מבין הערפל

כרך ב'

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

XIX.

השעה היתה מאוחרת, כאשר יצא בירשטיין מבית מישצארין. הירח עמד בחצי-השמים ושלח את קרניו החוורות אל לבנת-השלג, המכסה את כל פני-העיר, את חוצותיה ואת בתיה. עבים קלים, בהירים ושקופים עוברים וטסים על פני תהום הרקיע, טסים, נמסים וכלים. נדמה, כאילו הירח פורח ורץ על פני השמים הרחוקים והאפלים. הכוכבים נוצצים ומזהירים בנגהם הבהיר והזך, הקור חזק מאד, שקט ושלוה מסביב. בכל החוצות השלך הס; מעטים העוברים ברחובות. רובי-החנויות כבר נסגרו, ורק מן הבתים עוד יאירו אורות, מציצים מן החרכים, מתגנבים ויוצאים מבין תריסי-החלונות ומתערבים עם זוהר הירח ועם זיו השלג.

בירשטיין עודנו נשקע במחשבותיו ועודנו נמצא תחת השפעת-הרשמים, שעשו עליו השיחות של מישצארין. זכרונות החיים הרחוקים הללו של עיר מולדתו אחזו בו, והוא הרגיש געגועים להמקום ההוא ולהאנשים ההם, אשר היה בחברתם והשתתף בכל מאוייהם ובכל שאיפותיהם. אנחה עמוקה יצאה מלבו. הוא הביט בתוגה אל כל הדר הטבע אשר מסביבו, חש את השלוה השוררת בשעה הזאת בכל פנות הרחוב ושאף רוח צח ומבריא, אשר השקיט את המית-רגשותיו.

בפנותו ללכת אל רחוב קטן לשוב הביתה, נזכר, כי במקום הזה דר סוחולסקי, ויאמר בלבו לבא אל מעונו, למען מסור לו את הגליונות, ולבקשהו להכין אותם למען שלח אותם למקום הפקידות הראשית. –

כרגע התאמץ להסיר ממנו את ערפלי המחשבות, המתרוצצות בקרבו, ויקרב אל בית-עץ גבה, העומד לצד הרחוב קצה השני. סוחולסקי דר במכפלה השניה של הבית ההוא. בירשטיין לא היה במעונו אבל ידע היטב, כי פה דירתו של סוחולסקי. הוא עלה במעלות העלוטות חושך של מסדרון הדירה; בקושי מצא את הפתח במבוא ודפק על הדלת. רגע חכה אולי מצא איש ויפתח לו את הדלת, אבל אין עונה; חפש את המצלה ולא מצא אותה; אז פתח את הדלת, שלא היתה סגורה, ונכנס אל המטבח של הדירה. החדר היה צר וארוך; התנור הגדול והכירים לקחו את רובו של החדר המואר במנורת-נפש קטנה, הנודפת ריח רע.

נערה צעירה, כבת שלש-עשרה שנה, עמדה בחדר והתעסקה בכביסה. היא הסתכלה בעיני-תמיה אל "האדון" הבא אל הבית הדור בלבושו.

– הבביתו מר דוד סוחולסקי? – שאל את הנערה.

– כן...

– הראיני נא את המעון.

הנערה שפשה את ידיה, פתחה דלת אחרת ונכנסה עם בירשטיין אל החדר השני.

אבא! – קראה הנערה יהודית בעמדה על הסף. – אבא! הנה אדון מבקש אותך...

בחדר הגדול, שהיה משמש, כנראה, לחדר-האוכל של בני-הבית ולחדר-העבודה של הבעל וגם לחדר-האורחים לעת-מצוא, – אצל שלחן-הכתיבה ישב סוחולסקי ופניו מפנים אל החלון. הוא ישב וכתב. לפניו על השלחן עמדה מנורה פשוטה ורובה מכוסה בגולת-נייר כחול, בכל החדר שררו דמדומי-אפלה.

בשמעו את קריאת בתו, הפנה סוחולסקי את ראשו להתבונן אל האיש הבא, אבל מפני האפלה לא יכול להכיר את בירשטיין. הוא הניח את עטו, קם ממושבו ויקרב אל הבא.

–יסלח נא כבודו, כי הפרעתיו מעבודתו בשעה מאוחרת...

– אדוני הרופא! – קרא בתמהון ובמשחת רצון בעל-הבית. – בבקשה... נעים לי לראות את כבודו... יסיר נא את אדרתו מעליו...

– רחל! – פנה אל עבר בתו, אשר עוד הוסיפה לעמוד על סף החדר והסתכלה בסקרנות אל האורח המוזר. – קחי נא, יקרתי, את האדרת של הרופא...

בירשטיין ישב על הכסא אצל השלחן, אשר עליו היו צבורים גליונות רבים, כתבי-יד, ספרים, עתונים וקונטרסים שונים,

– האמנם מוסיף כבודו לעבוד את עבודתו גם בלילה? – שאל בירשטיין.

סוחולסקי הרים את ראשו והביט רגעים שנים דומם אל פני-אורח.

– אין אני עובד את עבודתי הרגילה, עבודת רואה-חשבון, בשעה זאת... ביום אני משרת בבית-המסחר של ברוך חלפן, אבל בלילה... בלילה אני סופר... כותב מאמרים...

– בודאי כותב כבודו בלשון יהודית?

– בלשון יהודית?... יש לפעמים רחוקות שאני שולח איזה מאמר גם בלשון יהודית וגם בלשון רוסית, אבל בכלל אני כותב את מאמרי רק עברית...

– עברית? – שאל בירשטיין בתמיה. – אבל הלשון היהודית היא לשון כל המוני-העם שבארצנו... ועברית – אפשר רק איזה מלומדים מבינים את הלשון המתה הזאת... ולמי אתה עמל?...

– לא כן, אדוני בירשטיין! שגית במשפטך... הלשון העברית היא הלשון על כלל האומה... היא לא מתה ולא תמות כל הימים, אשר חי ישראל על פני-האדמה.

פני-סוחולסקי החורים כוסו אודם, בדברו ברגש את הדברים האחרונים.

– אבל, ידידי, הן כולם מדברים יהודית...

– הן גם כבודו יהודי נאמן, מיצר בצרת עמו, דורש טובתו והן לא ידבר יהודית, אלא רוסית...

– על זה ידאב לבי, כי אין אני מבין את השפה היהודית; ומתאמץ אני עתה להבין את הלשון הזאת... חפץ אני גם ללמדה היטב... אם גמרתי אומר לעבוד בין אחי, אם גמרתי אומר להוציא לפעולה גדולה את הגיגי ואת מחשבתי פה, במקומות מושביהם, – צריך אני לדעת את נפש העם, את מאוייו ואת שאיפותיו, – ורק הלשון של העם וספרותו יכולות להפיץ אור על צפונות סתרי-העם בעמקי-נפשו.

– אמת דבר כבודו!... אבל לא הלשון של המון-העם תורך דעה, לא הלשון של גלותנו, כי אם לשוננו הלאומית – לשון-עבר...

– אמור אמר כבודו, כי מתה הלשון הזאת! – הוסיף סוחולסקי ברגש ובהתלהבות אחרי שתקו רגעים שונים. – לא, אדוני!... חיה היא אתנו, ולכן עודם חיים וקימים גם אנחנו בני-ישראל... לשוננו – לשון-ישראל היא, לשון עמנו... בה נכתבה התורה, בה הטיפו את לקחם נביאינו וחוזינו, בה פלפלו ולמדו חכמינו הגדולים ומאורינו את חכמתם ואת תורתם, שהיא לנו לאור עד היום הזה, ובה – חיים גם אנו... בשפה הזאת הגו גדולינו, גאונינו, פילוסופינו, סופרינו, כל מושכי-שבט-סופרים, כל אלה, אשר יצרו את הספרות הגדולה והרחבה, ספרות ישראל מני אז היות ישראל לעם עד היום הזה, זה אלפי-שנים, מני הסופרים הראשונים של תורת משה, שנכתבו בשחרית ימי-ילדות העם, עד האחרון שבמשוררינו ושבסופרינו אשר בזמננו... היש לך אומה שאין לה ספרות לאומית? אי-אפשר הדבר! ומה היינו אנחנו, הפזורים והנדכאים, המדוכאים והנרמסים, לולא ספרותנו, תורתנו, לשוננו, לולא העברנו אותה, את הספרות, בין נחלי דם הרוגינו ובין מדורות-אש צרותינו ולולא נצרנו אותה מכל משמר ולולא הוספנו חיל בהתפתחותה ובהתגברותה...

– לשון יהודית!... הוסיף סוחולסקי לדבר אחרי דומיה קצרה. – והאם כל האשכנזים או כל הצרפתים מדברים בלשון ספרותם? והאם הלשון הצחה והבהירה של טורגיניב או של טולסטוי – היא גם לשון כל הרוסים, כל המון העם הזה?

– אמנם כנים דבריו, – אמר בירשטיין, – אבל אינו דומה המשל לנמשל, האכר הרוסי אמנם מגמגם בלשונו ואינו יכול להביע את רגשותיו ואת מחשבותיו בלשון צחה ונקיה, – אבל שרש אחד הוא גם ללשון טורגיניב וגם ללשון האכר הפשוט, ויש שהסופר הולך ומבקש לו בטויים חדשים, ניבים נעימים, מלים חדשות מכל אשר חרש האכר באיזו פנה חשכה, והיה הבטוי הזה למלה ספרותית להעשיר את הלשון. אולם היהודית והעברית – הן שתי לשונות שונות הנה, זרות אשה אל אחותה, רחוקות האחת מן השניה, כרחוק... הלשון האנגלית מלשון היאפונים.

– המרחק אמנם, לא רב הוא כאשר המשיל כבודו, אבל מרחק גדול ועצום יש... שורש האחת מן הלשון האשכנזית, והשניה – מוצאה מלשון קדם, לשון כל בני-עבר... אבל הלשון העברית נתנה את חותמה על הלשון היהודית... האחרונה לקחה הרבה מלים, הרבה בטויים, הרבה מאמרים שלמים, חדודים, בדיחות, משלים ומליצות מן העברית ותחייה ותייפיה... מן המעין של הספרות העברית לקחה היהודית את תפארתה ואת רעננותה, והיהודים, אשר התרחקו מן המקור הזה, מן מעין-החיים הזה, ועודם מוסיפים לדבר יהודית, – הכניסו אל שפתם הרבה מלים רוסיות במדינתנו – או מלים אנגליות בלונדון ובניו-יורק. ואי-אפשר להביע בלשון זו רעיונות נשגבים, מחשבות גדולות, רגשות דקים, מאמרים של דברי-חכמה ומדע – בלי הכניס אליה מלים זרות מרובות אנגליות, אשכנזיות או רוסיות... לא כן הלשון העברית!... היא הצטמצמה שנות מאות רבות בחוג צר וקטן של הפוסקים ושל הפלפול התורני, של הדעות הדתיות עם סניפיהם השונים. אבל רק הוצאה מחוגה הצר – והנה צעדה צעדי-ענק קדימה; ובא הסופר בעל הכשרון ועשה בה נפלאות; הוא מוצא מלים וניבים, בטויים והברות המבטאים את כל הרגשות של נימי-הנפש הדקים שבדקים; הוא דולה מתהום הים של ספרותנו פנינים יקרות, שלל צבעים יפים ובהירים, קרני זיו וזהר – ועושה בהם מטעמים לפי רוחו: המליץ במליצתו, הבדחן בחדודיו, הלץ בליצנותו, והסופר הרציני במאמרי-מדע ובפילוסופיה... כן, רופא נכבד, – אם תחפוץ להבין ולדעת את נפש העם, – תמצאנה רק בספרותו, ספרות של אלפי שנות חיינו, חיי לאום מיוחד באפיו המקורי, בתכונתו המיוחדת...

צחוק קל רחף על שפתי בירשטיין, סוחולסקי הביט עליו בתמהון.

– לפני שבועות אחדים, – אמר בירשטיין, – הייתי אצל הרב שבעירכם... דברנו גם-כן על-דבר הבנת תכונת-העם, רוחו ונפשו... הוא גזר אומר, כי רק בתורה ואך בתורה אפשר למצוא את רוחו של העם, לכן צריכים אנו כולנו ללמוד את התורה, למען הבין את רוחו של העם ושאיפותיו מני-קדם...

– לא, לא, אדוני! – הפסיקהו סוחולסקי. – אני והרב דוברים בלשון אחת, דברי-שנינו מרעיון אחד מפכים... רק את אשר אני קורא ספרות – הוא קורא תורה... אבל האם ספרותנו אינה תורתנו? את אשר הטיף ישעיהו או ירמיהו – ספרות היא או תורה?... לספורי דברי ימינו – תורה יקרא הרב, ואני אומר, כי, למשל, הספור של תולדות יוסף, שנאת אחיו אליו, מכירתו למצרים, התודעותו לאחיו, אשר התנכר בתחלה אליהם – כל זה הוא ספור ביליטריסטי מאיזה מספר קדמון, שלקח לו לגבורי-ספורו אנשים היסטוריים. האם יפחת או יגדל ערך ספרותנו, אם נאמר, כי ברוח-הקדש נכתבו הדברים האלה, או אם נחליט דבר, כי נערכו בידי סופר בעל כשרון מצוין, אשר רוח אלהים – גדול ונעלה – לבשו?

XX.

סוחולסקי נשתתק, וגם בירשטיין לא הפריע את הדומיה. הצללים, אשר כסו את כל החדר, נפזרו מפני אור הירח, אשר הבקיע דרך החלון, ונגהו, העובר ונוקב את הכפור והקרח, אשר על הזכוכיות, הזהיר פנה חשכה אחת.

הדממה הופרעה מקול הזמר, קול לחש וחלש, היוצא מן החדר הסמוך, קול נוגה ועגום של האם, המישנת את ילדה:

נוּמָה, יַלְדִי נוּמָה...
שְׁקֵדִים, תְּמָרִים וְכָל מְגָדִים –
דִּבְרֵי-תוֹרָה מֵהֶם נֶחֱמָדִים
נוּמָה, יַקִּירִי, נוּמָה...

