זכרונות ומסעות

אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

ראש דבר: תולדות אבי ז"ל

אבי ז"ל, הרב המופלג בתורה וביראה ובחסידות טהורה, הר"ר חיים ב"ר אברהם ב"ר דוב הכהן, נולד בפלך קיוב בעיר טאראשצה, בערך שנת תק"מ, ונתגדל בסמילה והיה תלמיד מובהק להרב הגאון הגדול החסיד המפורסם ר' יעקב מסמילה זצ"ל.

כמו שאין בטבע דברים מתנגדים מן הקצה אל הקצה לגמרי, עד שלא יהיה ביניהם דבר שלישי המכריע ביניהם, רוצה לומר שיש לו מעין זה ומעין זה והוא מתווך בין שני הקצוות: כן הדבר גם בדעות ובשיטות בני-אדם בכלל ובעניין אחד בפרט, הנוגע להמכוון בראשית מאמרי זה, והוא שיטת ההתנגדות והחסידות הסותרות ומשניאות זו את זו. מאז נתפשטה בין אחינו בני ישראל שיטת החסידות על-ידי הבעש"ט ותלמידיו, ומחזיקי כן תורנו של התלמוד ומפרשיו אשר בארץ ליטה, ובראשם הגאון המפורסם ר' אליהו מווילנה, חרדו מפניהם, כי ראו רעה נגד פני התלמוד, כי חשבו את החסידות ליוצאי ירך השציו"ת (שיטת שבתי צבי), נפרדו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ומתקוטטות בשנאה עצומה, והיו לחסידים ולמתנגדים, והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכפי הנראה אין דבר שיקבצם ויפשר בין שניהם; ועם כל זה נמצאו יחידי סגולה, אשר ברוחב בינתם, בתורתם וביראתם, הראו שאין זה דבר בלתי-אפשר לצאת חובת שתי השיטות יחד מבלי קצץ בנטיעות אחת מהנה. אחד מאנשי-שם אלה היה הגאון החסיד ר' יעקב מסמילה, שהיה אחד מגדולי גאוני הדור ומחזיקי התלמוד לכל פרטיו בכל הנוגע לדיני התורה, מבלי נטות ימין ושמאל כחוט השערה, ובתוך כך היה גם כן חסיד גדול בכל מה שנוגע לעבודת ה' ודבקות בהשם יתברך על-פי שיטת הבעש"ט ותלמידיו, אשר לא זזה מעיניו ומלבו כל ימי חייו.

בטרם אוסיף לדבר בעניין זה כפי הצורך לתולדות אבי ז"ל, מוכרח אני להודיע לקהל קוראי, שכל זמן שאני עסוק בסיפור תולדות אבי ז"ל הנחוץ מאוד לזכרון קורותי כמעבר, הנני מסיח דעתי משיטת ההשכלה אשר הגעתי אליה לאחר זמן, ותהי נר לרגלי ואור לנתיבתי כל ימי חיי, וכל עסקי כאן רק בשתי השיטות אשר משלו לבדן בקרב הארץ: ההתנגדות משלה ממשל רב בליטה ובנותיה, והחסידות הכינה לה כסא כבוד בפולין וערי רוסיה, הונגאריה ומולדאביה. וההשכלה עמדה מרחוק בעת ההיא וכמעט החלה לפרוח בפרוסיה על-ידי הרמבמ"ן ותלמידיו ודבר לא היה לה בפולין וליטה, ורק החסידים והמתנגדים מלאו את הארצות האלה ויריבו ביניהם בחזקה.

הן אמנם מעט היו חכמי לב ויראי ה' כמו ר' יעקב מסמילה, אשר ידעו לפשר בין שתי השיטות, ולבחור מזו ומזו, לקבל את הטוב ולרחק את אשר לא מצא חן בעיניהם, מבלי שידברו סרה ויתלו בוקי סריקי באחד הגדולים אנשי השם, ראשי שתי השיטות ומייסדיהן, ואולי היה ר' יעקב זה אחד ומיוחד בדרך הזה. איך שיהיה, נתגלגל על-ידו הדרך הקודש והטוב הזה לאבי ז"ל, שהיה גדל דעה ובעל שכל ישר ולב טוב, והשיטה הממוצעת הזאת מצאה חן בעיניו.

ובהיות כל הדברים יגעים ואין מנוחה ועמידה במקום אחד בלי תנועה בטבע, לא עמד גם אבי ז"ל במקום אשר העמיד אותו רבו ר' יעקב ז"ל, כי אם עשה עוד פסיעה אחת קטנה הלאה, ונגע בקצה המטה, כחודו של מחט, בדבש ההשכלה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי טעם ממנה ובאה אל קרבו, ורק אני אחזה כעת, בשובי אחור, לדעת את מחשבות אבי ז"ל ודרכיו, אחזה נכוחות, כי כבר נפקחו עיניו כמעט לראות ולדעת, כי טוב תורה ויראת ה' עם חכמה ודעת, ולא בז ולא שיקץ גם את שיטת ההשכלה בתורת ה'. ותחת אשר בעלי שתי השיטות המפורסמות, הנזכרות למעלה, קשרו קשר יחד על ההשכלה ועל ראש מייסדיה בימים ההם, רבנו משה בן מנחם מדסוי, ויקללוהו קללה נמרצת, לא זכרו שמו מבלי איזה תואר מתועב וקללה גדולה, לא זכר אבי את שמו בשום תואר-גנאי חלילה, ולבלתי יזכיר שמו בלי תואר ר' כנהוג לכל איש גדול ומפורסם (אשר לא יכול אבי לעשות זאת ולתת לו התואר רבי נגד דעת כל בני ישראל בארצנו, שבלי ספק היו מטילים ספק ביראתו של אבי אם היה נותן לו זה התואר) היה מכנה אותו בשם 'הדסויר' (דער דעסויער) כשהיה צריך להזכירו באיזה לימוד או עניין אחר, ומזה אני רואה, שלא רצה גם כן לחלל כבודו ולקרוא אותו בשמו מבלי תואר רבי. ובכלל היה חולק כבוד לחכמתו ולחכמת ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל, ובידו הביא לי את ספר 'שירי תפארת' לקרוא בו (כשהייתי נער כבן ט או י שנים), וכן התיר לי ללמוד תנ"ך עם הבאור וספרי דקדוק ומליצה, ורק נתן עיניו בייחוד עלי שאהיה עוסק בתורה, אשר איוותה גם נפשי, כי הייתי מתמיד גדול בתלמוד ובפוסקים ראשונים ואחרונים, גם מספרי חסידים וקדושים לא הנחתי ידי, וקראתי את כל הכתוב בהם, בטרם נפקחו עוד עיני לדעת את ספרי החכמים המשכילים, וגם אחרי כן, כי גם אחרי מצאי הדרך הטוב והנכון לפני, לא חדלתי עוד מעיין בספרי החסידים והקבלה.

כאשר החלו החסידים לפרוש מצודתם על פני רוחב ארצנו בכל הערים אשר היהודים נחתים שם, התבוננו בינה, כי הרבנים תופסי התורה סרבים וסלונים הם אתם, ולמכשול ופוקה המה להם בדרך אשר הם הולכים לסול להם מסילה חדשה העולה היא למעלה בסערה השמימה, בהיות מגמת פני הרבנים ארצה ליטה, אשר שם תלמידי הגאון רבינו אליהו, שונאי החסידים והחסידות, ויהיו הרבנים שבכל עיר ועיר כמחאה נגד רבי החסידים וקדושתם. ויען כי לא היתה עוד יד החסידים תקיפה להסיר הרבנים מכסאות ההוראה, שהיו כל ישראל צריכים להם, כי לא העמידו עוד החסידים מקרבם די אנשים מופלגי תורה, ראויים לשבת על כסא ההוראה, על כן שמו לבם על כל פנים להשפיל כבוד הרבבים בעיני עם הארץ, אשר השכימו לפתחיהם של הרביים והצדיקים, רופאי חולים ונותני בנים ועושי נפלאות לבדם, והשתדלו בכל אפשרותם להקטין מעלתם, עד שתחת אשר בראשונה היו הרבנים ראשונים לכל דבר שבעדה ולעצתם שמעו כל העם מקצה, נעשו ברוב ימים, על-ידי השתדלות החסידים, רק לבעלי הוראה באיסור והיתר, וזולת זה לא היה קולם נשמע בקהל. לעומת זה השתדלו צדיקי החסידים להרים בכבוד קרן החזנים שלוחי הציבור העוברים לפני התיבה בכל קהילות ישראל, והיתה להם לדבר הזה סיבה גדולה: למען הפיץ את שיטת החסידות בארץ היה נחוץ מאוד לשנות את נוסח התפילה הישן, שהיה נהוג בכל ערי מושב היהודים, הוא הנקרא נוסח אשכנז, בנוסח ספרד, הוא הנוסח החדש אשר המציאו החסידים מתערובת נוסח תפילת יהודי ספרד עם נוסח אשכנז יחד, ולא רק נוסח התפילה בלבד היה נחוץ לדבר הזה, כי אם גם נוסח נגינת התפילה ואופן הצעתה לפני הציבור (דער פארטראג), כי במנגינתם החדשה, אשר לא שמעה עוד אוזן עד הזמן ההוא, ובהתלהבותם הגדולה ורקידתם בשעת התפילה בשמחה ובטוב לב לקחו לבות כל הסרים לראות, ועשו להם שם גדול וקדוש בין המון היהודים, אשר לא היו בידם מאזני משקל אחרים זולתי ראות עיניהם ומשמע אוזנם. ועל כן השכילו מאוד להעמיד חזנים, בכל הערים אשר מצאה ידם, מאנשי שלומם, ואשר ידעו, כי ישתדלו להפיץ שיטתם בעדתם, לא במרמה ולא בשקר למען בצוע, כי אם באמת ובתמים, כי על-פי הרוב היו החזנים ההם יראים ושלמים, הולכים לתומם בשיטת החסידות, בהיות לדעתם יראת ה' היא אוצרה. ואם גם לא עלתה בידם לגרש את נוסח אשכנז מבית ה' בערים הגדולות, אשר היתה שומה עליהם מפי רבניהם לבלתי שנות את הנוסח הישן כי קדוש הוא, על כל פנים נשתנה אופן הצעת התפילה על-ידי החזנים ההם, שעירבבו במנגינתם על כל פנים קורטוב של התלהבות חסידים ועל-ידי זה מצאו חן בעיני העם, מפני שההתלהבות לתפילה כבשמים למאכל, ובכן עזרו החזנים לא מעט להתפשטות החסידות בבתי כנסיות האשכנזיות מעט או הרבה, ותמצא לה יד גם שם למרות רוח הרבנים המתנגדים, אשר לא נתנו אותה עבור בגבולם, כי הביאו אותה החזנים שמה בתפילתם ותאחז בקרנות המזבח. על כן הרימו צדיקי החסידים את כבוד החזנים בהשפילם כבוד הרבנים. ולאות שהיתה החזנות דבר יקר בעיניהם הוא, שהם עצמם היו רובם מתפללים לפני התיבה בקולות והמולות גדולות, תחת אשר לא נשמע מעולם שיהיה רב גאון בישראל עובר לפני התיבה אפילו בשעת הדחק, כי לעומת החסידים היו הרבנים משפילים את החזנים והחזנות, ונמשך מזה שהיה הבדל גדול בין חזני פולין לחזני ליטה, שרוב החזנים בפולין היו יראו אלוהים ומפורסמים בחסידות וקצתם היו בעצמם צדיקים ורביים, תחת אשר חזני ליטה היו לפי הרוב חשודים בקלות הדעת ובתאוות מגונות.

ויען כי לא כל החסידים הבינו את הסיבה האמיתית, אשר בעבורה השפילו צדיקיהם את הרבנים, אשר עמדו לנגדם מצד שיטתם כמחאה, דימו בלבם כי עצם הרבנות הוא דבר נבזה ומגונה בעיני הצדיקים, ועל כן מאסו החסידים ברבנות בימים ההם ולא אבו להביא צוארם בעולה, אם גם היו קצתם מוכשרים לזה, ורק מעט מזער ובמקרה רחוק נמצאו קצת רבנים צדיקים מפורסמים, כמו הרב מברדיטשוב, הרב משיפיטובקה, והרב מאפטה ועוד מהם מספר, ובחרו יותר בתואר מגיד, מוכיח, וכדומה. ואולם המדרגה הראשונה לרביות היתה החזנות, וכל חסיד שהרגיש בנפשו התעוררות להתנשא לראש ולהתייצב בראש גדוד של חסידים להורותם הדרך, היתה ראשית מלאכתו העבודה, זו תפילה לפני התיבה, ומשם, אם זכה, נתעלה וישב על כיסא הרביות. ונאספו אליו קהל חסידים לעת צאת השבת בסעודה השלישית, כבוא השמש והחושך כיסה את עין הארץ, אז, לעת ערב, היה אור תורה, וכבוא השמש וזרחה להם שמש תורתו של הרבי החדש, אשר נתן ה' את רוחו עליו.

ובכל זאת לא כל החסידים נמנעו מלהיות רבנים ולא כל החזנים נעשו רביים, כי אין דברי פה מאלה אשר עשו במרמה לקחת להם עטרה שאינה הולמתם, כי אם מאלה אשר הלכו בתמים ובתום-לב עשו מה שעשו.

