה על-ידי שני מאורעות אי-נעימים, אשר שניהם היו מסובכים בהם
שלא באשמתם ושלא מדעתם. המאורע האחד: בא סופר עברי, ששמו אהרן פרימן וכנויו העברי
"בר-דרורא", בשנת תרל"ז, מאמריקה דרך לונדון לווינה. את הסופר הזה כבר ידע סמולנסקין בשם,
בהיות ספורו "גיא-מלח", שהדפיסהו אחרי כן ב"השחר" שנה
תשיעית, שמור אתו. ולסמולנסקין לא היו זרים גם פרקים אחדים
מתולדותיו של הסופר הזה. הלא הוא
הכיר את אביו, המורה העברי בעיר ביאליסטוק, שהצטיין בתרגומו הרוסי
לסדר-התפלות. וידע סמולנסקין, שבאמת
שם משפחתו הוא "ליברמאן" ולא "פרימן". אבל סמולנסקין בתמימותו חשב כי בהיות
בר-דרורא, יליד רוסיה, לנתין אנגליה, אחז בידו מנהג המקום, שהלך לשם –
ושינוי-השם אינו אלא תרגום המלה הרומית "ליבר", שפירושו
"חפשי", לאנגלית ו"ליבר" ו"פרי" חד הוא. בימים ההם התחיל סמולנסקין להוציא, מלבד את
"השחר" החדשי, גם את "המביט" השבועי, והתגוררו של בר-דרורא
בווינה היה נוח לו. כי בשכר מועט
מן המועט היה לעוזרו התמידי בחלק המדעי, הנקרא בשם "תבל ויצוריה". אז, באחד הימים, הציג סמולנסקין את בר-דרורא
גם לפני סלקינסון. בין בר-דרורא ובין סלקינסון היתה, לכאורה,
איזו קרבה הנראית כטבעית. הן
שניהם היו ילידי-רוסיה, שהיו לנתיני-בריטניה, שניהם מדברים אנגלית ולשניהם היתה
הלשון העברית למשאת-נפשם. ובכל
זאת, כאשר נסה סלקינסון ברבות הימים להודיע לבר-דרורא איזו חבה יתרה, הרגיש
בר-דרורא טעם-פגולים, שלא היה יכול להבליג עליו... בר-דרורא דוקא, שלא היה אסטניס כל-כך בעניני-הדת, מצא נימה
בקערתו של סלקינסון... אז נסוג בר-דרורא אחור וימנע מבוא בקרבתו
וירחב הפרץ ביניהם כמו מאליו. מה סלקינסון הכהן המומר, לבר-דרורא? ומי בר-דרורא, הליטאי הקפדן,
לסלקינסון? לבר-דרורא לא יצאו אז מוניטין
בעולם-הספרות. ספּורו
"גיא-מלח" אשר ב"השחר" הוא דל-האיכות: מעשה בעשיר אחד, הדר באיזו עיירה קטנה,
שבהתמהמהו לרגלי מסחרו באחת הערים הגדולות שבאירופה שנה את בגדיו ואת הליכותיו
וגם חצאי-משכילים היו לבאי-ביתו.
ומעשה במלמד עני, שעל-פי הדבור, שנדבר עם הרב דמתא, נתן בסתר, באין רואה,
מעט מלח אל קומקום-התה שעל שולחן העשיר הזה, כדי להטיל עליו אימה של
"יד-סתרים" הבאה להזהירהו, כי יעזוב את דרכו ה"חדשה". ותהי אחריתו של המלמד הזה "כאחרית
כל הזדים ועושי-הרשעה". כי
"מגמתו הרעה" נגלתה "לעיני השמש" על-ידי מי שגדול ממנו
בערמה. ואז נכתם עונו, ואז השחירו
פניו כשולי-קדרה: הוא גורש מבית
העשיר ומטה-לחמו נשבר. והרואה יראה, כי רק זכות הסתוללו במלמד עני של
הדור הישן היא היא שהיתה מסייעתו להיות נדפס שחור על גבי לבן ב"השחר". וכאילו למלאות את הסאה של ה"אמנות
הנפלאה" בא העורך בשולי-הגליון בהערה קצרה זו: "על אודות המלמדים ודרכיהם עיין בספורי "קבורת
חמור". הרי הוא כמו "עיין" בשער המלך על
הרמב"ם, יד החזקה, הלכות כך וכך, - או עיין בטורי זהב על שו"ע יורה
דעה, הלכות כך וכך, סימן כך וכך וסעיף כך וכך", - ויש חושבים, שהמביא ראיה
מספור בדוי לספור בדוי הרי הוא כאילו יקום יוסי, שלא היה ולא נברא, ויעיד על יוסי,
שנוח לו שלא נברא משנברא. ואחר ההערה הקצרה של העורך מודיע המספר בהערה
ארוכה לכל באי-עולם, כי "אחרי ראותו באשכנז, בצרפת ובבריטניה את המורים
העברים ודרכי-למודם בבתי הספר, מתחרט הוא בחרטה גמורה על הטיחו דברים כלפי
המלמדים והחדרים של הדור הישן". וכאן עומד הקורא התם ושואל: אם המספר תוהה על הראשונות, מי בקש זאת
מידו לפרסם את ספורו בקהל?! גם מאמרי-המדע של בר-דרורא
ב"המביט", אף-על-פי שסגנונם היה מלוטש די צרכו ולשונם היתה מזוקקת,
בכל זאת נחשבים הם לאותו סוג של המאמרים הנקנים בשוק הספרות העתונית בפחות משוה
פרוטה. הנה בא איזה מומחה לאיזה
מקצוע וכותב מאמר באותו המקצוע, שהוא בקי בו ושהוא חדר אל תוך-תוכו, - ואחריו
יבואו לבלרים קלי-עט וקלי-דעת ומגבבים עליו סממנים משלהם, מאריכים במקום שראוי
לקצר ומקצרים במקום שראוי להאריך.
