מבין הערפל
כרך ג'
יחיאל יוסף לבונטין
|
XLII. היום פנה ואתא ערב, כאשר יצאה דבורה מבית
סוחולסקי. בצד הרחוב השוקט נגש
אלי נער אחד, פנה כה וכה כמתגנב ואמר לה: – הא לך, דבורה, פתקה מאחד ממכיריך. הנער מסר לה את הפתקה וחמק ונעלם ברחוב השני. היא פתחה את האגרת וקראה את הדברים האלה: חברתי!
אם תבואי אל מקום פלוני ואלמוני, – תמצאני שמה... צריך אני לראותך... חברך בוריס". – בוריס! – קראה דבורה בתמהון. – האומנם שב לעירנו?... היא מהרה ללכת אל המקום המיועד, כי גרסה נפשה
על בוריס. היא כבדה בלבבה אותו,
יען הוא היה עסקן חרוץ, מסור בכל נפשו לדעותיו; הוא עשה את עבודתו באמונה ולא
אהב לבלות את עתו בפטפוטי-ויכוחים ובפלפולים. היא עברה את השוק והרחוב הגדול ששם
בתי-הפקידים, משם עברה דרך מגרש ריק אל העבר השני, ששם בנו הימים האחרונים בתים
חדשים וחנויות חדשות וסללו רחוב גדול אל תחנת מסלת-הברזל החדשה. במקום הזה פגשה בכנופיות פועלים נכרים,
שהתגוררו בחוץ ובמגרש בעזבם את בתי החרושת אחרי כלות העבודה שם, במשרתים
ובפקידים שונים אשר עושים את מלאכתם בתחנת המסלה וגם במיכאנאים מבית מלאכת תקון
המרכבות אצל בתי-המשתה עמדו כנופיות אנשים ונשים, צחקו והתהוללו. הפנסים האירו את הרחוב באור קלוש. משם עברה דבורה במשעול צר והלכה לאטה
כמו יצאה לשוח ופנתה אל עבר הגנים אשר לחוף הנהר נגד היער. היא נכנסה אל מסדרות אחד הבתים הקטנים בין
הגנים. בדפקה פעמים על הדלת נפתחה
זו האחרונה, ועל הסף הופיע לפניה אכר לבוש מעיל שער וכובע גדול על ראשו. – בואי הנה, דבורה, – אמר האכר בלחש. – בוריס! האתה הנך? לא
הכרתיך... ואמנם קשה היה להכירהו במלבושו זה. הוא היה נבוך מאד, פניו חורים ונזעמים,
כל גופו התנועע כאילו רעד מסערת-נפש או מקדחת. – בוריס! מתי באת הנה?
מה מעשיך פה? הוא סגר את הדלת והראה לה בדממה על הספסל
העומד אצל השלחן. מנורת-נפט קטנה
האירה את החדר הקטן והמפוחם. היא ישבה והביטה אליו כשואלת. רגעים אחדים שררה דממה בחדר. – רק זה יומים שבאתי הנה, – ענה בוריס על
שאלתה בלחש. – איה היית בכל הימים האלה? – הייתי במקומות רבים... היתי גם בחוץ-לארץ... עבדתי בערים שונות... ועתה באתי הנה רק במקרה... צריך הייתי לכלות מעשה אחד... דבר גדול... לפני שעתים עשיתי את המוטל עלי... ובלילה אתחבא ואצא מאושה... הוא נשתתק... עיניו משוטטות במבוכה גדולה... ידיו רועדות, פניו התעותו, קולו כמעט נחבא ושאף רוח בכבדות,
כאילו העיק עליו אויר-החדר ושם מועקב על נשימתו. – מה הוא המעשה, שצריך היית מלאו? – לפני שעתים... אני... הרגתי
אל לייטר... הוא בטא את הדברים האלה בקול אטום. אבל גם לחש המלים האיומות האלה עבר בכל
עצבי-דבורה כזרם אליקטרי וזעזע את כל חושיה; היא התחלחלה אמד; פניה חורו; רעד
קדחת אחז את כל גופה; עיניה קמו, ולא יכלה להוציא הגה מפיה... – את לייטר?... גמגמה דבורה בקול רועד. – כן... יען האיש הזה – בוגד היה – נמכר לבולשת... פרובוקאטור... מלשין... – שקר הדבר! – קראה דבורה ברגש. – אי-אפשר הדבר... השתגעת, בוריס... – אַ!
– קרא בוריס בקול פחדים. – לא תאמין!... יען אהובך היה... ענן כבר נפל על דבורה... החשך כסה מלפניה את כל החדר... היא הרגישה לחץ איום בלבה... צלצלי-קולות שונים נשמעים ממרחק רב
באזניה... היא מתעופפת
ונשאת... כרגע צנחה מעל הספסל –
והתעלפה... – שד משחת! – מלל בוריס בלחש. – היא התעלפה... כסיל אני... מדוע היה זה לי לקרא אותה ולספר לה... כרגע מהר לקום ממקומו, חפש בין הכירים ומצא ספל
מים – וישפוך על ראש דבורה ועל פניה.
הוא הרים אותה לאט ופתח את כפתרי-מעילה העליון. היא שאפה רוח והתעוררה. בעינים מפיקות בלהות וזועות הביטה על
בוריס. הוא הושיב אותה על הספסל. – הרגעי, דבורה!... הן סכנה גדולה צפויה לנו... הרגעי ולכי לביתך... אבל דבורה סמכה את ראשה בשתי ידיה, ודמעות
פרצו מעינה; היא ישבה ובכתב מר עד שהזדעזעו כל אבריה... – מנעי מבכי.... הן לא ילSה
את... יודע אני, כי אהבת את
לייטר... אנחנו כולנו הוקרנו את
האיש הזה... הוא היה לנו לראש... אחד ממנהיגי הועד... הוא כונן את צעדינו, הוא פקד על
מעשינו... ומי יכול להגיד, כי זה
האיש – מנול, בוגד ומלשין... כל
חברינו, אשר נתפסו לבולשת ויצאו לארץ גזרה, נפלו בפח מוקשים אשר טמן להם מנהיגנו
זה... רק מידו באה עליהם הרעה... – שגית, בוריס! – אמרה דבורה מבין בכיה. – שגית, יקירי... הוא לא היה אהובי... הוא בקש את קרבתי... אני כבדתיו מאד... הוא היה בעיני כאיש מורם מעם, כאיש
מופתי... האמנתי בו... והנה באת אתה – ופצעת את נפשי... השלכת אל אשפתות את האיש, אשר קדוש
היה בעיני... היא הוסיפה לבכות בקול עצור. – את כל אלילי השברת והפכת לסחי-מאוס... הוסיפה בקול-היסטיריה. עברה כשעה עד שיכלה דבורה להתאושש ולהשקיט את
המית רוחה. בוריס ישב אצלה וספר
לה את כל פרטי-המעשה הנורא הזה, איך בא לההכרה, שאמנם לא שגה בדבר בגידת חברם
זה, איך נאספו השרידים מאגודתם, חקרו ודרשו ושפטו את כל הענין הזה והוציאו את
דינו – למות... והוא קבל עליו
לרצח את נפש הבוגד הזה... דבורה יצאה מן הבית בפיק-ברכים. בוריס יצא לשלחה, אבל הלך מאחריה
במרחק. היא סבבה גנים ומשעולים עד
שנוכחה לדעת, כי אין אורב לה, ואז פנתה אל הרחוב הגדול, עברה את השוק ומהרה
להכנס אל בית-הוריה. בוריס התעלם
מעיניה באשון לילה, ודבורה לא ראתה, אנה פנה ואנה הלך. אמה הסתכלה בה וראתה, כי היא רועדת וכי
פניה חורים מאד. – מה לך דבורה? הלא חולה את... – כן, אמי, נחליתי... בודאי התקוררתי... אפשר אחזתני הקדחת... אלך ואשכב... – אמהר ואקרא לרופא... – הס מלהזכיר אמי! אל תגידי נא גם לאבי... אשכב ואנוח – וייטב לי... ולמחרתו בבקר המה כל העיר: לחוף הנהר, על מגרש
סמוך ליער, תחת עץ עבות גדול מצאו חלל...
חקרו ודרשו ומצאו, כי זה הוא לייטר, שהיה חשוד בעיני רבים כאחד
מבעלי-ברית הצעירים ה"דימוקראטים", כמו שכנו אותם המוני-העם. על בגדו היתה קשורה פתקה ועליה כתובים
הדברים האלה: "כן יעשה לכל בוגד ומלשין". ובעיר גדלה המבוכה וירב הפJד.
ספרו, כי מישצארין כעס מאד על כל יושבי העיר ואיים על כל היהודים, יען
המה כולם אשמים ברצח הזה. שמועות
איומות עברו ונפוצו בעיר, הקול יצא, כי בימי הפסחא הקרובים תהיינה פרעות
בעיר... האכרים והפועלים מתאספים
"לנקם נקמתם" ביהודים...
וגם "התירו" להם לשדוד שלל ולבוז בז ולעשות הרב ביהודים בימים
האלה... כל יושבי-העיר חרדו
לנפשם... עשו חפושים, נאסרו
צעירים אחדים... והשמועות מרעישות
את לבות אנשי אושה ומחרידות אותם...
"גבירים" אחדים עזבו את העיר. אמרו, כי ברחו בעוד מועד לבל תגע עדיהם הרעה. אבל ימי הפסחא עברו – ופרעות לא היו. אמנם באו שכורים אחדים, התהוללו בחוצות
ונפצו חלונות אחדים בבתי-המשתה; גם היה מעשה שנכנס אכר לחנות אחת, לקח סחורה
פעוטה ולא שלם מחירה; בעלת החנות התקוטטה בו... אז נכנסו אכרים אחרים לריב את ריב איש בריתם. התלקחה תגרה וגם עברה קטטה, – והשמועה
יצאה, כי החלו הפרעות. קדמו במהרה
לסגור את החנויות... אנשים רצו
מבוהלים ומפחדים לכל עברי-השוק.
אבל באו השוטרים והשתיקו את ההמון, את האכרים וגם שנים מן היהודים לקחו
אל חצר המשטרה – והעיר שקטה. ודבורה שכבה ימים אחדים במטתה. היא היתה אמנם חולה, אבל לא בגופה, כי
אם ברוחה. רבות מחשבות התרוצצו
בקרבה ולא נתנו דמי לה מן הרגע ההוא, ששמעה את דברי בוריס על אודות האיש הבוגד,
שהיה בעיניה כמלאך אלהים, טהור וקדוש ונעלה, ושהיה מסור, לפי דעתה, בנפשו ובכל
חייו לדעותיו. היא היתה נדכאה תחת
סבל משא הרגשות והרשמים האיומים...
נפשה דאבה מאד... וכאשר עברו ימי-החג, קמה ממטתה ובבקר אחד אמרה
להוריה, כי צריכה היא למהר ולעזב את אושה... היא צריכה לשוב לעיר הבירה למען הוסיף בלמודיה ולהתכשר
להבחינות הבאות. – XLIII. האביב כבר הופיע בכל הדרו. הגנים והמגרשים עטפו ירק. השמש זרחה
בכל יפעתה, והעצים מלבלבים ומפיצים ריח ניחח בכל הסביבה... שמחה וששון שפוכים על כל גיא ועל כל
גבעה, וגם ממרומי-שחקים נשפכות קרני זהר וזיו... הטבע חדש את רעננותו, והאכרים יצאו לפעולתם ולעבודתם אל
השדה... וגם בני ישראל יצאו אז
מחוריהם, לקחו את כלי-ביתם הנצרכים להם, לפי דעתם, גם בארץ החדשה, את הכרים ואת
הכסתות ואת סמרטוטי-בגדיהם, חבילות-חבילות לקחו אתם ומגמת פניהם אל בית-הנתיבות:
שם יקנו להם כרטיסי-מסע – ויסעו!...
יסעו לארץ רחוקה, לעבר הים, לבקש להם מחיה וכלכלה... וכמעט בכל יום יום יוצאות שיירות, שיירות של
יהודים, המה ונשיהם וטפיהם אתם...