אחד מאלה היה אבי ז"ל. כי עם היותו מופלג ובקי גדול בתלמוד (ולא בפוסקים כאשר תשמע במה שיבוא) לא הלך לבו להיות רב ומורה הוראה בישראל, והיה שונא את הרבנות. ושמעתי מפיו, כאשר הייתי בן שתים-עשרה שנה והחילותי ללמוד את ס' 'חשן משפט' עם הסמ"ע והש"ך, ושאלתיו עניין אחד בשעבודא דאורייתא, שהיה קשה לי להבין ואחרי העיון הגיד לי את שאלתי ואחר כך אמר לי: אנוכי לא למדתי מנעורי את 'החשן משפט' ואף לא יתר חלקי השולחן ערוך הגדולים, מלבד חלק 'אורח חיים' הנחוץ מאד לכל איש יהודי, כי יראתי לנפשי פן יפתני היצר הרע להיות רב. ויען שהיה חותנו (זקני, אבי אמי הצנועה והצדיקת מרת שפרה זכרה לברכה), ר' אליהו ז"ל, חזן מפורסם בימים ההם (במדרגה אחת עם השליח-ציבור המפורסם ממוהילוב על נהר דניסטר, שבעבור היותו נכה-רגליים נתפרסם בעולם בשם הפיסח (דער לאהמער) וכיהן פאר בכמה ערים גדולות, וביחוד בבאלטה אשר בפודוליה ועל שמה נקרא ר' אליה באלטער, ואבי גם הוא היה מילדותו יודע נגן והיה לו קול נעים מאוד, והיה בקי בכל נוסחאות הנגינות הישנות, שהיו חוק לישראל מני אז, בחר גם הוא בחזנות למען הביא טרף לביתו, וצדיקי הדור ההוא, אשר כיבדו וחיבבו אותו מאוד, חיזקו את יהיו בדבר הזה והסכימו גם הם למחשבתו, אף עמדו לימינו להעלותו על גפי מרומי החזנות באחת הערים הגדולות לישראל.

ויהי בנסוע הרב הצדיק והגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב למסעיו לדרוש ברבים, וילך קונסטאנטינה הישנה לשבות שם, ויצו גם את אבי ז"ל לבוא שמה להתפלל בבית-הכנסת ביום השבת, כי לא היה שם שליח-ציבור בעת ההיא, אחרי מות הש"ץ ר' נתן ז"ל, ואחרי השבת אסף הרב מברדיטשוב את נשיאי העדה ויאמר להם: הנה נא ידעתי, שר' חיים, נרו יאיר, ראוי והגון להיות אצלכם מארי דאתרא ורב ומורה צדק, אכן בחלה נפשו ברבנות, וגם אני מסכים עמו בדבר הזה שאיננו בוחר להיות רב, ולכן אחווה לכם את דעתי שתקבלוהו לש"ץ ונאמן בעדתכם וה' יצווה עליכם את ברכתו בזכות תפילותיו. – ממילא מובן, שכל העדה שמעו בקול הרב הצדיק המפורסם הזה, אשר עמד בעת ההיא בראש כל הצדיקים והחסידים וכולם חרדו מפניו, ובפרט כי גם אבי ז"ל מצא חן וחסד בעיני כל העדה בתואר פניו היפים מאוד ובחסידותו וצדקתו, בתורתו ובקיאותו בש"ס וגם בקולו הנעים ומנגינותיו היפות, ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדו. זולתי אנשים אחדים אשר רננו באוהליהם, והם היו בחשאי מן המתנגדים (כי כבר היתה יד החסידות תקיפה בווהלין ופודוליה ובכל ארץ פולין ורוסיה מלבד מחוז ליטה, עד אשר לא מצא איש את לבבו להתנגד בפומבי, וילונו איש בביתו ובקהל עם החרישו ויענו אמן) וימצא חן בעיניהם הש"ץ מטארנופּול, שבא גם כן לקונסטאנטין-ישן בעת ההיא והתפלל בבית-הכנסת בשבת שלפני זה, ויוודע הדבר להרב הצדיק וישלח לקרוא את האנשים האלה וידבר על לבם, ויהי כאשר הגידו לו, כי מצא חן בעיניהם הש"ץ מטארנופול ויחר לו, כי לא יצא לש"ל ההוא שם בחסידים ויראי ה' ויאמר: לא כן אחי, אל תבחרו באיש ההוא, כי לא טובה השמועה אשר שמעתי עליו, לא יושיעכם זה בתפילתו כי תועבה היא, זה הטרנופול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים! – וישמע כל העם ויקבלו כולם לב אחד את אבי לש"ץ ונאמן בקונסטאנטין-ישן, ויכבדו אותו בכבוד גדול כל ימי חייו ויהי להם דברו כדבר אלוהים, ועוד היום זה ארבעים ושש שנים אשר עזב את הארץ, יתנו כבוד לשמו, ותהילתו יספר גם הדור החדש אשר לא ידע אותו, על-פי הדברים אשר שמעו מאבותיהם, כי גדול ונכבד היה האיש בעיני כל העדה, והיה אהוב וחביב לכולם. ובאמת היה האיש רם ונישא מאוד, אין חקר לצדקתו לחסדיו ורחמיו הרבים, ואף-על-פי שהתפרנס בעצמו כמעט בדוחק, היתה ידו פתוחה תמיד לכל דורש עזרתו בצר, עניים מרודים הביא ביתו, הלביש ערומים וביקר חולים והשביע רעבים והצר בצרת רעהו ובכה לקשי יומו, ולא היה יום בחייו אשר לא עשה בו טוב וחסד. כל הדברים האלה גלויים וידועים עוד בעת כתבי לכל באי שער עיר קונסטאנטין-ישן, וכולם מנער ועד זקן עדים, כי לא הפרזתי על המידה בשבחי אבי ז"ל, ועתה אבוא לזכרונות ימי חיי, ויתר דברי אבי ז"ל יבואו בהמשך דברי-ימי חיי.

חוברת ראשונה

לימודים בחדר ובבית אבא

אנוכי נולדתי ביום שמונה-עשר לירח טבת שנת ה' תקע"א לבריאת עולם לשמחת אבי ואמי, אשר לא היו להם בנים זכרים, וביום הומל בשר עורלתי עשה אבי ז"ל משתה ויום-טוב לאוהביו הרבים בעיר קונסטאנטין-ישן, ויאכלו וישתו ויהללו את ה', והיום שלישי למילה הוסיף אבי לאסוף את אויביו ומיודעיו ויעש משתה, ויכרה להם כרה גם ביום ההוא, ויהי כטוב לבו ותנח עליו רוח השיר (כי היתה לו הכנה טבעית להיות מליץ ומשורר) וישר בברכת המזון את נוסחת 'הרחמן הוא' כו' לשלילי למילה כעין אלה אשר נקבעו לברית מילה, ולא הכינם אבי קודם הסעודה כתובים עלי לוח, כי אם לפתע פתאום הוציאם מלבו לפיו וישר, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל הקרואים, והקול נשמע בכל העיר כי הפליא אבי לעשות, וימים רבים סיפרו זקני העדה לדור בניהם את אשר ראו עיניהם ואוזניהם שמעו. בשנת תר"ה, בהיותי בברדיטשוב, חגג הישיש הנכבד ר' אליעזר ליפא רוזנטאל מילידי קונסטאנטין-ישן, מגזע חכם צבי, את חג מלאת לו שבעים שנה לימי חייו, והייתי גם אני קרוא אל המשתה אשר עשה, כי זה האיש הנכבד הכניסני לבריתו של אברהם אבינו וימל בשר עורלתי שלושים וארבע שנים לפנים בהיותו בן שלושים ושש שנים. ויספר האיש במסיבת רעיו לעת שיבתו את הדבר הנפלא ההוא, ואמר כי עודנו זוכר איזה חרוזים משירי 'הרחמן הוא' כו' של אבי והם על סגנון אלו של ברית מילה, אבל עולה עליהם בהוד והדר וצחות המליצה. וגם אני ראיתי שיר מאבי ז"ל בהיותי כבן תשע שנים, ואז נתייסדה בעיר מולדתי חברה משניות חדשה, ואבי ז"ל כתב את פנקס החברה וחיבר עליו הקדמה ובסופו שיר, שראשי החרוזות היו שם אבי ז"ל, ובדרך כלל נפלאו דרכי אבי ז"ל בכל ענייניהם ורוח משורר נוססה בו.

ויהי בהיותי כבן ארבע שנים ורוח עברה את אבי ז"ל לעזוב את העיר קונסטאנטין-ישן ולבחור תחתיה את העיר יאסי בירת מולדאביה המדינה. למה ועל מה? לא ידעתי, כי היה אבי ז"ל אהוב וחביב מאוד בעיר מולדתי וכל העם מקצה, עשיר ורש, כחסיד כמתנגד, כיבדו אותו וירוממוהו בקהל עם, גם פנו אליו בכל עסקיהם, ופרנסתו היתה מצויה, מלבד השכר הקצוב, מכתיבת כל כתבי עסקים שבין אדם לחברו; כי בימים ההם היו עוד כל עסקי היהודים עשויים בדתי ישראל ועל-פי תקנות חז"ל, ואבי ז"ל היה ש"ץ ונאמן כבי תרי וסופר דמתא, וכל דבר שבין איש לחברו או בין איש ואשתו, שנכתב ונרשם בפנקס של אבי, שכך וכך היה העסק וכך וכך גמרו ביניהם, נתקבל בבית דין כעדות שני עדים כשרים ונאמנים בלי שום טענה וערעור בעולם, ושטרות הרבה נכתבו על-ידו בכל יום והתפרנס בריווח ובכבוד, ובכל זאת חשב מחשבות לעזוב את העיר וללכת לגור ביאסי, אשר ביקשוהו משם להיות ש"ץ ונאמן לעדת ישראל, ויהי בטרם עזב את העיר ללכת לדרכו ויחלום והנה עבר נהר רחב-ידיים, ויהי אחרי עברו ויינחם על אשר עבר את הנהר, ותכל נפשו לשוב אל מקומו הראשון מעבר הנהר מזה, ויחתור לשוב שמה ולא יכול, ויבך תמרורים ויאנח בשברון מותניים, ויתפלל אל ה' וייעתר לו וישיבהו למקומו וייקץ והנה חלום. ולא שם אבי לבו אל החלום ואל שברו, וילך למסעיו ויבא יאסה הוא וביתו, ויהי שם לחזן ולסופר דמתא, ויהי כי לא ארכו לו שם הימים ותכל נפשו לצאת אל אוהביו בקונסטאנטין-ישן, ויבך יומם ולילה, ולא נח ולא שקט, עד כי שב מעיר יאסי אל המקום אשר היה שם ביתו בתחילה, ויחונן את עפר העיר קונסטאנטין-ישן, וכל ימיו זכר את החלום ההוא ואת שברו ויספרהו בכל עת באוזני אנשי ביתו ומיודעיו. ואני שמעתיו מפיו פעמים הרבה. – ועל הישנות החלום ההוא בשנת מותו נדבר עוד בהמשך הזכרונות.

כאשר שב אבי מיאסי לקונסטאנטין-ישן, הייתי כבן חמש שנים. אז הביאני המלמד חדרו ואט שכמי לסבול עול ה'בעלפער' (בעל-פעור, הוא משנה למלך הילדים – המלמד – ועוזרו, אשר המלמד נשען על-ידו). הוא ה'בעלפער' אשר עשה השטן עזר כנגד המלמד ובלעדו לא יקום ולא יהיה, הוא השטן הוא היצה"ר, הוא המסית איש ואשה אשר להם בן או בת משלוש שנים ומעלה עד שש ועד שבע שנים, לתתם אל המלמד אשר הוא עושה שם את מלאכתו, ובחלקת לשונו יטה את לבם ויאמינו בו, כי כל מלמד אחר זולת מלמדו פיגול הוא, לא יירצה; והיה כי ימוך מלמד ומטה ידו וראה, כי נגעה בו יד המחסור ואין עוזר, וקם ודיבר על לב ה'בעלפער' אשר בחדר רעהו ונתן לו את כסף שכרו כמתנת יד רעהו וחמישיתו יוסיף עליו, ויצא והיה לו לעזר ואחריו כל תלמידיו ימשוך, וניצל את המלמד אשר היה בביתו בתחילה וקם נחלתו בחדר השני, אשר בחר ה'בעלפער' לשכן שמו שם, הוא ה'בעלפער' המכה בעברתו את כל הילדים מן הנשף עד הנשף, וצעקתו תעלה באוזנם כל היום להחרידם ולהפרידם ולהמס לבם בקרבם ולהמית את רוחם ולהכאיב כל חלקה טובה בהם, ורבים מהם ייקטפו בעודם באיבם וימותו לשחת בטרם ראו אור; והוא ה'בעלפער' המושל בכל היהודים אשר בארצנו, כי בידו עיתותם, הוא יחנוך לנער על-פי דרכו (של ה'בעלפער') וגם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו, כי לא יפליט הצורר הזה את טרפו עד כי יחרוך את צידו. כי לא רק בראשית ימי ילדותו יווסר הילד תחת שבט עברתו, כי לא יסיר 'הבעלפער' שבט מישראל ומטהו מבין כתפיו עד יגדל והיה לאיש בעל אשה. מ'בעלפער' ל'בעלפער' ייקלע בכף קלע החדרים, ממלאך משחית למלך בלהות. כי מה הוא המלמד ההוא המלמד לאדם סכלות ואיוולת והבלי-שוא? הלא 'בעלפער' הוא גם הוא, 'בעלפער' ששימש כל צורכו, 'בעלפער' שהפיל רבים חללים, רווק שזקנו מגודל ופיאות ראשו ארוכות ורחבות, ומגבעת ראשו גבוהה אמר וחצי וחושך משחור תארה והיא שעירה (ספּאדיק), בחור כארז בלבנון העושה מעשה אונן ומבקש שכר כתמר, הכורע על כל שפחות בתי אדוניו וכל אשה זונה וחללה לו תטחן, ואשר טימא בתועבותיו את העץ ואת האבן – ישא אשה והיה למלמד! – הוא ה'בעלפער', הוא המלמד והוא האומן המגדל על ברכיו נערי בני ישראל לתורה ולחופה ולמעשים טובים!