בירשטיין הקשיב רב קשב לדברי השירה הפשוטה, אחרי-כן הקריב את כסאו אל מושב סוחולסקי והוסיף לדבר:

– נזכרתי, ידידי, במעשה אחר, שעשה עלי בימי-ילדותי רושם גדול... רק צריך אני להקדים לפניך הקדמה קצרה... אבי-אבי היה אחד מחשובי-עיר קובנה, איש עשיר וסוחר נודע...

– כן... שמעתי על אודות משפחת כבודו... שמה נודע גם בעירנו.

– האומנם?... ואני לא ידעתי... ובכן – אבי זקני היה איש משכיל, ממשכילי-הדור העבר... הוא ידע היטב גם את הלשון העברית, כאשר אמר עליו אבי, וגם את השפה האשכנזית...

– אם לא אשגה, אדוני, – הפסיקהו סוחולסקי, – מדבר גם כבודו צחות בלשון זאת?

– כן... אמי היא ילידת העיר ליבוי... היא אינה מדברת כהוגן גם עתה רוסית... והורי חפצו, כי אדע לשון אשכנז, לכן היתה אמי מדברת אתי בלשון זו...

– אם כן, – הלא לשון-האם שלו אינה לשון רוסית, כי אם אשכנזית? – שאל סוחולסקי, וצחוק רחף על שפתותיו.

גם בירשטיין צחק.

– כן... מבין אני... אם כן – הלשון יכולה להשתנות, והאיש בן-האומה לא ישתנה...

– אמת, רופא נכבד! זאת היא המסקנה האחת שחפצתי להוציא מפיו... אבל יסלח נא... הפסקתי את דבריו... אנא יוסיף נא לספר...

– כאשר היה אבי זקני בא מדי שנה בשנה לזיראון להתראות אתנו, היה אוהב לשוחח על אנשי הדור ההוא ולספר מכל המלחמות שנלחמו בימיהם עם אנשי בני דורם ומכל ההרפתקאות שעברו עליהם... הוא היה מכיר רבים מגדולי-אנשי-הדור ההוא והיה מספר על אודותם ספורים מעניינים... בפרט היה מספר לנו על אודות הסופר העברי הגדול, אברהם מאפו, שהיה אוהב ורע לאבי-זקני, אף כי זה היה בעת ההיא צעיר לימים ומאפו כבר איש זקן... מפי אבי-זקני ידעתי, כי כתב האיש הזה ספורים מעניינים וחשובים מאד, כי ספוריו עשו רושם גדול על בני-דורו וכי שמו יצא לתהלה בקרב כל בני-היהודים...

– פעם, – היה אוהב זקני לספר, – פעם עלה לתורה בבית-הכנסת גם אברהם מאפו וגם אבי-זקני...

– במחילה... אשאלהו נא, הרגיל היה גם כבודו לבוא לבית-הכנסת?

– רק בילדותי... בעודני נער קטן... בימים ההם בנו אז בעיר מולדתי בית-תפלה חדש, היכל גדול ומפואר... אבי זקני נדב לבנין ההוא נדבה גדולה... וגם הורי באים לבית-הכנסת... רק ביום הכפורים... אבי – רק לשעה קטנה, אולם אמי היתה נשארת שמה כמעט כל היום... אז למדתי לדעת את הצירימוניות השונות הנהוגות בבית-הכנסת..

– ובכן – מאפו אחז בספר התורה, וזקני היה צריך לשום על ספר-התורה את המעיל... אז אמר לו הסופר הנודע ההוא: "הערר בירשטיין! בינדע די תורה, בינדע זי שטארק!...".

– אבי-זקני היה מלא רצון מהבדיחה הזאת. בתחלה לא ירדתי לסוף דעתי של האיש הזה. אחרי-כן הבינותי, כי חפץ הוא להגיד, כי צריכים המה המשכילים שבדור לאסור את התורה, יען חפצו לצאת מן החוג הצר של הדעות ושל המנהגים, שבהם חיו אנשי-זמנם... והנה ראו! עכשיו, בזמננו, אתם, תלמידי המשכילים הללו, שבים אל החוג ההוא, אתם שבים להרים על נס את השאיפות ההן, שנגדן נלחמו בכל עוז טובי-עמנו לפני שני-דורות...

– אין להתפלא, – אמר סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – על אשר יצאה בדיחה כזאת מפי אברהם מאפו, זה הסופר שהכה בעטו את החשוכים שבחרדים מן הדור ההוא... אבל, אדוני, הן מאפו הוא שכתב לנו עברית את הציורים הנפלאים – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון"... הוא חולל מהפכה בהלך מחשבותיו ובאידיאלינו... המשכילים – או אלה שחפצו להיות משכילים – קראו בהנאה רבה את ספוריו – ויאהבו את הלשון ואת המליצה ואת – ציון!... הוא חבב עלינו את קדמוניותינו, את החיים של אבותינו הקדמונים, חיי-לאום בארצם... הוא צייר לנו בתמונות בהירות מליציות את מראה המלחמות, אשר נלחמו טובי-העם בעד ארצם, בעד חרותם, בעד דעותיהם הנשגבות, בעד תורתם... הגבורים הטובים שבספוריו – המה האנשים הנוהים אחרי הנביא ישעיהו ואחרי מוסר לקחו; אלה האנשים, אשר היו מסורים בכל נפשם לעקרי-תורתנו... מאפו, כמו המשכילים הנודעים האחרים, דרשו בכל עוז נפשם, כי יצאו היהודים בני-ארצם מחוג דעותיהם הצר, כי יהנו ככל בני-האדם "מאור-ההשכלה", – אבל אדיר חפצם היה, כי ישארו בנים נאמנים לעמם, ללשונם, לספרותם... המה האמינו, כי הדור הבא יגדיל וירחיב את הספרות, כי הלשון הלאומית תהיה שגורה בפיות כל בני-עמנו... זה היה האידיאל המרומם, אשר אליו נשאו את נפשם... וזאת היא פעולתם הגדולה, וזאת היא השפעתם הנמרצה... ורק מן המקור הזה נוכל גם אנו לשאוב מים חיים, נוכל לחדש את כחות עמנו...

– ובכל זאת, יקיר, הלא העובדה קיימת שהרוב הגדול של אוכלוסי-עמנו אינם יודעים את הלשון, ולכן אינם מביעים את הגותם, את שאיפותיהם, את תקוותיהם בשפה הזאת... המוני-העם אינם יכולים לשפך את רוחם בעברית בגבור עליהם צרותיהם ומצוקותיהם...

– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית... ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית... ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!... איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!... רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות... וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת... הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים... ואובדים לעמם... זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו... בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם... ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית...

– אבל, ידידי, הן הספרות לחוד, והדת לחוד... נגד הדת המנהגים הנושנים נלחמו אלה המשכילים, אשר אליהם נחשבו אבי-זקני, מאפו וכל אנשי-הדור ההוא...

– אי-אפשר לנו להפריד בין החיים הדתים של העם ובין ההתפתחות של הספרות, או – יותר נכון להגיד: בין הדת ובין כל סכומי-הקולטורה שלנו... במה נפלה דתנו מכל הדתות האחרות? דת אחרת נראה לפנינו... במצב סטאטי, במצב עומד... אין היא יכולה להתפתח... למשל, דת הקאתולים... האם נראים אי-אלה סמנים של שנויים ושל התפתחות בה? התנועה הגדולה של הריפורמאציוה אינה תולדת-ההתפתחות של הדת ההיא, כי אם תולדת-המחאה של האי-סדרים בדת הקאתולית... וממנה יצאה דת אחרת... וגם היא נשארה קפואה, במצב סטאטי, כמו שיצאה ממחשבת לותר... לא כן דת-ישראל!... היא נמצאת תמיד במצב דינאמי... במצב של תנועה תדירית, של התפתחות ושל השתנות, במצב של אבולוציה לאטית... הדעות הדתיות, המושגים האלהיים של עמנו בימי-שחרותו, שונים מאד מאלה, אשר אנו מוצאים בימי-ישעיהו או ירמיהו; וגם אלה משתנים ומקבלים צורה אחרת בימי-עזרא... שנים עוברות וחולפות, תמורות שונות מתהוות בחיי-העם, בחיים המדיניים והכלכליים, – וגם מושגי-דתו וגם מנהגי-עבודת-אלהים משתנים מן הקצה אל הקצה ומקבלים צורות אחרות... וכן אנו רואים את ההשתנות ההיא, לטוב או לרע, בתקופות שונות של דברי-ימי-עמנו: בתקופת התלמוד, בימי-הגאונים, בשנות הבינים – ועד היום הזה... עוברות וחולפות תקופות של פילוסופיה דתית, תקופה של קבלה ומסתורין, תקופה של חסידים, תקופה של ראציונליות... הדת משתנית יחד עם כל שנויי-חיי-העם, תמיד היא במצב דינאמי, – אבל האם קבלנו עלינו דת אחרת? לא ולא!... תורת-משה היא יסוד דתנו, דברי-הנביאים המה עמודי-קיומנו, למוד התלמוד, פרושי-הגאונים, באורי-הפוסקים ושאלות ותשובות של הרבנים – המה טעמי-התורה, מלואים לדתנו, שנוכל לקבלם או לא לקבלם... ובה בעת מתפתחת גם ספרותנו ומשתנית... במשך שנות מאות רבות היא שלובה ואחוזה רק בדת... ולעתים היא מקבלת צורות חדשות לפי רוח הזמן ולפי שאיפת-העם... ובכל הזמנים האלה גם הלשון מתפתחת ומשתנית – לטוב או לרע... זהו – סוד חדת קיומו של עמנו!...

– ועוד יתבונן, אדוני, – הוסיף סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – כי במקומות השונים, בארצות הנאורות אחרי האימאנסיפאציה, כאשר עזבו בני-עמנו שם את הדרך העולמית והנצחית ההיא, – המה הולכים וכלים ואובדים שמה... יכולות היו קהלות אחדות להשאר אדוקות לכל מנהגי-אבותיהם, – אבל לא יכלו לעמוד בפני הטמיעה, יען הלמוד, העיון, נפסק לגמרי, וידיעת הלשון העברית נפסקה... יכולות קהלות אחרות לשנות מנהגים רבים ולהתאים את עבודת-אלהים למושגיהם החדשים, – אבל לא יכלו גם הם לסכור את זרם ההתבוללות, יען כי נפסק המעין הטהור, מקור מים חיים – ידיעת התורה והלשון...

– וזאת היא רעה חולה, – הוסיף סוחולסקי באנחה ויוריד את ראשו, – זאת היא צרתנו היותר איומה, מכתנו היותר נוראה, כי זנחו אחינו בארצות הנאורות הללו את שפת אבותינו, את ספרותנו... האבות זנחו את מקור חיינו, – והדור הבא הולך ומתרחק מאד מאד... והמחזה הזה נשנה גם בארצנו... לכן מחויבים אנו לעמוד בפרץ, להטיף להעם, השכם ודבר, לבאר ולהבינו דעה, כי ההתרחקות הזאת תביאנו לשאול תחתיה... אם נזנח את שפתנו, את ספרותנו, את תורתנו, אז הלא רק כצוענים נהיה בין העמים, מושפלים עד הארץ... לא העניות החמרית מפחדת אותנו, לא שלילת איזו זכיות, – אלא שלילת-מקור הויתנו, אפיסת כחנו הרוחני: זה הוא הדבר היותר מר והיותר רע במצבנו הנוכחי...

– לאשרנו כבר מתחרטים הטובים שבבני-עמנו גם בארצנו וגם בארצות-המערב, מתחרטים על דרכי אבותיהם לפני דורות שנים-שלשה, – ושבו לשפתם ולספרותם ושמוה בפיות בניהם... והרעיון הגדול אשר יעודדם לתחיה, אשר יחזקם ויחדש את כחותיהם הטמונים והצפונים של אחינו היושבים בכל הארצות ובכל המדינות, – הוא הרעיון הנשגב של תחית לאומנו בארץ אבותינו... ורק אז ישובו אל עמם כל הבנים הנדחים... יען אין אומתנו הפזורה יכולה להלחם בעד קיומה, אם אין רעיון נעלה אחד, יחיד ומיוחד, המאחד את כל אישי-האומה – מן חוטב-העצים ועד היושב בשער המלך...

– ועוד יבטח כבודו, כי בזה אפשר להציל את העם מתבוסתו זאת?

– בטוח אני?... אני מאמין! – קרא סוחולסקי בקול התרגשות. – אני מאמין, כי ישראל לא יאבד ולא יספה לעולם!... אני מאמין, כי הכחות הרעננים והפוריים של עמנו לא ידלו ולא יאספו!... כחות נסתרים חבויים בעמקי-העם הגדול והאומלל הזה... כשרונות עצומים, זרמי-מים חיים מפכים ממעינות העם הזה... זרמים רבים ושונים יוצאים והולכים, רוחות שונות מנשבות ומתדפקות בכל חללו של מושבנו, – וזה לנו האות, כי חי חי העם, כי מבקש הוא לו נתיבות חדשות, כי מתאמץ הוא לצאת למרחב... והוא ימצא לו את דרכו הנאמנה!...

סוחולסקי עמד מדבר, גם הוא וגם בירשטיין התעמקו במחשבותיהם. האפלה גברה בחדר, זהרורי-הירח לא חדרו עוד אל החדר... דממה שררה רגעים אחדים... פתאום הופרע הדממה: הילד התעורר שוב משנתו, והאם שבה לישנו בזמרתה... מן החדר הסמוך נשמע קול חלש, שירת-הערש...

נוּמָה יַלְדִי, נוּמָה...
תוֹרָה יִלְמַד בְּנִי לָרוֹב
וַיִהְיֶה יְהוּדִי נֶאֱמָן וָטוֹב...
וּמִמָרוֹם כּוֹכָב זָךְ
בְּעַד הַחַלוֹן רוֹמֵז לָךְ...
נוּמָה, יַלְדִי, נוּמָה...

XXI.

בכליון עינים חכה בירשטיין לתשובת השרים שבעיר-הבירה, לקבלת ההרשאה ליסוד אגודה למלוה, שעלה במחשבתו. הוא כתב מכתבים לגרונין ובקש אותו להשתדל במקום גבוהים, לדבר עם שתדלני-ישראל, עם ראשי-הקהלה ולפעול לטובת הגשמת מחשבתו בזמן הקרוב.