יש שנוסעים רק הבעלים ומבטיחים לנשיהם לשלח להם כסף, כאשר ירויחו שמה
במקומם החדש, ואז תבאנה גם הנה אל בעליהן; ויש שאיזו אשה עלובה תארח לחברה עם
שיירה של מכיריה, היא וילדיה הקטנים, כי קרא אותה אליו הבעל; ויש שמתלקטים רוקים
צעירים, אשר החליטו לעזוב את ארץ מולדתם ולנוע לקצוי ארץ, לעבוד שמה בכל עבודה
קשה, להתחבר שמה אל הפרולטריון הגדול, להיות בעצה אחת עם כל העמלים ולפעול שכם
אחד לטובת הרעיון הגדול, רעיון "מלחמת הפרולטריון עם הבורגנים". – ובבית הנתיבות רבה היתה ההמולה: מכל העיר
התקבצו ובאו אל התחנה לאמר שלום לקרוביהם, למיודעיהם או לחבריהם טרם הפרדם
מהם. כולם קוראים איש לרעהו, כולם
צועקים ורועשים, כולם מתנועעים ורצים ממקום למקום, שואלים, מבקשים, מחפשים
וטרודים עד למאד. פני הנוסעים וגם
פני המשלחים מפיקים דאגה רבה, טרדה עצומה. וכאשר מגיע המסע למקום עמדתו לפני
בית-הנתיבות, – יגדל השאון, תרב המהומה, יתגבר החפזון... כולם רצים אל המרכבות, מטלטלים את
מטלטליהם, סוחבים את טפיהם, מתנפלים אל התאים במרכבות... כולם צועקים ורועשים, מבקשים מקום פנוי
לטפיהם ולמטלטליהם – ונדחפים אל היושבים כבר... פתאם נזכרים, כי שכחו איזה דבר חשוב, כי נאבדו להם איזו
חבילות, כי לא לקחו עוד פרידה מאחד מקרוביהם, – והם נדחפים בין ההמון, קוראים
קריאות צעקניות ומתעלמים מן העין... ופקידי המסע דוחפים ומאיצים בהם, צוחקים על
הנודדים האומללים האלה, לועגים לרישם ולעניותם, משליכים את צרורותיהם ומוציאים
אותם מן המרכבות, דורשים שכר ותובעים אותם לדין וגם מקללים אותם קללות נמרצות. ובכל חללו של הרחבה נשמעים קולות איומים:
קולות יללה, קול בכי הנפרדים, קול אם מתיפחת על בניה, ההולכים מאתם בדרך אשר לא
ישובו בה לעולם... כל עין תדמע
דמע... איש מחבק את רעו, ואשה
מנשקת את רעותה, נופלים על צוארי חבריהם ומיודעיהם – ובוכים ובוכים... ולפני אחת המרכבות עומדת כנופיה של צעירים
וצעירות... שם במרכבה ישבו
חבריהם, העוזבים את ארצם... המה
כבר הריחו את ריח החופש של הארץ ההיא, של הארץ הגדולה והרחבה, אשר מעבר לים, אשר
שם לא תמשול העריצות... המה
מתלחשים ביניהם, אוחזים איש יד רעהו, אומרים שלום לרחוק ולקרוב... וגם דבורה באה אל בית-הנתיבות. היא עומדת בודדה וגלמודה באחת הפנות של
האכסדרה הגדולה לפני המרכבות...
בודדה היא עם יגונה המר הממלא את כל חדרי לבבה... היא מבטת בעצבות על כל המבוהלים
והנחפזים ועל בני-הנעורים ההולכים לבדם ומדברים ומשיחים ביניהם, וקול צחוק מתפרץ
לעתים מביניהם... כמעט זרים לה כל
האנשים האלה... מעטים המה ביניהם
אלה, אשר היו בקשרי האגודות הראשונות, אשר כבר נפלו ונלכדו והתפוצצו
לרסיסים... על משואותיהן קמו
צעירים אחרים ויכוננו אגודות חדשות, אשר כמעט לא ידעו את הלוחמים
הראשונים... כבר רחוקה היא מהם
ומהמונם, מרגשותיהם ומשאיפותיהם, מדאגותיהם וממטרותיהם... רעיון אחד מלא את כל קרביה ומעיק עליה
בכל עזוזו... והיא עומדת בודדה ועגומה... היא מבטת על הצעירים, ומחשבה איומה
מעיפה פתאם במוחה: ואפשר כי גם ביניהם יש איזה בוגד, מלשין... היא מתחלחלת... כל אבריה רועדים... היא לוקחת את צרורה הקטן ומתקרבת אל
אחת המרכבות... והפעמון מצלצל ונותן אות, כי עוד מעט והמסע
יעזוב את מקומו... הנה נשמע
החליל... עוד מעט – וינתק המסע
ממקומו... האופנים מתחילים
להשתקשק – והנה קול שירה נשמעה, קול שירה אדירה, שירת התקוה של העובדים... אחינו ואחיותינו המרודים! בחלונות המרכבות נראו מטפחות אדומות, סמל
דגלי-החופש. – יחי הפרולטריון! – נשמעו הקולות מבין המרכבות. – יחי הפרולטריון! – עונה לעומתם הקהל הנאסף לפני המסע. – יחי החופש! – יחי הדרור!... ואיש-החיל, העומד על מקומו בקומה זקופה והמפקח
על הסדר בבית-הנתיבות, בראותו את המטפחות האדומות ובשמעו את הקולות היוצאים
מפיות הנוסעים, – חרד חרדה גדולה. עיניו נמלאו קצף וחמה, בעיני שור הבר, בעת אשר
ינפנף הטוריאדור את אדרתו האדומה לפניו.
הוא נתק ממקומו, רץ אחרי המסע, כאלו יכל לרדף ולהשיג את האנשים האלה, אשר הזירו "להפריע את הסדר",
ולמסור אותם לבולשת... צעדים
אחדים הוא רודף אחרי המסע, והנה מאחוריו נשמע קול הנשארים, העומדים על הרחבה: – יחי הפרולטריון! והוא פונה את פניו לאחוריו, נוטה לצד השני,
מבקש את הקוראים את הקריאה האסורה הזאת, – אבל כולם עומדים שוממים, עצובים
ונרעשים, ורק על פני אחדים מרחף לעג נסתר, אשר אפילו עין איש החיל החודרת לא
תשזפהו... והמסע כבר עזב את מגרש בית-הנתיבות, כבר הגיע
עד היעד, – ומשם עוד ישמע קול הצעירים העומדים במרכבה והמנפנפים מן החלונות
במטפחותיהם האדומות והקוראים: – יחי החופש! והקול הולך ומתפזר בין עצי היער, והרוח נושאה
אותו על כנפיה הלאה, הלאה...
והשמש שולחת את קרניה הבהירות והעליזות... האויר שקוף וזרך, וגם הוא מתמלא בקולות העליזים, קריאות
התקוה – לחופש, לחיים חדשים, לחיים טובים, שאין בהם לא עבדות ולא עריצות, לא
אביונות ולא גזרות רעות... XLIV. וגם בישבה במרכבת-המסע, לא חדלו המחשבות
העגומות על דבר מעשה לייטר מהעיק על דבורה – האיש הזה היה בודאי יקר לה. הוא היה בעיניה סמל השאיפה הגדולה
לחרות; בו נתגשם האידיאל הכביר של איש מורם ונשגב, המקדיש את חייו להשלמת רעיון
נעלה. לה נדמה תמיד, כי הוא זה,
שברצונו הכביר קבץ את הכוחות הבודדים בערים הנדחות, את הכחות הרעננים והיותר
טובים של הצעירים השואפים לפעולות נשגבות, למלחמת-מצוה בעד כל הנאנקים והנענים,
בעד החיים העתידים הבהירים של העמלים, היא חשבה, כי הוא זה שהרכיז את כל המחשבות
הערטילאות ואספן ליחד ונתן להן תמונה רבת-ערך; הוא זה שהביא סדר ומשטר להחברות
והכתות ושם להן פנים מסוימים, והנה האיש הזה – רק בוגד ומלשין!... בוגד, משרת להבולשת, הממלא את רצונה
ואת פקודתה... הוא זה המושך ברשתו
בחורים ובתולות, למען ימסור אותם בשעה רצויה למלכות שתוציא אותם לגרדום!... האומנם פסו אמונים מן הארץ?!... האם אהבה אותו?... יש שהיתה נכונה להקריב את נפשה ומאדה לקרבן לו ולרצונו; יש
שהיתה נכונה להיות כשפחה נחרפת להאיש הדגול מרבבה – – בעיניה ובעיני
חבריה... אבל רגש האהבה אליו לא
פעם בלבה. היא כבדה אותו, אבל
יראה ממנו, פחדה מפניו: הוא היה טמיר ונעלם... את דבריו הקשיבה ברצון, אבל נפשו היתה מוזרה וטמירה... גם כאשר החל להתקרב אליה, כאשר בקש את
אהבתה, – גבר פחדה עוד יותר...
היא בקשה לראותו רק כאחד מחבריה, אבל לא כאהובה... ובפרט מעת אשר התודעה לבירשטיין... אותו אהבה כמעט מן הרגע הראשון
שהכירתהו. היא החלה לכבדהו, אף כי
לא האמינה בדעותיו, לא האמינה, כי דרכו, אשר התוה לו, תביא ברכה להפועלים, אשר
את הצלחתם בקש בכל לבו. היא
התפעלה על דרכיו, על נאומיו ועל מעשיו, – והוא נהיה יקר וחביב לה... מערכות נפשו העדינה וסתרי-מחשבותיו
הנשגבות לא היו טמונות ונסתרות מלפניה; לבו היה גלוי וידוע; הוא לא הסתתר בין
מפלשי-העבים של הדעות השונות; כל מעשיו היו פשוטים ונראים; גם מחשבותיו וכל
מאמריו ורעיונותיו – פשוטים, ברורים ומסוימים. היא נמשכה אחריו בחבלי-קסם, כל נימי-נפשה היו נמשכים אחריו... צלצול של חדוה טמירה, של אושר נעלם, של
תקוה נעימה – היה נשמע תמיד בעמקי נפשה בכל רגע שהיתה יושבת אתו, שהיתה מדברת
ומתוכחת אתו או שהיתה מתעמקה בחזיונותיה ובסרעפיה באשון ליל, בבדידותה בחדרה
הצר... כן!...
היא אוהבת רק אותו, את האיש האומלל היושב עתה אסור על מקום גלותו... ומדוע נגלה לשם? האם לא היא אשמה בצרה, אשר התחוללה
פתאם על ראשי ואשר המיטה רעה גם על כל המוסדים, אשר יסד, ברגע התפתחותם, בעודם
רכים כנצני-הפרח? כן... היא הביאה אליו את הקונטרסים ההם, את
הקונטרסים שנתן לה לייטר בפקודה, כי תמסור אותם לבירשטיין... רטט אחז אותה... היא התרגשה ונרעשה מאד... האומנם?... רעיון איום אחז בה...
האומנם?... האפשר הדבר, כי
גם מעשה זה הוא רק מעשה בוגד ומלשין?...
הוא חפץ, כי יהיו הקונטרסים במעון בירשטיין... וכאשר כבר היו מונחים שמה, באה הבולשת,
חפשה ומצאה, את אשר כבר היה מוכן ומזומן בהקדם... הרעיון הזה הרעיש את כל עצביה... היא לא יכלה לשבת במנוחה על מקומה, פעמים אחדות קמה ממושבה,
הלכה במרכבת-המסע הלוך ושוב, יצאה אל המסדרון, האזינה לקול רעש האופנים בהשתקשקם
ובהלמם על פסי-הברזל, ומבין הקולות המונוטונים האלה נשמע לה רק קול מונוטוני
אחד: – בוגד, בוגד, בוגד... והלא היא היתה מסיעת לדבר-עבירה זה, למעשה
אכזרי זה. היא, שאהבה את
וולאדימיר יותר מנפשה; היא דחפה אותו למהפכות, היא הורידה אותו לשאול תחתיה; היא
בעצמה סיעה לרעתו ולהותו; פזיזותה ופחזותה הביאו את יקירה זה למקום גלותו... קלות-דעתה היתה בעוכריו... והוא נעקר ממקומו, מעבודתו הפוריה,
מפעולותיו הגדולות, שכבר החלו להביא פרי טוב להפועלים ולהעמלים, אשר בעד אשרם
אמרה להקריב את כל נפשה... – בוגדה, בוגדה, בוגדה. קול מונוטוני זה נשמע לה מבין המולת-האופנים,
מבין רעש המסע, הממהר לרוץ אורח. היא לא יכלה נשוא את עקת לבה ואת
מכאוביה. היא נשענה על ספון החלון
הפתוח, ודמעותיה פרצו מעיניה באין הפוגות. רוח קריר נשב אל החלון. היום רד... קרני השמש עודן מזהירות על ראשי-האילנות של החורשה, שנדמה
כאילו היא טסה ועוברת במהירות לפני חלונות-המרכבות. עוד מעט – והיא נעלמה, ושדות מכוסי ירק-דשא עוברים
ונחלפים... אל המרכבה חודרים
קולות שונים, קול זמזום וקול זמירות.
יפעה שפוכה על כל הסביבה, המחדשת את רעננותה בערב יום אביב נעים זה. המסע עובר דרך ככר רחבת-ידים העטופה
כולה באדרת-ירק, והשמים נראים בתכלתם הבהירה, רק שם במורד האופק נמשכו עבים קלים
ולבנים המרחפים חרש על פני שחקים, זהרי קרני החמה הצביעו אותם באורות זהביים
וכספיים, המשתקפים מביניהם בזיו נוגה ספיר וורד. כל היקום שש ושמח...
לחש זמרה חודר אל לב דבורה. חפץ אדיר לפת אותה פתאום וכבש את כל הגיונותיה:
לראות את וולאדימיר! המחשבה הזאת
הופיעה לפניה פתאום ותפסה את כולה ושעבדה את כל רגשותיה... לראות את וולאדימיר! להיות אתו, להקל ממנו את צערו ואת
יגונו, להשתתף יחד אתו בצרתו ובעניותו...