בעול 'בעלפער' כזה הובא צווארי גם אני בשחר טל ילדותי, בהיותי כבן חמש שנים, ותחת ידו עוניתי גם אני זמן מצער, אבל לא ארכו ימי ממשלתו עלי, כי הצל הצילני ה' מידו ומיד כל ה'בעלפערס', ויוציאני מתחת סבלות החדר באביב ימי, על-ידי ילדה קטנה, אשר לא ידעתיה ולא ידעתני, ומשחת בלי גאלתני, ומעשה שהיה כך היה:

בימי עוניי ומרודי, בלכתי שחוח תחת עול החדר, בימים המעטים האלה, כחצי שנה בימי הקיץ, היתה מנוחתי אחרי הימלטי מתחת יד ה'בעלפער', אחר אשר מילאתי את חובתי – לשבת רגעים אחדים על ספסל ארוך מקצה החדר עד קצהו ורחב חצי זרת, ולהשפיל ולהרכין ראשי עד ברכי למען הבט בסידור-תפילה ישן וקרוע, מונח על שולחן נמוך ורעוע, הנע והנודד בכל נגיעה שאני נוגע בו באצבע קטנה, ולזעור קבול גדול יחם עם ה'בעלפער': קמץ אלף אָ, וקמץ בית ב', עד שיזיעו פני, ידי ורגלי וכל בשרי, וגרוני ניחר בקראי, ולחרוד חרדה גדולה לקול נהמת הצר הצורר אותי, העומד עלי כשטן המשחית ופוער כשאול פיו לבלעני חיים – אחרי מלאי חובתי זאת היתה מנוחתי מגרש בית החדר. פן תאמר בלבבך, ידידי הקורא, אשר זכית לעת מרפא ואולי מימיך לא ראית חדר כזה (ואולי לא ידעת גם כן, כי חדר לפנים בישראל היה בית-הספר אשר שם למדו כל בני ישראל), כי המגרש ההוא היה גן נטוע, או על כלפ נים חצר הבית נקי ומהודר, אגיד לך, כי לא כן הדבר: מגרש החדר הוא גבעה או גבשושית של דוֹמן ואשפה וזבל, המושלך שמה מכל בתי החדרים העומדים זה בצד זה, וזה לעומת זה וזה מול זה ברחוב צר הנקרא רחוב המלמדים, מקום שפך הדשן וכל סיר רחצה, מקום אשר שם יסוכו את רגליהם בבוקר השכם המלמדים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם – והילדים כל היום. שם ישתעשעו הילדים הרכים בצאתם לחופשי מתחת שבט ה'בעלפער' אחרי כי מילאו את חובתם, שם ינוחו יגיעי-כוח אלה, מעבודתם אשר עובד בם בפרך, ושם נחתי גם אני אוהבך, הקורא. ולי מה יקרו רגעי מנוחתי אלה, אם אמנם געלה נפשי במקום מגואל זה המלא קיא, צואה, אשפה ודומן וכל דבר רע, כי בעל נפש יפה הייתי מעודי, וכל תועבה היה לזרא באפי, הנה הכין לי אלוהים מזור למכתי זאת, וישלח מלאכו לפני להפוך לי לגן אלוהים את העמק העכור ההוא ולגאול משחת חייתי. ילדה קטנה וצעירה כמוני ישבה גם היא על המגרש ההוא ותהי שעשועים לי יום-יום, כי ארחה אתי לחברה, ומדי ראותי פניה אורו עיני ולבבי הרך נמלא גיל וששון ולא ידעתי עצב ויגון, ותהי נפשי קשורה בנפשה! ויהי היום ואבוא אל החדר, ואמהר לצאת אל גן שעשועי, ואפן כה וכה והנה איננה, ואבקשה ולא מצאתי את שאהבה נפשי, ואשא קולי ואבך במר נפשי. ויהי ממחרת היום ההוא ואמהר לבוא החדרה והנה איננה גם היום. ויהי כאשר עברו כשמונת ימים ואבקש ולא אמצא ואבך בכי תמרורים, ואיש לא ידע מה בכיי ולמה נפלו פני. ויהי היום ויקראני ה'בעלפער' ללמוד ולבי בל עמי, ויחר אפו ויכני בשבט זעמו, ואני בהיותי רך ויחיד לאבי ולאמי, היטב חרה לי ואקום ואברח מבית החדר לביתי ואבך תמרורים ואפול למשכב. אבי אמר בלבו, כי רק מן המכות אשר הכני ה'בעלפער' חליתי, ויצר לו מאוד, ויישבע ביום ההוא לבלתי תתי עוד ללכת החדרה, כאשר אשוב לאיתני, וגם הקים את דברו, כי למן היום הוא לא ראיתי פני ה'בעלפער', ורגלי לא באה אל החדר, כי שכור שכר אבי את המלמד לבוא אלי יום-יום לאלפני קרוא מקרא על-פי דרכו, ודרכו חושך וחלקלקות, כי לא ידע אף דקדוק האותיות והתנועות ושאר סימני הקריאה.

ואחר אשר ידעתי לקרוא בספר, החל המלמד ללמדני תורת ה' גם-כן על-פי דרכו, היינו כסדר פרשיות השבוע ולא כסדר התורה, ופעמים רבות לא הספיק לכלות פרשת שבוע זה והתחיל פרשת שבוע השני, בלי סדר והמשך, עד בלי ידעי גם את סיפורי התורה על בורים וסדרם.

ואולם החיסרון הזה מילא אבי ז"ל, בספרו לי מדי לילה בלילה, קודם שנתי, את כל סיפורי התורה והנביאים כסדרם ובטוב טעם ודעת, כאשר ינעמו לאוזן ילד קטן, ומאוד התענגתי על סיפוריו אלה, עד שלא יכולתי לישון עד אם שמעה אוזני סיפוריו הנעימים, ותושע לי חכמת אבי ז"ל ותבונתו והיא תמכתני לתקוע בליבי סיפורי התורה כיתד במקום נאמן, ומהם יתד ופינה לנטייתי אחר-כך ללימוד התנ"ך ולאהבת הפשט.

כאשר כיליתי חוק לימודי זה, וכבר למדתי פרשיות מקוטעות מכל חמישה חומשי תורה עם קצת פירוש רש"י החליף אבי את מלמדי זה במלמד אחר, אשר ידיו רב לו לאלפני גמרא, כי חוק לישראל הוא מדורות קדמונים ללמד לבניהם את התלמוד בטרם יבינו עוד מה הוא ועל מה אדניו הטבעו וממקור מי יצא. לומדים מופלגי תורה היו בישראל, ומהם אשר התכבדו בשם 'גאון' או 'חריף ובקי' או 'סיני ועוקר הרים', והם לא ידעו עד יום מותם באיזה זמן היו שמאי והילל ובאיזה זמן אביי ורבא. ומספרים תהילת אחד גדולי הרבנים ולמדן מפורסם, ששאלהו אחד תלמידיו איזה מקום הפסוק: 'וכי יגוף שור איש את שור רעהו', ובתום לבבו ענה: פסוק הוא במסכת בבא קמא.

שונה היה המלמד החדש, שבחר בו אבי ללמדני גמרא, מאותו המלמד שלמדתי אצלו בתחילה. הראשון היה ממקרי דרדקי אשר ממקור 'בעלפער' יצאו, כי מ'בעלפער' שנשא אשה נעשה מלמד דרדקי, כאשר אמרתי למעלה. לא כן מלמדי גמרא, כי הם לא 'בעלפער' יסודם, כי מבטלני בית-המדרש יקרו מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לקדש את בנו ללמוד הגמרא (ומי מבני ישראל אשר לא יאבה שיהיה בנו מורה-הוראה בישראל?) ויקחו להם איש מלמד לבית, ואם לא תשיג ידו די שלם לו, ולקח הוא ושכניו במכסת נפשות, איש לפי כספו יכסו על המלמד, מלמד צדיק תמים, זכר בן ארבעים או חמישים שנה, מן החסידים ומן הפרושים יקחוהו.

המלמדים ההם, בהיות כל עסקם מנעוריהם שבתם בבית ה', התפללו בקול רם ובצעקות גדולות עד חצי היום ומעלה, ולהגות אחר-כך כיונה פותה בתלמוד, מבלי דעת על מה ולמה הם לומדים ומה תכלית ומטרת לימודם, ולזה הם קוראים לימוד תורה לשמה. במקרא לא יבינו ועל-כן הם לוקחים דרשות הלמוד לפשט הכתוב; ובהיותם נעדרים כל ידיעת העולם, באשר דבר אין להם עם אדם, על-כן יורו משפטיהם לבני יעקב ודרכיהם לילדי ישראל והיה אמונת עתם לספר חוסן ישועות הצדיקים ורבי החסידים וקדושתם. ומכל דברי ימות עולם ומלכי קדם הם יודעים רק את אלכסנדר מוקדון, שכבש את כל העולם עד הרי החושך, ומכל חכמי הגויים אשר מעולם ידעו רק את אריסטוטלוס, הוא אריסטוטלוס, אשר אצלו למד הרמב"ם את חכמת הרפואה, ואריסטוטלוס גילה לו הסוד הכמוס לבדו, שיש לאל ידו לברוא אדם שיחיה לנצח ולא ימות, אחר אשר ינתח איש חי לנתחים וישים אותו בכלי זכוכית גדול, ואז ישים שמה את העשבים והבשמים הידועים לו, והיו הגזרים לבשר אחד וחדש יברא, קטן כצאתו מרחם, וגדל שמה והיה לאיש ויצא וחי לעולם, ויפילו שניהם, הרמב"ם ואריסטו, גורל, מי משניהם יגזור את רעהו לגזרים, ויעל הגורל על הרמב"ם שינתח את אריסטוטלוס, ויעש לו הרמב"ם כמשפט ויהי כן. ויהי כאשר ראה הרמב"ם, כי אריסטוטלוס הנחתך לנתחים דקים והושם בכלי הולך הלוך וגדול וצורת אדם לו כבתחילה, ויירא מאוד פן יגדל והיה לאיש ויצא מן הכלי וחי לעולם, ואמר כי אלוהים הוא וזנו כל העם אחריו, ויך הרמב"ם את כלי הזכוכית במקל אשר בידו וישבור לרסיסים, ויהי בהרימו את מטהו להכות הכלי רסיסים, ויושט לו אריסטוטלוס הקטן את ידו הקטנה להזכירו, כי תקיעת כף היתה בין שניהם לבלתי ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו, אפס הרמב"ם לא שעה אליו, כי ירא מפניו פן יתעה אחריו את בני האדם לעשותו לאלוהים. הסיפור הזה שמעתי מפי מלמדי להועיל, אשר שמעו אותו עוד ילדים הרבה ממלמדיהם, כי שגור הוא בפיהם כמעשה למך ותובל קין אשר הרגו את קין, וכמעשה אנשי סדום אשר משחו נערה אחת בדבש ויציגוה לפני הדבורים, אשר לא יחדל מלמד בקרב ישראל לספר לתלמידיו. סיפורים כאלה יודעים המלמדים למאות ולאלפים, והם מספרים אותם לתלמידיהם וממלאים מוחם בהבלים והזיות עד אין מספר.

גם המלמדים האלה, הרודים גם הם בתלמידיהם בפרך ופרי בל יעשון, לא מצאו חן בעיני אבי ז"ל, ולא רבו ימי לכתי לבתי חדריהם. מתחילה ניסה אבי לקחת לי מלמד אל ביתו, ואחרי כן גמר אומר ללמדני בעצמו, והיטיב מאד לעשות.

ראשית לימודי אבי ז"ל היתה הקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זרעים, והקדמתו לס' 'יד החזקה', ואת 'מבוא התלמוד' לר' שמואל הנגיד ז"ל. ותפקחנה עיני לדעת מה הוא התלמוד ומה מעשהו. וטרם החילונו ללמוד איזה מסכת, הודיעני אבי בקצרה תוכן המסכתא הזאת ועל מה אדניה הטבעו, ויקרא לפני את הקדמת הרמב"ם ז"ל לפירושו למשנה של אותה המסכת. ובימי הקיץ, בתחילת האביב, למדנו משנת 'כל ישראל' בפרק 'חלק' עם פירוש הרמב"ם, ואחר כן פרקי אבות עם פירושו בכל שבת ושבת. בעת ההיא הייתי בן שמונה שנים, ובשנה השנית, בהיותי בן תשע שנים, ערב לב אבי ללמדני את 'שמונת הפרקים' להרמב"ם ז"ל, בטרם החילונו לחזור על פירושו לאבות. כי לא חדל אבי ללמוד את פרקי האבות עם פירוש הרמב"ם בכל שנה ושנה, ועוד היום אזכור, כי מדי שנה בשנה בהגיעו למשנה: 'אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפר בה' (פרק ד, משנה ה), קרא באוזני את דברי הר"מ הרבה עוד לגנות את האנשים המכנים את עצמם בשם צדיקים ונוסעים בצבים ובכרכרות ואוהבים כל תענוגי בני אדם על חשבון אחרים, הזלים זהב מכיסם למלאות כל מחסורם וכל תאוותם. ולא יכול להתאפק לשפוך עליהם חרונו וזעמו, והחליט שאי-אפשר שיהיו אנשים אלה צדיקים אשר חפץ ה' בם, כי לא כאלה דרך הצדיקים והחסידים האמיתים, כי הם לא יקבלו שכר על עבדם את ה', כי אם בזיעת אפם יאכלו לחמם בעבודתם אשר יעבדו, והרבה להביא לי ראיות מספרי התלמוד, מהתנאים ואמוראים אשר היו במלאכתם ועבודתם, ובם בחר ה' ולא בזולתם המטילים עצמם על הציבור. כדברים האלה דיבר באוזני פעם בפעם ובהגיגו בערה אש ולהבה להטה את דבריו בצאתם משפתיו, ודבריו אלה היכו שורש בליבי ויעשו פרי, כי נפקחו עיני לבלתי לכת כעיוור אחרי מנהלו, כי אם לתור ולחקור בשכלי מה טוב ומה השכל והדעת דורשים מאתי, על כן מנעורי לא אמרתי קדוש לכל אשר אמר העם קדוש ואת מוראו לא יראתי, כי שקלתי בפלס השכל הישר ובמאזני משקל הדעת והתורה, ואם מצאתי הקדושים אשר בהארץ קלים במאזני משקל אלה, לא שמתי לבי אליהם להקדישם ולהעריצם כי תוהו הם ומעשיהם תעתועים.

בימים ההם למדתי לפני אבי ז"ל מסכת 'כתובות', ויהי כאשר הגענו לסוף פרק וי"ו (דף ס"ט ע"ב) דלג אבי ז"ל על דברי רש"י וביקש להסתירם מפני. ויהי כאשר שאלתי את פיו, למה ייגרעו דברי רש"י אלה, כי לא נשא אותם על שפתיו כדרכו תמיד, ויען אבי ויאמר: דע בני, כי אין לנו חלק ונחלה בדברי רש"י אלה ולריק ניגע לפתור אותם כי דבריו אלה דברי דקדוק הם, אשר לא נדע אנחנו.