והם עושים כן בלהטיהם לתת לו צורה של מקוריות. אם כה ואם כה, לא הגידה בעת ההיא עבודתו
הספרותית של בר-דרורא מאומה.
משכיל עברי, הבולע אל קרבו המון ספורים הנמצאים בספרויות העמים ללשונותם,
פולט אל תוך הקהל העברי איזה ספור, שיש לו איזו צורה יהודית. אף לוקח הוא מן המוכן מאמרי-מדע ועושה
מהם "מטעמים" לאחיו העברים. ומי מלל לסמולנסקין, כי בחובו של אותו האיש
קטן-הקומה, שחום-הפנים וצנום-הגוף, עצור כח טמיר וכי עוד מעט והכח הזה יתפרץ
ממחבואו ויחדש בעברית דבר, אשר לא היה בה לעולמים? כשבא בר-דרורא באחד הימים אל לשכת-עבודתו של
סמולנסקין. ובקול איש העומד
בדרך-הלוכו על מקח מספר-תפוחים לקנוח-סעודה, שאלהו על מחיר-ההדפסה של גליון בן
ששה עשר עמודים בתבנית "השחר";
וכשהשיב בר-דרורא על השאלה, ששאלהו סמולנסקין לדעת, בדבר כמות-הספר, שהוא
אומר להדפיס, ש"לא ספר, אבל עתון ספרותי בן שני גליונות לחודש הוא אומר
להוציא", - נעץ בו סמולנסקין עיניו כמשתומם. ולהשתוממות שתקנית זו היו שני פנים: א) הגם אתה בעורכים?! ב) ובבית-דפוסו של "השחר"?! סמולנסקין היה חושב בעת ההיא את ההוצאה של
ירחון ספרותי בישראל למונופולין שלו, בהיותו הוא היחיד והמיוחד הראוי לאותה
אצטלה. ואת כל איש, האומר לעשות
כמתכונתו, היה רואה מתפרץ למחיצה שאינה שלו, כנוטל לעצמו עטרה שאינה הולמתו, או,
לכל הפחות, כבא ליטול את החרדה, שהוא מהפך בה זה ימים רבים. אבל בר-דרורא השיבהו בנחת: – אין מערכת אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא
נימה. תעודת-"השחר" היא
להאיר על הקלקלה שבתחום-היהודים, ותעודת "האמת", שאני מתעתד להוציא,
תהא להיטיב את הכלכלה לכל בני-האדם...
החלטתי מנויה וגמורה היא לי.
המאמרים כבר מוכנים לדפוס.
הכסף לתשלומים כבר שמור אתי.
ואנכי לא באתי היום בלתי אם לשאול ולדעת את המחיר, שאתה דורש... ואם אתה
רוצה, ערוכה שאלתי לא אל סמולנסקין עורך "השחר", אלא אל סמולנסקין
המנהל למחלקה העברית של בית-הדפוס. ולתמהונו של סמולנסקין לא היה קץ כשראה את
המאמרים, שהביא העורך בר-דרורא אל בית הדפוס להיות נכונים לחוברת הראשונה של
"האמת": הנה עורך עברי,
ועוזרים עבריים הרוצים בעילום-שמם.
הנה עורך עברי ועוזרים עבריים, שאין להם עסק בשאלת-היהודים והם יושבים
ודרושים ב"שאלת הכף והמזלג".