החפץ הזה לקח את כל לבה ושלט ברוחה ובכל רגשותיה... – מחויבת אני ללכת אליו... לחבקהו, לנשקהו, למסור לו את כל עזוז
אהבתי. והרעיון הזה לא הרפה ממנה בכל הלילה בישבה
בודדה על מקומה בתא המרכבה וגם בבואה בבקר לעיר-הבירה וגם בהכנסה אל חדרה המלא
עדון אשר בבית-אוגריומוב. – אני יושבת פה בהרוחה, אני מתענגת על רב טוב,
אני יושבת בשלוה בין אנשים משכילים – והוא חי חיי-אסיר בפנה נדחת, רחוק מכל חמדת
החיים, מכל טוב... היש לי הצדקה
להשתמש בכל הדברים האלה, בעת אשר וולאדימיר יושב כלוא? – צריכה אני לראותו, לשפוך לפניו את הגיגי,
לספר לו את מצוקותי, את ספקותי ואת געגועי, לבקש ממנו סליחה, על אשר המטתי עליו
צרה ויגון... כל היום היתה נדכאה ושוממה, אננה בקשה לדעת את
סבת עצבונה. היא ראתה, כי דבורה
שבה מעיר מולדתה נרעשת ונפעמה מאד; היא הבינה, כי איזה דבר מר מעיק עליה כאבן
מעמסה, היא בקשה לדעת את סגור לבה, – אבל לא יכלה לפנות אליה בשאלות, פן תכאיב
עוד יותר את לבה אם אי-אפשר לה להגיד את סודה. אננה דברה אתה רכות, שאל אותה על דבר עירה ועל
הוריה. היא חשבה, אולי מצאה דבורה
את הוריה במצב קשה, אולי נצרך לעזור למשפחתה, אך לא הרהיבה בנפשה לשאול אותה אל
נכון וחכתה, כי דבורה תתנה לה את ענותה; אבל דבורה כמעט לא ענתה דבר, והיתה
שקועה במחשבותיה העגומות, ועיניה מלאות דמעות... אבל ביום השלישי באה דבורה אל חדר-אננה, כאשר
אוגריומוב לא היה בביתו. היא
נכנסה מתחלחלת, בפיק ברכים, כולה רועדת כחולה, אשר אך זה קמה מערש-חליה; פניה
היו חורים ועגומים מאד, עיניה אדומות מבכי. אננה לקחה את ידיה והושיבה אותה על הדרגש וחבקה אותה
באהבה. רגעים שנים ישבה דבורה
ושתקה. נראה היה, כי מתאמצת
להבליג על סערת רוחה. – – בקשה אחת לי אליך, אננה יקירתי, – אמרה
בהרימה את עיניה אל מול פני אננה. – דברי נא, מחמדתי... את כל משאלותיך אמלא בחפץ לב... – אני... אני החלטתי לנסוע...
למקום מושב וולאדימיר... הפעם נרעשה אננה. היא פתחה את פיה להגיד דבר-מה, אבל נשתתקה כאילו לא מצאה
מלים בפיה. – את חפצה לנסוע אליו? – שאלה אחרי רגע-דומיה. – צריכה אני לנסוע... להיות אתו... לא אוכל לגור פה... מבלעדו... לא אוכל לעבוד, ללמוד... לא אוכל להתענג על טוב החיים בעת אשר וולאדימיר מתענה תחת
סבל צרתו. אננה לא השיבה לה דבר רק חבקה אותה באהבה
רבה. דבורה שמה את ראשה על כתף
אננה ותבך... אננה לטפה את
שערותיה ונשקה אותה על מצחה. – כן תעשי כדבריך... אם צריכה את לנסוע – סעי לך. רק תני נא לי הרשיון להכין בעדך את כל צרכיך... לדאוג לכל הדברים הנחוצים לנסיעה כזאת,
לבל יהיה מכשול בדרך קשה מלאה חתחתים כזאת... אני אשתדל לפני מכרי ואמצא לך גם הרשיון ללכת לשם... ומן השעה ההיא שקמה ונהיתה החלטתה לנסוע לעיר
מושב וולאדימיר, צהלו פניה, ורוחה הטוב שב אליה כמלפנים. אננה קיימה את הבטחתה. ימים אחדים היתה טרודה בהשתדלויות
שונות לקבל הרשאות מן הרשות בעד דבורה, להכין את החפצים השונים ואת הבגדים
הנצרכים לנסיעה; היא דרשה וחקרה על אפני-הנסיעה ותנאיה, קנתה למענה צקלונים,
הלכה אתה אל החניות לקנות חפצים שונים.
ולולא דבורה שסרבה בכל אמץ רוחה להקניות המיותרות, היתה אננה ממלאה את כל
החדר בבגדים, בחפצים ובצקלונים. אוגריומוב הרצה לפני הנשים לשאל בתחלה את
וולאדימיר בטלגרמה, אם רצוי לפני דבר-בוא דבורה אליו, אבל דבורה הביעה את דעתה
בהחלט, כי לא תחפוץ לשאל את דעת וולאדימיר, יען יראה פן תהיה החלטתה לו לפליאה,
והוא ימאן למלא את חפצה זה... אבל
לא כן אם תבא אליו בלא ידיעתו בהקדם, אז מוכרח יהיה להסכים למעשה הנעשה, והיא
תשאר בעיירתו. וגם להוריה לא כתבה
דבר מהחלטתה זאת, באמרה, כי בימים הבאים תודיע אותם, כפי אשר יורה על הזמן. – XLV. בירשטיין ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר. כל היום הארוך היה טרוד בקבלת חולים.
השמש כבר חלה לחמם את היקום גם בארץ הקור הזאת. השלג הלך ונמס.
כל האסירים יצאו לעבוד את עבודותיהם השונות, כי שמחו לקראת בא
האביב. וגם כהן וקראסיק יצאו אל
העבודה מחוץ לעיר. בהופיע האביב
הנותן מרפא לכל נכה-רוח, עזבו יושבי-העיר את מעונותיהם האפלים והמעוננים ומהרו
לצאת אל מרחביה, להתענג על החם ועל האויר הזך והבהיר; מהרו לבקש להם מחיה מציד
הדגים השורצים בנהר באגמים הגדולים.
רק בירשטיין נשאר לבדד בביתו ובמעונו. היער לא משך אותו בקסמיו, גם הנהר וגם האגמים עשו עליו רושם
מדכא; לכן בחר לו לשבת בחדרו לפני ספרו הפתוח או להנשא על כנפי-דמיונו אל ארץ
מרחקים, אל מרומי-שחקים של החזיונות והשעפים. באחד הימים בישבו תפוש ברעיונותיו וזכר דבורה
עלה על לבו, – שמע פתאם קול דופק על דלת חדרו. ברגע ההוא נפתחה הדלת – דבורה נכנסה אל הבית... הוא השתומם למאד ולא יכל להוציא הגה
מפיהו. הוא נבהל מן המחזה, אשר
לפניו, ורגע דמה, כי רק בשעפים חוזה הוא מראה נפלא, חולם הוא חולם נעים
בהקיץ. הוא חפץ לקום מכסאו, חפץ
להגיד דבר, אבל לא יכל למוש ממקומו, ובגרונו שומה מועקה... ודבורה נגשה אליו בעודנה עטופה בגדי-דרך. – וולאדימיר! רק מלה אחת יכלה אף היא להוציא מפיה. רק אז ראה והבין בירשטיין, כי לא חלום שוא הוא
רואה לפניו. איזה כח אדיר הקימהו
על רגליו. הוא נגש אל אהובתו, אשר
בה הגה בחזיונותיו כל ימי שבתו בעיר גלותו; הוא חבק אותה בדמעות גיל ובהתרגזות
נפש; מהר להסיר ממנה את בגדי-הדרך, הושיבה על הספסל, לקח את ידיה ולחצן באהבה
רבה. רק אז נפתח מעין הדברים. איש אל רעהו ספרו מכל המוצאות אותם בכל
עת הפרדם, הביעו את הגיונותיהם, מחשבותיהם ומצוקותיהם. בירשטיין יצא וצוה להמשרת להביא את המיחם
ולהכין ארוחה לאורחתו החביבה. הוא
היה נרגש מאד... פעם ישב אצל
דבורה ואחז את ידה, ופעם קם ממקומו והלך בחדר הנה והנה; שאל ודרש על המאורעות
שאירעו בימים הרבים ההם באושה, בעיר-הבירה, בבית-אחותו ובבית-הוריה; דרש לשלום
מכיריו, בקש לדעת מכל החדשות שנתהוו בכל חוגי-המדינה... הוא היה עתה מלא חדוה ודיצה; יגונו, אשר העיק
עליו בכל הימים האלו, כאילו הוסר ממנו באפס-יד... הוא כמעט שכח את מקום גלותו, את מצוקותיו, אשר הרגיש בכל
ימי-החורף הרבים... הימים ההם כמו
עברו וחלפו ונעלמו, – ורק קרני הוד פני דבורה האירו עתה את נפשו הנהלאה, הרנינו
את כל מיתרי-לבבו. המבוכה הגדולה, שאחזה בדבורה ברגע הראשון
להכנסה אל חדר מעון בירשטיין, עברה ממנה; הדמעות, אשר נראו בעיניה בקראה את שם
יקירה, תמו ואפסו... עיניה מפיקות
גיל ורננה... בת-צחוק מאירה את
פניה... כאשר שאל אותה וולאדימיר: – איך גמרת אומר לבוא אלי? ענתה בלחש: – לא אוכל לחיות בלעדך, וולאדימיר... צריכה אני להיות אתך... והוא לחץ את ידה לאות תודה, הרכן את ראשו ונשק
את ידה בלי אומר ודברים... ושעות
שתים עברו – והמה לא חשו ולא הרגישו, עד אשר נשמעו פתאום קולות עליזים מעבר
הפתח. אל החדר נכנסו ובאו כהן
וקראסיק. שניהם היו שמחים, יען כל
היום הארוך עבדו את עבודתם ביער, שאפו רוח צח, התענגו על זיו השמש ועל חומה,
והיו מלאים דיצה מהדר החופש של התולדה, היו מדושני עונג מריח-השדה, מרעננות היער
ומבהירות האויר אשר על הנהר ועל האגמים.
המה נכנסו בהמולת שחוק דברים, בקריאות-צהלה, – אבל פתאום נשתתקו, בראותם
את ידידם יושב במסבת עלמה נכריה ויעמדו נבוכים בפתח-החדר. – רעי!
– קרא בירשטיין. – בואו נא הנה...
אתכבד להציג לפניך, יקירתי, את רעי האהובים, את כהן וקראסיק... דבורה קמה ממקומה לקראתם והושיטה להם את ידה. – הלא תבינו רעי, את שמחתי, את
עליצותי... יושב אני גלמוד
ובדד... יושב אני שקוע בשרעפי
הנזעמים והעגומים – והנה הופיעה אלי היא... העלמה הזאת...
כלתי יקירתי... פני דבורה אדמו, בשמעה את דברי וולאדימיר. כולם ישבו סביב השלחן. עוד הפעם צוה בירשטיין להביא את המיחם
ולהכין ארוחה לאורחיו. גם כהן וגם
קראסיק בקשו את דבורה לספר להם מכל אשר יעשה שם, בעולם הגדול... בסקרנות הקשיבו לכל דבריה
וספוריה... היא יכלה להגיד להם
הרבה מעשים מעניינים גם על אודות האגודות של בני-הנעורים ושל הפועלים בערי-התחום
וגם על השאיפות הנבלטות בחוגי-המשכילים הנודעים בעיר-הבירה, כפי שהתבוננה
למעשיהם בבית-אוגריומוב, שהיה מרכז המשכילים העובדים לטובת חופש ארצם. היא הגידה להם עובדות שונות מספירות
הממשלה ומחוגי-המשכילים ומפעולות האספות של המלומדים ומכל אשר יעשה
מאחורי-הפרגוד של הפקידות הארצית.
היא מסרה להם את תוכן המאמרים והקונטרסים הנדפסים בחוץ-לארץ על ידי
האמיגראנטים הידועים; ספרה על מעשיהם של אלה היושבים בפאריז ובשוויץ ועובדים את
פעולתם התמידית לטובת שחרור המדינה וחרותה. בעת ההיא נכנסו עוד רבים מבני-הגולה. כולם כבר ידעו את "המקרה
הנפלא", שאורחה באה להרופא, את כולם קבלה דבורה בשמחה ובנחת. – ואחרי רגעים
אחדים גרמה להם, כי מכירים אותה זה מכבר, וגם היא מכירה את כולם מלפני ימים
רבים, וגם היא יודעת את מכאוביהם ואת צרות-נפשותיהם – ויהיו לה כולם כאחים. השמש נטתה לערב. צללי-ערב התגדלו.