זאת הפעם היתה הפעם הראשונה אשר שמעתי מילת דקדוק, ואשתומם למשמע אוזני, כי לא ידעתי פתרון המלה, והרגשתי הגידה לי, כי המלה היחידה הזאת כוללת עניין גדול ורחב-ידיים, ונפשי כלתה לדעת מה הוא, ובחיפזון שאלתי את אבי וביקשתיו להגיד לי פשר דבר המלה הזאת ומה עניינה, אבל לשוא! לא היה לאבי פתרונים. ויענני: לא ידעתי, בני! – ופניו חוורו. ובראותו כי נבהלתי משמע תשובתו, כי מעולם לא עלה על לבי שיש דבר חכמה, אשר לא ידע אותו אבי, ויאמר כמתנצל: דע בני, כי חכמת הדקדוק גדולה ורחבה, וקשר לאדם ללמדה מעצמו על-פי ספרים בלי מורה-דרך, ומלבד זאת אין ספרי הדקדוק מצויים בכל מקום כספרי התלמוד והפוסקים וספרי יראים, ובערים שהתגוררתי מנעורי לא נמצאו לי ספרי דקדוק, ויכול להיות שהיו בקצת המקומות, אבל אני לא שאלתי עליהם ולא השתדלתי להשיגם, כי אי-אפשר לאדם ללמוד כל החכמות, ולי היה די בלימוד הספרים אשר החובה על כל איש ישראל ללמוד אותם, וזמני לא הספיק לי לעיין בספרים, שאין לי בם הכרח לעבודת ה' ולשלמות נפשי, ועם כל זה, באשר אני רואה שאתה, בני, בעל מוח, ועודך צעיר לימים, ולך נאה ויאה להשתעשע בדברי חכמה מעט, בעת שאתה פנוי מלימוד התלמוד והפוסקים, לכן אשתדל להשיג למענך ספר 'צוהר התיבה', אשר כמדומה לי שאמצאהו אצל ר' משה בעל קורא דבית-המדרש, ואולי תוכל ללמוד בו מעצמך, ואז תדע מה הוא 'דקדוק' ומה עניין החכמה הזאת.

לימוד הדקדוק

בערב ההוא הלך אבי ז"ל להתפלל לבית-המדרש, תחת אשר התפלל תמיד בבית-הכנסת הגדול, למען יראה שם את ר' משה בעל קורא הלך עמו לביתו ונתן לו את ספר 'צוהר התיבה', ואחר תפילת מעריב בא אבי ויבא לי את הספר. למי אגידה ואספרה הרגשתי ברגע הוא, בפתחי את ספר והחילותי לקרוא בו? מי יבינני? – כבר החלה שמש צדקה לזרוח מעט-מעט על בני עמנו יושבי ארצנו, ולימים הבאים, אוחילה לאל, כי עוד תוסיף לזרוח, ואותי לא יבין כי אם האיש אשר ישב במחשכים כמוני ביום אז, ופתאם ראה אור גדול. למי אגידה ואדברה ויבן? אחרישה ואשאיר לבעל נפש, לחכם ומבין מדעתו, לתאר לו הרגשותי בפתחי ראשונה את עיני לקרוא בספר, מפורש ושום שכל אשר לא ראיתי כמוהו מעודי. נפשי אשר מילדותי כלתה לקרוא בספרים ולהוסיף ידיעות יום-יום, השתעשעה עד העת ההיא, ברגעי המנוחה, מלימוד הגמרא ומפרשיו, בספרים שהיו מצויים בבית אבי ז"ל ובבתי שכניו ואוהביו אשר ביקרתי, ואם שונים היו בענייניהם הספרים האלה, כולם היו ממין הספרים המותרים לבוא בקהל החסידים, רוצה לומר שלא נמצא בם קורטוב של חכמה ודעת. וכבר קראתי את ס' 'שבחי הבעש"ט' ו'שבחי האר"י' ור"ח וויטאל, ספרי הצוואות הרבים וספרי מוסר, המטילים אימה ופחד על קוראיהם, וספרי הדרשות של צדיקי החסידים, כמו ס' 'קדושת לוי' ו'אור המאיר' וכדומה. ומכולם לא נתקררה דעתי, ויותר מהם מצא חן בעיני ספר 'אור החיים' על התורה ובו הגיתי בהתמדה גדולה, כי לא ראיתי ספר טוב ממנו, אשר ימלא מאוויי לבי. וכאשר נתעוררה בי תאוות סופרים, אשר היתה ראשית תאוותי, וכאשר הייתי כבן שבע שנים כבר לקחה את לבבי ותפת בסתר לבי לקחת קסת הסופר בידי, לקחתי לי גיליון גדול, כתבנית החומש ד' סלאוויטה עם אוה"ח, ונטיתי עליה קו והתוויתי בעט עופרת באמצע הגיליון כדמות תיבה מרובעת ואכתוב שם איזה פסוק, כאשר העלה מזלג זכרוני, ובניתי עליו דייק סביב סביב מימינו ומשמאלו, גם מעלה ומטה, ושפכתי עליו סוללות של קושיות צנומות,שדופות קדים, אשר חשבתי אז, כי קושיות עצומות הנה, ועליהן היטפתי מילתי להשיב עליהן ולדרוש הפסוק, אשר איננו אומר דרשני, כמין חומר. ועוד אזכור כי בין המון הספרים אשר קראתי אז הביא המקרה לידי גם את ספר יוסיפון בן גוריון, ויהי אצלי שעשועים, ומני אז יגעתי למצוא עוד ספרים כאלה ולא מצאתי, כי אם פעם אחת הביא לי אבי ספר 'קאלומבוס', בלשון יהודית-אשכנזית (ז'ארגון) וימלא את כל חדרי לבי וינר לו ניר ויזרע על תלמי ליבי זרע ברך ה', כי על-ידי סיפורי הספר הזה באה חכמה בליבי לדעת את הארץ ואת העמים היושבים עליה, אשר לא שמעתי את שמם עד היום ההוא; כל הספרים האלה כאפס ותוהו נחשבו נגד ספר 'צוהר התיבה' הזה, אשר האיר עיני בתורת ה', וילמדני לדעת, כי עד הנה קרא מקרא לא יכלתי על נכון, אף שמות הנקודות לא ידעתי על נכון, ואף כי יתר סימני הקריאה כדגש חזק וקל, נח נראה נח נסתר, טעמים, משרתים ומפסיקים, מפיק ומתג ויתר הסימנים למיניהם, אשר לקחה עיני שמץ מנהם בלילה הראשון, אשר הביא לי אבי את הספר, ואשר לא הנחתיו מידי עד אשר כלה שמן הנר ויבער עד תומו וישופני חושך, אז שכבתי עוד כשעה ושתים ותידוד שינה מעיני ותנומה מעפעפי, כי הידיעות החדשות אשר קניתי לי לא הניחו לי לישון, וגם אחר אשר ישנתי סבוני גם סבבוני השוואים והדגשים והנחים והטעמים ויקומו לשחק לפני עד הבוקר.

אין לך דבר בעולם, אשר ייאמר עליו כי טוב הוא בהחלט (זולתי האור אשר עשה אלוהים, ואשר גנוז הוא אתו לצדיקים לעתיד לבוא ועין לא ראתה אותו זולתו וזולתם), ואין לך דבר, שאין לו שעה עוברת ולא לעולם חוסנו. עברו שנים או שלושה ימים, והנה ראיתי עמל בספר הזה, אשר יומיים לפנים ראיתי בו מראות אלוהים. כי התבוננתי על הספר ההוא והנה כבד הוא ממני, לא אוכל ללמוד אותו לבדי בלי מורה ומנהל. ומאשר לא ידעתי מעודי מורה ומנהל טוב מאבי, ואבי הגיד לי בפה מלא, כי ידו לא תושיעני בלימוד ספר זה, אשר לא הגה בו מעולם ולא יש את נפשו לבלות ימיו בספר כזה, שאין בו שום תועלת לאיש כמוהו, אשר תורתו אומנתו, ורק לילד כמוני טוב הוא, ואם לא יועיל לא יזיק שתהיה לי ידיעה קטנה בחכמת הדקדוק ובעבור שאני בעל מוח, הייתי כמתיאש, כי לא מצאתי איש אשר יורה דרכי ויאיר נתיבתי בספר זה.

לאבי ז"ל היה אוהב נאמן ושמו ר' אהרן נתן, איש משכיל ויודע שפת עבר, ויספר לו אבי את המוצאות אותי בס' 'צוהר התיבה', וכי שרוי אני בצער על זה אשר לא אוכל ללמוד אותו בלי מורה ומורה אין לי. ויאמר אליו ר' אהרן נתן: 'הן אמת בס' צה"ת יכבד על בנך ללמוד לבדו, אבל יש ספר אחר אשר יקל לו ללמוד אותו, כי הוא מסודר יפה בסדר מוקדם ומאוחר מן הקל אל הכבד, והוא ספר 'תלמוד לשון עברי', והוא נמצא אצל פלוני, ואף כי מחבר ספר זה היה איש, אשר אין רוח יראי ה' נוחה הימנו וחשוד הוא אצלם למין ואפיקורוס, אבל בהיות הספר עוסק רק בחכמת הדקדוק ולא בשום חקירה מחקירות האמונה, אין בכך כלום'. וישמע אבי לעצת אוהבו וילך ויקח את ספר 'תלמוד לשון עברי' מיד פלוני ויביאהו לי ויאמר: 'בספר זה יקל לך ללמוד חכמת הדקדוק כאשר איווית, כך אמר לי ר' אהרן נתן, אבל ראה לבל תבלה זמן הרבה עליו ולא תעשה הטפל לעיקר'.

בפתחי את ספר 'תלמוד לשון עברי' הייתי כחולם חלום בעיני. זאת הפעם הראשונה אשר ראו עיני ספר הדור בדפוסו ובאותיותיו ובתכריך אשר עליו. כל הספרים, אשר קראתי עד היום ההוא, היו רובם נדפסים בדפוסי ארצנו הגרועים בדיו לבן על ניר שחור, לא תואר ולא הדר להם, ומה מאוד שבעו עיני נחת בראותי ספר דפוס וויען באותיות גדולות ויפות, מאירות עיניים. כבכורה בטרם קיץ בלעתי את דבריו ויהיו בפי כדבש מתוק, ולא הנחתיו מידי עד כלותי כל החלק הראשון, וגם את הפרק הרביעי 'בהתהפכות התנועות' אשר ציווה המחבר לשמטו ולנטשו עד הגיע לפרק משקלי השמות, קראתי בסקירה שטחית בלבד, אף כי לא ירדתי לעומקה של הלכה. ואולם כאשר הגעתי לחלק השני צר כוחי, כי מושגים חדשים נראו לי, אשר לא שמעה אוזני דבר מהם עד הנה, השתכלות ודיבור, והמה מתורגמים מלשון אשכנז אשר לא ידעתי שחרה, והייתי בעיני בראש החלק השני כאיש הבא לארץ נכריה ושומע שפת לא ישמע.

ויהי בעיר מולדתי איש אחד ושמו ר' יוסף וויזנר, והיה האיש ההוא משכיל ומבין בלשון עברית ודקדוקה וסופר מהר, גם בשפות אחרות ידיו רב לו, וידע שפת אשכנז ורוסיה ופולניה, וגם שפת צרפת לא זרה לו, ובימים ההם היה זה דבר פלא בעיר כעיר מולדתי, כי קרה מקרה האיש ההוא בילדותו לשאת אשה מעיר ברודי ולשבת שמה שנים אחדות, ובהיות לו נטיה טבעית להשכלה נקל היה לו בעיר ההיא למצוא חפצו, כי העיר ברודי מאז מעולם עיר מגדלת משכילים מבקשי דעת, וישאב יוסף שם ממעיני החכמה וישת לרווייה. ויהי בשובו לעיר מולדתו ויעל שם את נר ההשכלה הטהורה, אז החלה רוח החכמה לפעום את קצת צעירים וילכו לבקש דעת ויוסף וויזנר היה להם לעיניים. הן אמנם מעט היו הצעירים האלה ואיש לא ידעם ולא שם לב עליהם, כי לוא נודע הדבר ותחשב זאת להם לחטאה גדולה, אבל יען היו האנשים ההם מעטים ודרכם נסתרה ולא בסופה וסערה, לא עמד איש לנגדם להפריעם ולא נשאו חרפה ושמם לא היה לנאצה, כי לא סרו המשכילים המעטים האלה מדרכי יתר העם ומנהגיהם, כי רק בדבר הזה עוינים בני ישראל את אחיהם הצעירים ההולכים לרוח ההשכלה, בעזבם דרכי אבותיהם, נתיבות עולם, לסול להם דרך חדשה אשר לא ידע העם הזה; אשר על כן חשבתי למשפט תמיד, כי טוב לגבר, אשר נפשו איוותה להעלות נר הדעת בקרב עמו, לשאת עול מנהגיהם וללכת בחוקותיהם, ולא יחלל את קודשי העם לבלתי יחלל שמו בקרבם, אז ידיו תעשינה תושיה והושע יושיע את עמו למשהו מטיט הסכלות והבערות. בדרך הזה הלכו רבים מנושאי דגל ההשכלה לפנים בישראל ויעשו חיל, ואחד מאלה היה הר"ר יוסף וויזנר, אשר היה עוד צעיר לימים בימים ההם (נפטר בשנת תר"ט, יום א, ח כסלו, בן חמישים ושתיים שנה). זכור שם האיש היקר הזה לטוב, כי למחיה שלחו אלוהים גם לפני, כאשר אספר.