ובמאמריהם יש מרידה כלפי הסדרים הנושנים בחברת-בני-האדם. וסמולנסקין נבוך. הן מאז מוצא הוא את עצמו כמושבע ועומד להגיד משפטו
ב"השחר" על כל ספר נדפס בבית-הדפוס, שהוא המנהל לו. ומה הוא המשפט, אשר יגיד כיום כזה על
זאת "האמת"? היהלל את
ה"הוללות" שבה? או
הידין דין "האמת" לאמתו וישפוך עליה גם לעג, גם ממרורים? נבוך הוא סמולנסקין ואין אדם נתפס על
מבוכתו. הנה סוף כל סוף שונה הוא
פרקו ב"השחר" על אודות "האמת". והוא מתהפך בפלפוליו לצד זה ולצד אחר. והוא מראה פנים שוחקות ופנים נזעמים,
עד שלבסוף פולט קולמסו שאלה אחת קטנה, הנשמעת היום באזנינו, כל הפחות,
כמתמיהה: "מה זה היה לעורך
"האמת", כי בחר לו את השפה העברית לעתונו? הלא דברים כאלה נכתבים בכל לשון ורק לא בעברית!" אמנם, בתחלה שחק סמולנסקין בסתר-לבו על
"מעשי-התעתועים" של בר-דרורא וסיעתו. הם היו בעיניו כחבר נערים שובבים, השמים מסוה של קושרים על
פניהם ובאים מזוינים במזלגות של עץ לחתור תחת כסאות-הכבוד של השדרות העליונות. זה האיש סמולנסקין בכל ברק-גאוניותו ראה לפניו
את בר-דרורא הליטאי העני – ולא ידע מה ראה. כאילו התעקש שלא לדעת, שלא החפץ לשעשועים הניד את הליטאי הזה
מארץ-מולדתו לניו-יורק ומניו-יורק ללונדון ומלונדון לווינה; כי לא בשרירות-לבו יעזוב איש את משמרתו,
משמרת טובה, ואת אשתו ובניו האהובים לו, ללכת לנוע אל ארצות רחוקות, שבהן רעב
ומחסור, ואולי גם שפטים נכונו לו. לסמולנסקין החוזה חזיונות, אמנם, היתה עין
רואה את התהפוכות ואת הזרות שבסדר-החיים, אבל בתור גבר חי כאילו התעקש שלא לראות
את העניות במלואה ושלא לבוא ב"סודה", שלא לדעת את זאת העניות הזעומה,
שהיא מביאה את האדם לידי זוהמא אף לא את זאת העניות הצנועה, שהיא זכרת את
נפש-בעליה מן החלאה של משמני-העושר ומביאה אותו לידי רוח-הקודש. לסמולנסקין החוזה חזיונות, אמנם לא היה זר
דכדוכה של הנפש המתהפכת בציריה, בהלחמה מלחמת קיומה וקיום-העולם; אבל בתור גבר חי נוח היה לו להסתתר
בחביון-מסקנתו, שהיהודי בן-חורין הוא להבטל מן ה"מלאכה" הזאת – באשר
ליהודי שאלת-קיומו תדירית היא, ותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. וסמולנסקין שחק "שחוק השאננים"
למשכילים העבריים "המתחבאים בסתר חוברת עברית לאמר קשר". אולם שחוקו נהפך לו עד מהרה. הוא ראה והנה רבים מן העוזרים במערכת
"האמת" הם הם אלה, שהיו מאז בעוזרי-"השחר". הלא מכיר הוא אותם על-פי כתב-ידם, והם
אנשים הוגי-דעות ברוח קרה, והם אנשי צורה, כדוקטור יצחק קאמינר, יהל"ל ומשה
ליב ליליינבלום, והם נשבעים לדגלו של בר-דרורא, והם מעריצים אותו כמוסר נפשו על
קדושת-דעותיו. – אז נהפך פתאום גלגל
מחשבותיו על בר-דרורא מן הקצה אל הקצה;
אז ראה את בר-דרורא ואחוזת מרעיו ל"אוחזים בכנפות-הארץ ועוד מעט
וישיבו את כל העולם לתהו ובהו";
ואז הפך לבו לשנוא את בר-דרורא. גם על מרדכי מיוחס, על זה האיש קר-הרוח, שהיה
בזמן ההוא העוזר לסמולנסקין בלשכת-עבודתו ובעריכת-"השחר", התעבר
"אדונו" פתאום ויאמר לגרשהו ממשמרתו על התרועעו עם בר-דרורא. ובכל זאת לא הפריע סמולנסקין את עורך
"האמת" מעבודתו. שלש
חוברות של "האמת" נכנסו לבית-הדפוס בשלום ויצאו בשלום. – סמולנסקין עורך-"השחר" לחוד
וסמולנסקין מנהל בית-הדפוס לחוד. אבל פתאום – והנה חרדה! על בר-דרורא קפץ פתאום רוגזה של המשטרה
האוסטרית. אז, בשנת תרל"ח, עוד היתה הסוציאליות
מוחרמת ומנודה באוסטריה. לכל איש,
שחשדוהו, כי נזרקה בו טפה קטנה של "מינות" זו, ארבו שבעים ושבעה
שוטרי-סתרים. ועל כל נודד הבא
מרוסיה היו השוטרים האלה מלאים עינים.