עוד מעט וכבו גם קרני-האור, אשר העיר לתחיה את כל היקום גם במקום העגום
הזה, – והחבורה הקטנה עודנה יושבת על מקומה: כולם מדברים, משיחים ומתוכחים; על
כולם ירד רוח של אושר וחדוה ויצרור אותם בכנפיו... אין איש יכול למוש ממקומו, לעזוב את החדר הזה; אין איש יכול
לשוב אל ביתו ואל חדרו, המלא שעמום ויגון נורא... מארץ מרחקים, מארץ תקותם, הפיח פתאום רוח צח ומלא את נפשם
חדוה ותקוה נעימה... מארץ מרחקים,
מן הארץ, אשר עליה הם מתגעגעים זה שנים עגומות רבות, – משם טס אליהם מלאך יקר
ובכפי-פז נגע אל פצעי-לבבם הכואב והזה עליהם נטפי-מרפא ומלא את נפשם רעננות... כבר האירו הנרות על שלחן החדר, – אבל
אישי-החברה הקטנה, הקשורים יחדיו בעבותות של צרות ומצוקות דומות, – עודם יושבים
על הספסלים בחדר הצר, ועיני כולם נשואות אל דבורה, המוסיפה לספר ולהשיב על כל
המון השאלות של החברים ככל-האפשר. ורק אחרי חצות הלילה נפרדו האנשים לשוב
למעונותיהם. ידעו, כי תדד שנתם
מאתם עתה, כאשר עצביהם נרגשים וכאשר גברו עליהם הגעגועים, ובלי חפץ עזב איש-איש
את מעון הבית, ששם האיר להם פתאם זיו אור בין חשכת חייהם העצובים והאפלים... אבל כאשר קמו גם כן וקראסיק ללכת, בקש
אותם בירשטיין להשאר עד אשר יצאו כל מיודעיהם. – רעי!
– אמר להם בירשטיין. – בקשה אחת לי לכם... הנה באה אלי דבורה...
גמרתי אמר – לחוג את יום כלולתנו... לבא בקשרי-הנשואים...
הלא כן, יקירתי? דבורה התאדמה ולא יכלה לענות דבר, רק צחוק של
אושר נראה על פניה היפים. – אבל פה אין לנו רב... ואנחנו היהודים היחידים פה... – אל תדאג, בירשטיין, – אמר קראסיק. – הן כהן
יכל להיות רב אפילו בעיירה יותר גדולה מעיר גלותנו זאת... הוא יכל בודאי לסדר את הקדושין. – האומנם? – שאל בירשטיין. – בכל לב ונפש... נכון אני לעשות כרצונך... אפילו תיכף ומיד, – הוסיף כהן בלצון. – תיכף ומיד? לא!... מחר... – טוב מאד... ולמחרת לפנות ערב נאספו כל הגולים למעון
בירשטיין להשתתף בשמחת חברם ביום חתונתו עם דבורה. וגם פקיד העיר בקש רשיון לבוא אל הרופא ושלח לאות כבוד ורצון
בקבוקי-יין ומגדנות. והגולים יצאו
השדה ופשטו אל נאות-דשא ואל היער ואספו פרחים רבים מפרחי-האביב ועשו זר של סגלים
ונתנוהו על ראש הכלה. אחרי-כן
הביאו כולם מצידם דגים ועופות, אשר צדו ביום ההוא, ונתנום על יד אחד החברים
להכין מטעמי ומאכלים לסעודת החתונה, ואחרי שצר היה החדר מהכיל את כל האורחים,
הוציאו את השלחן ואת הספסלים החוצה, בחרו במקום אחד על מצע של דשא ירקרק אצל
העצים העבותים סמוך ליער, אשר זה החל להציץ ציץ, וערכו את החופה תחת כפת-השמים. כהן מלא את הכוס יין ויברך בקול רם על
היין. וולאדימיר קדש את דבורה
בטבעת "כדת משה וישראל", וכהן ברך את שבע הברכות בנגון ובכונה,
ובהטעמה מיוחדה הדגיש את דברי-הברכות: "עוד ישמע בערי-יהודה ובחוצות ירושלים
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. – וכל הגולים והנאספים נגשו אל החתן ואל הכלה
וברכום בחבה רבה. וגם קרני השמש
האירו את האהובים והנחמדים והפיצו אור נעים על כל הסביבה ועל כל החבריה ועל
אנשי-העיר, אשר נאספו ובאו לראות במחזה הנהדר הזה. וגם עצי-היער הגדול עומדים מרחוק כמו קפואים בלי נוע,
עומדים, מתבוננים ומשתאים על המראה הנפלא הזה... והצפרים המעופפות טסו אל מרחבי-שחקים והשמיעו את קול צפצופן,
כי צהלו לקראת הנאהבים והנעימים האלה, וזמרתן נפוצה בין גלי-האור והתרוממה עד
תכלת השמים... ורוח קלה נשבה מן
האגמים ומן הנהר וילחש באזני האהובים לחש-תקוה נעימה, לחש אהבה טמירה... XLIV. דמיטרי אלכסנדרוביץ אוגריומוב שב לפני הצהרים
מן השדה, אשר באחוזתו, עבר דרך פרדסו הגדול והיפה ועלה על האכסדרה, אשר לפני
הבית המפנה אל הגן. הוא אהב
מנעוריו את העבודה בשדה ועתה הוא עסוק כל היום מן הבקר ועד הערב בעבודות
האכרות. הימים האלה ימי-עבודה רבה
לכל האכרים ולכל בעלי-האחוזות; כולם ממהרים לקצור את קצירם, לאסף את תבואותיהם
הגרנה, לחרוש את חרישם למען זרוע למועד הנכון את תבואת-החרף, לדוש את האלומות
במכונות הדישה ולצבור את יבול-אדמתם.
גם בגנים וגם בגנות רבתה המלאכה לאסף בעוד מועד את הפירות ואת הירקות,
לשימם בסלים ולשלחם את תחנת מסלת-הברזל או דרך הנה בספינות. אוגריומוב אהב את אחוזתו, אשר באה לו בירושה
מאת אבי-אמו; הוא התאמץ להיטיב את האדמה הטובה והפוריה, לדשן את הקרקע, לעבוד
במכונות היותר מתאימות לאכרות במקום הזה.
ואל האחוזה הזאת היה בא אוגריומוב לגור עם כל בני משפחתו בעתות
הקיץ. בימים האלה הוא עוזב את כל
ספריו וגליונותיו ואפילו את עריכת מאמריו לעתונים, עוזב את מקצוע המדע, אשר אליו
מקדיש הוא כל ימיו שם בעיר הבירה, ומשתקע בכל העבודה הרבה, אשר בשדה ובגן ובחצר,
צריך הוא להשגיח על כל המלאכה, כי תעבד באופן נאות; צריך הוא להשגיח על המשרתים
ועל השכירים, למען יעבדו בזריזות ובחריצות, יען כי כל שעה וכל רגע יקר מאד
בעת-עבודה זאת. אז ישכח אוגריומוב
גם את סכסוכי-המפלגות, את עניני-המדינות, רק מסור הוא כולו להעבודה, אשר באחוזתו,
בכל כחותיו הרעננים, בכל האינירגיה הכבירה הממלאה את כל קרביו. בעת ההיא ישכח לפעמים גם לקרוא בעתונים
המרובים, המובאים אליו מדי יום ביום, והמה נשארים מונחים על שלחנו בחדר משכיתו
או על הספסלים אשר באכסדרת-הבית.
והאכסדרה הזאת גדולה ורחבה ונמשכת אל הגן המפואר; מסביבה שתולים עצים
גבוהים המכסים בצלם את כל האכסדרה מקרני-השמש הלוהטת; והלאה משם משתרעות
ערוגות-הפרחים הנהדרים, ואחריהם הולכים ונמשכים משעולים, אשר משני צדיהם שתולים
עצי-פרי למכביר: תפוחים, דובדבנים, אפרסקים ואגסים. ומעבר השני נראה גן החורף המוקף סבים של זכוכיות
גדולות. פה צומחות הנטיעות היותר יקרות,
נטיעות מהארצות החמות. אוגריומוב,
החוקר את תולדת הצמחים, מצמיתם ומשתילתם תחת השגחתו, רובם נטע בידיו, ובכל זמן
ובכל עת הוא מטפל בהם ומשגיח עליה בשקידה עצומה. – וגם אננה טרודה כל היום: רבה עליה המלאכה גם
בבית וגם בחצר; אוהבת היא להשגיח על הפרות הטובות, על התרנגולות ועל האוזים,
והמשרתת המשגיחה על המחלבה נותנת לפניה דין וחשבון מדי יום ביום מכל פרטי מעשה
המחלבה. באורוה עומדים סוסים
דוהרים המשמשים רק לאדוני-האחוזה, מלבד הסוסים הנועדים רק לעבודות-השדה; והרכבים
ועוזריהם עומדים תחת השגחתה ונכנעים למשמעתה. כל צרכי-הבית עליה תמיד, והטבח הראשי והטבחות אינם רשאים
לעשות דבר קטן או גדול מבלי שאל לפקודתה.
אבל בפרט טרודה היא בטפולה בבנה הנחמד אשר ילדה לפני ירחים אחדים. זה הילד היפה והבריא הוא שעשועם
ותענוגם של הוריו, והאמות המטפלות בילד ובילדה, שהיא כבר בת-שלש שנים, מחויבות
לשאל את פי האם על כל עניני-טפוליהם. בקיץ הזה מתארחת בביתה אמה, אשר באה מזיראון
לבתה, ונשארה בבית-בתה לעזר לה בכל טרדותיה ובדאגותיה. דמיטרי אלכסנדרוביץ עלה במעלות אל האכסדרה,
הוא היה לבוש בגדי-קיץ פשוטים וקלים.
אבל החם היה גדול מאד, השמש להטה בחומה. אין אף רוח קלה המשובבת נפש, הוא הסיר מעליו את כובעו הלבן,
ישב על אחד הכסאות בעל ענפי האילן הגבה, השתול סמוך לקיר, – לנוח עד אשר יקראו
את כל בני-הבית ואת האורחים לסעודת-הבקר, חפץ היה ללכת לרחץ את ידיו ואת פניו
ישב אל השלחן לאכול, אבל ראה והנה על השולחן מונחים מכתבים ועתונים, אשר הביא,
כנראה, בבקר זה הממונה על הבית מבית-הנתיבות. – כמה ימים לא קראתי את העתונים, – אמר ללבו.
– נקח ונראה, מה הן החדשות הנשמעות שמה בעולם הגדול? הוא לקח אחד הגליונות והפך בו לקרא את החדשות
המצוינות. בשעה זו נכנסה גם אננה
אל האכסדרה, נגשה אל אישה ודרשה לשלומו, כי לא ראתהו מיום אתמול. – שלום לך, יקירתי, – אמר אוגריומוב. – ומה
שלום וואלודי? וואלודי זה שם הילד הנולד להם, וקראו אותו בשם
וולאדימיר לכבוד בירשטיין אחיהם האהוב. – שלום לו... אמי מטפלת בו ואינה משה כמעט מחדרו. – הנלך היום בערב לשוח אל חוף הנהר,
דמיטרי? – הוסיפה אננה. אני אצוה
לרכב להכין סוס למענך לרכוב, ואנחנו נסע במרכבה... – מה?
לשוח?... המתיני... חדשה מיוחדת ונפלאה קראתי... – אמר לי, מה היא החדשה שקראת... – שמעי, אננה... לראש שרי הבולשת נתמנה פולחוב... התוכלי להשער בנפשך? – פולחוב? אליקסיי אליקסיוביץ? – כן... דודני פולחוב...
אתפלא עליו, מדוע זה הסכים לקבל עליו משרה כזאת? הן מצבו איתן כאחד מראשי-השופטים... נפלא הדבר... האיש המתחשב למתקדם, לליבראל – הולך
להיות פקיד-הבולשת... – הן בזה נראה מנהגו והלך רוחו... הוא היה אומר תמיד: צריכים אנו לקבל
עלינו את הפקידות היותר חשובות במדינה, למען נוכל להשפיע עליהם לפי רוחנו,
רוח-ליבראלי... להביא רוח טהור
בחוגים אלה, להטותם לרצוננו...
להפוך אותם למתקדמים... – דברי שוא ורעות-רוח המה... להלחם בם צריכים אנו ולא להחזיקם ולהיות
להם למשרתים... מובן, שבקשו
הספירות העליונות איש רחב-הדעת להזמינו לשר הבולשת ומצאו את פולחוב... – דמיטרי! – קראה פתאום אננה ברגש ולקחה את יד-אישה, הוא הניח את
הגליון והביט בתמהון אל פני אשתו. – מה לך? מדוע חורו פניך? – דמיטרי!... מה נפלא המקרה הזה...
אליקסיי אליקסיוביץ – ראש הבולשת... יכולים אנו להשתדל בדבר וולאדימיר... להקל את גורלו... – אננה יקירתי! טובה דברת...