כפי הנראה ידע אבי ז"ל את האיש וויזנר מרחוק ויכבדהו בלבו, כי אהב אבי את המשכילים בלבו, אם אמנם לא ארח לחברה עמהם על-פי מצבו והמשרה אשר על שכמו. וכאשר ראה אבי בצרת נפשי, כי לא אוכל ללמוד גם את ספר 'תלמוד לשון עברי' אחרי כלותי את החלק הראשון ממנו, בלי מנהל ומורה דרך, ויגל את אוזן וויזנר, כי חשקה נפשי בחכמת הדקדוק, וכי למדתי כבר בעצמי את החלק הראשון מס' 'תלמוד לשון עברי', ורק בראשית החלק הב' אזלת ידי ונפשי עלי תאבל, כי לא אוכל ללמוד הלאה. ר' יוסף וויזנר השתומם מאד לשמוע מפי אבי, אשר נחשב לאחד גדולי החסידים, דבר כזה, ולכבוד גדול היתה לו בקשתו לבוא אל ביתו ולהראות לבנו יחידו את הדרך אשר ילך בו למצוא מבוקשו. ולא איחר ר' יוסף למלאות שאלת אבי, ויבוא אלי ויקרא לפני את ראשית החלק הב' מס' הנ"ל עד כללי ההגיון, אשר כבדה עלי השגתם, מבלי אשר שמעה אוזני עד היום ההוא דבר מדרכי החכמה הנחוצה הזאת. ויהי אחר אשר דיבר אתי וויזנר במועצות ודעת ויבינני את כל הנחוץ להבין ולהשכיל בדרכי ההיגיון, ויבואו דבריו כשמן בעצמותי ותאורנה עיני וכמעט נהפכתי לאיש אחר. בעת ההיא נודע לי מס' 'תלמוד לשון עברי', כי יש ספר 'מלות ההגיון' להרמב"ם. הרמב"ם הזה, אשר כל גאוני ישראל תוכו לרגליו, אשר כתב את 'משנה התורה' ויהי ספרו הגדול והקדוש נר לרגלי תופשי התורה ואור לנתיבות כל חכמי ישראל היושבים על כיסא ההוראה, הרמב"ם הזה כתב עוד ספר, אשר לא ידעתי את שמו בלתי היום, והספר ההוא מלמד דעת את האדם, איך ישקול במאזני השכל את מחשבותיו ודבריו ובצדק ישפוט על כל עניין ועניין! הפלא ופלא היה הדבר הזה בעיני, ואבקש לדעת את הספר ההוא. שבתי עוד הפעם לבקש את אבי ולהתחנן אליו, כי ישיג למעני את ספר 'מלות ההגיון' להרמב"ם, אשר אולי גם אבי שמע את שמו זאת הפעם ראשונה, ור' יוסף וויזנר הגיד לאבי, כי הספר הזה נמצא אצל ר' אהרן נתן, הוא האיש אשר יעץ את אבי ראשונה לתת בידי את ספר 'תלמוד לשון עברי'.

מנדלסזון, לסינג, מלות הגיון – ואירוסין

כאשר הביא לי אבי את ספר 'מלות ההגיון' לא כבדה עלי עוד הבנתו, לאחר שכבר ידעתי מעט מס' תל"ע ויותר משיחות ר"י וויזנר, וכבר הקיצה רוחי וכשרונותי התעוררו, ואלך בטח לאור הספר ההוא וביאורו, אשר הגיד לי ר' יוסף וויזנר למי הוא (כי ספר 'מלות ההגיון' אשר בא לידי פעם ראשונה היה מדפוס ראשון, שלא נזכר שם המבאר עליו), ויספר לי את פרשת גדולתו של הרמבמ"ן ז"ל ורוב חכמתו, ואהי בעיני כאילו באתי פתאום אל עולם אחר: כי נפקחו עיני ואראה מראות חדשות, אשר לא עלו על רוח דמיוני עד הנה, יען כי הסיפורים אשר הקשיבו אוזני עד הנה שנים היו בתוארם ועניינם מאלה אשר החילותי לשמוע מפי וויזנר, ואינו דומה סיפור העולה משבחי הבעש"ט ומיתר הסיפורים מזה המין לסיפור היוצא מתולדות ימי חיי הרמ"ד, ומה מאוד שונים בעניינם ובתוארם וברושם אשר ישאירו בנפש השומע הצעיר לימים, על דרך משל שני הסיפורים האלה, היינו, מצד אחד, אשר קרה להבעש"ט ביום הכיפורים עם הכומר, ומצד השני, קורות הרמ"ד (ר' משה דסוי עם הכומר לאפאטר, שהציע לפניו לקבל עליו דת הנוצרים או לבטל אותה בטענות צודקות, ומה שענה לו הרמ"ד בחכמתו וברוב צדקו, עד שנשאה תשובתו חן בעיני כל החכמים הנוצרים והוכיחו את לאפאטר על פחזותו וגם לאפאטר בעצמו הודה, כי לא טוב עשה בזה. הקורא המשכיל יוכל לשפוט בצדק מה רב רוח סיפורים כאלה ומה תגדל פעולתם בלב נער בעל דמיון חזק, אשר לא הורגל מעודו לשמוע סיפורים מחכמים כאלה, זולת סיפורי-הבל ורעות-רוח, איך ייהפך משורש כוח דמיונו וייברא לו עולם חדש, והיה לאיש אחר, אף הוא היה מתכוון להכניס בלבי מחזות נעימים, אשר לא זמותי ולא עלו על לבי, ויספר לי את כל עניין ספר 'נאטהאן דער ווייזע' של לסינג, מתחילתו ועד סופו, ויבינני בקצרה ובבירור גמור מה הוא הטעאטער, אשר לא ראיתי ולא שמעתי מעולם, ויתאר לפני כל המאורעות של הספר הנ"ל במחזות שונים, כאשר ישחקו אותם המשחקים על הבמה, וכוח דמיוני קיבל הדברים כהווייתם, ויחקו על לבי לזכר עולם, כאילו בעיני ראיתים ובאוזני שמעתי הקול מדבר מעל במת המשחקים, וכן סיפר לי גם תולדות לסינג והתרועעו עם הרמבמ"ן.

בארבעה-עשר לחודש ניסן עשה אבי ז"ל משתה (כי בכור היה, ולבלתי יתענה תענית הבכורות – האיש אשר בכל שבוע התענה לא פחות מב וה – סיים איזה מסכת ועשה משתה לכל אוהביו הבכורים) ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשארו מיום הפורים, הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי-המן. ככה יעשה אבי כל הימים בערבי פסחים וקרא לאוהביו הבכורים, אשר אחד מהם היה ר' אהרן נתן. ויעמדו כולם ניצבים (כי אין כיסא ואין שולחן ביום ההוא, כי כולם הוזכו והיטהרו מכל מחמצת) סביב חבית וקרש עליה מלמעלה, ואיש לחמו בידיו ועיניו עליו לבלתי יפררהו על הרצפה ויצרך בדיקה שנית. ויהי ביום ההוא, בשנת תקפ"א, ויאכלו וישתו ויהללו את ה', ויפן ר' אהרן נתן כה וכה לבקש אותי וירא כי אינני, וישאל את אבי ויאמר: 'איה בנך יחידך אשר אהבתי?' ויבקשני גם אבי ולא מצאני, ואנוכי נחבאתי אל הכלים תחת תנור וכיריים ובידי ספר 'באור מלות ההגיון' להרמב"ם, אשר השאיל לי ר' אהרן-נתן. ויהי כאשר ביקשוני שניהם וימצאוני וירא ר' אהרן-נתן את אשר אני עושה, ויאמר אלי: 'אי זה השער אשר אתה לומד היום' ואומר: 'השער השביעי' (הכבד מכל שערי הספר ההוא). ויאמר רא"נ אלי: 'הנח את השער הזה, כי סגור הוא לפניך; כי אם אלי תבוא בימי החג ואאלפך בינה בשער הזה, כי כבד הוא ממך לדעת אותו לבדך'. ואען ואומר: 'לו אדוני שמעני, קח-נא הספר בידך ושאלני, ואני אגיד לך את כל הכתוב בשעה הזה, כי ידעתיו מהחל ועד כלה'. ויקח ר' א"נ את הספר מידי וישאלני כדברי, ואגיד לו את כל דברי השער השביעי, וייפלא הדבר בעיניו מאוד, כי בן עשר שנים הייתי בעת ההיא, וזאת לדעת, כי ספר 'באור מלות ההגיון', אשר קראתי בו אז, היה, כאשר כבר אמרתי, רק עם פירוש הרמבמ"ן (אשר גם שמו לא נקרא עליו בדפוס הראשון) ולא עם הגהות ר' יצחק סאטאנב, אשר על-ידיהן יוקל על הלומד הרבה, כנודע, ואף כי הספר הנ"ל מעתק ללשון אשכנז ומבואר יפה ביתרון באר, כל הדברים האלה לא היו לפני, רק ביאור הרמבמ"ן לבדו, וידי עשתה חיל להבין אותו על בוריו; על כן היה הדבר לפלא בעיני ר' א"נ, ויגד לאבי את תמורתו ואבי שמר את הדבר בליבו, ואותות שמחה נראו על פניו.

אחר הדברים האלה, בקיץ שנת תקפ"ב, ואני אז בן אחת-עשרה שנה ומחצה, הלוך הלכתי עם אבי ז"ל העירה ברדיטשוב, הרחוקה מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן שנים-עשר מיל רוסיים. בבואנו שמה התאכסנו בבית הרב הגאון המפורסם ר' ראובן, שהיה אחר-כך אב בית-דין באודיסה, ובעת ההיא ישב בברדיטשוב ונקרא בשם הרב מזיטומיר, והוא היה בנו של הרב החריף ר' יוסף אב בית-דין דקהילה קדושה קונסטאנטין-ישן ואוהב נאמן לאדוני אבי ז"ל.

ויהי היום, ואני ואבי יושבים בבית הרב הנ"ל, והנה שני אנשים באו אל הבית, שם האחד ר' יצחק, והוא מורה-הוראה בעיר קטנה ושמה צ'רניחוב הסמוכה לקרית זיטומיר, והאיש ההוא חכלילי עינים מיין שרף אשר אהב סלה, והוא כבד פה וכבד לשון, אבל מילא כרסו מתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ותורתו בתוך מעיו, והנה זה בא לנסותי בחידות עמוקות בתלמוד למען דעת אם אכשר להיות בימים הבאים חתן איש עשיר אחד בעירו ושמו ר' נחמן-ליב, אשר שלחו לבחנני. והאיש השני הבא עמו, ואשר לא ידעתי את שמו עד היום, היה השדכן המדבר בי נכבדות אלה, והן הם אשר העירו את אבי ז"ל על-פי איגרתם לבוא עמדי לברדיטשוב להיבחן ולבוא בברית ההתקשרות עם הנגיד הנ"ל, ויגש אלי האיש הבוחן ובידו מסכת 'בבא מציעא', ויראני את המשנה-הראשונה, 'שנים אוחזין בטלית' עם הגמרא והתוספות דיבור המתחיל 'יחלוקו', ואקרא לפניו והוא שואל ואני משיב כהלכות גוברין יהודאין דבוחנין ומנסין את החתנים, ואמצא חן וחסד לפניו, וישלח את שתי אצבעותיו ויקחני בבשר לחיי ויקרא: פלא, פלא! ויפן וילך.

בלילה ההוא נקרא נקראתי אני ואבי לבית הנגיד ר' אהרן טשודניבר, מחותנו של ר' נחמן-ליב מצ'רניחוב, וכבואנו שמה מצאנו שכבר נאספו שמה אנשים הרבה, אותי ואת אבי הושיבו בראש הקרואים, ואיש אחד יושב וכותב וחותם וקרא באוזנינו אלה דברי הברית והתנאים עד תומם, והנה קערה השלכה ארצה וקול קורא באוזני: 'מזל טוב! מזל טוב!' ויאכלו וישתו בשמחה ובטוב לב, ונקם ללכת, והנה יד מחותני שלוחה אלי ואקחה מידו מורה-שעות כסף וארגז כסף אשר ישימו בו אבק הטאבאק להריח, כמשפט המחותנים בימים ההם, וגם אחרי כן, לתת מתנות כאלה לחתנים ילדים בני אחת-עשרה שנה כמוני, אשר לא ימודו עוד זמן חייהם על-פי מורה השעות והטאבאק לא יעלה עוד לריח ניחוח לאפם, אולי להגיד להם, כי בבואם בברית הנישואים עיתות הזהב יכלו ויאבדו, והביטו אל צל המעלות, לדעת כמה ירדו מרגעי חייהם, וישימו קטורה באפם לגרש את צחנת החיים, אשר יחלו להיות לזרא באפם.

מדי הלכנו לשוב אל בית מלוננו, ויעבירו לפני בתולה (ילדה בת עשר שנים) יפת-מראה, ככל הילדות אשר עוד חלב אמן על שפתותיהן, ושושני לחייהן כמעט החלו לפרוח, ויאמר אלי אבי, כי זאת היא הכלה, אשר הוכיח לי אלוהים להיות לי לאשה בימים הבאים, ואאמין לדבריו ויחשב לי לצדקה.

קמנו בבוקר השכם ונשב לביתנו העירה קונסטאנטינה-הישנה.

מנהגי שידוכין ואירוסין

בטרם אספר את דברי-ימי חיי מאז הייתי לחתן, אשים לנגד עיני הקורא את דרכי בני עמנו בימים ההם (ובקצת שינויים עוד גם עתה להרבה מבני עמנו), ומנהגיהם בשידוכי בניהם ובנותיהם, למען יעמדו ימים רבים לדור יבוא, אשר ישכח ממנו דרכי ומנהגי הימים שעברו.

נער כבן תשע או עשר שנים יודע כבר לדרוש בדיני ממונות ובאיסור והיתר, ועל-פי הרוב גם בהלכות קידושין וגירושין, מבלי אשר ידע עוד דרך גבר בעלמה (והנערים בעלי דעה ילמדו הסתום מן המפורש) והוא לומד התלמוד עם כל מפרשיו ומפרשי-מפרשיו עד סוף כל המפרשים אשר אין להם סוף וקץ, וכל השקלא וטריא והפלפול ובכל דקדוק הפרטים, אפילו בדיני מקדש וקודשיו, כאילו היה ההיכל על תילו עומד וכוהנים לעבודתם קמו, ושבו בנים לגבולם וכל הדבר הקשה יגישו אל השופט מבני ישראל.