גרונין מצא את מחשבת בירשטיין ראויה ורצויה, שלח אליו מכתבים מלאי תהלות ובדיחות, הלל את פועל חברו והבטיחהו, כי לא "ינום ולא יישן", עד אשר יוציא לפעולה את דבר הרשיון.

ובעת ההיא היו אספות בבית-חלפן; שמה התאספו בעלי-בתים אחדים מנשואי-העיר וכל אלה, אשר בעסקיהם היו נכנעים אל הגביר הזה או נזקקים לעסקיו; שמה דברו ועיינו בדבר האגודה העתידה להוסד בעירם; התיעצו ובקשו אמצעים שונים, איך להפריע את מחשבת הרופא. בתחלה חשבו, כי הפקיד הראשי יעמוד לימינם, כי הוא יחוה את דעתו לפני הפקידות הראשית לבל תנתן ההרשאה; אבל לחלפן נודע, כי השר הזה קבל בסבר פנים יפות את הרופא בביתו, כי הוא תקן את התקנות, וגם שלח את חות-דעתו בכתב "למקום גבוה", כי הענין הזה נחוץ וטוב לאנשי-העיר וכי רבה התועלת, אשר תביא האגודה לכל בעלי-המלאכה ולכל התושבים האחרים – גם ליהודים וגם לנוצרים.

אמרו לסכסך את החברים, אשר נתנו ידם לאגודה, איש ברעהו ולשפוך לעג על "חלומותיהם" אלה של האנשים "המשכילים", אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני-עסקים; אבל גם דבריהם אלה לא הועילו, יען ההמון האמין ב"רופאים". וגם בירשטיין וסוחולסקי התאמצו להסביר ליושבי-העיר את התועלת, אשר תצא להם מכל פעולות של התאחדות באגודות לעניני-עבודה.

הימים ההם קבל סוחולסקי פתאום פטורין מעסקי-חלפן, אשר נתן ידו לבירשטיין והיה בעצה אחת עם הרופא. בירשטיין הבטיח לו, כי ימסרו המנהלים הבאים של האגודה לו את משרת מנהל-החשבונות, יען הוא בקי בעניני-מסחר ונהירים לו המעמדים השונים של כל יושבי-העיר. –

עברו ירחים שנים... ביום אחד יצא הקול בעיר, כי נתקבלה ההרשאה וכי בקרוב יפתח "הבאנק" שלהם. ואמנם במהרה החלה העבודה, מצאו דירה נאה, העמידו שמה ארגזים וספסלים ושולחנות גבוהים, ערכו ספרי-חשבונות, וגם הקציעו חדר מיוחד לסור ועד המנהלים, ושם, באמצע החדר, עמד שלחן גדול מכוסה מפה ירוקה וסביבו כסאות לשבת, ועל הקיר, במקום מכובד, היתה תלויה תמונת-הקיסר. הכל היה ערוך בסדר יפה ונכון. בירשטיין הכניס לקופת-האגודה אלפים רובל לפקדון; כל החברים מהרו והביאו בשלמות את מניותיהם. אז היתה אספת כל החברים, והמה בחרו מנהלים לאגודה, מבקרים ויועצים; סוחולסקי נתמנה לרואה-החשבונות ולמנהל עסקי-האגודה. אז ערכו משתה ביום התחלת העבודה של האגודה; בין הקרואים היו גם מישצארין וגם ברוך חלפן וגם כל ראשי-העיר הנוצרים והיהודים.

המלאכה החלה: בכל יום ויום היה בחדרי מעון האגודה המון שוקק; זה יוצא וזה נכנס, זה מביא כסף לפקדון וזה לוקח הלואה בערבון; ויש שבאים רק לשם סקרנות לאות, איך יעשה שם המעשה.

וגרונין לא חדל מלפעול גם בעיר-הבירה לטובת-האגודה אשר באושה. הוא הודיע לבירשטיין, כי השתדל לפני ראשי-ההנהגה של "החברה הגדולה" והמה נכונים לבא לעזרת המוסד החדש ולהכניס סכום הגון לפקדון, למען תוכל האגודה למלא את דרישות-חבריה בהלואות נחוצות להם. בירשטיין וסוחולסקי מהרו לכתוב הרצאה מפורטה ממצב הענינים באושה, פרשו, כמה סכומים נצרכים להטבת מצב האגודה ולהרחבת עבודתה הפוריה, וגם בארו באר היטב בכלל את גדל-ערך הענין של יסוד אגודות אלה בכל ערי תחום מושב היהודים.

ומה גדלה שמחתם, כאשר בקשתם נתקבלה ברצון, והאגודה קבלה את הסכום הדרוש! – הדבר הזה הרעיש את כל אנשי-העיר לא פחות, מאשר הרעישה אותם הידיעה הראשונה, כי הרופא אומר ליסד באושה אגודה למלוה. כל החברים היו שמחים; על כל פנים נראו עליצות והתלהבות; המה, העניים המדוכאים, שהיו חרדים לקול כל "גביר" ושהיו מפחדים, פן יחדל "הגביר" מהשפיע עליהם "שפעת ברכותיו", – המה הרימו את ראשם והתגדרו: ראו, גם אנו אנשים! גם לנו נותנים פקדונות! גם לנו באה הרוחה!...

אבל קמו אנשים אחרים, שהתמרמרו על מנהלי-האגודה ידברו בגנותם: יושבים שמה אנשים כהרופא או כסוחולסקי או כהנוצרי שימשיביץ... המה המנהלים את ענינינו, המה השליטים בכספנו ובקניננו – ומקמצים בהלואות!...

– נצרך היה לי, – מתאונן חנוני אחד, – מאתים רובל... החנות ריקה... נצרכת סחורה... והם באחת: יותר ממאה לא נתן...

– הנשמע מעשה עול כזה? – קורא שני. – חפצתי לקנות תבואה... כל בר-דעת יגיד, כי העת רצויה עכשיו לקניה זאת... אין ספק, כי יכלתי להתעשר... הלכתי ובקשתי הלואה נאותה... והם? הם נתנו לי אחרי הפצרות רבות – רק שלש מאות רובל... ומה אעשה בסכום מצער כזה? הם מוציאים ממש את הפרנסה מתחת ידי...

בא השלישי והוציא לעז, כי מועילים המנהלים מעל בכסף החברים... והביא ראיה: לקח הלואה... הגיע זמן הפרעון ושלם רק במקצת... שב ובקש עוד הלואה ואמרו לו: אין כסף!... השיב תשיב את ההלואה שלקחת, ואז יהיה לנו די כסף לתת גם לך וגם לחברך...

כן דברו ושוחחו בכל חוצות העיר, בבתי-הכנסת וגם במרחץ ובאספות שונות בשוקים וברחובות. חלפן ורעיו עוד הגדילו את המדורה, לעגו על כל הענין ונבאו כי בעוד ירחים אחדים נפול יפול כל המוסד הזה, ולכל החברים יאבד כספם.

ובכל זאת לא חדלו מלהתיעץ, במה יכולים להפיל את האגודה למשואות נצח. ובלילה אחד, כאשר נאספו אחדים מגדולי-העיר אל חלפן, בא גם בנו שמעון, הסוחר בהעיר הגדולה. הוא הביא אתו עצה מחוכמה, איך יכולים המה להקטין את ערך המוסד שיסד הרופא.

– צריכים אנו, – אמר חלפן-הבן, – ליסד פה מחלקה של באנק, רבים המה הבאנקים המבקשים להם מקומות מסחר, ששם יכולים יהיו להגדיל את מחזור-הלואותיהם. כבר דברתי עם אחד ממנהלי-הבאנק בעיר הגדולה, והוא הבטיח להשתדל לפני ראשי-המוסד בעיר-המלוכה, כי יבקשו הרשאה לפתוח פה מחלקה של הבאנק. –

העצה הזאת ישרה בעיני כולם, והשמחה היתה גדולה במעונו של חלפן, וגם עוד ענין אחד ניתן בלב האנשים להתעניין בו, בשנים האחרונות האלה החלה העיר להתגדל ולהתרחב, יען נמשכו אליה יהודים רבים מן הכפרים ומן המושבות, אשר חל אסור הישיבה עליהם. אחדים מהם פתחו סוגי-עסקים שונים חדשים. והידיעה הגיעה, כי כבר נתאשרה בממשלה התכנית החדשה לבנין מסלת-ברזל העולה מצפון עד אחת מערי פולין, והמסלה תעבור דרך אושה, וגם גשר גדול יבנה סמוך להעיר. אז תהיה התחנה סמוכה להעיר, ואז יגדלו פה גם עסקי-העצים, המובאים בנהר ברפסודות והנשלחים לפלכי-הדרום, אז יגדל פה ויפרח המסחר. כולם דברו והגו על הענינים החשובים האלה, על המסחר ועל הבאנק ועל עתידות העיר ועסקיה.

וגם אסתר כעסה מאד על בירשטיין, על אשר מנע רגלו מבא למעון-אביה, לכן היתה לשונאה של המוסד גם היא, כי על כן לא חפץ בקרבתה. וגם מאריה איזראילבנה הורין היתה אוינת את הרופא, יען לא היה מבאי-ביתה ולא בקר אפילו את "נשפיה", שהיתה עורכת במעונה פעם בשבוע, כאשר היו מתאספים כל חשובי-העיר ואציליה לצחוק בקלפים ולהנות מן המשתאות, שהיתה מכינה בעלת-הבית לאורחיה הכבודים. בכל מסבת-רעים היתה הגברת חורין שופכת את לעגה על הרופא הזה, אשר "אינו עוסק במלאכתו באמונה", כי אם מבלה את עתותיו בחברת איזה "קבצנים" מרודים ומטיף לפניהם דרשות בדבר "סדרים חדשים" וטינא היתה גם בלב בעלה על בירשטיין, יען מעולם לא היה מרבה לתת לחוליו סמי-מרפא "יקרים", ובכלל היו ה"רצפטים" מועטים.

אולם ככל אשר הוסיפו שתי הנשים האלה ללעוג על בירשטיין ולדבר תהפוכות על עלילותיו ומזמותיו, כן התאמצו להתקרב אליו, לראות את פניו, לבקשהו, כי יבוא לחברתן, ותמיד חפשו ובקשו להן אמתלאות לפגשהו בשעות של דמדומי-ערב, כאשר היו מטיילות ברחוב ובירשטיין הולך ושב ומבקר את חוליו. לפעמים היו באות אל ביתו בזמן שהיה מקבל את החולים, מתאוננות לפניו על איזו מחלה שתקפה אותן ומרבות אתו בשיחה.

אסתר ומאריה הורין היו חברות נאמנות והיו מוסרות אשה לרעותה את הגות לבן ואת סודותיהן, ואסתר לחשה פעם לרעותה החביבה, כי אמנם חולת-אהבה היא, כי לקח הרופא הזה את לבה, ונפשה תערוג עליו...

– אין אני מתפלאה, מחמדתי, לדבר הזה, כי לב עלמה ימשך אחרי איש יפה ומשכיל כמוהו...

פעם פגשה ברחוב את בירשטיין. הוא נתן לה שלום ודרש לשלום כל בני-ביתה, ושניהם הלכו לטייל ברחוב.

– לפני ימים אחדים, אמרה אסתר, – קבלתי מווארשה את הנוטין של המנגינות של שופין ושל ביטהובן, וזה לי שלשה ימים שלא חדלתי מנגן אותן... וגם עשיתי חיל רב...

– ינעם לי מאד לשמוע את הדבר הזה...

– כן, – הוסיפה בחן, – הלא כבודו היה הראשון, אשר הביע לי את חפצו לשמוע את המנגינות של הקומפוזיטורים הגאונים האלה... ואמרתי בלבי: אלמוד גם אני אותן כהוגן...

– האומנם?... ישמח לבי מאד, כי דברי עשו פרי...

– אם כן... כבודו יבא אלינו, – אמרה כמתחננת.

– נכון אני לבקש את ביתה ולשבת בחברתה... לו רק היתה לי עת פנויה...

– עת פנויה... לכל עבודות טפלות יש לכבודו זמן וחפץ – ולבא אלינו ולנגן על הפסנתר אין לו פנאי...

– אנא תסלח לי כבודה... בערב יום המחרת אתכבד להיות במעונה...

בשמחה הושיטה אסתר את ידה לבירשטיין ותאחז רגע ידו בחבה עצורה. ובביתה ספרה אסתר, כי פגש אותה בירשטיין ובקש ממנה סליחה ומחילה, על אשר לא בא בכל העת ההיא אל ביתה, טייל אתה כשעה והביע את חפצו לשמוע את נגינותיה הנפלאות, שהיא מנגנת בכשרון גדול על הפסנתר. בודאי יבא למחרת היום על ביתם.

ואמנם למחרתו בערב בא בירשטיין אל בית חלפן ומצא שם גם אורחים אחדים וגם את מאריה איזראליבנה וגם את בעלה. הוא דבר אתם על ענינים שונים, על סכסוכי-המדינות, על צרפת ועל אשכנז, ספר מעשיות אחדות שהרנינו את כל שומעיו, וכולם צחקו על התוליו ועל לעגו השנון בדברו על אודות מוסדים שונים ועל אנשים ידועים. הוא פזר חלקות גם לאסתר היפה-פיה וגם למאריה איזראיליבנה ודבר על לבן, כי טוב שתערכנה נשפי-מחולות מאשר הנה מעריכות משתאות עם צחוק-הקלפים, שמקומם נראה רק בערים הפרזות והמשעממות... וגם הוא נכון לקחת חלק בשמחתן זאת ויצא במחול עם נשים עדינות כמוהן.

שתיהן הסכימו לדבריו והתאוננו, כי רק הגברים אשמים בזה, כי שטופים המה בצחוק-הקלפים ולא ישימו לבם למאויי-הנשים.

הוא בקש את אסתר, כי תנגן לו איזה נגון טוב, והיא מהרה למלא את רצונו ונגנה אחת המנגינות הידועות בטעם נכון, אף כי לא היה בה אותו הרגש המיוחד והעמוק, אשר ירחש המנגן החובב את הזמרה והחודר אל עמקי פליאות קולותיה הנעימים. וגם הוא נאות לבקשת הנשים ונגן מנגינות אחדות.