אמת הדבר... יכול הוא
להציל את אחינו... המה ישבו שניהם על הספסל ורגעים שנים שררה
הדומיה. – – אבל איך נעשה ונפעל בדבר הזה? לכתוב אליו? מסופקני, אם ישים את לבו למכתבנו בענין סבוך כזה... לא! נצרך לנסוע אליו, לדבר אתו, לבקשהו... – דמיטרי! אני אסע... הוא לא ענה דבר ונשקע רגעים אחדים במחשבותיו. – אבל הילדים? – אני אקח את וואלודי אתי יחד עם לוטה המשרתת
ואת האמה... ועל זינה תשגיח אמי
פה עד שובי... – טוב יעצת... – צריכה עד לנסוע...
אפשר לבקשתי לא ישים מעינו, אבל אותך הוא מכבד ומחבב מאד... – אמא!
– קראה אננה – אמא, בואי הנה... אל האכסדרה נכנסה אם אננה, אשה כבת חמשים,
גבהת-הקומה, שרטוטי פניה העידו על יפי ימי עלומיה. – – מה לך, אננה? – היום אסע לעיר-הבירה... – מדוע? מה נהיתה? אננה ספרה לאמה על-דבר פולחוב ועל חפצה ללכת
להשתדל לטובת וולאדימיר. אותו
שמחה נראו על פניה, אף כי עיניה עודן מפיקות תוגה ועצב. – האומנם יש תקוה לחלץ את וולאדימיר
מצרתו? – שאלה בקול יגון. ואננה בבואה לעיר הבירה, החליטה לבא לפולחוב
בבקר טרם ילך לבית [...][1]. הוא שכן במעונו הגדול בדד, כי בני-משפחתו עוד לא שבו ממעונות
הקיץ אשר באחד המגרשים הקרובים לחוף הים.
פולחוב יצא מחדר-משכיתו אל הטרקלין, בהגיד לו המשרת כי גברת אוגריומוב
מבקשת לראותו. – שלום [אננה][2] אוסיפובנה! הוא נגש אליה ונטל את ידה בחבה, וגם היא נשקה
אותו על מצחו. פולחוב היה בן חמשים וחמש שנים, שיבה זרקה
בשערות זקנו הקטן, אבל שערות ראשו עודן שחורות; פניו מלאים ומפיקים מרץ ואמץ-לב.
– נפלאתי מאד, בשמעי, כי באת הנה... ואני אמרתי, כי עודך יושבת באחוזתך על
נהר וואלגה... השלום לילדיך? השלום לדמיטרי? – תודה לך, דודי... שלום לכולם, והמה דורשים בשלומך... רק אתמול בערב באתי הנה, באתי רק
אליך... ובעוד ימים שנים אשוב
לאחוזתנו... – באת רק אלי? – שאל פולחוב בתמהון, – מה הוא הדבר, אשר הביאך אלי? – לברך אותך, אליקסיי אליקסיוביץ, במשרתך
הגבוהה, – ענתה אננה בצחוק קל. – תודה, תודה רבה לך, יקרתי, – אמר גם הוא
בצחוק. – ומלבד זה? – מלבד זה יש לי אליך, דודי היקר,
בקשה... בקשה גדולה מאד, – אמרה
אננה וקולה רעד. – בקשה? הגידי נא לי במה אוכל לעזור לך... אני נכון לעשות למענך כפי יכלתי... – הן יודע אתה, כי יש לי אח, וולאדימיר
שמו... – ידעתי אותו... כמדומה, שראיתיו בבית אוגריומוב... הוא היה רע לדמיטרי... – כן... הוא איש, אשר הקדיש את ימיו לחכמה... עסק הבאקטיריאולוגיה בחוץ לארץ, התעתד
להיות מורה באוניברסיטה... ואמנם
הפרופסורים מצאו אותו ראוי למשרה הזאת...
אבל – הענינים הסתבכו, ולמורה לא התמנה... הוא אמר לשוב לפאריז ולהוסיף להתעסק בחקירות
הבאקטיריאולוגיה, אבל אחרי כן נמלך וקבל עליו משרת רופא בעיר אחת בפלך
צפוני-מערבי של מדינתנו... שמה
עשה לו שם גדול... עבד במקצועות
שונים, היה מסור לצרכי צבור חשובים, אבל את מעשהו עשה בדרך ליגאלית... אני יודעת אותו היטב... תכנתי את רוחו. הוא שנא את העבודה
האי-ליגאלית... והנה העלילו עליו
ונמסר לבולשת... לא עמד לפני
הדיינים, והפקידות גזרה עליו חובת-גלות... מבטיחך אני, דודי, כי הוא אינו אשם במאומה... – לולא אשם, כי אז לא שלחו אותו לארץ גזרה, –
הפסיק פולחוב את דבריה, אשר שמע אותם ברצינות בכל עת-דברה. – ואני מקיימת את דברי, כי הוא אינו אשם, –
הדגישה אננה את דבריה. – משגה הוא ולא חקרו כראוי. חפשו במעונו ומצאו איזה גליונות עפים... שנים-שלשה איקזימפליארים של קונטרסים
שונים... הוא לקח אותם מיד איש
אחד בחפצו רק לדעת את מהלך דעותיו של מתנגדיו... הוא חפץ ליסד אגודות למלוה בערים רבות, וגם לקבל הרשאה
מהממשלה ליסד את האגודה הראשונה בעיר מושבו... רבים היו אוהביו, אבל רבו גם שונאיו... הן אין זה חטא, אם ימצאו במעונו של איש
כמוהו איזה קונטרסים האסורים לבא בקהל...
ומי לא קרא אותם? במעונות
רבים ממשכילינו אפשר למצוא קונטרסים שונים כאלה... אפילו בבתי-הפקידים הגבוהים... לוקחים וקוראים אותם מתוך סקרנות או כדי להתעניין בהלך-הדעות
השונות... והן גם אחי לא הפיץ
אותם ברבים! כל עבודתו וכל מטרתו
– הנן ההפך ממגמות המפלגות הנסתרות...
והאם בעד חטא כזה יענש איש לשבת בפנה נכחדה, בארץ גזרה... אנא, אליקסיי אליקסיוביץ... מתחננת אני לפניך... עשה נא את החסד הזה אתי... למעני... בקר נא את כל הענין הזה... עיניה נמלאו דמעות, ולא יכלה להוסיף דבר. היא הוציאה את מטפחתה הרטובה בריח
הבושם הטוב ומחתה את דמעותיה. – הרגעי, אננה... עוד היום אפקד, כי יביאו לפני את כל דברי-המשפט... אחקרהו... ואעשה את כל אשר ביכלתי... הוא הוציא את שעונו, אננה מהרה לקום ממושבה. – לא אעכב אותך... בודאי נחוץ לך ללכת לבית-הפקידות. – עוד יש לי עת פנויה מעטה... זמן קט... נלך ונסעוד ארוחת-הבוקר, השלחן כבר ערוך... ינעם לי מאד, אם תקחי חלק בארוחתי
הדלה, ארוחת איש היושב גלמוד בלי בני-משפחתו... ברגע הזה צלצל בפעמון ולהמשרת, אשר מהר לבוא,
צוה לערך את השלחן לשני מסובים. – בכל לב אסעד אתך, דודי, – אמרה אננה, ופניה
נהרו. – אבל אבקשך מאד לבא אלי היום אחרי כלות עבודתך בבית הפקידות ונאכל את
סעודתנו. – ברצון גדול אקבל את הזמנתך, – ענה בשחוק. אננה יצאה מאת פולחוב בשמחה ובתקוה, כי אחיה
יצא לחפשי ממאסרו. לפנות ערב בא פולחוב אל בית אוגריומוב. הוא היה עיף ויגע מאד. על פניו שכנה
טרדה, ועיניו הפיקו דאגה. השלחן
כבר היה ערוך לסעודה על האכסדרה היפה אשר לפני הבית הסובב את בית אוגריומוב. – עיף אתה, דודי, – קדמה אננה את פניו, – – בא
נא אל האכסדרה, אל הגן... שם –
קרירות נעימה... – תודה, תודה לך, גברתי היקרה... אמנם התיגעתי מאד... המלאכה מרובה עלי... וגם החום העז בבית-הפקידות כמעט
מחנקני... אמת פה טוב מאד... רוח משובבת נפש... – הלא תשתה כוס יין ותטעם מן הדגים ומן
הירקות... פולחוב שתה בענג רב כוס יין-שרף וגם טעם מן
הירקות שאהב, פניו צהלו, וגם הצחוק הקל המרחף הרגלי מבין שפתותיו שב אליו
כבתחילה. הכרתיך, יקירתי, הכרתיך... מומחה את להכין בתבונה רבה כריה טובה
כזאת, – דבר פולחוב בהוסיפו לטעם מן כל המאכלים השונים הנמצאים על השלחן. הוא לא הגיד לאננה דבר על אודות בקשתה, והיא
לא חפצה לשאול אותו לפני אכלו לחם.
הוא אכל לתאבון את המאכלים, הלל את אננה ואת ידיעותיה בהכנת מטעמים טובים
לסעודה, ספר לה מעשיות ואניקדוטים שונים מן הספירות הגבוהות, וגם על דבר
האינטריגות השונות השולטות בחוגי-הפקידים הנודעים. – הלא תדעי, כי גם להכין ירקות טובים – דבר
חשוב הוא מאד בספירות הממשלה, – אמר בשחוק כאשר הגישה לו אננה קערה קטנה מלאה
ירקות מטוגנים. – הן גם בורגוב נתמנה לראש השרים, יען כי אין טוב ממנו יודע
להכין את המאכל הזה באמנות רבה. האומנם? אם כן אפשר שגם אני אגיע למלכות? – צחקה אננה. – אלמלי ילדיך שלא תוכל לעזבם, אפשר כבר הגעת
למשרות הגבוהות... ואיך עזבת את הילד הרך הנולד לך לפני ירחים
אחדים? – אני לא עזבתיו... באתי הנה ולקחתי אתי. – האומנם? – כן... ואני אחפץ, כי תשים עינך עליו... הילד יפה מאד...
דומה הוא בקלסתר פניו לדמיטרי, – אמרה אננה בשמחת-אם מאושרת. – – יבא לפני – ונראה הכנים דבריך או לא? – ענה בצחוק. – הוא נמצא עתה על יד האמה פה בגן... אני אצוה, כי תבוא האמה הנה. – – אבל מה שלום בת-סנדקתי? בודאי מוסיפה זיוה היפה והחביבה לפרוח
כפרח הטוב... צללי-הערב כבר התגדלו, השמש פנתה לערוב, רוח
צח וקל נשב מבין העפאים ועבר אל האכסדרה.
המשרת הביא קהאווה וליקר.
פולחוב מלא כוס קטנה בליקר, טעם אותו ופנה אל אננה. – מחכה את כמובן, לתשובתי על דבר
בקשתך... כן! אני חקרתי את כל הענין, נודע לי הענין
בכל פרטיו. אחיך נאשם בעוונות
חמורים רבים. הוא בא אל עיר נכריה
כרופא, אבל רק עברו חדשים אחדים – והנה הוא כבר מאסף אספות, מאגד אגודות ומטיף
זרות ומשונות... אתפלא, מדוע זה
עזב את מקצוע החכמה ושקע בין גלי-דעות זרות של האגודות העומדות נגד סדרי הממשלה? ובפרט, כי אחיך...
הן יהודי הוא... – כן... הוא יהודה, – ענתה אננה בלחש. – לך אינן ידועות כל הנטיות של המפלגות
הללו... אבל בפרט קשה מאד המלחמה
להממשלה עם המפלגות היהודיות... – את, כמובן, אינך יכולה לדעת ולהכין את כל
הענינים האלה. אבל אני... כמעט מן הרגע הראשון, שקבלתי עלי את
משרתי הקשה, השקעתי ראשי ורובי בענינים האלה... והטרדות היותר גדולות של הבולשת הן בעניני-היהודים... – אם כן? – שאלה אננה בחלחלה. – אם כן... אני עיינתי היטב באשמת אחיך... אמנם, ראיות מהימנות לא נמצאו כלל, שהוא לקח חלק במפלגות
אי-ליגאליות... הפקיד בעיר ההיא
איש אחד, אשר במקרה אני מכיר אותו, הוא מן האצילים שלנו בפלך זיראון, מישצארין
שמו, אפשר שמעת אל אודותו...