בימים ההם יתנו השדכנים עיניהם בנער הלומד תורה ולו שם בבני העליה, וכל אחד ירשום בפינקסו ועלמות עין מספר סביבו, אלה יפה-פיות, ואלה בנות עשירים, ואלה ממשפחות מפורסמות, ובכל יום ויום ידברו באוזני אביו (והוא שומע), כי כבר הגיעה העת לשדך את בנו, וכי בת נדיב זה יאתה לו ושאין כיופיה בכל הארץ ושהיא מדברת בלשון פולניה כמים (זי רעדט פוליש ווי א וואסער); כי היתה לשון פולניה בעת ההיא, גם אחר אשר פרש נשר רוסיה כנפיו בכל הארץ, לשון המדינה, ויען כי פרנסות היהודים נעשו בימים ההם על-ידי נשותיהם נשי חיל, והאנשים ישבו ספונים בבתיהם או בבית-המדרש על התורה ועל העבודה, היתה מעלה גדולה לנערות ישראל ידיעת לשון פולניה, וגם האנשים אשר עזבו ברוב ימים את לימוד התורה וסרו את הכתר הזה, העטרה שאינה הולמתם מעל ראשם, היו רק כעוזרים לנשיהם בחנות להושיט לה הסחורה, וכבוא שר פולאני לקנות דבר היו האנשים מחשים או נחבים אל הכלים, כי לא ידעו דבר, והיו הנשים לבדן נושאות משרת העסק עליהן.

כשהיה הנער בן עשתי-עשרה שנה ולא נעשה עדין חתן היה מתבייש מפני הנערים בני-גילו, שכולם חתנים ובראשם מצנפת (יארמאלקע) מצופה זהב. גם אבותיו התחילו להצטער והדאגה הזאת איננה מניחה להם לישון, יקומו וישיחו בראש אשמורות בלילה, בשעה שאשה מספרת עם בעלה: מה נעשה לבננו המופלג שיחיה, כי נערה אין בארץ שתהיה ראויה לשדך לו כדרך כל הארץ לפי מעלותיו הרמות והנשגבות. הבעל מספר לאשתו, כי הבן שואל שאלות למלמדו, אשר אין לו מה להשיב עליהן, והאשה מספרת לבעלה, כי הבן בהתפללו בבוקר השכם, בטרם לכתו לבית רבו, יחוג וינוע כאחד הצדיקים הגדולים והמפורסמים, וגם בשעת אכילה לא יחדל מהתנועע, וחכמתו בתורה גדולה כל כך, עד שאינו יודע להבחין בין מטבע של כסף למטבע של נחושת. כאן האב מתחיל לקונן: הנה בננו זה, יאריך ה' ימיו, עוד מעט ויהיה בן י"א שנה, ואם לא נמהר לבקש לו שידוך הגון, איך נזכה לעשות לו אפריון יחד עם סעודת הבר-מצוה? כי לא יביאו אנשים כערכנו את בניהם בברית הנישואין עד מלאות להם שנתיים בברית השידוכין.

הבוקר אור והשדכן בא ומכתב בידו משדכן חברו: 'שבת פלוני הקצין המיוחס בעיר פלונית לה עשר שנים, יפת-תואר ויפת-מראה, יודעת להתפלל, לקרוא ולכתוב ולחשוב ב'ציפער' ואביה מתחייב את עצמו ליתן לנדן בתו הבתולה הנ"ל סך כך וכך, חוץ מתנות להחתן ומזונות על שולחנו עשר שנים רצופות, וכי חפצו ומגמתו ליתן את בתו לנער חכם בתורה'. השדכן הבקי במלאכתו מרבה דברים שרובם שקר, ואחר ההתווכחות וההשתדלות של אבי הנער להראות להשדכן, שהשידוך הזה קטן ושפל לפי ערכו, יצא השדכן בהבטחה גמורה, שעל האופנים אשר קרא במכתב חברו אבי הנער מתרצה לשדך את בנו לבת פלוני. ביום ההוא יענה השדכן לרעהו ההיפך מכל מה שאמר לו אבי הנער, ויחייב את עצמו בשם אבי הנער לתת לנדן בנו מה שלא ציווה לו ולא עלה על לבו; כי ידע היטב שגם חברו כתב לו שקרים וכזבים, והוא משלם לו במטבע שטבע, וכל אחד מכיר בשקרות חברו ובתרמיתו, והם מחרישים לדעת היצליח השקר את דרכם. גם השדכן מצד הכלה לא יחדל מדבר שקר על לב אביה ואמה, ככל הדברים אשר דיבר חברו מצד החתן. ואבי הכלה לא נופל הוא מאבי החתן בגאווה וגאון וגודל-לבב, ומוכיח בראיות שאין השידוך הזה לפי כבודו ורוב עושרו; ועם כל זה יצא השדכן מלפניו שמח וטוב לב, כי סוף דבריו: 'אם אמת הדבר, כפי שכתב השדכן שמצד החתן ומה' יצא הדבר, יוגמר בכי טוב'.

לא ירבו הימים ואבי הנערה ישלח איש-עיתי, רב או מורה-הוראה או מלמד חריף, לבחון את החתן בלימודו. אחר הבחינה (אשר על-פי הרוב החתן יצא ממנה בשלום והכסף יענה את הכול) יבואו המחותנים למקום מוגבל ביום המיועד, יתראו פנים בפעם ראשונה וידברו אודות ההתחייבות, ויימצא הדבר שכל דברי השדכנים היו שקר וכזב. והנה יחר אף שני המחותנים ויריבו בחזקה, וכל אחד רוצה לשוב למקומו. אז יתעורר בעל האכסניה (כי גם הוא בקושרים עם השדכנים) וירבה עליהם רעים מאנשי העיר ושכניו הקרובים אליו לפשר ביניהם ויעשו שלום. לעת ערב יהיה אור במושבותם, ידליקו נרות ויעריכו השולחן, יפרשו עליו סדין לבן ויעמידו בקבוקי יין-שרף וצפיחות בדבש, יאספו היודעים ומכירים ויבוא החזן וקסת הסופר במותניו, ובטרם כל יתחיל לכתוב נוסח התנאים, וכשיגיע אל ההתחייבות ישאל את המחותנים – אלה אשר עוד לא שככה רוחם מכל וכל, יחדשו את המריבה על רגעים אחדים, אבל המסובים ישתדלו לשכך חמתם ולפשר ביניהם. הסופר גומר כתיבתו וקורא התנאים בקול רם באוזני כל המסובים. ככלותו לקרוא, עוד דבריו האחרונים בפיו, והנה השדכן מגיח ממקומו, אשר היה נעלם ונחבא עד תום כל הריבות והקטטות, ויקרא פתאום בקול: 'מזל טוב!' ובקראו יפוצץ בזרוע עז קערת-חרש אחת, אשר ישליך ארצה ושברה לרסיסים, ועדי רגע חוטף כל אחד מכל אשר תמצא ידו קערה, פארור או סיר, ומשליך לארץ. המנהג הזה יסודתו לזכרון אבלות על חורבן בית ה', לקיים מה שנאמר: 'אם אשכחך וגו' תשכח ימיני'. לפתע פתאום תלבש את כולם רוח שמחה וגילה, ושתו ולעו ואכלו ושבעו, ומכל עבר ופינה יישמע קול ששון וקול שמחה; 'לחיים!' 'לשלום!' וכהתמם לשתות יקומו ללכת איש למקומו. אז יחליפו המחותנים מתנותיהם. וזה הדבר אשר יתן אבי הכלה להחתן (בידו או ישלח על-ידי שליח למקומו): מורה-שעות של כסף או זהב, ארגז כסף לטבק הטאבאק, מצנפת מצופה זהב, חומש קטן מאוגד בכסף, ואבי החתן שולח להכלה טבעות ונזמי האוזן של כסף וזהב, שלשלת זהב וכדומה, וזה אשר יקראו מתנות קטנות, אולם הגדולות אשר ישלחו לעת החתונה עם טלית ו'שטריימל' (כובע מזנבות הצאַבעל) להחתן ומרגליות ו'שטערנטיכיל' (כעין כתר דיאדם מצופה מרגליות ואבנים טובות) להכלה (ובימינו ה'שטריימל' וה'שטערנטיכיל' נפלו בארצנו על-ידי פקודת הקיסר ניקולאי הראשון בשנת תר"ד, נפלו ולא יוסיפו קום!).

משעה שהאב מספר לבנו שנעשה חתן (לפי שעל הרוב האבות יבואו במסורת ברית התנאים מבלי ידיעת בניהם) ומוסר לו המתנות, הוא נהפך לאיש אחר. כשיבוא בשבת אל בית-התפילה לבוש בגדי משי ומתחת לכובע הצובל אשר על ראשו נשקף זהב מצנפתו וכל ראשו כתם פז, הנה יעמוד על מקומו ופניו מזרחה ולא ירוץ עוד הנה והנה עם חבריו כמקודם, יעלה לתורה בשבתות ובמועדים לקריאת מפטיר, והחזן כשיקרא אותו לעלות לתורה יאמר: 'יעמוד החתן פלוני'. ובערים הקטנות נעשה חסיד להרבות כבודו וכבוד אבותיו ומתפלל בקול גדול ובנענועים, אז הוא מתחיל ללמוד אצל מלמד מפורסם וחריף, אביו כותב בכל פעם למחותנו ומספר מעלות בנו ודרכיו הטובים, והמחותן יתעורר לבקש את החתן אליו על החג הבא ראשון, על הרוב על חג השבועות, יען שבעת ההיא הדרך טובה. בבואו שמה בלוויית מלמדו או איש אחר נכבד, אשר ישלח עמו אביו ללוותו, יוסיפו הבוחנים והלומדים להתווכח ולפלפל עמו בלימודו; ואולם האיש המלווה אותו יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד מהם, עם חסיד יתחסד, יספר לו סיפורים חדשים (שבדה מלבו) מצדיקים ישנים, וסיפורים ישנים (שכבר נאמרו ונשנו מרביים שכבר מתנו) מצדיקים חדשים, וימלא גרונם יין-שרף. וימלא ראשם של הלומדים בדרשות של מה בכך, אשר אסף מלוא חופניו והמה כתובים על ספר 'פלפולא חריפתא' וכדומה, ובתחבולות כאלה יגן על החתן והיה לו כתרים בפני הפורענויות לבל ייתפש במצודתם, אם אין לאל יד החתן עצמו למלאות משאלות לב מחותנו על-ידי הבוחנים. והמלמד יבשר בשורות טובות לשולחו על-ידי איגרתו שתודה לאל הכול על נכון.

החתן בהיותו בן י"א או י"ב שנה, עיתות הזהב, אשר הדמיון יקרה ברוח עליותיו וקרע לו חלוני רקיע ועודנו לא גורש מפני הנסיונות והשכל, התאווה לא דפקה עוד על פתחי לבבו בכשיל וכילפות, ותגע בו רק בשרביט הזהב אשר בידה אשר בו נחש תנחש, ראשו עודנו מלא טל הילדות והשחרות ורוח צח מרחפת עליו, רוח מלא מאלה הסיפורים וההגדות, אשר הוא קורא יום-יום בספר התורה ובפירושי רש"י, מקורות האבות, מדמשק אליעזר בלכתו פדנה ארם לקחת אשה לבן אדוניו, ויעקב ורחל וכדומה, וכל מעשי ומקרי בני-אדם בעיניו מעשי אלוהים המה; הנה הוא רואה את בת-גילו הכלה כמתת אלוהים השלוחה לו ממרום להיות שעשועים אצלו, וארבעים יום קודם יצירת שניהם הוכרז עליהם בשמים 'בת פלוני לפלוני'. עוד לא התבונן על בתולה, יפה ממנה לא ראו עיניו, אשר לא שוטטו הנה והנה לבקשה, ולא דיבר עם אשה אפילו שיחה קלה. היא הראשונה אשר תקשור תקוות חוט האהבה בלבו ותעורר את רגשותיו הנקיות, הצניעות והבושה מגדילות את כוח דמיונו וממלאות משכיות לבבן הרגשה צלולה וזכה אשר לא ידע שחרה, הרגשה שאין בה מאומה מחלאת התאווה הגסה, אשר לא התגאלה בה נפשו עוד ולא ידע ממנה דבר, הרגשה טהורה וקדושה הממלאת את הנפש עדן ועונג, ישבע בהקיץ תמונות וחזיונות אשר לא יבין לפתור אותם. וכן ישוב אל ביתו בלב מלא הגות, מחכה לקץ אשר יראה את ילדת שעשועיו בבית אביו בחג הבא ראשון, להתרועע עמה שנית בשקרות-עין מבלי דבר דבר. והיא גם היא על מחזה בחירה תתענג, תספר לרעותיה מעלותיו הרמות, איך שיבחוהו הבחונים, וכי הפליא לעשות בזמירותיו ביום השבת, אשר הוא יודע לזמרם בעל-פה בניגונים יפים כמבחר החזנים, ובתוך התהילות והתשבחות לא תשכח גם כן לספר, כי קווצותיו סדורות לו תלתלים ושפתיו אדמו כתולע וחן הוצק בהנה, ורוח התשוקה תחל לפעמה לראותו תמיד סביבה; ובתשוקה זאת לא יתערב רעיון זה ותאוות בשר, אשר לא ידעו גם שניהם, ועיניה תכלינה לעת אשר ישלח מחותנה עגלת צב לקחתה אליו על חג הבא. הימים האלה ימים מאושרים המה! רק הם לבדם ימי הצלחת האיש היהודי, בטרם ידע העול הקשה, אשר הוא עתיד לשאת על צווארו, ומועקה על מותניו לבקש טרף בעשר אצבעותיו, בלי נחלת שדה וכרם, ובארץ זבת חלב ודבש נחלתו מדבר שממה ותקוותו מפח-נפש, להשתכר אל צרור נקוב ולבנות לו מגדל פורח באוויר ולחצוב בארות נשברים אשר לא יכילו המים ולפרנס את ביתו בעמל ויגיעה ונחלת כבוד אין לו. כי אם לא תאיר לו ההצלחה את פניה והיתה עניות ושפלות מנת חלקו והיה דראון לכל בשר, והשם יהודי יהיה לו לחרפה מכל סביביו, ואם גם יצליח במסחרו וקניינו ועשה עושר במשפט ואמרו המקנאים אשר סביבו, כי במרמה ועושק עשה עושרו, ויבזוהו בלבם, אם גם יכבדוהו בפיהם ושפתם, כי ילווה אותם כסף בנשך. על כן אמרתי, כי אין ליהודי בעולמו אלא ימי הילדות בלבד, הם לבדם חלקו ונחלתו, ורק עליהם יתענג בטרם ידע תבל ויושביה.