גם חלפן הביע את שמחתו לראות בביתו את הרופא "הנכבד" ו"המהולל", דרש למעשי-האגודה, הלל את מעלליו החשובים לטובת אנשי-העיר, ספר לו, כי בזמן קרוב תפתח פה מחלקה של הבאנק הדרומי הנודע. אבל בירשטיין לא דרש ולא חקר לדעת את פרטי-המוסד הזה, שמע כלאחר-יד את דבריו על אודות העסקים של הבאנק ופרשת גדולתו.

מן העת ההיא דברו שתי הנשים והתלחשו בסודי-סודות על בירשטיין ועל הליכותיו. על נאומיו הנעימים ועל מנהגיו, אשר רוח "אצילית" מרחפת עליהם. אסתר הוסיפה תמיד לשוחח עם רעותה על האהבה בכלל ועל חבתה להרופא בפרט.

פעם בישבן יחדיו ב[...][1] אמרה לה מאריה איזראילבנה:

– ומה תאמרי עלי, ידידתי, אם אני אקרב אליך את לב הרופא?... התאהביני גם כאשר תהיי הגברת לבית-בירשטיין?...

פני-אסתר הלבינו מאד, וכל יצורי-גוה התחלחלו. היא חבקה את רעותה, נשקה אותה על מצחה ולא ענתה דבר.

ואמנם החליטה מרת הורין להוציא לפעולה את מחשבתה המוזרה הזאת. היא באה אל בירשטיין כפעם בפעם לדרוש בעצתו בדבר מחלתה למועד, כאשר כבר כלה בירשטיין לקבל את חוליו הבאים אל מעונו. היא נשארה יושבת בחדרו גם אחרי אשר נתן לה איזה סמי-תרופה, אף כי לא [מצא] בגופ[ה][2] שום מחלה. –

– הנני לשבת אתך כאורחה, – אמרה בחן מעושה: – אם רק לא תגרשני מחדרך...

– ינעם לי מאד לשבת בחברתך מרתי, – ענה בירשטיין בצחוק.

הוא קרא למשרתת וצוה עליה להביא להם כוסות-תה וממתקים. אחרי-כן פנה למרת הורין:

– אבקש ממך, מאריה איזראיליבנה, רשות לשבת בכסא הנדנדה שלי... כן מנהגי לשבת עליו, כאשר מבקש אני לי מנוחה אחרי עמל-היום.

– בבקשה ממך... איני חוששת לזה... נשב נא כרעים נאמנים ונשוחח על ענינים שונים... אף כי אתה בכבודך, אדוני הרופא, תבעט באחוָתנו ותתרחק ממנו, האינטליגנטים היחידים, הנמצאים בפנה נכחדה זאת...

– אני?... איני מתרחק מכל איש... משגה הוא אתך, גברתי הכבודה.

– אבל הן לא באת בכל ימי-החורף למסבת-רעים לא אלי ולא אל בית חלפן, מלבד הפעם האחרונה לפני שבוע.

– הגם חלפן במשכילים? – – שאל בירשטיין בצחוק.

מרת הורין נבוכה מעט.

– אמנם כן הוא... חלפן יהודי פשוט... וגם דבר רוסית אינו יודע נכונה... אבל סדרי ביתו ומנהגיו ככל אנשי-שלומינו האינטיליגינטים... ובפרט כי בביתו תמצא עלמה משכלת... הן בודאי מוצאת חן בעיניך, גבר צעיר, עלמה יפה-פיה, משכלת ומיטבת-נגן כאסתר.

בדברה את דבריה האחרונים שִׂקרה מרת הורין אל מול בירשטיין בקוקיטיריה, וצחוק-אירוניה נראה על שפתותיה. –

גם על פני בירשטיין הופיע צחוק-לעג. הוא הקריב את כסאו אל מקום האורחה.

– אנא, גברתי היקרה, בבקשה... טעמי נא מן הממתקים הללו...

– אם רופא גדול כמוך אומר, כי מותר לי לאכל ממתקים אלה, הריני ממהרת לעשות כמצוּוה עלי, – ענתה מרת הורין בצחוק ותשלח ידה לקחת מן הקערה המלאה – אפיות אחדות.

– אבל אני על דבר אסתר הגיתי, – הוסיפה הורין בשיטה אל פיה סופגנים אדומים מרהיבי-עין, – ואתה מסבב את הדבר הזה אל עבר הממתקים...

– יראתי, פן היו דבריך אלה מרים לחכך, עדינתי, לכן אמרתי לשים לפניך דבר מתוק...

– לץ אתה, רופאי היקר!...

– ואת מדברת ברצינות?

היא פקפקה מה לענות, אבל כרגע אמרה:

– כן... הלא היא מדברת צרפתית ויודעת לפרט על הפסנתר...

– וכזה מבטיחה היא לכל איש?...

– ואתה, וולאדימיר יוסיפוביץ, מפקפק בדבר הזה? אינך מאמין?

– בכלל איני איש-מאמין, ואני שופט רק לפי ראות עיני והלך-רוחי...

– הה! רואה אני, כי ספקן גדול אתה, וולאדימיר יוסיפוביץ... ואפילו בתכונות טובות של נשים צעירות תפקפק!... אבוי לגורלנו!... אומללות אנו...

– לא כל הנשים אומללות, – אמר בירשטיין ויצחק בקול עלז.

רצינותו הרגילית כאילו סרה ממנו ברגע זה. פניו שונו, ואפילו עיניו לא הפיקו את העצבת הנשקפת מהן תמיד.

מאריה איזראיליבנה לקחה את כסאה ותתקרב אל המקום, ששם ישב בירשטיין בכסא-הנדנדה. עיניה התקלחו באש-עגבנות. היא הניחה את ידה על כף בר-שיחתה ותאמר בקול לחש עצור:

– אפשר גם אני... אינני נמנה בין האומללות האלה...

– נוח לך, גבירתי, לחשוב כפי העולה על רוחך, – ענה בירשטיין וצחוק פרץ מפיו, אבל כרגע הוסיף:

– ובין כה וכה – והנה התה הצטנן... הממתקים מחכים לחכך... ואני מבולבל בדעתי, כאשר אין יכלתי לקבל כראוי פני אורחה כבודה ויקרה כמוך...

היא לקחה במבוכה את כוס-התה ובלעה שתים-שלש לגימות ותחזר את הכוס למקומה. פניה אדמו, ואגלי-זעה קטנים נראו על מצחה אצל שערותיה הסבוכות. ובירשטיין מוסיף לשבת במנוחה על כסא-הנדנדה, מנענע את הכסא ומביט אל מול האורחה בצחוק-אירוניה גלויה.

– רק לצון תחמוד לך תמיד, רופאי היקר, – אמרה הורין ושאפה רוח בכבדות. היא הוציאה מטפחת-משי קטנה מצקלונה ותרם את ידה להיטיב את שערותיה. –

XXII.

ברגע הזה נשמע קול מתלחשים בחדר הסמוך, ששם היו החולים מחכים לצאת הרופא. בירשטיין הטה הצדה לעבר השני את ראשו לדעת, מי ישאל אליו, ובו ברגע נשמעה דפיקה קלה בדלת החדר.

– יבא!... קרא בירשטיין בקול.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה דבורה. היא היתה עטופה במטפחתה הגדולה, ופתי-שלג כמו את אדרתה, ואדי-הכפור הנעים, אשר הביאה אתה, התרחבו והתנשאו בחדר החם. בידה אחזה חבילת-ספרים. –

בירשטיין התנשא בחפזון מן הכסא ויצעד צעדים שנים לקראת דבורה אבל היא בראותה אשה זרה יושבת בחדר, נבוכה מאד ותצעד אחרונית.

– אנא יסלח נא לי, אדוני הרופא... לא ידעתי, כי אוכל להפריעהו...

– אין את מפריעתני כלל, דבורה סולומונובנה.

הוא נתן לה שלום בהושיטו את ידו אליה בחבה גלויה.

– אשמח מאד לראותך, – הוסיף באחזו את ידה.

הוא כאילו שכח ברגע הזה את היושבת אתו ואת כל העולם... מבטו השתנה... הוא ראה לפניו רק את הפנים העדינים והחביבים, אשר אליהם ערגה נפשו בכל הימים האחרונים.

מרת הורין קמה ממושבה... היא הביטה בעינים מזרות בוז אל עבר דבורה; כתפותיה התנועעו, שפתותיה התעקמו, את קומתה הקטנה זקפה בגאוה ומהרה להוריד את הרעלה ממצנפתה היפה על פניה.

– אם כן... עתה אלך לי, – אמרה בפנותה אל בירשטיין, – וכאשר יעצת לי, רופא יקר, כן אעשה...

בירשטיין פנה לעבר מרת הורין.

– כן, כן... – גמגם. – שלום לך, מאריה איזראיליבנה. –

הוא נגש אל השלחן הקטן העומד אצל הדלת, לקח את המצלה וצלצל לאות להמשרתת.

– אל ידאג נא, אדוני הרופא, – אמרה מרת הורין בעקימת שפתים. – אני אמצא את הדרך... אבל גם בעמדה על סף הפתח, לא יכלה מהתאפק מרוגזה ותט פניה לעבר דבורה, העומדת עוד בתוך החדר, – ועיניה הפיקו משטמה ובוז להעלמה הלבושה בגדים פשוטים.

בירשטיין מהר לסגור את הדלת ונגש אל דבורה.

– אנא הסירי נא מעליך את אדרתך...

– אני רק לרגעים אחדים נכנסתי אל כבודו... אני הבאתי לו את הספרים שנתן על ידי... קראתים בשים לב... תודה רבה...

אבל בירשטיין לקח שנית את ידה ויפצר בה להשאר במעונו.

– הלא תשתי אתי כוס-תה?

ומבלי חכות למענה קרא למשרתת וצוה להביא כוסות-תה אחרות.

דבורה הסירה מעליה את אדרתה ואת מטפחתה וישבה על הכסא אצל השלחן.

– – עסקי-אגודתכם הולכים ומתפתחים, – אמרה דבורה בלקחה מיד המשרתת כוס-תה רותח. – כן אמר לי אבי, שהוא אחד מ"חסידיך" האדוקים, – הוסיפה בצחוק לעג קל. –

– ואת, דבורה סולומונובנה, עוד תוסיפי לפקפק בענין הזה על האגודה?

– איני מסופקת, כי דבר טוב רחש לב-כבודו... תועלת מרובה תצא בודאי מפעולות האגודה לרבים מיושבי-עירנו.

– שנית, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין בקול עצר מר, – ביסוד כל המפעל הזה מונח רעיון נעלה ונשגב, אשר ממנו תוצאות גדולות לא רק לאחדים מיושבי-אושה, אלא לכלל האומה הישראלית...

– מסופקת אני, אם זו היא הדרך המובילה את כל האנשים המדוכאים לאושר נצחי...

– אמנם, כן הוא הדבר במצב התפתחותו במדרגה הנוכחית, אבל כבר אמרתי לך, כי יסוד האגודה הזאת היא רק התחלה... התחלה ליסוד אגודות כאלה בכל מקום ומקום של מושב היהודים... ואחרי יסודן תחל פעולתן בכל מקום ומקום של מושב היהודים... ואחרי יסודן תחל פעולתן של אגודות להסתעיות, אגודות של בעלי-מלאכה לסוגיהם, של עובדים ועמלים למקצועותיהם... אגודות אלה בהתרכזן – תוציאנה את כלל-האומה מיון מצולת צרותינו ומצוקותינו...

דבורה הביטה אליו באיזו סקרנות ולא ענתה דבר.

– אבל להקים את מחשבתי הגדולה, אשר אני חושב, – הוסיף בירשטיין אחרי דומיה קצרה, – להגדיל ולהרחיב את הרעיון הזה, לתת לו מהלכים בכל שדרות עמנו בכל מושבותיהן – לדבר הזה נצרך לי עזרה רבה... לא עזרה חמרית, כמובן, אלא עזרה של אנשים, המסורים בכל לבם ונפשם לרעיון גדול ונשא... והעזרה הזאת יכולים לתת לי רק אתם, הצעירים... אתם, המתלהבים, הנתונים בכל לבבכם להרעיון הגדול, כי צריך עמנו להשתחרר מעולו האקונומי והמדיני... צריכים אנו להטיף... לבאר ולפרש לכל איש את נחיצות הדבר הזה, גדל-ערכו ואת עצמת-פעולתן של האגודות האלה לעתיד ואת ערך השפעתן על שנוי-סדרי-החיים של עמנו... צריכים אנו לסדר ולארגן את האגודות בערים שונות, צריכים אנו להפיץ קונטרסים, המדברים בענין הזה והמבארים את מהותו של הרעיון ואת איכותו החשובה...

הוא החשה רגע אחד, כאילו חכה למענה דבורה.

– אבל מדוע אתם עומדים מרחוק? – הוסיף בהתרגשות ובהתרגזות. – מדוע אינכם חפצים לבא אלי, לשמוע את הוכחותי ואת מסקנותי? ואם שגיתי הראוני את משוגתי. –

– אני כבר דברתי עם רבים מצעירנו, כאשר הבטחתיך... רבים מסכימים לבא אל מעונך, להתוכח... להתפלסף...

– האומנם? – קרא בירשטיין, ואותות שמחה ורצון נשקפו מבין עיניו, ולא חש את עוקץ הלעג הקל הנבלט במלה האחרונה.

– תודה רבה לך, דבורה סולומונובנה.

– איני צריכה לתודתך, וולאדימיר יוסיפוביץ, – ענתה דבורה, – מתעניינת אני ברעיון, אשר הבעת... מבקשת אני לאחד את כל כחותינו השונים... אפשר מן האחדות תצר תשועה להמוני-עמנו הנדכאים...

– כן... אמת דברת, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין ברגש ויקח יד דבורה.

היא ישבה נדהמה ונבהלה.

– כן, – הוסיף כרגע, – שאיפה אחת, מגמה אחת לך ולי... והמגמה הזאת מאחדת אותנו...

דבורה התרוממה ממקומה.

– האם כבר חפצה את ללכת?

– כן... עוד רבה עלי העבודה, – ענתה ותשפל את עיניה.

– הרשיני נא ללוותך עד ביתך...