הוא היה חשוד ועומד ויהי בעיניהם לסמל המהפכה. הן לסוציאליים שבשאר הארצות קראו ברוסיה
"ניהיליסטים". ואת
הניהיליסטים חשבו לאלה האומרים להפוך את כל קערת העולם על פיה, עד בלי השאר כל
שריד וכל זכר לכל המשטר ולכל הסדרים, שהם נחלת-קדומים. בעיני השוטרים האלה היה בר-דרורא ימים רבים
בחזקת-כשרות. הן מלונדון הוא בא
ותעודה של הנתינות הבריטית בידו.
אבל פתאום נבעו מצפוניו.
שוטרי סתרים, שארבו לרוסי-סוציאלי אחד והוא נתעלם באחד הלילות מן העין
ולא שב עוד אל בית-מלונו, ראו את בר-דרורא בא אל המלון לקחת אל ביתו את חבילת
"כתבי הפלסתר", שהשאיר אחריו הבורח. אז נבהלו השוטרים, נחפזו לאסרו ולהושיבו בכלא. וסמולנסקין, בכל שנאתו את בר-דרורא
"החוטא והמחטיא", בקש הצלה לבר-דרורא "הסופר העברי". וירץ סמולנסקין אל סלקינסון, ויאץ בו למהר
ולבוא לפני הציר הבריטי בווינה ולהחישו, שידרוש את זכותו מאת ממשלת-אוסטריה,
באשר בר-דרורא נתין-בריטניה הוא ואין לממשלה זרה הרשות להביאו במשפט על עון
פוליטי. אולם לציר הבריטי הוגד בבית-המשטרה, כי זה
האיש הנתפס בעונו רוסי הוא והתעודה של הנתינות האנגלית מזויפת היא בידו. אז כעס הציר הבריטי, על סלקינסון "כי
הוליכהו שולל", ועל סמולנסקין יצא הקצף של השוטרים – וכפשע היה בינו ובין
בית-האסירים. המאורע השני: איש, שהיה רב ומטיף באחד מהיכלי התפלה
לעדת-היהודים של המחוז החמשה-עשר בווינה, המיר באחד הימים את דתו בדת הכנסיה של
הברית החדשה אשר באנגליה. הבוגד ההוא היה נקרא אחר המרתו בשם יוסיפוס. ויוסיפוס זה, שסופו מוכיח על תחלתו, זה חניך
בית-המדרש לאדוקים שבאונגריה ארץ מולדתו, גם בצאתו ממדה למדה היה "פרט יוצא
מן הכלל": הוא היה קנאי
קיצוני לקדושת הלשון, שבה נכתבו כתבי-הקודש. עוד בימי-יהדותו נרתע לאחוריו כמי שאחזו
בולמוס למראה ספור או עתון עברי.
אות-מרי, הפרת-ברית וחלול-קודש היתה בעיניו כל מלה עברית, שהיא משמשת גם
לדברים שבחול, והוא היה בז לה והוא היה שונא אותה בשנאה כבושה כל-כך, עד שרק מי
ששמש ברבנות ימים רבים ולבסוף נעשה מומר מוכשר לה. כי על כן היתה עברתו לסמולנסקין, ראש הסופרים
העבריים בימים ההם, שמורה מאז. ותהי קנאתו כזפת בוערה בקראו את הקדמתו של
סמולנסקין ל"איתיאל הכושי", בתרגומו של סלקינסון. הן זה סמולנסקין "הפושע"
השוה את חזיוני שקספיר לכתבי-הקודש.
הן הוא הגיד עם הקדמתו זו, כי "היום, שנתרגם בו חזיונו של שקספרי
לעברית, יום נקמת-קדוש הוא ליהודים, בהשיבם לאנגלים את גמולם בראשם: הם באים ומתרגמים את כתבי-הקודש שלנו
ואנו באים ומתרגמים את כתבי-הקודש שלהם". עובדה היא, שהרב הקנאי הזה היה ממאן בהמרתו
"להטבל" בידי סלקינסון – בהיותו מחלל בתרגומיו כל קודש ופסול הוא
לכהונה. אם ל |