לאביו היתה אחוזה גדולה וטובה סמוכה לאחוזתנו... הוא מכר אותה קימעה, קימעה... הוא בזבז את אחוזתו בהוללות... זה היה מכבר הימים. הוא כבר מת. ובנו זה – פקיד שמה. גם אותו ידעתיו... הוא היה מן האצילים המתקדמים... והוא כתב שטנה על אחיך... שטנה גדולה... אבל גם הוא מעיד, כי כל מעשי-אחיך היו
מאושרים מן הממשלה וכי מלבד שני קונטרסים, אשר אינם כדאי לשים אליהם לב, לא נמצא
דבר אסור במעונו, האשמה היותר גדולה, שמאשים אותו מישצארין, – זו היא ההשפעה
הרבה שהיה אחיך משפיע על כל יושבי-העיר, על בני-אמונתו... וגם מאשים הוא אותו, שלא חפץ להגיד, מי
נתן לו את הקונטרסים הנבערים האלה... – אבל האם אפשר הדבר, כי אחי יגיד ויגלה את שם
האיש ההוא? – שאלה אננה ברוגז. – כן... אמנם מסכים אני לדעתך: הוא לא יכל להגיד ולא הגיד... אבל צריך היה אחיך להיות זהיר מאד
במעשיו, אך הנעשה אין להשיב... – האומנם אי-אפשר להצילו? שאלה אננה בפחד ובחרדה,. – אני לא אמרתי לך בדבר הזה... קשה מאד היה להקל מצבו... אבל אני הבטחתיך... הייתי אצל המיניסטר ודברתי אתו. אמרתי לו, כי יודע אני את משפחת הרופא
הזה... הלא גם את אביך הנכבד אני
ידעתי מכבר... רק שכחתי או אולי
לא ידעתי, כי יהודי הוא... או
אפשר שהתנצרו? – לא... הורי – יהודים המה, – ענתה אננה בלחש ובמבוכה. – כן... היתי אצל המיניסטר ופרשתי לפניו את כל הענין והסברתי לו, כי
כל הענין קל-הערך הוא, לפי דעתי, וכי כבר נענש קשה האיש הזה בשבתו כשנתים
בגלות... והוא נתן את הסכמתו לתת
חופשה לאחיך... אננה קמה ממקומה כרכה את ידה על צואר פולחוב
ונשקה אותו על מצחו בחבה רבה. – דודי, דודי היקר, במה אקדם את פניך בעד טוב
לבך? אסירת תודה אני לך כל
הימים... – טוב, טוב... אני הבטחתי ומלאתי את דברי... אבל כאשר ישוב אחיך הנה, עוץ נא לו עצתך, כי יעזוב את כל
עניני-הצבור... ילך לו לאיזה זמן
לפאריז, לברלין... יוסיף ללמוד,
ירבה לקח... ישב לו אחרי כן באיזו
עיר גדולה ויתעסק במקצוע הרפואה...
הן בודאי רופא מומחה הוא...
הבירשטיינים הנם בעלי-תבונה רבה, – הוסיף בחלקות ולקח את יד אננה. המה קמו ממקומותיהם. – נלך נא לשוח בגן... דמיטרי אוהב את הנטיעות ואת השתילים
ואת כל הצמחים כחקרן במדע התולדה, ואנחנו נתענג על הפרחים כאנשים פשוטים ונשאף
רוח קריר וצח. – הנה גם האמה הולכת, – אמרה אננה. – הנני
להציג לפני הוד כבודך את בני, את וולאדימיר דמיטריוביץ... XLVII. כהן קבל חופשה מגלותו בראשית ימי-הקיץ, עזב את
העיר הנדחת ונסע לעיר מגורו. הוא
לא ידע, במה יתעסק עתה ואיך יכונן את חייו. הספק בדעותיו הראשונות חדר בקרבו; הוא חש אל נכון, כי לא
יוסיף עוד להטיף לדעותיו אלה ומה גם לאגד אגודות אנשים, המבקשים למצוא דרכים
חדשות ונתיבות לא ידעון אבותיו: הדרכים האלה היו עלוטות בערפל, והוא בעצמו כבר
לא האמין בהתגשמות דעותיו הללו. מלא עצב ויגון בא לברך את רעיו, את וולאדימיר
ואת דבורה, טרם הפרדו מהם. – איני יודע, – אמר, – אם החיים האפלים
יסחבוני ככלי-אין-חפץ או אני אסחף אחרי החיים העגומים באין תקוה, באין שביב
זהר... בירשטיין לא ענה דבר, הוא התעצב, כי רעו זה,
אשר נקשר נפשו בו מאד, נוסע ממנו, והוא עודנו נשאר במקום השומם הזה לארך ימים,
אבל דבורה היתה מלאה חפץ ורצון כביר. – אל תגיד כדברים האלה, – קראה בהתלהבות. –
נשגבים המה החיים... רבים המה
הנתיבות המובילים את האדם לאושר נצחי...
והאידיאל המרומם מורים ומנשא אותנו אל על, מכריחנו לחיות, לעמול
ולהלחם... – האידיאל נשבר לרסיסים... ממרומי-כוכבים השלכנו – אל
אשפתות... ואני עיפתי ממסבות
החיים ומטרדותיהם הפעוטות. – שמע נא, כהן! – אמר בירשטיין אחרי רגעי דומיה בלקחו את ידו הקטנה ובלחצה
בחזקה. – בקשה אחת לי אליך...
הודיעני נא את מקום משכנך אחרי אשר תבא למקום מגורך... כתוב על שם אחותי... אני אקוה, כי עוד נמצא את דרכנו. גם מבין הערפל מציץ לי כוכב זהר... ותבא העת, כאשר יחד נלך לעבוד ולפעול
למען הרעיון ההוא, אשר יאגד וילכד את אישי מפלגותינו השונות... – אין ספק, כי לא אשאר לימים רבים במקום
אחד... בתכונתי יש איזו שאיפה של
נדידה תמידית... אבל מבטיחך, כי
אל כל מקום שאבא אודיעך... אפשר
עוד יעלה הגורל להתראות אחרי אשר גם תצא ממאורת-דובים זאת. והחיים המתחניים בעיירה הולכים ושוטפים לאטם
בכפיה ובבחילה כמנהגם במקום הזה.
האסירים עובדים את עבודתם כל היום הארוך, מתקבצים לפעמים ומתוכחים; או יש
שתגרות בטלות ופעוטות נופלות מאליהן ביניהם, והמה מתפרדים ונפרדים איש אל מקומו
ואיש אל פנתו... אבל יעברו ימים
אחדים – והנה שבים החיים בתחלתם, והאנשים מתלכדים ומתקבצים, נואמים נאומים או
מתוכחים. רק בירשטיין ודבורה
כאילו עומדים מחוץ לכל הפרודים וההתלכדיות האלה, וכולם באים אליהם ומבקשים מנוחה
לנפשותיהם העיפות והנהלאות – או בקבוצים בשעת התאגדותם, או ביחידות בשעת
פרודם. ובפרט עומדת דבורה במרכז
כל החיים הנרגשים של אסירי-עוני אלה: כל הסכסוכים מובאים לפניה, כל תגרותיהם
נפרשות על פיה, כל אנקות לבבם תשפכנה לפניה וכל מתלאותיהם תודענה לה... והיא כמו תחבוש את כל מכאוביהם, כמו תמצא מרפא
לתחלואי-עצביהם הנרגשים... ופתאם בערב יום סתיו אחד יצאה השמועה, כי
הגיעה פקודה העירה, שלבירשטיין נתנה חופשה... קראסיק היה הראשון שנודע לו, כי בא צו זה
להפקידות – לתת דרור להרופא. הוא
עבד אז עבודת נגר בבית הפקידות, והלבלר מסר לו את הידיעה בה בשעה שנתקבלה
להפקידות הוא עזב את מלאכתו ורץ למעון רעו להגיד לו את הבשורה הזאת. – – מי השתדל בעדי? מדוע נתנו לי חנינה בהקדם, טרם מלאו כל שנות גלותי? איש לא יכל להגיד להם את פתרון השאלה הזאת,
אבל הפקיד אמר לו, כי הפקודה באה מלשכת השר הראשי, פקודה נמרצה ומהירית. שמחתם של וולאדימיר ודבורה היתה גדולה
מאד. המה מהרו לעזוב את המקום הזה
ומסרו את דירתם ואת כל כלי-ביתם ואת רוב ספריהם לקראסיק ולרעיהם בתנאי, כי הרכוש
הזה יהיה שייך תמיד גם להגולים הבאים אחריהם. – – בעוד חדשים אחדים יתמו גם ימי-גלותי, – אמר
קראסיק בשמחה. – ולאן תשים פעמיך? – גם אני עוד לא אדע... אפשר שאסע לאמיריקה... רבים מחברי כבר נדדו לשם ועובדים
כפועלים בבתי-מלאכה שונים. – אבל השבעתיך, קראסיק, – אמר בירשטיין! – טרם תאמר לנסוע לאמיריקה או בכלל
בשובך אל מקום מולדתך – בא נא אלי, אל עיר מושבי... עוד לא החלטתי בנפשי איה אגור, אבל בכל אופן תדרוש למשכני
בבית-אחותי על פי כתובתה זאת. – מבטיחך, כי אבא אליכם, – ענה קראסיק במבוכה.
– נקשרה נפשי בך וברעיתך... אנשים
טובים אתם, – הוסיף בצחוק וברגש נסתר. בירשטיין נסע עם דבורה לאחוזת אחותו, כי אל
המקום הזה באו גם הוריו לראותו.
ימים אחדים ישבו בבית-גיסם והתענגו על יפה הנוף הזה במנוחה ובשלוה בחוג
אהוביהם. רק שמועה מעציבה אחת
העיבה את שמחת בירשטיין: נודע לו, כי אמו זקנתו מתה לפני שנה. אביו הגיד לו, כי הבית הגדול, רכוש
הוריו הזקנים, נשאר בירושה, על פי צואת הזקנה, לוולאדימיר, ולכן צריך יהיה לנסוע
לעיר מולדתם לקבל את הירושה. – הדבר הזה מצא חן בעיני וולאדימיר, יען כי כבר
החליט לבלתי שוב לאושה, כי אם לקבוע את ישיבתו בעיר גדולה. הוא חשב, כי במקום כזה אפשר יהיה לו
להמשיך את עבודתו הצבורית, שם יוסיף לפעל להגשמת רעיונו – לבסס את מוסדי-האגודות
השונות המאגדות את הפועלים ואת העמלים במקצועות שונים של מלאכה ועבודה. – בנסעם לקובנה דרך עיר-הבירה, נשאר בירשטיין
ליומים בעיר הזאת, ובבקר הלך למעון רעו גרונין. גרונין ישב בחדר עבודתו, כאשר נכנס אליו
בירשטיין. ברגע הראשון נבהל
בראותו את רעו עומד לפניו, אבל כהרף עין מהר לקראתו וחבקהו באהבה. – האתה זהו, חבר? האומנם שבת מארץ גלותך? מתי? מי נתן
פדיון שבויים בעדך? מי הוציאך
מחשכת הגלות לאור ולחופש? – המקרה, ידידי... רק
המקרה היה בעוכרי, וגם המקרה הוציאני למרחב. – – אבל – ספר נא לי מכל המוצאות אותך... ואיה דבורה רעיתך? – פה... אתי באה לעיר-הבירה... – ואל מעוני הדל לא הופיעה? – עוד נבוא יחדיו אליך בערב למועד, אשר תיעד
לנו... – זהו – דבר אחר... ואני נתעצבתי באמרי, כי דבורה שכחתני... אמנם אשת-חיל היא... ללכת לארץ תאלובות אחרי מאהבה!... את עלמה כזאת יכלתי אף אני לאהוב... בירשטיין ישב על הספה הרכה לפני החלון
הפתוח. הבקר היה חם, והאויר זך
ובהיר. הוא ישב וספר לרעו מכל
המסבות שעברו עליו מאז התראו יחדיו בפעם האחרונה בעיר הבירה. בתחלה שמע גרונין את דבריו בעיון רב,
אבל אחרי-כן החל להפסיק את ספורו של חברו בשאלות שונות, בהלצות ובבדיחות. – – אולי תספר גם אתה לי מכל החדשות, אשר נתחדשו
פה במדינתנו? – מה אוכל לספר לך, חברי? העולם כמנהגו נוהג... יש שתצחק מרוב תלאה, ויש שתתאבל רוב
לעג, ויש שגם תאנק דום מרב צער ומרוב ענויים... ובכלל כל הנעשה בעולם הזה – יפה הוא, ובעולמנו היהודי על אחת
כמה וכמה!... – אולי יודע אתה, מה נשמע על דבר האגודות
למלוה? האם פרצו להן נתיב בין
יושבי-הערים בתחום מושבנו או נשאר הרעיון קפוא על מקומו הראשון? – הרעיון ינשא על כנפי מלאכים זכים... ינשא אל על – ושוכני עפר לא ישיגוהו
במעופו ... והמעשה הנעשה נשקע בין
רפש החיים ונטבע ביון הטיט... – אבל מבלעדי המליצות מה תאמר לי? – אמר בירשטיין בפנים נזעמים. – אין אני אוהב מליצות, יקירי! אני מדבר על המעשים כהויתם... האגודות מלוה? אמנם חדר הרעיון אל כל שדרות אחינו
היהודים, יען כי ראו ברכה בהן וחפצו ליסד אותן בערים רבות וגם בעיירות, אבל,
לדאבוננו, רבו מאד המכשולים על דרך התפתחותן. – ומדוע? איזה המה המכשולים בענין כזה? – האשה!... הלא תדע את המשל הצרפתי הידוע Cherchez
la femme – ומה שייכות להאשה ולענין האגודות
למלוה? לא אוכל להבין את עמקי
הלצתך... – אין זה, לדאבוננו, הלצה, רק אמת מרה
וקיימת... הלא תבין, כי כל אגודה
יכולה להוסד רק כאשר תבא ההרשאה מן הספירות הגבוהות, והרשאות כאלה לא תנתנה
בימים האלה. – מדוע? מה עול מצאו בהן? – לא עול נמצא באגודות, רק באה האשה וסכסכה את
כל הענינים... בראש הפקידות
הממשלתית, אשר ממנה תוצאות לחיים או למות לאגודות פינאנסיות, עומד עתה איש פקח,
שר גדול וחשוב... והוא אוהב מאד
את אשתו היהודיה, לכן, כמובן, שונא הוא את כל אחיה היהודים. אפשר, כי בלבו אינו שוטם אותם, אבל
מתירא הוא פן תאמרנה הבריות בספירות העליונות, כי עומד הוא תחת השפעת היהודים,
באשר אשתו היא מזרע היהודים, ולכן – ירדוף בחמת-אף את כל המוסדים, אשר יוכלו
להביא תועלת להמוני-היהודים... כמובן,
בעניני יסוד חברות פינאנסיות של בעלי-הון – שאני!... ההבנת? זהו
הכח הריאלי, אשר אליו שאף רוחך כל הימים... לא תהיינה אגודות לבני-היהודים! כן גזר אומר השר וכן יהי!... אם חפץ אתה, כי יתקבל בניך לבית-הספר, – לך וקבץ את כל
הנערים הנוצרים ודבר על לבם, כי ילכו לשמע בחכמה! לך והטיף להם, כי – אשרי אדם מצא חכמה, כי יקר המדע מפנינים,
אורך-ימים בימינה – ובשמאלה עשר וכבד...