עודני זוכר את הימים הטובים האלה, עוד בתנומות עלי משכבי יעברו לפני כצללים, אבחינה בכל עיתותי, אבינה בכל אשר עבר עלי, ולא אמצא שעשועים כימים האלה אשר כהנדוף עשן נידפו ועודם חרותים על לוח לבי לזכרון נצח.

משל משלו חכמי יוון, כי ארבעה זמנים עברו על האדם על הארץ למן היום בראו אלוהים, ויקראו להם שמות: זמן הזהב, הכסף, הנחשת והברזל, ואם קרוב הדבר להאמין, כי גם כל המין האנושי כאיש פרטי היה לו זמן הילדות (הזהב) והנעורים (הכסף) והעמידה (הנחשת) והזיקנה (זמן הברזל); הלא ביתר עוז ראה נראה מחלקות הזמנים האלה באיש פרטי. מי הוא בכל בני-האדם, ואם היה יהיה מיוצאי ירך עניים מרודים השואלים ללחם, או אסופי מילדי זנונים הנמצא אחר הגדרות, או זרע מרעים, גנבים ושודדי לילה, מסתופפים בחגווי הסלעים ובמערות פריצים וכפריצי חיות בלילה יבקשו טרף ודם אדם ישתו חמר – מי בכל הנולדים על ברכי אלה חלאת המין האנושי, אשר לא היה לו זמן הזהב, ימי אושר ועונג, אשר לא ידע יגון ואנחה, מבלי דעת מאומה, בשבתו ערום וחשוף שת על עפר כשבת על כיסא נגידים, ורגבי חול לו שעשועים כאבני שוהם וישפה. מכל הנעשה תחת השמש לא ידע דבר; יכבדו אבותיו ולא ידע, יצערו ולא יבין למו, תרגז הארץ תחתיו והוא לא ידע ולא חת ולא קם מפני כל הרעש עד רדתו חיים שאולה. ומי בכל אלה אשר זמן הכסף לא היה לו? מי האיש אשר לא לקחה אותו האהבה בציצית ראשו ותרכיבהו על עב קל לעוף ביעף אל ארצות הדמיון והחלומות לחיות שמה עם אהובת נפשו, אשר בדה לו ברעיוניו כדון קישוט חיים של עונג ונחת אשר אין על עפר משלם, חיים דמיוניים ומראיהם נאווה כמראה הקשת אשר בכדורי בורית? ומי בכל אלה אשר לא חיש קל כלו ויאבדו לו הכדורים האלה וצבעיהם בנפוח בהם רוח המציאות ולא שב מארצות הדמיון האלה, ותחת הכסף יביא נחושת קלל וכל טוב דמיונו יתבלע? ואף כי ימים יבואו ויצא האיש ההוא בעול ברזל על צווארו, מדי יום-יום יתרבו צרכיו מסביב; אם אשה יקח לו והולידה בנים ובנות ועבדו הם בו בפרך, ואם אמור יאמר אחכמה ולא אביא צווארי בעול הנישואים, איכה אשא לבדי את המשא והטורח הזה – ושאף צמים חילו וזרים יאכלו יגיעו, משרתיו יגנבו משכבו מתחתיו ועל לבושו יפילו גורל, לחמו בדאגה יאכל ותאוותו לא ימלא ושפתי זרה תמוצנה דמו וחלבו עד ימות לשחת ונפשו כעפר לכל תהיה. על כן אמרתי כי המשל הזה אמת וצדק, כי זה כל האדם.

אמנם אם לחכמי יוון ניתן צדק, הלא נתפלא הפלא ופלא על הנועם והיופי הנמצא בסיפורי תורתנו בעניין זה. זאת התורה הקדושה לכל עם מעמים המתוקנים הוצק חן בשפתותיה וכבוד והדר מרחף על סיפוריה. אחת דיבר אלוהים ושתיים זו שמענו: לא יכחיש שום מאמין את אמיתת הסיפורים כמו שבאו בתורה בזמן העבר, ובכל זאת עינינו לנוכח יביטו, כי גם בהווה דיבר הכתוב. ובכן נשימה נא עין על חיי האדם הראשון בגן אלוהים בטרם אכל מעץ הדעת. עין מי לא תשורנו, את הילד התם המתהלך על פני אשפה ודומן כמו על שושנים בגן אלוהים, המשתעשע עם ילדים כמוהו לחפור גומץ בארץ ולבנות להם בית מטיט ורפש, וילכו ערומים ולא יתבוששו. ומי עוור עין ולב וכסיל לא יבין את זאת, כי האדם אחר אכלו מן העץ אשר בתוך הגן, הוא האדם אשר חץ פתאם – חץ האהבה – היה מכתו, עודנו בגן אלוהים, עוד לחמו ניתן ומימיו נאמנים, שארו וכסותו אבותיו עוד יתנו לו וכל מחסוריו עליהם, גם נפשו עוד נקיה מכל חלאה ורוחו לא הוטמאה בכל טמאת מעשה תעתועים, אבל קול בקרב לבו מדבר עמו תמיד בחלום ובהקיץ ואין לנפשו פתרונים, קול ישורר באוזניו פעם בפעם:

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ שָׁם צִתְּרָנִים יִפְרָחוּ,

מִבֵּין עֱפָאִים תַּפּוּחֵי זָהָב קַרְנֵי אוֹר יִשְׁלָחוּ,

רוּחַ צַח נֹשֵׁב מִתְּכֵלֶת שָׁמָיִם,

שָׁם שֹׁקֵט הַהֲדַס וְהַדַּפְנָא יִשְׁלַח יָדָיִם

הֲיָדַעְתָּ יָדֹעַ?

שָׁמָּה! שָׁמָּה!

מִי יִתֵּן אֲהוּבַת נַפְשִׁי יַחְדָיו נִסָּעָה כו' כו'

יבקש למצוא חשבון מה היה לנפשו, כי תקרב ותרחק, תבחר ותמאס, תתאווה ותקוץ, והוא לא ידע, כי אכל מפרי האהבה, אשר כל אוכליו יאשמו, יחוגו וינועו כשיכור, כי דבש מהול ברעל הוא. עוד מעט והנה מפניו סגר הגן מבוא, והאדמה לא תתן עוד את יבולה מבלי עמל, כי בעמל נפשו ישבע לחם, ייצא האדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ונוות ביתו תחלק שללו – זכה – עזרתו, לא זכה מנוגדתו – והיה כי ירבו לו הימים ויוולדו לו בנים ובנות, ויהי ריב בין הבנים, ושלח איש ידו באחיו, למי אוי למי אבוי? האב יבכה את קשי יומו, עד יבוא יומו ונספה. זה ספר תולדות אדם למן ברוא ה' אלהים אדם על האדמה עד היום הזה.

חתונה בישראל

ואם הימצא יימצא עוד בין העמים החיים עוד היום על פני האדמה עם אשר ידמה כמעט בתהלוכותיו אל ימי קדם, הלא עם צעירי בני ישראל הוא עם ספר התורה. חתן בן י"ג שנה יוצא מחופתו ובידו עוד לא דבק מאום מכל חטאת האדם; בת-גילו תתייצב לעומתו כאם כל חי מעשה-ידי אלוהים, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, בטרם היה אליה דבר הנחש לאכול מפרי עץ הדעת. הנער אשר לא ידע קרוא 'ראמאנען' וקול שירי-עגבים לא שמע, אשר היה לו שיר השירים דבר ה' כולו קודש קדשים, כנסת ישראל מדברת עם השכינה, וכל דבר אהבת בשר כספר החתום לפניו, לפתע פתאום ונגלו כספר לפניו עיני הנערה, אשר הוכיח לו אלוהים, וקרא את כל הכתוב שמה ברגע קטן, ושלח ידו ואכל, ונפקחו עיניו – ולא יהיה בו חטא! האומנם אם לא יסכים המנהג הזה עם כוונת ותכלית החברה, אשר ישראל שוכן בקרבה, ואני נשאתי עליו קינה בראש דברי אליך יקירי – הלא מצד השני, המוסר יקרא אל העם הזה: 'רק אתה בנת לרעי ופקודתי שמרה רוחך, ופקדת נווך ולא תחטא'!.

כשוב החתן אל בית אביב עמוס מתנות מחותנו (על הרוב ספרי הש"ס והפוסקים, אלפסי, רמב"ם וכדומה) ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האם בפרי בטנה, בקראם את איגרת המחותן המספר את תהילת בנם היקר, ובדמעות גיל וששון ינשקו מנשיקות פיהם את העלם הנחמד, ויחלו לעשות הכנות לקבל את הכלה על החג הבא בשובה ונחת. הימים יעופו כחלום לילה, והנה באה הכלה הצעירה בלוויית אשה זקנה, אשר שלחו עמה הוריה. מי יספר עונג האבות? מי יגיד תעלומות בני הנעורים, החתן והכלה? ילא כל עט, יקצור כל דמיון אנשים כמונו, אשר כבר גורשו מעדן גן-אלוהים, מהכיל את אשר יהגה לבם הרך. גם הימים האלה יעברו ויחלופו, הכלה תשוב אל בית אביה, ואחריה יאיר נתיב האהבה הנקיה, נתיב לא ידעו איש נתעב ונאלח, שותה כמים תענוגי תבל ונפשו לא ידעה שבעה. תכל נפשה לרוות דודים את בן-גילה, אשר הוא אצלה אחד בקרב כל הארץ. והוא גם הוא בלב בוער ובהרגשה מתלקחת יחבק כל מכתב אשר תכתוב לו, ינשק את איגרותיה, אך איש לא ידע בכל אלה. כי חשקו לא יעבור פיו, וגם מדלתי לבו החוצה עוד לא יצא. וכי תשאלו אותו מה האהבה הזאת לו, ולא ידע השיב, כי לא ידע מה היא.

אז יחל החתן ללמוד הדרשה, אשר ידרוש ברבים בנשף חשקו ליל כלולתו לעת סעודת הלילה, אשר לזאת תיקרא סעודת הדרשה. עניין הדרשה ההיא הוא פלפול תלמודי באיזה דין מדיני נישואין וקידושין. ובעוד ימים אחדים יצאו המחותנים איש ממקומו עם אוהביו וקרוביו אל המקום אשר יבחרו לשכן את כלולת בניהם שם, אחר אשר הניחו מקודם את כסף השלוחים ביד שליש המרוצה לשני הצדדים. ובטרם יצאו ללכת אל מקום החתונה והיה קודש להם יום השבת, יום משתה ושמחה לשניהם, לכל אחד במקומו. אבי החתן יאסוף אל ביתו ביום השבת בבוקר השכם את כל אוהביו, כולם ישימו עליהם מחלצות וכל בגד יקר, והחתן ילבש בגדי החתונה וישים פעם ראשונה את ה'שטריימל' על ראשו (מגבעת יקרה מזנבות הצובל, אשר כבר בימינו אלה הוסרה מעל ראשינו בארצנו בפקודת הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נשמתו-עדן, אשר פקד לעם ישראל ללבוש בגדי ארופה ככל תושב הארץ), עטרה שעטרו לו ליום חתונתו, ועל בגדיו מלמעלה ילבש ה'טיזליק' (בגד-משי יקר, ארוך עד כפות הרגליים ורחב מאוד, ואצילי הידים ארוכים כארוך הבגד, ועל כתף יינשא, כי לא יביאו הידיים באצילים כי אם ידו האחת אוחזת בקישורי-משי היוצאים מלמעלה אצל הצוואר מימין הבגד ומשמאלו וירכסו את ה'טיזליק' לבלתי יפול אחור. גם הבגד הזה כבר עבר זמנו ובטל אצלנו, אבל עודנו יקר ונכבד בארץ גאליציה) כה ילכו יחדיו אל בית-הכנסת הגדול שבעיר, כי אם יהיו בתי-התפילה הרבה בעיר אחת בישראל, הנה בית-הכנסת הגדול לו יתר שאת והוא עולה על כולנה לכל דבר שבקדושה אשר יקדשו בני ישראל, והיה במשוש חתן על כלה ועזבו קרוביו ומיודעיו איש בית תפילתו בשבת ההיא ובאו כולם אל בית-הכנסת הגדול לחוג אתו את חג שמחתו ולשמוח לפני ה' בבית הקדוש אשר ישכן שמו שם, הוא מקדש מעט למעט מכל העמים. ביום ההוא המחותן וקרוביו הם הנשיאים והנסיכים בבית ה' והראשונים לכל דבר שבקדושה, אין כיסא אשר יגדל מכיסאותם, כולם במזרח יעמודו. הנגידים והקצינים אשר להם מקומות קנויים לצמיתות בכותל המזרחי ירדו מכיסאותם לעמוד באשר יעמדו, ויחלקו כבוד לחתן ולמחותנים. החתן יעמוד לצד הרב והמחותנים מימינו ומשמאלו. מהם יבחרו הקהל, חוקה אחת, לעמוד על הבימה משני קצותיה בעת קריאת התורה ולפקוד את מי יקרא החזן לעלות לתורה, מהם יכבדו להוציא ספר-תורה מן ההיכל ולהניחו לפני בני ישראל, מהם יהיו כל הקרואים לתורה. החתן יפתח את ארון-הקודש לעת יפתח, ובעלותו לתורה יקראה החזן את שמו בקול גדול ורם יותר מאשר יקרא לכל יתר הקרואים, ואחר ינגן עם משורריו, וברגע הזה תבואנה הנשים על האנשים מעזרתן וימטירו כגשם עליהם וכמטר סוחף אגוזים, והאספסוף מבני העניים אשר בבית ה' ירוצו ולא ייעפו ויכרעו ברך ללקט את האגוזים ולשומם בילקוטם. ככלות התפילה ילכו כל העם אל בית אבי החתן לקדש על היין ולסעוד לבם במיני מתיקה, כיד ה' הטובה עליו.