שניהם יצאו החוצה. בירשטיין המשיך את שיחתו אתה. הוא דרש לדעת על אודות עבודתה הרגילה ועל התעניינותה בספרים שונים ובמדעים. היא השיבה לו, כי חשה כבר, כי השכלתה לקויה מאד... היא לא יכלה לקבל חנוך השכלי רצוי... צריכה היא למלא את החסרון הזה, ולכן מתמידה היא לאחר שבת בלילה וללמוד מדעים שונים, שמוצאה אותם נחוצים להשכלתה. –

– אם תרשיני, דבורה סולומונובנה, – נכון אני לעזרך בדבר הזה... נכון אני לתת לך שעורים בידיעת השפה האשכנזית או הצרפתית... נכון אני להקריא לפניך שעורים באיזה לקח של המדע ההוא, אשר בו תבחר...

– תודה רבה, וולאדימיר יוסיפוביץ. – אבל... חלילה לי משלול ממך את שעותיך, המוקדשות לעבודה תמידית רבה...

– לחנם תאמרי כדבר הזה... לי יביא הדבר הזה עונג רוחני גדול... ובפרט, כי אוכל למלא את תשוקתך למדע...

– אמנם כן הדבר: תשוקתי לידיעת שפה חיה וללמודי-מדעים שונים גדולה מאד... אפשר עוד תגדל על תשוקתי לעבוד באגודות שונות, – הוסיפה בצחוק.

הוא פרש לפניה את תכנית שעוריו לעתיד, ובצחוק אמר, כי לקץ תמלא גם תשוקתו הגדולה להיות "מורה". –

– אם שללו ממני את הזכות להיות פרופיסור בהאוניבירסיטה ולהקריא את שעורי לפני קהל שומעים-סטודינטים, – הרי אכין לו פה אודיטוריה קטנה, ואת תהיי "השומעת" האחת, המקשיבה לדברי למודי.

שניהם צחקו, ועליזים ושמחים נקרבו אל בית הורי-דבורה, בירשטיין לחץ בחזקה את ידה והבטיח, כי למחרתו בערב יחל לקרא לפני התלמידה היחידה של בית-התחכמוני באושה את שעוריו.

הוא שב למעונו. רגש יגון חדר אל לבו... עגמת-נפשו ועצבותו גברו ולא נתנו דמי לו... האם לשוא כל עמלו? האם רק מקסם כזב יחזה בדמיונותיו ובחלומותיו? האם לא ילעגו עליו חבריו ואנשי-בריתו שם, בעיר ההומיה, אשר להם שאיפות ענקיות ומגמות כבירות לטובת כל המדינות וכל הממלכות? האם לא יבוזו לו על חלומותיו ועל דבריו, על הגיונותיו ומחשבותיו לארגן ולסדר בהסתרות גדולה ענקית איזה עם מפורר ומפוזר, לאחד את כל השדרות השונות של העם הזה, אשר תהום עמוק רובץ ביניהן ואשר שונות מאד מגמותיהן, שאיפות-חייהן וכל אינטיריסיהן? איזה הוא הדגל, אשר אליו יתקבצו ויתאספו כל אישי-האומה הנפלאה הזאת, הפזורים בכל הארצות ובכל איי-הים? איזו היא המלה, איזה הוא הבטוי של רעיון אחד, יחיד והכל יכיל, שיכול להלהיב את לבות כל האנשים, השונים בדעותיהם, במטרותיהם ובהלך-רוחם? במה יכולים המה כולם להתלכד ולהתאחד, להרים את הנס הגדול והנפלא ולצאת כולם למלחמה אחת בעד חרותם, בעד כבודם, בעד קיומם?

וגם בשבתו בדד וגלמוד על כסאו בחדר עבודתו, שקוע במחשבותיו, התנשא עָל ברוח דמיונו וחזה על עתידות ישראל ועל קיומו בין הגוים ועל הרמתו משפלותו ומעבדותו; הוא חזה על מלחמתו, אשר אמר לערוך נגד כל בוזי-עם קדמון זה; הוא הגה בחזיונותיו על העבודה הגדולה והעצומה והקשה, אשר לפניו, למען הפיץ את רעיונותיו בין כל המוני-ישראל ולמען מצוא את התכנית היותר רצויה לההסתדרות של כל עם ישראל...

והנה עוברת לפניו תמונת דבורה... יפיה משך את לבו בחבלי קסם, עורר בקרבו רגשות, שלא ידע אותם עד היום... תאר פני דבורה נראה לפניו, עיניה השחורות, המפיקות יגון החבוי בסתרי-נפשה, הציצו בחזון דמיונו... אז יבא בקרבו החפץ האדיר להיות קרוב אליה; להתפלפל ולהתוכח אתה, לבקשה, כי תהיה לו בעזרו להפיק את זממו; אז יתלקח בקרבו החפץ הכביר להביע לפניה את כל הגות-רוחו, להציע לפניה את כל מחשבותיו, לפרש לה את כל ספקותיו ואת פקפוקיו הרבים, לשאול בעצתה – ולדרוש ממנה, כי תצא יחדיו אתו למלחמה, למלחמה קשה בעבור כבוד עמם הנשפל והנבזה...

XXIII.

בערב ההוא, במוצאי-שבת, ישב בירשטיין ושחח עם סוחולסקי; גם חיים קלאטץ ושלמה האורג היו בחדרו, אלה האנשים נהיו בעת האחרונה למקורביו, ל"חסידיו", כמו שקראה אותם דבורה. המשרתת הביאה להם כוסות-תה, המנוחה שררה על כל פני המסובים, מלבד בירשטיין שהיה נרגש: הוא קבל בבקר פתקה קטנה מדבורה ובה כתוב:

"אדוני הרופא! בערב יבאו אל כבודו צעירים אחדים לדבר אתו על אודות שאלת-האגודות. נקוה, כי למועד הזה נמצא את כבודו בביתו. גם אני אבוא. בכבוד רב – דבורה וויביר". –

המשרתת נכנסה ואמרה, כי אנשים אחדים באו ומבקשים לראות את פני האדון. הוא קם בחפזון ממקומו, פתח את הדלת, – והנה לפניו ששה אנשים צעירים.

– בבקשה מכם, סורו נא אלי אל החדר הזה... שמח אני לראותכם במעוני...

כולם נכנסו אל החדר השני. הוא הושיט את ידו לדבורה, כי רק אותה ידע מכל הבאים, ולחץ את ידה ברגשי-תודה.

– אבקשך, דבורה סולומונובנה, להציגני לפני אורחי הנכבדים. –

– אדוני! – פנתה דבורה אל חבריה, העומדים עוד במבוכה בכנופיה אחת: – אדוני! קראו בעצמכם איש-איש את שמו לפני הרופא.

– בוריס קלאטץ, בן חיים קלאטץ, היושב פה לפניך. – אמר צעיר אחד, לבוש בגדי-פועל, בצחוק קל. –

אחריו נתנו את ידם להרופא גם האחרים, ואיש איש קרא את שמו. בירשטיין בקש אותם לשבת וצוהל המשרתת להביא לכולם כוסות-תה ואפיות שונות...

– בודאי יחפץ כבוד הרופא... החל בוריס קלאטץ.

– ראשית-כל, – הפסיקהו בירשטיין בשחוק, – ראשית-כל בקשתי, כי אקרא בפיכם פשוט וולאדימיר יוסיפוביץ או... בלשונכם – חברנו בירשטיין.

כולם צחקו.

– כן יהיה! – אמר בוריס. – בודאי יחפוץ וולאדימיר יוסיפוביץ לדעת, מי המה אורחיו, אשר באו להפריע את המנוחה ואת האידיליה שמצאנו במעונו, לכן אגיד בתחלה פרשת חיי כל אחד.

– טוב דברת! – ענהו בירשטיין.

– את העלמה וויביר אתה מכיר... היא אורגת... עובדת תמיד את מלאכתה וגם מתלמדת... אני, אף כי אבי חיט, פועל אני בבורסקי, אשר להגביר קליינמאן; האיש הקטן, היושב למולי, זה הוא יעקב הורוויץ, ראש המדברים בחברתנו, נושא משרה בעסקי-היער של בן קצין העיר חלפן... זה – הוא משה פינסקר, סנדלר פשוט וחבר טוב... והעלם, אשר הסתתר שם בפנה, הוא זאריצקי הנגר, השתקן הגדול, אשר עלה על כולנו במסירותו לחברתנו... ואתה, חברי לייטר, הגיד נא בעצמך, מה מעשיך... הן באמנם גם אני לא אדע, אם גם פועל אתה או רק אגיטאטור, – הוסיף בוריס בצחוק רם.

האיש אשר אליו כונן בירשטיין מבטו, ישב על הכסא אצל דבורה. חבריו האחרים היו כולם לבושים בגדים פשוטים כפועלים, אבל הוא היה לבוש בגדי-הדר. בית-הצואר של כתנתו הלבנה כשלג והעניבה, המרוקמת כתמים ירוקים ואדומים, נראו מן החזיה האדומה; מעילו הקצר ומכנסיו עשויים מארג-צמר משובץ חוטים אדמדמים וכחולים. בידו אוחז הוא את כובעו משער-כבשים שחורה. פניו מלאים ועגולים; שערות זקנו ושפמו גלוחות הן למשעי; שרטוטי-פניו וברק עיניו האפורות מפיקים עוז ובטחון, עקשנות והתגדרות; עזות-פניו זאת משכה אליו את כל הקרובים אליו והכניעה לפניו את השומעים לדבריו.

בירשטיין ראה את מעוף-המבט, אשר שלח לייטר לעבר דבורה... היא הרימה ברגע זה את פניה אליו, כאלו חכתה למענהו, בשאל בוריס את שאלתו. אבל הוא לא ענה דבר, רק קמטי-מצחו התרחבו, ברק-זעם הבריקו עיניו, וכתפיו התנועעו ברגש של אי-רצון ותמיה. –

בירשטיין הפסיק את הדממה, אשר שררה לרגע אחד בחדר.

– אחלי, רבותי, לשמוע את דברי המעטים... אפשר, כי אתם תתנו צדק לפעלי ולמחשבתי... אפשר, כי גם תתנו ידכם להיות בצעה אחת אתי ולעזר לי בהעבודה הרבה, אשר לפנינו...

– את האמת אגיד, וולאדימיר יוסיפוביץ, – הפסיקהו הורוויץ בדבריו, – אין אנו רואים שום עבודה מעניינת במפעל, אשר החילות להתעסק בו... שמענו וידענו, כי אמור תאמר ליסד קופות של הלואה, כמו שיסדת באושה, גם בערים אחרות... אפשר, כי איזו טובה תצמח מזה לעסקי-החנונים הפעוטים או למעשי האומנים, אשר להם יש בתי-מלאכה... הקרידיט נחוץ להם... אבל עוד רחוק הדבר הזה מאיזה רעיון נשגב... והוא אינו יכול לעניין אותנו ואינו כדאי לטפול בו...

– בורגנות פשוטה! – אמר לייטר בקול עב ונמוך. – ריח של פילאנטרופיות נודף ממנה.

– שגיתם רבותי, שגיתם מאד... לא ירדתם לעמקי-הענין, אשר לפנינו... רחוק אני מאד מכל מעשה-נדיבות... יסוד כל רעיונותי הוא – ההסתעיות... ההסתעיות בכל סוגי-העבודה!... הסתכלותי במצב אחינו היהודים וחקירותי בו הראוני לדעת, כי רק ההתאחדות על יסודי-הקואופיראציות תוכל להוציא את עמנו מיון-הצרה, שהוא שקוע בו עד צוארו... העקר הגדול של מחשבתי הוא – לסכם את כל הכחות היחידים והבודדים המפוזרים בכל ערי-התחום, את כל הכחות הזעירים של כל פועלינו, של בעלי-המלאכה, של כל העמלים – לרצון כביר ואדיר אחד... אחד מחבריכם אמר, כי חפץ אני ליסד קופות של הלואות... כן, אמת הדבר... אבל זה הוא רק הנסיון הראשון והקטן... שערו נא, רבותי, כי בכל הערים, ששם נחתים יהודי-מדינתנו, בכל מקום ומקום, שמרובים שמה אוכלוסי-עמנו, תוסדנה אגודות כאלה. מלבד שכל אחת ואחת תבא לעזרת הדלים בכח והמדוכאים מאין-כסף לעבודתם הפרטית במקומותיהם, מלבד העזרה העצמית, שתביא כל אגודה יחידה, – אפשר לנו להגדיל את פעולתנו על ידי זה, שנאחד את כל האגודות, המפוזרות בכל ערי-הפלכים, לאגודה מרכזית אחת, לבאנק עממי יהודי גדול ונשא מאד... מי יהיו בעלי-האגודה? הלא הפועלים והעובדים, הלא העסוקים במלאכתם או במסחרם או בעבודתם!... מי יקבל את הריוח מעסקי-האגודות? הלא – כלל ישראל!... כל אחינו הפועלים הנאגדים והמתארגנים!... הן הריוח לא ילך לכיסם של הגבירים, של בעלי-ההון... אספת-החברים מאשרת את הקצבה, את ההכנסה ואת ההוצאה, והריוח הנשאר יוצא לדברים נחוצים לכל האומה: לבתי-ספר, לבתי-עקר-ספרים, קצבות לתלמידי חכמים השומעים לקח בבתי-המדרש, שכר לאינסטרוקטורים מומחים יודעי-דבר לאשורו, אשר יסעו ממקום למקום וילמדו את האומנים ואת בעלי-העבודות השונות לדעת היטב את דרכי המלאכה המודרנית ואת המיתודות החדשות... וגם הדבר הזה נחוץ לנו מאד, יען ידיעת העבודה עומדת במדרגה נמוכה בין האומנים שלנו... אבל גם הדבר הזה הוא רק ראשית פעולתנו, התחלת עבודתנו העתידה. אם רק יהיה לנו הבסיס הנאמן, אשר בלעדו אי-אפשר להגדיל שום פעולה עממית עצומה, הבסיס של מוסד-כספי. – אז נוכל ללכת הלאה בדרכנו זו: לאגד את בעלי-המלאכה במקומות שונים, ליסד קואופראציות מרובות בכל עיר ועיר, למשוך רשתות של אגודות אלה בכל מקום... וכל האגודות תתאחדנה לחברות מרכזיות גדולות: הנה תחלקנה את העבודה לפי דרישת המקום והזמן, הנה תמסרנה את החמר הנחוץ לבעלי-העבודה במחירים נמוכים, כי תקנינה אותו מן הסטונות, הנה גם תמכרנה את כל הסחורה הנעבדה – בכל השוקים הגדולים של ארצות שונות... הכח והעוז, אשר אותו ימשכו להם בעלי-ההון, יקבץ לכח אמיץ והיה כולו נתון לכל הפועלים הנאגדים והמאוחדים... לא להלחם נגד ההון מגמתי, כי אם להכריעהו ולשעבדו, למען ישרת כעבד נאמן ונרצע את כל העמלים, למען יהיה לאַמצה ענקית בידי כל הפועלים, למען נבסס באמצעותו את העבודה של האומנים ושל בעלי-המלאכה...