אפשר, כי יטה לבם לתבונה, ילכו ויוסיפו לקח, ואז יצלך גם בנך ויכנס
למזל-טוב לבית-הספר... עשרה
"גוים" כי מצאת – ולמדת אותם תורה וחכמה, והמה נכנסו בשלום אל
הגימנאזיה, אז אולי תצלח גם דרך בנך...
וכן הדבר גם בעניני-האגודות!
לך ובקש את "הגויים"...
אפשר יאזינו לשכל מליך ויתנו ידים למוסד הזה. אז יהיו המה ראשי-המוסד, אז יהיו המה המנהלים, המה יעשו
בכספך ככל אות-נפשם, – וגם אתה תזכה ליהנות מזיום, תזכה ללקט מקוצץ-יד אי-אלה
שיריים מתחת שלחנם המלא דשן, תזחל על
בהונות רגליך לפניהם ותתן להם את כספך ואת בינתך ואת זעת-אפך ואת כל
עמלך, – והמה יעניקוך מטובם... – מארת-אלהים בנו! – הוסיף גרונין בלעג-מר, – הקללה שקלל אותנו מכבר נביאנו
הקדמון: והחזיקו עשרה יהודים בגוי אחד ואמרו לו: קצין תהיה לנו, ראש אגודתנו, רק
שמך יקרא על המוסד, אשר אנחנו ניסדהו ואשר אנחנו נעניקהו מכספנו
ומרכושנו... הא לך – התפתחות
אקונומית!... גרונין חדר מדבר ועשן פאפירוס לשכך את
המית-רוחו. ובירשטיין ישב נעצב ושומם מכל דברי-חברו אשר השמיע בפניו בעקיצות
שונות. – ומה דבר בית-החרשת שאמרתי לכונן באושה? – בית-החרשת? אה! בית-החרשת
כמדומני, שהוא הולך ומתפתח...
לטובת איזה עשירים!...
והאורגים? יש שעובדים מהם
בפאבריקה ויש שמוסיפים לעבוד בבתיהם כמקדם... והצד השוה שביניהם – שאלה ואלה תמים לגוע מרעב. הלא גם זה הוא חוק ההתפתחות של דרכי
האקונומיה! – ומה לך עוד? לו לא באת לאושה ולא השתדלת ליסד
בית-חרשת להאורגים מחוסרי-לחם ומשוללי-עבודה, – הן גם אז בא יבא החוק העולמי
והביא בינה לשנים-שלשה "גבירים" ליסד פאבריקאות ולנצח על המלאכה – כדי
להרבות תעשיה וכדי – לאסף כסף למענם... – ומצב בעלי-המלאכה לא הוטב? – אמר בירשטיין בלחש כשואל לנפשו. – מצב העניים האלה? כמובן, לא הוטב...
שמע נע, חביבי, ואספר לך מעשיה אחת... בודאי יודע אתה, כי בכל יום הכפורים יחתך גזר דינם של כל
ברואי-עולם לחיים או למות: מי יעשר ומי יעני... ידוע לכל, כי בכל היום הזה יושב אלהים, כביכול, ודן דין כל
ילוד אשה... והמלאכים עוטרים את
השכינה ושוקלים בפלד כל מעשה אנוש ותחבולותיו. כמובן, מתחילים מן העשירים: מטפלים בגורלם, דנים ושופטים על
כל מעשה ומעשה, על כל פעולה ופעולה של כל אחד מבעלי-ההון הגדולים והחשובים, מי
יזכה לחיים ולעושר ומי – למות ולפשיטת-הרגל... והעסקים להגבירים האלה רבים מאד וסבוכים מאד; צרכיהם מרובים
וגם מעשיהם שונים מאד: יש פעולות טובות ויש מעשים רעים... צריכים המלאכים להתבונן היטב, למען
ישפטו בצדק ובמישרים... וכן המה
מטפלים ועוסקים, סופרים ושוקלים את כל המעשים האלה עד – שיפוח היום... היהודים כבר מתפללים
"נעילה"... עוד מעט וגם
השערים ננעלים... מה לעשות? היום קצר, והמלאכה מרובה – ועוד
המוני-המונים עניים עומדים ומצפים לגורלם, לישועתם... השמש שוקעת...
צללי-ערב הולכים ומתגדלים ומכסים את כתלי-הבתים, ורק על ראשי הגנים ועל
ראשי-העצים עוד מתנוצצות קוי-אור שוקע...
והמלאכים יחפזון – ואת מלאכתם עוד לא כלו... וגם המה עיפים ויגעים מעמל היום הגדול והנורא... מה לעשות? אז יוצאת בת-קול וצורחת: משפטי העניים יחרצו – לשנה
הבאה! ובכן – העולם כמנהגו
נוהג!... מן העשירים אמנם יש
שהאחד ירום והשני – ישפל, אבל העניים...
המה נשארים במצבם הרגיל, גורלם לא ישתנה... האומנם אתה, בירשטיין, חפצת להפך סדרי-בראשית? בירשטיין התנשא ממקומו בהתרגשות. – הבלים ומליצות!... סדרי-בראשית משתנים בכל יום
ויום... וגם סדרי-המצב הכלכלי של
המוני עמנו ישתנו!... וגם מצבם של
כל עמנו צריך להשתנות!... נבקש
ונמצא... גם גרונין קם מכסאו ולקח את בירשטיין בידו. – יודע אני, יקירי, כי אתה לא תפנה עורף
להגיונותיך ולמחשבותיך... יודע
אני, כי לא תסור מן הדרך, אשר בחרת בה, – לנהל את המוני-העם לאשרם... על-פי רוחך... אבל רק עצה אחת איעצך: בקש את הקרקע
המוצק, אשר עליו תוכל לבנות את בניניך...
ואם הקרקע חול הוא, אשר כל רוח מצויה תסערנו ותהדפנו כמוץ – כלך לך וחדל
מבנות עליו בנין. אשר אין קיומו נכון אפילו מתחלת ברייתו... כמה גדולים היו לפניך ובנו את
בנין-חופש-האומה ואת הכיל-אשרו על אדמה מתפוררת ומתרועעת... וכן תהיה גם אתה, עד אשר תשים את לבך
אל המקום ההוא, ששם יכול בית-ישראל להבנות ממסד עד הטפחות... בירשטיין הביט בעיני תמהון אל פני גרונין,
הדובר בקול דממה ומדגיש ברצינות כל מלה ומלה. – ולאן אתה אומר ללכת עתה? – שאל גרונין בשנותו את קולו. – אנחנו נסע לקובנה... ומשם נלך לחוץ-לארץ לירחים
אחדים... ראשית, נצרך גם לי
להחליף כח אחרי שנות עמל ונדודים...
עצבי נרגשים... ושנית,
רצוני, כי תראה דבורה את החיים בכל שטפם וזרמם בחוץ-לארץ, בארצות הנאורות... אחרי-כן נשוב הביתה... בודאי אהיה לא רק לרופא-חולים, כי אם
גם לעסקן צבורי, – הוסיף בירשטיין ויצחק. XLVIII. אולם בבואו לקובנה, החליט בירשטיין לנסוע
לימים אחדים לאושה טרם יצא לחוץ-לארץ.
ראשית, חפץ לראות בעיניו מכל הנעשה באגודת-המלוה ובבית-החרושת למען ידע,
איך יוכל בימים הבאים להטות את עניני-האגודות העתידות לדרך נכונה. ושנית, צריך היה לראות את
סוחולסקי. מפי הורי דבורה, אשר
באו אליו לראות את בתם, נודע לו, כי מצב סוחולסקי רע הוא יען כי דחפוהו המנהלים
החדשים ממשרתו באגודה. ובירשטיין
אמר בלבו לבקשהו, כי יבוא לעיר מושבו להיות פקיד על ביתו הגדול, וגם יהיה לו
לעזר בפעולותיו העתידות בעניני-צבור. היתה שעת ערב של ימי-הסתיו, כאשר בא בירשטיין
אל מעון סוחולסקי. הוא ישב בחדרו
הגדול אצל השלחן המפנה אל החלון וכתב. – ברוך מתיר אסורים! – קרא סוחולסקי בראותו את הרופא, ושמחה
נראה על פניו החורים. בירשטיין חבק אותו באהבה. – מה שלומך, מר סוחולסקי? – שלום לי... אף כי מצבי הורע...
הורי דבורה הגידו לי, כי נתנה חופשה לכבודו ושמחתי מאד... חפצתי לכתוב אליך, אבל לא ידעתי בבירור
לאן תשים פניך... – גמרתי בלבי להשאר בקובנה... אבל חפצתי מאד לבוא הנה ולדעת מכל
הנעשה באושה... ומה הנה החדשות
פה? – חדשות? – אמר סוחולסקי באנחה. – רק רעה תמצא פה... – אבל רואה אני, כי העיר התגדלה
והתרחבה... המסלה הביאה אל המקום
הזה שנויים רבים... – כן!
עירנו אמנם התגדלה...
המסלה הביאה אלינו אנשים חדשים, ובכל זאת מוכרחים המוני-העם
לנדוד... לעזוב את העיר מאין
עבודה ומאין שכר... קבלנים אחדים
מצאו להם עבודה בזמן שסללו פה את המסלה ובנו את הבנינים... כלו את מלאכתם – והלכו לבקש עסקים
אחרים במקום אחר... בנינים גדולים
נבנו לצרכי המסלות, שם יושבים פקידים ומנהלים ופועלים – וכמובן, אין להיהודי אף
דריסת רגל בכל העבודה הרבה אשר במסלה...
אפילו בין האומנים השונים, בין המסגרים, המכונאים והמיכאניקים, לא ימצא
אף יהודי אחד. אף כי רבים פה מאחינו היודעים את המלאכות האלה היטב... והפועלים, אשר באו מכל קצוות המדינה,
שונאים ונוטרים את יהודי-מקומנו, מתעללים בהם, מחרפים ומגדפים אותם ולפעמים גם
מכים אותם באגרוף רצח, כאילו עשו להם רעה אנשי-העיר... שנאת-העם קוננה בלב האנשים האלה... ומדוע נשרשה בלבות האנשים הפשוטים האלה
השנאה האיומה הזאת להיהודים – אין אני יכול להבין פשר הדבר הזה... בימי חגיהם מתגודדים המה בכל חוצות
העיר – ואין מוחה...
ויהודינו? אחדים מצאו להם
מחיה: כוננו עוד עשות חנויות גדולות, עוד מאות חנויות פעוטות, נוספו עוד רוכלים
ורוכלות, תגרים ותגרות, סרסורים וסרסרות... ועוד תגדל הרעה, כי נשחתו גם המדות הטובות, שבהן היו מצוינים
בני-ישראל ובפרט בנות-ישראל... סוחולסקי נאנח אנחה עמוקה והחשה. – וגם האגודה שרכה את דרכה? – מצב האגודה בפני עצמה אינו רע... המוסד מוסיף את עבודתו, נותן הלואות,
אבל נהנים ממנו לפי הרב לא בעלי-המלאכה ולא האורגים או הפועלים השונים, אשר
לטובתם פעלת את פעולתך... המוסד
הזה מסור עתה בידי חלפן וקרוביו...