צחוק קל נשמע פתאום והפריע את שטף אמרות בירשטיין. הוא הביט במבוכה אל כל היושבים המקשיבים בעיון נמרץ לדבריו... כל עיני הנאספים נסבו אל עבר לייטר, כי מפיו פרץ הצחוק, וחכו לנאומו. הוא מהר לקום ממושבו בהתרגשות.

– סלח נא לי, אדוני הרופא, כי מבלי משים הפרעתי את רובי-תורותיך, אשר חטפת באזנינו. אבל בוודאי גם כבודך יודע, כי כל מה שדברת – כבר היה לעולמים וכבר – נתישן!...

– אגודות! – הוסיף לייטר בקול חזק; כל מליו יצאו תכופות, חדות וקשות. – חברות של שולצה-דיליטש, אגודות של רייפאייזן... האם תדמה בלבך, אדוני, כי ילדים קטנים אנו או אנשי-בער, שלא שמעו מכל הנעשה בעולם האקונומי? או לא קראנו ולא ידענו מכל הזרמים השונים בארצות, ששם התלקחה המלחמה בין הפועלים ובין בעלי-ההון? בורגנות משונה! רשתות של אגודות... קואופראציות של בעלי-מלאכה!... והאם צריך אני להבינך בינה, כי לא יחצו ימי-העבודה הביתית? או האם לא נדע, כי התעשיה הכבירה הולכת וכובשת לה את כל העבודה של בעלי-המלאכה הפעוטים ומשעבדת לה לעבדים את הפועלים? ואתה באת לארגן את הפועלים האלה ולהוציאם על-ידי האגודות וההסתעיות מעניותם!... האם תשבור בידיך הענוגות את כבלי-הברזל של חוקי-ההתפתחות האקונומית? לא!... לשוא תאמר למצוא בינינו חברים נאמנים לדעותיך הנפסדות...

בירשטיין הסתכל בסקרנות בדובר והקשיב בעיון לכל דבריו.

– לא עלה בלבי, – אמר בירשטיין בנחת, כאשר כלה לייטר לדבר וישב על מקומו, – לא דמיתי לבוא אתכם בויכוחים מדעיים על-דבר עתידות הפועלים, על שאלת מלחמת העמל וההון, או להתפלפל על-דבר ההתפתחות המצב הכלכלי הכללי של כל העמים בארצות נאורות... וגם עתה אין לבי לויכוחים אלה... בדברי על אודות התיסדות האגודות, היתה מגמה אחת לפני: לבוא לעזרת כלל-ישראל, למצוא תחבולה נאמנה להוציא את אומתנו משפלותה... והשפלות הזאת באה לנו מפני חולשתה של כל האומה... חולשתנו האקונומית היא סבת כל פורענותנו...

אמנם הכח החיוני העצום, שנטבע בעמקי נפשות כל אישי-לאומנו, התכונה המוצקה שלנו להסתגל לכל התנאים המשתנים והמתהוים בחיי-החברה, הנדידה לארצות אחרות, שעוד לא נכרתו שמה ענפי-המלאכה השונים ושעוד לא נסתתמו שמה מעינות-הפרנסה הפעוטה, – כל אלה אמנם יתנו לנו כח ועצמה להחזיק מעמד בין הגוים הרבים והעצומים האומרים לבעלנו ולכלותנו, אבל העניות, הבטלנות והקבצנות מתגברות בינינו, מוצצות את לשדנו ואת דמנו, מחלישות את גוף האומה ומעמידות חזקת סכנה כל חיי-העם...

אתה אומר, אדוני: כבר היה הדבר לעולמים!... והדבר הזה הוא יאמץ את הנחותי. הנה לפנינו, למשל, ארץ-אנגליה... המטיף הנכבד, אשר קרא הרבה וראה הרבה, יודע את גדל-פעולות האגודות וההסתדרות של הפועלים אשר בארץ התעשיה הכבירה הזאת; הוא יודע, כמובן, את הכח והעוז אשר לאגודות הנאחדות, את מעשיהן הכבירים, את השפעתן העצומה על כל מהלך הפוליטיקה של המדינה הנאורה הזאת... הנה לפנינו ארץ-הדנים הקטנה... היא התעשרה במסך שנות עשרים-שלשים ותעלה כפורחת רק הודות להתארגנותן של האגודות הנאחדות... ובאשכנז ובצרפת ובאיטליה הולכות ומתפתחות האגודות האלה, עושות חיל רב גם לטובת האכרים וגם לטובת הפועלים... ואפילו הסוציאליסטים הנאגדים מוכרחים היו להרכין את ראשם לפני הזרם הגדול הזה ולהתחשב בפעולותיהם ובדעותיהם עם התפתחות הקואופראציות השונות... אפשר יודעים רבותי את הפעולה הגדולה, אשר פעל זה האיש לוצאטי בארץ איטליה, את יסוד הבאנקים העממיים, את יסוד האגודות לצרכנים, את השפעתן ואת שאיפותיהן... אין בימים אלה ארץ נאורה בעולם האירופאי ובעולם אמריקאי, שאין שם התפתחות עצומה של אגודות שונות לטובת כל העמלים...

ואם נתבונן אל מצב אחינו פה, במדינתנו, הלא נראה בעליל, כי הדעות הסוציאליות, שמצאו להן מקום, למשל, באשכנז ושיש להן שם, בלי ספק, בסיס קים ונאמן בהתפתחות המצב האקונומי של המדינה ההיא, – הדעות הללו אין להם שום מקום, אין להם שום בסיס בתחום מושב-היהודים, אין להם שום יחס למצב המדיני והכלכלי של בני-היהודים... שם נאגדו הפועלים למפלגה עצומה, אבל במדינתנו אין מקום לעת-עתה למפלגה מדינית, ואם אפילו יתהוה מצב מדיני כזה, יהיו הפועלים הבודדים זקוקים למפלגה של כל הפועלים במדינה, והשפעתנו תהיה כאל וכאפס. שם התפתחה התעשיה הגדולה, אשר שעבדה המוני-הפועלים ושׂמה עליהם את עולם של בעלי-ההון, – אבל פה במקומותינו – הגידו נא לי, חברי, איה הגה הפאבריקאות ובתי-העבודה הגדולים או בתי-המסחר האדירים, המרכזים אליהם המוני-פועלים, שכירים ועובדים? האם נחכה, עד אשר יוסדו? ואם לא יוסדו?... האם צריכים אנו בכל-זאת לשבת ולחכות, עד אשר יקוים החק האקונומי, אשר הוצא על פי ההגיון מאותו החקרן הגדול? ואם נניח, כי גם פה יגבר חילים ההון, ותוסדנה פה פאבריקאות, – מי יוכל להבטיחכם, כי גם מאלה בתי-החרושת לא יגרשו היהודים, כמו שמגורשים המה מכל מוסדי-הכלכלה האחרים, כמה שהמה מגורשים מהיות תלמידי-חכמים, מהיות מורים, מהיות בעלי-דין או פקידים!

חברנו לייטר קורא: נפל תפול העבודה הביתית, ועל משואותיה תקום התעשיה הכבירה, הנוסדה על אשיות קאפיטאליות... אבל, רבותי, בל נשכח נא, כי כל מהפכה עצומה, המביאה שנויים רבים בחיי-כל עם והנותנות ברכה רבה להם, – היא מביאה לאוכלוסי-עמנו רק צרה ומכאוב, יען וביען שמצב כלכלתנו נוסד על אשיות רעועות ומקריות, יען וביען שכל המוני-היהודים נזונים רק מפסלתם של חיי-הכלכלה של האומות האחרות ואין להם מעמד קיים ונצב... ובכן הנעמוד מרחוק ונשתעשע ברעיונות ובהגיונות של חקרנים גדולים? האם גם הפעם נבוא אנחנו באחרונה לבקש ולחפש נתיבות ותחבולות להיטיב מצבנו, אחרי אשר כבר באה המהפכה? או נוסיף גם אז להתאונן על הגזרות החדשות הבאות ומכריתות אכל מפיות אלפי בני-ישראל? האם לא נתבונן לחוקי-עולם, המכריחים אותנו לשנות את מהלך-חיינו, את סדרי-פרנסתנו ולתת להם צורות חדשות?...

ואחת מן הצורות האמתיות והנכונות היא פעולת האגודות הנאחדות, המתפשטות בכל המדינות ובכל הארצות והתופסות כבר מקום גדול בחיי-האכרים וגם בחיי-הפועלים... ואין כל ספק, כי הזרם הזה ישטוף ויעבר את הגבול המפריד בין מדינתנו ובין הארצות הנאורות, אז תתפתחנה ותתפשטנה גם במדינתנו האגודות האלה בין כל אזרחי-הארץ... אז יבאו אוהבינו מעבר השמאלי מזה ושונאינו מעבר הימני מזה ויתאמצו לפנות דרך להאגודות האלה ולשימן בכל עיר ובכל כפר... אז תקום צרה לכל סוחרינו ולכל אומנינו, צרה, אשר כמוה לא נהיתה מן היום שהחלו בני-עמנו להאחז בפלכים שונים של מדינתנו... כי כל מה שתתגדלנה האגודות האלה, כל מה שתתרבנה ותוסיפנה לעבוד בשקידה עצומה החברות המשותפות וכל מה שפעולותיהן תפרצנה בין כל סוגי-החיים של העובדים, – כן יצרו צעדי רבים מאחינו וכן יפחתו אמצעי-הכלכלה והחבולות הפרנסה...

לכן אני אומר: תנו יד להסתעיות בעוד מועד! עזרו בכל כחכם להפיץ את הרעיון הזה בכל שדרות עמנו, בכל תפוצות בני-היהודים! יען צריכים אנו להקדים תרופה למכה זאת, שאמנם לא צרה היא, כי אם אחת מן התחבולות הטובות שהמציאה בינת-האדם להגדיל אשרם של אוכלוסי-העובדים, זהו אחד מן הצעדים הענקיים, שצעד בן-האדם במסלה, העולה למשגב אשרו והצלחתו...

ועוד לכם, רבותי, לדעת, כי מחזיקים אתם לשוא בשיטת הפרוליטאריון במושג האירופאי, לפי מושגן של הארצות הנאורות... האם פרולטאריים המה בני-היהודים במצבם הנוכחי? לא!... אביונים אתם כולכם!... נודדים... מדוכאים פה ומדוכאים בכל מקום, אל אשר יגרפם וישליכם הגורל המר, המטלטל אותם מארץ לארץ וממדינה למדינה זה אלפי שנים!... אתם חפצים ללכת בדרך סלולה כבר בידי-אחרים ואינכם רואים ואינם בוחנים, אם באמת תובילם המסלה הזאת אל מטרתכם או לא... אינכם יודעים ואינכם חפצים להבין, כי שונה מאד דרככם מדרך כל פועלי-הארצות האחרות, ושונה הוא מאד מצבכם ממצב כל העמלים בארצות נאורות, ואפילו ממצב הפועלים הנכרים, אשר במדינתנו...

XXIV.

רגעים אחדים שררה דומיה בכל החדר. הדברים, אשר דבר בירשטיין בחום לב ובהתרגשות עצומה, עשו רושם אדיר על כל הנאספים. וגם לייטר הוריד את ראשו והתעמק במחשבותיו בהשתעשע עם כובעו של שער-כבשים. דבורה זקפה את קומתה לראות היטב את הדובר, ועל פניה נראו אותו התפעלות גדולה. חיים קלאטץ פער פיו, צחוק של חדוה נראה על פניו המארכים, ועיניו הפיקו נצחון. סוחולסקי ישב על מקומו שקוע בשרעפיו ומדי פעם ופעם לקח את שערות זקנו, הביאן אל פיו ונשכן מרוב התרגשות.

את הדומיה הפריע הורוויץ. הוא קם ממקומו וקרא בקול גדול:

– מארקסיסטים אנחנו ובדרך כל המרקסיסטים נלך... מגמתנו הראשית – להביא את הכרת-המעמדות בקרב פועלינו... מגמתנו – לאגד את כל הפועלים מבני היהודים לאגודה סוציאלית אחת ולתת יד לכל האגודות הסוציאליות האינטירנאציונאליות... רק הדרך הזאת תובילנו לתשועה עולמית!... ועל הסוחרים, על כל בעלי-הבתים, על כל הבורגנים – ירוק נירק בכל תוקף ועוז!... הלאה הבורגנים – הן מאחינו, הן מהנכרים!... וכאשר יבוא היום הגדול והנורא, אז גם אנו נצא למלחמה נגד כל המון בעלי-ההון ונרדפם עד כלותם מן הארץ!... חלקנו בין כל מבקשי-חופש, ועד טיפת-דמנו האחרונה נלחם בעד כבודנו, כבוד כל הפועלים, עד אשרו של כל הפרוליטאריון!...

– אבל דא עקא, יקירי, – אמר בירשטיין במנוחה, – כי פועלים בין היהודים...

– אין פועלים? – קרא בתמהון בוריס קלאטץ. – דברי-שטות כאלה לא קויתי לשמוע מפיך, וולאדימיר יוסיפוביץ... שלח נא, אבל האמת נתנה להאמר...

– האמת נתנה להאמר, כי דברי אינם דברי-כסילות, – ענה בירשטיין בהתרגזות, – כי אם אמת מרה וקיימת... אין פועלים, יען אין תעשיה... יש לנו בעלי-מלאכה רבים... ישנם גם אורגים, כמו בעירכם, אבל מקומם לא ימצא בבית-החרושת הנוסד על אשיות קפיטאליות... אחרי מי אתם רודפים? נגד בעלי-ההון משלכם? ולהם אין פאבריקאות, אין מוסדים קפיטאליים עצומים, או אם יש ליחידי-סגולה, – אין להם שום מגע-ומשא אתכם, עם העובדים היהודים... נגד בעלי-ההון משלהם? אבל מה לכם ולהם? אתם אינכם עובדים להם, והמה אינם משעבדים אתכם...

הלא ידוע תדעו, כי בינינו ישנם שכירי-יום רבים, נושאי-סבל, משרתים, עוזרים בחנויות... וסוחרים, סוחרים לרוב כחול אשר על שפת הים הגדול... ועוד יתר מהמה יש לנו אנשים לרוב, הרודפים כל היום אחרי איזה פרנסה פעוטה, אחרי איזו פרנסה שתהיה, אחרי כל דבר סרסרות הנותן שכר פעוט להם רק לבל ימותו ברעב המה ובני-משפחתם... יש לנו לרבו אנשים, המטולטלים כמו בכף-הקלע, הנודדים והמושלכים מקצה ארץ אחת לקצה ארץ שניה... כולם מבקשים שכר – ואין... אין לנו, יקירי, פועלים במושג הרחב של שאלת הפועלים בארצות-התעשיה הכבירה, אין לנו מעמד בקרקעות, בנחלות, בפאבריקאות או באיזו תעשיה... ומלבד התגרנות, המדכאה את נפשנו, – אין לנו כלום!...

– כאשר ישתנה כל הסדר הכלכלי, כל המשטר המדיני, אז ישונה גם מצבנו, – אמר בקול נמוך משה פינסקר, אשר ישב כל העת והקשיב רב קשב לדברי-הויכוחים.

– כאשר ישתנה הסדר, ייטב אפשר מצב רבבות פועלים נכרים, – אמר בירשטיין, – אבל מצב כל אלה מאחינו הנודדים, המבקשים פרנסה, לא ישונה... ואפשר כי עוד יימר גורלנו...

ברגע הזה קם ממושבו דוד סוחולסקי. כל הנאספים הביטו בסקרנות אליו. בוריס, אשר התנשא ממקומו, בחפצו, כנראה, להשיב על דברי בירשטיין האחרונים, שוב ישב על מקומו ונשתתק.

סוחולסקי נגש אל השלחן, הסתכל בעיניו החודרות והיושבות עמוק בחוריהן והמפיקות תוגה חרישית והחל לדבר בקול חלש:

– ידידנו הנכבד בירשטיין הגיע אל הנקודה האחרונה... וגם אני מסופקני, אם ימצא פתרון לשאלה החמורה האחרונה... מה יהיה אתנו, כאשר אמנם יגבור הסדר העתידי, כאשר ינצחו העמלים, כאשר ישונה המשטר הקפיטאלי מן הקצה אל הקצה?... כן רבותי! גם אני מאמין כמוכם, כי סוף כל סוף יצאו הפועלים בנצחון ממלחמתם הקשה והארוכה... בודאי ינצחו... אמת – לא כפי התכנית של ידידנו הורוויץ וחבריו, כי אם בדרך ההתפתחות ההדרגית... אין לנו צורך להתנבא ולהגיד מראש את עתידות הסדר הבא ההוא, אבל אין ספק, כי בגבור הפועלים על אויביהם – יימר גורלנו... בדמנו נכפר אנחנו כולנו את משובת יחידי-סגולה של בעלי-ההון, אשר מבני-ישראל מוצאם... מצב ישראל יהיה מושפל עד הדיוטה האחרונה, אם רק לא ימות בנו הרגש הנצחי, החי אתנו זה אלפי שנים, להשאר נאמנים לעברנו למוצאנו... כי תמיד אנו הראשונים העולים לקרבן על מזבח ההשתלמות האנושית; בכל עת ובכל זמן אנו נופלים חללים לפני הענק הזה... מדוע? תשאלוני... האם תכלית הרעיון ההוא, המונח בעקרים של איזו שנויים ומהפכות כלכליות, – רעה היא? לא!... רק יען שאין לנו המשען הנאמן, אשר עליו נשענים סדרי חיי כלכלת כל אומה: אין לנו מעמד בקרקע, משועבדים אנו רק לאחרים ונשמעים רק לחוקי-זרים, ואין ביכלתנו ובידנו לשנות לפי מהלך רוחנו את נטיות הזרמים לצרכנו ולטובתנו!... רק יען כי גרים וזרים אנו בכל המדינות ובכל הארצות; יען כי אין לנו מעמד נכון וקיים, במקום אחד, אשר עליו נוכל להגיד, כי לנו הוא ורק לנו הוא; יען כי תלויים אנו בכל מקום בדעת אחרים, בדעת אנשים זרים לנו, אשר אולי ירחמו עלינו, אבל לא יתחשבו אתנו ואת שאיפותינו... יען, פשוט, כי אין לנו מדינה מיוחדה, מקום מיוחד... ומקום כזה נוכל לקרא רק את המקום ההוא, ששם הקרקע הוא שלנו, כלומר, במקום, ששם נאחזים אנו באדמה הנעבדה בידינו, בידי-פועלינו... רק במקום זה נוכל לפתור גם את שאלת פועלינו העתידים... במקום זה נוכל להפריח ולהשגיא כל תעשיה – קטנה או כבירה –; שם נוכל לחיות חיים נורמאליים, ושם תוכל להפתר בדרך נורמאלית גם כל שאלה כלכלית המיוחדת לנו... ועד אשר כל חיינו תלויים לנו מנגד, כל אשר אין לנו אחיזה בקרקע, – אין אמנם לנו תקומה ואין לנו תשועה לא מן הקפיטאליות ולא מן הסוציאליות... זה הוא הסינטיז של כל הסתכלותנו במצבנו, של כל ויכוחינו! אין ברצוני להכריע, דעת-מי יותר אמתית: אם דעת מר לייטר, כי המארקסאיות זאת היא תורתנו החדשה, החביבה מתורת משה הנתנה מסיני, או דעת מר בירשטיין, האומר, כי עתידה ההסתעיות לתפוס מקום גדול ויחיד בהתפתחות האקונומית; – אבל כה או כה – לפתור את השאלה הזאת ביחס אלינו יכולים אנו רק במקום ההוא, אשר אליו יתרכזו ויתקבצו כל הכחות הרעננים של כל פזורי-אומתנו; במקום ההוא, אשר שם תהיה עבודת-האדמה ראשית פעולתנו... והמקום הזה יחיד ומיוחד לנו, לכל בני-ישראל: זה הוא – ארץ אבותינו, הארץ, אשר אליה ערגה נפש כל איש ישראל מיום נגלה ישראל מארץ חמדתו... אז, כאשר נאחז בארץ ההיא, – הטיפו לכם שם למארקסאיות או להסתעיות!...

– מר סוחולסקי מזמר לפנינו את פזמונו הישן! – אמר בלעג הורוויץ, – קרא נא בגרון – אל תחשך! קרא לכל יהודונינו: לכו לציון ועבדו שמה את האדמה! לכו לארץ הקדושה וכוננו שמה ממלכת-ישראל!... אבל קריאתך, אשר תקרא זה עשרות שנים, חביבי, הנה היא כקול קורא במדבר!... ומלבד איזו מושבות פעוטות, המתכלכלות מנדיבת פילאנטרופן אחד – הלא לא יסדתם כלום!... איה העם, אשר הולך אחריכם?... הוא נדד לארצות רחוקות, הוא מוסיף לפרכס בין הגויים הזדונים, הוא מוסיף לפרפר בין החיים והמות – אבל לפלשתינה שלך לא הלך ולא ילך... רק, מלחמה העזה בהבורגנים ובממשלה היא שאיפתנו ומטרתנו!...

כאילו זרם אליקטרון עבר בעצבים של כל הנאספים. רבים התנשאו ממקומותיהם. על פני חיים קלאטץ נראה פחד איום; הוא הושיט את צוארו, הרים את ידו, כאילו חפץ להשתיק את הדובר. שלמה האורג קם בחפזון ממקומו, פרש את ידיו, וקול אנחה פרץ מגרונו. דוד סוחולסקי קם ממושבו בחפזון ובהתרגשות ונגש שוב אל השולחן. פניו התאדמו, עיניו בוערות כלפידים. הוא הוציא מגרונו רק קול מדוכא אחד: שקר!... ואפילו דבורה, פינסקר ובוריס הזדעזעו והתנועעו על מושבותיהם. רק לייטר ובירשטיין נשארו יושבים על מקומותיהם במנוחה, אבל נראה היה, כי יד בירשטיין הנשענת על השולחן רועדת מהתרגזות עצורה.

– הסו, יקירי! – מהר בירשטיין להשתיק את המבוכה ואת הבהלה, אשר התפרצו בין המסובים. – הסו!... שבו נא על מקומותיהם כולכם!... ידבר האחד מכם, יענה כל אחד לפי הסדר... מר סוחולסקי! הנך חפץ לענות?... דבר נא, ואנחנו נשמע במנוחה...

– שקר, שקר אתה דובר... – החל סוחולסקי בקול עז עצור מכעס. כל גופו רעד, פניו החורים הלבינו הפעם עוד יותר...

– אל לך, ידידי, לדבר בטעם זה! – הפסיקהו בירשטיין. – אנו חפצים רק לבאר לנו שאלה גדולה ועמוקה... אל תריב נא, יקירי... אל תקלס את חברך...

– אתה תקרא את בנינו ואותנו לסדר, – החל עוד הפעם סוחולסקי בקול רועד, – אבל הלא תמיטו עלינו צרה רבה... ולשוא תאמרו בלבבכם, כי תביאו תועלת במעשיכם הפרועים האלה!... אין ספק בלבי, כי אם תזדעזע המדינה, נהיה אנחנו הקרבנות הראשונים; אנחנו ורכושנו יהיו לבז ולמשסה... ואחרי-כן... אחרי-כן – עולם כמנהגו נוהג... הרדיפות לא תחדלנה; תחת צרות אחדות תבאנה צרות חדשות; תחת הבלבולים והעלילות והמשטמות של זמננו – יבאו עלינו בלבולים ועלילות מחדש... כבר ראינו את המעשה הזה!... כבר נתנסנו בנסיונות אלה, והנסיון המר הראנו לדעת, כי אין לנו להאמין לא בליביראליותם ואפילו לאבסוציאליותם של המדינות השונות... כל זה טוב להם, רק לא לנו...

ובדבר ישוב הארץ הקדושה – שקר בפיכם!... לא על נדבות יחיו המתישבים... בזעת אפם יעבדו ויאכלו את לחמם!... המה, החלוצים הראשונים, החיו והפרו אדמת-חול, אדמה נשמה... רבות סבלו ועמלו... במסירות נפש עשו את פעולתם הנמרצה... מסורים היו לרעיון נשגב ונעלה... המה יצרו ויוצרים סביבה ישראלית וקולטורה עברית... המה מוסיפים לעבוד ולעמל... ההתחלה היתה קשה מאד... ההתחלה היתה קשה, לכן אפשר עשו משגה המתישבים הראשונים, לכן אפשר הלכו גם בתהו לא דרך טובה וסלולה, אבל הלא המה היו הראשונים, אשר בתבונתם ובעמלם ובמסירותם לרעיון נשגב הראו לכל באי-עולם, כי אמנם מסוגלים ומוכשרים אנו לעבודה ענקית... הלא המה היו הראשונים, אשר אחזו בקרקע ויצמיחו אותו... וילחמו בכל עוז, בחרף-נפש, בעד אידיאה רמה ונשגבה, אשר בה צפון אושר כל האומה!... ואתם, אשר בניתם לכם היכלי-קסם בדמיונכם ובחלומותיכם, תבואו ותקלסו בהם, בגבורים האלה, אשר סבלו ענויים, מצוקות, יאוש וספקות וגם שעבוד... אתם, הגמדים והננסים, אשר לא תוכלו להתרומם אל ראשי-סלעי-מגור, תבואו ותידו אבן באנשים האלה, אשר כל שעל אדמתם רטוב בזעתם ובדמע-עיניהם ובדם לבבם... והמה הביאו לנו את האמונה ואת הבטחון, כי פרח יפרח ישראל בארץ אבותיו, אם רק יאחז בארץ ההיא על יסודות אקונומיים בריאים... ולכן מוסיפים אנו להטיף להמוני-עמנו להבינם דעת-הרעיון היותר נשגב והיותר נחוץ לקיומו החמרי, לקיומו הקולטורי, לקיומו הלאומי, – הרעיון של שיבת בנים לארצם; לכן מוסיפים אנו לדבר, השכם והדבר, כי מחויבים אנו לאחוז באת ובמחרשה, לעבוד את האדמה הפוריה ההיא, הנותנת יבולה לכל עובדיה המשכילים, לנטוע כרמים ופרדסים, להרחיב שמה גבולות התעשיה העתידה... באיזו דרך תתפתח העבודה שמה – מכפיל ומדגיש אני את דברי – אחת היא לנו עכשיו, לעת-עתה... חוש הקיום של העם החי יורהו את הסדר היותר נאמן והיותר מתאים למצב הארץ ולמצב האנשים הבאים להתנחל בארץ... ואם תתלקחנה שמה מלחמות של דעות ושאיפות שונות – אין בכך כלום... האם יש עם חי, עם שואף לתקומה ולתחיה, אשר אין לו התנגשות של הדעות השונות, תגרות וסכסוכים של אינטיריסים שונים, של שאיפות מתנגדות, אשר אין לו חכוכים של מגמות ופעולות הפכיות, העומדות במערכה אלה מול אלה?...

הרושם שעשה סוחולסקי על המסובים בדבריו הלוהטים והנרעשים היה שונה: לייטר ישב נזעם על מקומו והישיר את מבטו אל עבר הכתל השני, כאילו חפץ להתבונן היטב בתמונה היפה התלויה על הקיר. פינסקר, דבורה, בוריס וזאריצקי ישבו והקשיבו לדבריו בשום לב והוסיפו לשבת בדממה, שקועים בשרעפיהם, גם אחרי כלות סוחולסקי את דבריו, הנובעים ממקור לב אוהב עמו ויודע את נפשו ואת מצבו... הורוויץ ישב ואירוניה קלה רחפה על שפתיו; לפעמים התנשא ממקומו, כאילו חפץ להפסיק את הדובר, אך נמלך ושב למקומו. בירשטיין לא גרע עיניו מהדובר, ונראה היה כי הדברים האלה עשו עליו רושם אדיר והרעישו את כל מיתרי-לבבו...