המה גם המנהלים, והמה מטים את מהלך העסקים לפי רוחם... – וגם אותך הדיחו ממשרתך? – ומה היה לי לעשות? ריב דברים היה לי תמיד עם המנהלים
החדשים והוכרחתי לעזוב את האגודה. – ובמה מוצא אתה את מחיתך? – אין דבר... יש לי עבודה בבית-מסחר אחד... המשרה קטנה, שכר מועט, אבל – לחם יש... – אמרו לי, – הוסיף בירשטיין אחרי רגעי-דומיה,
– כי בית-החרשת לאורגים עומד על תלו, ועבודתו התגדלה... הרבה פועלים מוצאים שם להם עבודה... – בית-החרשת... היודע כבודו, מי המה בעליו? בעלי-הון ממקומות שונים... אומרים, כי עשירים אחדים מחוץ לארץ השקיעו בעסק הזה הון
גדול... חברה אקציונרית היא הפאבריקה
ככל החברות השונות למסחר ולחרשת...
את הפועלים היהודים הרחיקו משם כלל, ופועלים אחרים הובאו מפולין, מאשכנז
ומפנים מדינתנו... ואפילו
שוליביץ, אשר כונן בתבונתו את בית-החרשת הזה, הנהיג בו מנהגים לפי רוחו, תקן
תקנות לפי השגתו ובעצמו פעל להוציא את בית-החרשת מרשותם של עסקנינו ולהביא את
העסק לרשותם של אקציונרים, – גם הוא נדחה ממשרתו הגדולה, ומקומו לקח איש אחר,
פולני, צורר היהודים השונא את כל אחינו בשאט-נפש... – אבל מה מעשהו של שוליביץ עתה פה? הן הוא גר בעיר הזאת. – הוא ראה את הנולד... הוא וגיסו ועוד עשירים אחדים מהעיר
הגדולה כגוננו בשותפות פאבריקה לאורגים... ועסקם מתרחב ומתגדל ונותן ברכה לבעליו... – ושם עובדים יהודים אורגים? – הס מלהזכיר! גם המה מבכרים את הפועלים הנכרים על הפועלים היהודים, יען
הכריזו היהודים שביתה ולא חפצו להכנע לכל סדרי בעלי-בית-החרשת. בירשטיין ישב עצוב-רוח ושמע את כל החדשות
והנצורות. הוא קם ממקומו. – מחר בבקר בא נא אלי אל בית המלון החדש
"פטרבורג". חפץ אני להציע לפניך הצעה אחת... ועתה אלך לי... אפשר תלוני בדרכי... נטייל בחוצות העיר ונדבר את דברינו... המה יצאו החוצה. היה ערב קרירי וצח.
המה הפנו ללכת מן הרחוב הקטן, ששם דר סוחולסקי, אל רחוב השוק, שהיה עוד
הומה מאדם רב, ברגע ההוא עברה לפניהם
מרכבה קלה רתומה לסוס דוהר, האיש אשר ישב במרכבה, הפנה את ראשו אל עבר
ההולכים, הסתכל אל בירשטיין, כי הכירהו, הוא צוה לרכב לעצר בסוס, וקרא בקול: – אדוני בירשטיין! האומנם את פני כבודך אני רואה? בירשטיין נגש אל המרכבה והכיר את שוליביץ. – שלום, שלום לכבודו, – אמר בהושיטו את ידו
לשוליביץ. – ומה שלום כבודו? מתי שב לאושה?...
מברך אני את כבודו ליום חופשתו... – זה היום באתי ומחר אצא מפה... – בבקשה, אדוני הרופא! יסע נא אתו אל מעוני... אשתי תשמח מאד לראותו... יכבדני נא לבוא אל ביתי לבלות שעה אחת
בחברתנו... אני בא עתה מן
בית-החרושת אחרי כלות העבודה... – ברצון רב אלך למעון כבודו... – אם כן ישב נא אתי במרכבה ויחדיו נסע... בירשטיין אחז ביד סוחולסקי ואמר לו: – אם כן אחכה לבואך מחר בבקר בשעה השמינית
בבית-המלון... בית-שוליביץ נבנה בתוך גן גדול, הבית היה לא
גדול, אבל בנוי בטעם נכון, חדרי-הבית היו גדולים ומרוחים ומפארים ברהיטים יפים
ויקרים, נראה היה, כי בעל המעון קפדן גדול בסדרי-הבית. אסתר, יצאה לקראת הבאים, השתוממה לראות את
בירשטיין והביעה את שמחתה בלהג רב. – השעה הזאת, רופא יקר, היא השעה היותר מאושרת
בימי חיי... ראיתי את פניך,
ראיתי, כי שלום לך – ומה תגדל עליצותי...
מה מאד עגמה נפשי בימים הללו, כאשר הגיעה אלי השמועה על הלקחך
מאתנו!... כמה לילות מנו לי
בבכי... כמעט התמוגגתי
בדמעות... לא יכולתי
להתנחם... עד אשר בא אלי אלכסנדר
יקירי – היא הראה באצבעה על אלוף נעוריה – והוא נחם אותי – באהבתו אלי... אבל ספר נא, רופא יקר, מכל המצוקות
והענויים, אשר עברו על ראשך...
הה! רבות סבלת, ידיד יקר,
רבות סבלת ועונית... וכל זה רק
בעד אשר מסרת את נפשך לטובת כל הנדחים והנאנקים... – ספורי יהיה קצר מאד: שנתים ישבתי בעיירה
קטנה בצפון המדינה... עבדתי שמה
עבודת רופא, אבל אסור היה לי לצאת מקיר העיר וחוצה... ולפני ירחים שנים-שלשה הוצאתי לחפשי – ותם כל הספור!... – ובודאי תאמר לשוב לעירנו? – לא, אסתר בוריסבנה! אין אני רוצה לשוב לאושה... – ואני יעצתיך לבא הנה... שמך נודע פה בכל הסביבה... מובטחני, כי ירבו החולים לבוא אליך
ותצבור כסף כאפר... – גם אני מדמה, – אמר שוליביץ, – כי צדקה
רעיתי וטובה עצתה. הן העיר
התגדלה... המסחר פרץ פה... יכול כבודו למצוא פה מקום רצוי
לעבודתו... ברופא חושב – אנו
נצרכים מאד... – תודה לכם, ידידי, אבל אני כבר החלטתי, כי לא
אשוב לאושה... אסתר מהרה ללכת אל החדר השני לתת צו להמשרתים
לערוך את השלחן לכבוד האורח, בירשטיין שאל את שוליביץ להגיד לו את פרשת
בתי-החרשת, אשר נוסדו פה. – המקום הזה רצוי הוא לעבודה זאת. הפלך הגדול הזה מתעורר לחיים
חדשים... הסדר האקונומי הישן
הנוסד רק על האכרות הולך וחולף, ועל מקומו בא סדר איקונומי חדש, סדר של התעשיה
הגדולה. ההתפתחות הכלכלית מביאה
לתעשיה גם במקומות אלה, כמו שהתפתח בזמנו המצב בפולין, ששם נוסדו מרכזי-תעשיה
גדולים. מסלות-הברזל הנבנות מחדש, היערות, הנהר הגדול, אוכלוסי-הפועלים – כל אלה
גורמים אמיצים להתפתחות התעשיה...
סחורתנו הולכת ונמכרת בכל קצוי מדינתנו וגם בסיביר... מדינתנו בכלל צעדה בימים האלה צעדים
ענקיים בדרך השתכללות התעשיה ואנחנו הנם החלוצים הראשונים, המביאים ברכה והצלחה
למקומות הנדחים האלה... – אבל – המביאים אתם טובה גם ליושבי-המקום
הזה... לאוכלוסי-היהודים המבקשים
להם עבודה? – להיהודים? בתמיה!... המה
יכולים לעבוד, אם רק יחפצו בעבודה...
אבל המה אינם מסוגלים כלל לעבודת פועל בבית-החרשת... יהודינו – יחסנים גדולים... המה אוהבים, כי טפלו בהם, יעשו אתם חסד
תמיד... והלא הפאבריקה אינה
בית-חסד... עבוד – וקבל
שכרך!... ואם מאסה נפשך בעבודה, –
לך אל כל ארבע כנפות הארץ, ובמקומך יבואו אנשים חרוצים אחרים, אוהבי-עבודה,
נכנעים לכל משמעת... ובכל זאת גם
היהודים מוצאים להם פרנסה מרובה בהתפרץ המסחר והתעשיה במקומות אלה... – והלא אתם אינכם נותנים עבודה להיהודים! – אנחנו אינם נותנים להם עבודה? לא, רופא נכבד, שגית מאד! יש בין עוזרינו וסוכנינו גם יהודים
אחדים... וכמה יש ביניהם העובדים
בבתי-האוצר והמביאים את חבילות הסחורה לבית-הנתיבות, וגם משגיחים רבים מאחינו
הם... וכל העוזרים הנוסעים, אלה
העוברים בכל המדינה והמוכרים שמה את סחורתנו, הלא כולם יהודים המה!... בחנויות מוכרים היהודים צרכי-אכל,
בגדים וכל הדברים הנחוצים להפועלים ולהפקידים ומתפרנסים המה ומשפחותיהם. לא, לא, אדוני הרופא! ברבות התעשיה במקומותינו יוטב מאד מצה
היהודים... – ובכל זאת מתרבים העניים... – אמר בירשטיין בדממה כמדבר לנפשו. – בדבר הזה אין אנו אשמים... ההתפתחות הכללית של המצב האקונומי היא
בעוכרם של אלה האנשים אשר אינם יכולים
להסתגל למעמד החדש...
ובפרט יביאו להם רעה הצעירים ה"דימוקראטים", אלה בעלי-ההזיות, המבלבלים
את מוחותיהם של האורגים ושל בעלי-המלאכה בדעותיהם המוזרות והמשונות... באמת אומר לכבודו, כי כשאני לעצמי –
אין אני מתעניין כלל בעניני-היהודים.
הענינים האלה הרי המה כה פעוטים, כה זעירים, שאין כדאי גם לטפל בהם, בעת
אשר אופקים רחבים לפנינו, אופקי-התעשיה ההולכת ומתגברת וכובשת לה את כל העולם
ומלואו... אבל חותני הזקן עודנו
מתעניין הרבה... הוא עוסק
בצרכי-צבור ועושה חסד להעניים המרודים... – למשל, מה יעשה ברוך חלפן לטובתם של
יושבי-העיר? – בהשתדלותו בנתה "החברה הגדולה"
בנין גדול לבית-ספר לאומנים...
וחותני הוא אחד מן המשגיחים המכובדים של בית הספר הזה... – אבל מה היא התועלת, אשר תצא מבית-הספר ההוא
אם אינם מתקבלים חניכי בית הספר לבתי-החרושת ולבתי-המלאכה הגדולים ולא לעבודת
מסלת-הברזל? – לא אוכל להשיב לכבודו תשובה ברורה בענין
הזה... אפשר יכל חלפן לבאר לך את
השאלה הזאת... אבל ישנם חניכים
אחדים שמוצאים עבודה בבתי-מלאכה פשוטים של אומנים או מיסדים להם בית-מלאכת חרש
ומסגר ומוצאים עבודות שונות בבתי-אנשי-העיר... ורובם נודדים לאמיריקה ולאוסטרליה ושם אמנם מוצאים המה עבודה
רבה... והלא גם הדבר הזה מביא בלא
ספק ברכה מרובה לבני-העניים... – בודאי, אדוני שוליביץ! – ענה בירשטיין בלעג עצור. – ובכלל, – הוסיף שוליביץ, – מנדב חותני נדבות
גדולות וגם מקבל נדבות הגונות מאתנו כולנו לטובת העיר... – נדבות? לשום מה? – אל אלהים! המעטים המה מוסדי-צדקה בעירנו? מקבצים לטובת הנודדים או לחברות השונות – "מלביש
ערומים", "תלמוד-תורה", "לחם אביונים",
"מעות-חטים" ועוד ועוד...
ובשנה הזאת התחילו לבנות בית-חולים גדול ומהודר למען החולים העניים
מבני-ישראל... זה יהיה היכל גדול
ומפואר... כמה כסף נשקע בבנין
הזה!... – לו הייתי אני במקומכם, כי אז עשיתי ההפך, –
אמר בירשטיין. – ההפך? בדבר מה? – אני נתתי עבודה לכל האורגים היהודים
בבתי-החרשת ויסדתי חברות של צדקה ובניתי בית-חולים גדול – למען הנכרים... שוליביץ צחק צחוק גדול. – הלצה טובה! מהתלות חמד לו כבודו!... ברגע הזה נכנסה אסתר ובקשה את האורח הנכבד לבא
אל חדר-האוכל, והגברים קמו מכסאותיהם והלכו אחרי-גברת-הבית. רק בשעה מאוחרת שב בירשטיין אל מעונו באכסניה
החדשה והמפוארת. הוא האיר נרות
שנים וקרא למשרת וצוה לו להביא בקבוק של מי-סודה. שיחותיו עם שוליביץ ועם סוחולסקי עשו עליו
רושם מדוכא מאד. מרעש ונרגז הלך
בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו העגומות.
הנער המשרת, יהודי צעיר לימים, גלוח-זקן ודל-הפנים, הביא את מי-הסודה,
הוציא את פקק-הבקבוק בשאון ומלא את הכוס. השאון הקל הזה מבין דומית-החדר הרגיז את בירשטיין ורטט עבר בכל גופו. הוא הפנה את ראשו אל המקום, אשר עמד שם המשרת. |