דממה שררה בחדר רגעים אחדים. כולם ישבו דוממים והחשו, סוחולסקי עזב את מקומו אצל השלחן; הוא מחה במטפחתו הלבנה את נטפי-הזעה, אשר ירדו על פניו ואשר הרטיבו את שערות ראו ואת מצחו; עיף מאד שב וישב על כסאו.

לייטר הפסיק את הדומיה. הוא קם ממקומו ונגש אל בירשטיין.

– השעה, אדוני, כבר מאוחרת... צריכים אנו ללכת... ואני צריך עוד מחר בבוקר השכם לנסוע...

כולם התנשאו ממקומותיהם, ברכו בשלום את בעל-הטעון ועזבו את חדרו. –

XXV.

הרב רבי שמואל ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר גדול המונח לפניו על השלחן. המנורה הכהה, המכוסה גולה קטנה כחולה, הפיצה אור מועט בפינות החדר.

הרבנית נכנסה והגידה לו, כי הרופא בירשטיין ודוד סוחולסקי מבקשים לבא אליו.

הוא קם ממקומו וקדם בשמחה גלויה את אורחיו.

– כמה פעמים חפצתי לראותך, בני, – אמר רבי שמואל בפנותו אל בירשטיין, – אבל אתה מנעת מבוא אל מעוני הדל...

– סלח נא, רבי, טרוד אני בכל העת הזאת...

– כן, כן... יודע אני... שמעתי על אודות מעשיך ורוב פעולותיך ואומר לך: יישר כחך!... טובה רבה תביא להעניים, אשר קשה להם פרנסתם המצערה... גדול אתה בעיני, יען מקיים אתה את המצווה הגדולה: כי ימוך אחיך – וחזקת בו!...

– גם אתה רואה במעשי רק מעשה-נדבה... צדקה אני עושה, לפי דבריך, להעניים, להאנשים הנמוכים... אבל לא כן דעתי, רבי: אני רואה בדבר הזה התחלה של גאולת ישראל... של גאולת כל העם הנדכא והנשפל...

רבי שמואל הרים את ראשו, ובעיניו המבריקות הציץ ברק של צחוק קל.

– מאמין אני באמונה שלמה, כי גאולת ישראל תבא רק כאשר יבוא המשיח... ואם יתמהמה – נחכה לו...

– ועד שיבוא המשיח עלינו לשבת בחבוק ידים ולהרכין ראשינו לפני כל גלי-צרותינו?

– הס מלהזכיר!... צריכים אנו לשמור ולנצור את תורתנו הצרופה... צריכים אנו להיטיב את מצבנו בכל מקומות פזורינו בכל התחבולות, אשר בידנו לעשות...

– ולו לא מדי? – קרא בירשטיין בקול עגום.

– אחת התחבולות היותר נאמנות להקים את הריסותנו – זאת היא חבת-ציון, ישוב ארץ אבותינו... אל הענין הזה צריכים אנו לשאוף בכל מאמצי-כחנו, לדבר הזה צריכים אנו להקדיש מבחר כוחותינו...

– ישוב הארץ, בה היו אבותינו הקדמונים, אפשר יביא לנו איזו תועלת לעתיד... בזמן מאוחר... ועד אשר נקוה להבנות מחורבנות הארץ השוממה ההיא, נפסיד גם את אשר יכול נוכל למצוא פה בארץ מולדתנו, יאבד לנו גם הבסיס האחרון, אשר עליו נשענים אוכלוסי-עמנו, היושבים בארץ... אבל אם נבסס את מעמדנו הכלכלי פה בארץ מגורנו, אז תבוא תשועתנו הכללית, תשועה עולמית...

– לא על הלחם לבדו יחיה האדם, – אמרה תורתנו זה כבר, – אמר סוחולסקי. – רצוני לאמר: לא על צרכים חמריים לבדם חיה תחיה אומה חשובה; יש לה צרכים השכליים, יש לה שאיפות ומטרות לעתיד לבא...

– הצרכים ההשכליים והקולטוריים יכולים להפתח ויכולים להתגדל רק כאשר ספקנו את צרכינו החמריים..

– את רעיונך זה, – אמר בצחוק קל רבי שמואל, – בטא כבר אחד מחכמי-התלמוד ואמר בלשון קצרה: אם אין קמח – אין תורה... אבל הוא גם הוסיף, כי גם להפך: אם אין תורה – אין קמח...

– כל הדברים האלה רק צלצולי-ניבים ומלים יפות... אבל באמת לא יהיה לנו כל דבר, לא קמח ולא תורה, אם לא יהיה לנו משפט-צדק, כלומר: אם לא יהיה עוז המשפט בידנו, המגין על כל זכיותינו בתור אנשים פרטים ובתור אומה שלמה... בזמן הזה מושפלים אנו כולנו עד עפר... לכל אדם יש חוק ומשפט, המגין על כבודו, על רכושו, על נפשו ואפילו על שאיפותיו ועל צרכיו... אבל רק לנו אין חוקי-משפט אלה... אמור תאמר ארץ רומיניה לגרש פתאום מאיזה מחוז של מדינתה את היהודים, היושבים שמה מאות שנים – ותעשה כרצונה ואין מוחה... אמור יאמרו שרי-מדינתנו לחוק חוקים חדשים להגביל את זכיותינו הפעוטות – ויחוקו עלינו חוקים מעיקים – ואין איש אשר יתנגד למעשה כזה... אם לא יחפוץ שר זה או שני לאשר בחירת מורה או שופט באשכנז – ועשה כאשר הגה בלבו, אף כי אסור הדבר הזה לעשות לפי חוקי-המדינה... ואם תצעקו מרה נגד העול, הנעשה לפני השמש, הלא יענו ויגידו לך: הן רק יהודי הוא המורה או השופט הזה... אם תאמר אמיריקה להגדיר נדרים לפני הנודדים מאחינו, אשר אין להם מפלט ומקלט אחר, גרש יגרשו את הנודד האומלל ההוא, לו אף יושלך אל תהום ים אוקינוס... אם יבאו איזה נבלים ממושכי קסת-סופרים וישקצו וינבלו בהבל פיהם המשוקץ את כל קדשי-ישראל, – ימצאו להם מקום חשוב בין הסופרים ושמם יודע לתהלה בקרב כל העמים... אם יעלילו עלינו עלילות נמבזות, אם ישקצו אותנו בבלבולים, אשר שקר וכזב יסודם, – אין איש, אשר יסיר מאתנו את חרפת השקרים... ואם גם שבע ביום נקרא חמס – קולנו לא ישמע, או כולם יצחקו למשבתנו... מאתנו ורק מאתנו שללו כל משפט צדק... עלינו ורק עלינו ידרוך ברגל גאוה כל זר וכל עריץ...

בירשטיין נרעש בדברו את דבריו אלה. סערת-רוחו גברה עליו. הוא קם ממושבו והוסיף לדבר בעמדו לפני הרב, המביט עליו במבט יגון נורא.

– האמת אגיד לך, רבי... באתי הנה... עזבתי את סדרי-חיי-הרגילים... עזבתי את החכמה, שאהבתי יותר מנפשי... עזבתי את חברי, אשר אמרו לי: הסר מעליך את קלון מוצאך, עזוב את דתך, אשר לא ידעו אתה ואבותיך... נתק את האסורים, אשר נתנו על ידיך, רק כי נקראת בשם יהודי – וטוב לך לעולם... אז תשיג את משאלותיך, אז תמלא את כל שאיפותיך... אבל מדוע מתנים תנאים רק אתי? לא!... גאותי לא נתנתני לעשות את הצעד המכוער, יען לא אחפץ להיות לבוז, לגעל-נפש לי צעד-הקלון הזה... לא אחפוץ להכנע לפני הרשעים האלה, המתנים אתי תנאים נבזים... אבל – האומנם רק אקרא למשפט, ליושר – באין שומע לי? אקרא לצדק – והמה ילעגו עלי? לא!... צריכים אנו לעמוד על נפשנו, ללחם מלחמתנו; צריכים אנו לצאת במחאה עצומה!... אבל במה? איך? בדברים שבעלמא? בפטפוטי-מלים? בהגיגי-רעיונות, שכבר נתּישנו מרוב [...]?[3] לא!... רק דרך אחת נכונה לפנינו... להיות אמיצים, בעלי-זרוע וכח!... וכאשר יהיה הכח והעוז בידינו, אז מוכרחים יהיו גם המה, המדכאים אותנו, המלעיגים עלינו, המבזים אותנו – לחשוב אותנו לאנשים חיים, דורשי-משפט לעצמם... והבסיס הכלכלי הוא יכול להוציאנו מחשכת חיינו, מעבדותנו ומשפלותנו... הבסיס הכלכלי, הנוסד על האחדות ועל ההתאגדות בכל עבודה ובכל מעשה, הוא יתן לנו מעמד נכון וקיים בכל מקום שהוא... ולו תמצא ארץ אחת, אשר לשם יאספו כל נודדי-עמנו, כל העמלים הבריאים ברוחם ובגופם, וייסדו להם מקום בטוח, מקלט נאמן כזה – אני אלך אחריהם אל המקום ההוא!... ואם אתם אומרים: בארץ אבותינו נגיע למטרה הזאת – אני נכון ללכת אחריכם!... אולם אני אומר: גם פה, בארץ מכורתנו, נוכל למצא מעמד קיים, אם נבססהו על אשיות מוצקות של הכלכלה בהתפתחותה בזמננו... אני אומר: אם כל העם, או רובו הגדול, יהיה נאגד ונאחד ומאורגן בסדר נכון באגודות מוצקות, אגודות הנוסדות על העבודה ועל העמל, – אז לא נהיה לחרפה ולבוז, אז נסול לנו נתיבות בחיי כל האומות לפי מצבנו ולפי שאיפתנו... כי סדרי החיים משועבדים וזקוקים לסדרי-הכלכלה, לכן העם, העומד במדרגה גבוהה בדרכי הכלכלה, העם, אשר לו הסדרים היותר טובים והיותר רצויים בחייו הכלכליים, – יכול להתרומם גם במצבו ההשכלי, גם במצבו הקולטורי, ולעם הזה גם העוז!...

בירשטיין צעד צעדים אחדים לאורך החדר הקטן, הגיע עד החלון, הסתכל באפלת הלילה, המכסה את כל הרחוב, – שב אחורנית ונגש אל כסא הרב. רגע אחד עמד בלי-נע. דומיה שררה בחדר. בירשטיין נתן את ידו על הספר, אשר אליו כוננו מבטי-חול, ויוסף לדבר ברגש:

– אני אומר לך, רבי הנכבד, את דעתי... הצרה היותר גדולה של עמנו, כפי שתורני בינתי, – זוהי שלא שם העם בכללו את לבו לצרכי חייו לסדרם, לארגנם ולבססם כדי צרכם גם למען הדורות הבאים... חסר לו החוש המדיני לכונן את חייו הצבוריים על עמודים איתנים... הוא בקש לו רק חיי-שעה... פרנסה במקום מגורו העראי, אשר לשם טלטלוהו המקרה... וברוחו – בנה לו עולמות בשמים... היה מסור תמיד רק לתורתו, לאמונתו, לדתו... פה בקש לו מוצא ממצוקותיו... הו רכז את שאיפותיו ואת מחשבותיו רק בספרי-דתו... הוא חי, כאילו ישב בין אצילי-הרוח וכאילו יכול להסיר ממנו את הדאגות הגשמיות... אפשר – ספריו אלה היו בעוכריו...

הרב התנודד לדבריו האחרונים של בירשטיין. הוא הרים את ראשו לפתח את פיו בחפצו לענות לו על דבריו אלה, אבל בירשטיין לא יכל להבליג על סערת-רוחו, לא יכול להפסיק את שטף אמרותיו.

– אילו נלחם על נפשו לפני הרבה מאות שנים, אילו עמד על נפשו בשעה רצויה, שהיתה לפניו בלא ספק בזמן חייו היסטוריים הארוכים, כי אז כבר היה לעם עומד ברשות עצמו, אשר לו נשמעים גוים רבים... בזמן הארוך והגדול הזה, שנות גלותו, נוצרו עמים חדשים, יצאו על במת-ההיסטוריה גוים רבים, אשר לא היה להם שם על הארץ... המה יסדו ממלכות, לכדו ארצות, שעבדו גוים רבים, הגדילו סדרי-ממשלתם, הרבו השכלה וקולטורה... רק אנו – אנו נשארו דוויים וסחופים, פזורים ונשפלים... מדוע לא נלחם על נפשו? מדוע בקש לו תמיד סתרה מחמת אויב רק בין דפי-הספרים הישנים האלה?

בירשטיין הראה באצבעו על הספר הגדול, המונח לפי הרב.

כן!... עמנו נכון היה להכנע, להשתעבד, להתרפס – רק למען יתנו לו רשות לקיים את דתו ואת מנהגיו – ויותר מזה לא בקש לו!... הוא חלם חלומות, שיבוא הגואל ויגאלהו מצרותיו התדיריות!... לכן בוז יבזוהו העמים הגדולים והאמיצים אשר פלסו להם דרך בחיים המדיניים בזרועם ובאמץ-כחם... הוא היה נסמך תמיד על הנס, על הנפלאות. אבל בעצמו, בכחו ובתבונתו לא עשה דבר להנצל מצרותיו ומרדיפותיו, – לכן נשא עליו את קלונו... ולכן – מחויבים אנו להקדיש מלחמה על כל ישן נושן, מחויבים אנו להתאגד – ולבקש ולמצא נתיבות חדשות, להשליך מאתנו את כלימתנו, כלימת-עולם!

את דבריו האחרונים דבר בירשטיין בהתלהבות ובהתרגשות... קולו רעד, וגם ידו, הנשענת על הספר, אשר לפני הרב, – רעדה מרוב התרגזות...

והרב רבי שמואל יושב על כסאו שקוע במחשבותיו... ובירשטיין, אחרי אשר כלה לדבר, – עוד הוסיף לפסוע צעדים גדולים בכל ארך החדר הקטן, הלוך ושוב מן החלון עד השלחן.