ושם בבית הכלה נקבצו נערות רבות כלילות יופי ואשה עדיה עליה, רוח חן וכבוד שפוכה עליהן ויראת שדי נוצצת מזיז עיניהן, והמנגנים בכלי שיר, אשר לא מבני ישראל המה, ינצחו בנגינות, והנה במחול תצאנה כל היום לשמח את הכלה, היושבת בתוכן כירח בין כוכבי מעל, ותעד נזמה וחליתה, ותצנוף צנפה על ראשה מצופה זהב (באנדאליק) אשר שלח לה החתן ביום שנדברו. העטרה הזאת לא תוסיף עוד שאת על ראשה אחר כלולותיה, כי תחליפה באחרת, בצפירת תפארה כליל יופי מצופה פנינים ומרגליות (שטערנטיכל), וזהב מצנפתה יוסר והיה לכסות את מסך-החזה (ברוסטטוך), אשר תשא על לבה תמיד אחר היותה לאיש, כי כן תשאינה בנות ציון הנשואות בארצות האל, מסך עלי חזיהן לכסותו, ולא יראה הוד יופיין החוצה לעיני איש זר. אמותינו לפני ארבעים שנה כיסו, גם עור צווארן במטפחת (העלזעל), כי צנועות היו בכל דרכיהן, ותהיינה מאושרות בארץ ובשמים, ולב בעליהן בטח בהנה, ועתה עזבו בנות ישראל דרכי אימותיהן ותלכנה נטויות גרון וזיז שדיהן לא תחשוכנה, עיני כל אליהן ישברו, ימהרו כציפור אל פח, ושלל לא יחסר. כי למרבה המשרה ולשלל אין קץ עיני הבנות צופיות בימינו, לשלול שלל בני הנעורים ולבוז בז לבותיהם, להיות הנערים שללן ונפשם תצודנה. לא כן הימים אשר היו טובים מאלה, לא נתנו הנערות עיניהן באחר, ואשר יבחר למעניהן אביהן הוא הקדוש.

ממחרת השבת או ביום השני יעשו האבות איש בביתו משתה לעניים, משתה שמנים, בשר ודגים ומטעמים יאכלו ושכר שעורים ישתו, ואת אשר תשיג ידו יתן להם גם מי-דבש או יין. העניים ישבו סביב לשולחנם, והמחותנים ונכבדי בתיהם ואוהביהם ישרתו אותם להושיט להם כל מאכל ויין משתיהם לקול שרים ומנגנים ביד. אחרי אוכלם ואחרי שתותם יצאו במחול כולם לשמח חתן וכלה כמצווה מפי חז"ל, אז יחלקו להם נדבות כסף, איש כאשר תשיג ידו וכברכת ה' עליו. וביום השלישי יסעו המחותנים לדרכם (כי לא יצא איש ממקומו ביום השני שלא נאמר בו 'כי טוב') אל מקום המוגבל. אבות הכלה יקדימו לבוא, כי הם יעשו את המשתה והכינו את אשר יביאו, ואחרי כן יצאו בצבים ובכרכרות לנוכח החתן להובילו בשמחות וגיל ובקול תרועת כלי שיר אל הבית אשר הכינו לו. מנהג ישראל, שמי שאין לו מרכבה מרקדה וסוס דוהר, ישאל מאוהבו ורעו או שכנו הקרוב אליו ואף משרים אשר לא מבני ישראל, לנסוע נוכח החתן ולהביאו למקום הכלה בכבוד והדר, ואין משגיחין בשעטנז, וכבוא החתן העירה, בטרם ילך אל בית מלונו, יסוב במרכבתו את טבור הקריה והחנויות אשר בקרבה שלש פעמים.

היום ההוא, יום אחד לפני החופה, ייקרא סעודת החתן, וזה משפט היום ההוא: אחר חצות היום בשמחות תובל הכלה לבית-המרחץ בתופים ובמחולות, ונשים זקנות מרקדות לפני הכלה, והביאו במי המקווה את בשרה, לקדשה לבוא במסורת ברית הנישואים. אז תלמדנה אותה סוד העיבור ולברך על הדלקת הנרות בלילי שבתות וימים-טובים, לפרוש חלה, ובייחוד להיבדל מבעלה בימי נידת דוותה אשר תטמא, ולספור שבעה נקיים ככתוב בתורה שבכתב ושבעל-פה, ויעתירו עליה מלים לחרות הדברים האלה בציפורן שמיר על לוח לבה, כי רק בדבר הזה תחיה בזה ובבא ותמצא חן בעיני אלוהים ובעלה, תזכה לבנים כשרים ולבנות חן צנועות, ולא תקש בלידתה ולא תמות בשעת לידתה ותבלה שנותיה בנעימים. והיה אחרי טהרתה ושבה אל בית אביה לשוש עם נערותיה ורעותיה, אשר סביב שתו עליה, ותצאנה במחול עד הערב. בעת ההיא ייאספו הבחורים אל בית החתן. החתן מסב בראש לבוש בגדי חתונתו ועטרת תפארת ה'שטריימל' בראשו, והבחורים סביב לו בכבוד והדר יעטרוהו. אפס לא כל הרוצה ליטול לו מקום סמוך להחתן יבוא ויטול; כי בכסף מלא יקנה לו מקומו, והמחיר יקח ה'בעלפער' של החתן. – 'הבעלפער' ההוא הוא רווק גדול ובריא אולם, משכמו ומעלה גבוה מכל ה'בעלפערס' ועל ראשו 'ספאַדיק' (מצנפת שעירה) גבוה מכל ה'ספאַדקים', שערותיו תלתלים שחורות סביב לראשו, ניצבו כמו נד וקפאו ממרק 'פפלוימען' או שכר שעורים אשר נטבלו בו, למען יעמדו ימים רבים ויהיה להם ברק; לבושו בגד ארוך מקיטיי שחור וחגורה שחורה על מותניו, ופעמיו יפו בנעלים שחורים נוצצים כעין נחושת קלל.

ה'בעלפער' הזה יעמוד לפני מערכת הבחורים, רגל אחת על הקרקע ורגל אחת על הספסל, ויקרא בקול דוב שכול: 'חתן דומה למלך! בחורים, שאץ געלד! לאמור, שהבחורים יקנו להם מקומות סביב להחתן, המרבה יישב לימינו והממעיט לשמאלו. פה יתחיל המסחר, זה יתן וזה יוסיף וזה יוסיף עוד, עד האחד יגדיל והיתה לו ימין החתן לנחלה, ושב ה'בעלפער' למכור שמאלו, ואחר-כך הסמיכות לימין ולשמאל, עד אפס מקום, ואיש על מקומו יבוא בשלום, וקרה 'בעלפער' איש-מזימות, למען הרבות בצע, נועץ למכור גם ימין ושמאל הבחור הימיני, באמרו, כי גדול כבוד הבחור היושב לימין החתן, וגם שבת לימינו ולשמאלו לכבוד גדול ייחשב, והבחורים התמימים האמינו לדבריו וישימו לכסף מוצא, ועל-ידי זה הודח הבחור הימיני ממקומו אשר קנה, ובא הבחור אשר קנה את שמאלו של זה בינו ובין החתן. אחר כי יחלקו להבחורים מיני מתיקה והם מרבים לדבר ביניהם מענין הדרשה וכדומה עד עלות המנחה, יקומו וילכו יחדיו עם החתן והמחותנים אל בית הכלה, שם יקבלו פניהם בתופים ומחולות, והנשים תרקדנה סביבם עד עת הסעודה; כי משתה אבי הכלה עושה בלילה ההוא לכבוד החתן ויכרה כרה לו ולבחוריו, והיה כאשר יגישו אל השולחן את הקערה האחרונה ('צימעס', לאמר: צום עססען) אחד הבחורים כטוב לבו ביין יהפוך הקערה על פיה וכל העדה יראו וישחקו, ויברכו ברכת המזון וילכו איש לביתו.

יום החופה הוא יום צום ותענית לחתן ולכלה, יום כיפור עוונותיהם. עד חצי היום יתעסקו המחותנים בכתיבת השטרות שעושים ביניהם אצל רב העיר והחזן שהוא גם כן הסופר, הם ישלחו את השמש אל החתן שיקבל קניין בסודר על הכתובה דאורייתא והתוספת. אחר הדברים האלה יבואו המשוררים בכלי שיר (כלי זמר) אל הכלה להושיבה (בעזעצען). וזה דבר ההושבה הזאת: יכינו לה כיסא באמצע הבית וישבה עליו, ונשים בוכות תסובינה אותה ופרעו את ראשה וקלעו שערותיה ויביאו מספריים וגזרו הקלעות אחת אחת, והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה תשב, היא שותקת והן מקרקרות; כי לא ידעו בתולות ישראל עד הנה, כי בגזוז להן שערותיהן מרימים העטרה מעל ראשן, ושזה עטרת תפארת הנשים ומוהר הבתולות מאמן הטבע. ולהיפך, רובן נחשבו להן השערות למעמסה יתרה, ורק אחת מני אלף במסתרים בכתה נפשה על אבדן מבחר עדיה. ויש אשר כרתו ברית אהבה עם בעל דת אחרת, ובהגיע יום כלולותיה, בטרם ניגשו הגוזזים, ויצאה הכלה ולא יספה שוב עוד ואיננה, כי לקחת אותה דודה בזרועותיו וינוסו שניהם יחדיו. היהודים אשר לא חשדוה על זאת, כי לא יצא עליה שם רע בנעוריה (יען הדברים האלה אמורים בכלה שגדלה כל צרכה ולא בילדה בת י"ב שנים), האמינו, כי נפלה בידי אשמדאי, שר השדים וחילו, וירימו קול בכי תמרורים לא לעזר ולא להועיל. על-כן היה לחוק לישראל לבלתי תצא הכלה לבדה, ולא יצא החתן ערירי מפתח ביתו מפחד בלילות. ובזמננו נפקחו עיניהן של בנות ישראל ותאמרנה כולנה, כי טובה פקודת אדונינו הקיסר ירום הודו לבלתי גזזן עוד, ברכות לראש מושל צדיק שעיניו על כל דרכי החוסים בצלו.

אז יחלו הכלי-זמר לנגן נגינות אבל ומספד מר לעורר את הנשים לבכיה (אף שהן מתעוררות מאליהן, וכל אחת הביאה הנה נגע לבבה, לזאת יחסר לחם חוקה, ולזאת צער גידול בנים, ולאחת אגרוף בעלה נגד עיניה תמיד, המכה בלי חמלה – סוף דבר כל אחת מוכנת לבכיה) ויעמוד הבדחן, אשר ברגע הזה הוא הדורש והמוכיח, ויקרא בקול גדול: 'הס!' ותיכף תרוממנה הנשים את קולן ביתר שאת ועוז. ויקרא הבדחן המוכיח את תוכחת מוסרו בחרוזים שרוע וקלוט, בלשון העם, לא תואר ולא הדר להם, לא שכל ולא דעת, כי אם מלים בעלמא בלי טעם וריח, על דרך משל יספר להכלה: שהיום אצלה יום הכיפורים, וראוי לה לבקש רחמים שתינצל מפני היסורים, והלילה הזה לה ליל שימורים, ובן גילה הוא היפה בבחורים, על כן תרים כשופר קולה בבכי ומספד תמרורים לבקש מאל, שיהיו לנצח שניהם צרורים וקשורים; על כן תשמח היום בתולה במחול ובחור בשירים (ותוך כדי דיבור שכח שהתחיל באבל ומספד מר ותמיד הוא מסיים במילתא דבדיחותא (כי בדחן הוא!) על דרך משל: שיעשה החתן את כל אשר תגזור עליו הכלה, אף אם תשלח אותו לעבור במו אש ישמע לקול דברה; על כן תשמע היא בקולו להביא במים את בשרה (ער וועט דיך פייער אבי דו איך אין וואסער). וכהתימו לדרוש יתחילו תיכף הכלי-זמר לנגן נגינות מחול, וייהפך פתאם לב הנשים עליהן מאבל כבד לשמחה, ותפזזנה ותכרכרנה בכל עוז סביב הכלה, בטרם מחו עוד דמעותיהן מעל פניהן, ויש אשר גם מיץ נחיריהן יזוב עוד מרוב בכין.

בעת ההיא ייאספו האנשים אל החתן וימהרו הכלי-זמר עם הבדחן ללכת שמה להושיב גם אותו. שמה יראה הבדחן כוחו ורב אונו בגימטריאות וראשי-תיבות וסתרי תורה ובכל הדבר הקשה ואין קצה להבליו, עד אשר יגער בו הרב או אחד הלומדים – מקנאתו בחריפותו – וישם קנצי למליו, וילכו יחד אל הכלה לכסותה. החתן ייכנס ראשון אל בית הכלה ואחריו כל אדם ימשוך. ברגע בואו ינגנו הכלי-זמר ניגון של שמחה והבדחן ישאג כארי 'וויוואט!', והחתן זורק סודר או אדרת (הוא הדעקטוך) על ראש הכלה וישוב אחור. ובטרם פנה עורף, והשליכו עליו הנשים מלא חופניים כשות על ראשו ועל ראש המחותנים הסובבים אותו יחול; ורק כל הנס ונמלט החוצה נקה ינקה. ופנו ללכת משם אל החופה, אחר אשר יברכו הזקנים (אבות החתן והכלה או אבות-אבותיהם) והזקנות את הזוג בבכי ובתחנונים.

על המגרש אשר לפני בית-הכנסת, שמה ייאספו נערים ונערות, זקנים וזקנות, ומצפים על בוא הזוג. האספסוף אשר בקרב העם, נערים ריקים ודלים, ערומים ויחפים, אוחזים ארבעת בדי החופה, אשר עליהם מלמעלה כעין הרקיע עשוי מסדין של משי. שמש בית-הכנסת עומד שם הכן, ובידו צנצנת יין לצורך הברכה, ועוד צנצנת ריקה בשביל החתן לשבירה (אם עשיר הוא יכין למענו דקה מן הדקה שנוחה להישבר, ואם דל הוא יקח מן הבא בידו), וממרחק יישמע קול המאַרש בכינור ונבל, תוף ומצילתיים וחליל, ולאור אבוקות רבות בכבוד והדר ילכו המחותנים, ובראשם החתן לבוש בגדי כלולותיו, עליהם 'קיטל' לבן ו'טיזליק' שחור עליו מלמעלה. הלוך וטפוף ילכו עקב בצד אגודל, ומשני צדדיו ילכו השושבינים, כולם אחוזי אבוקות שעווה, עד החופה יגיעו ויעמדו תחתיה. אחריהם בשמחות תובל הכלה מנשים, נשי השושבינים, ועמדה לימין החתן, ומתחיל החזן עם עוזריו לשורר: 'מי אדיר על הכל כו' הוא יברך חתן וכלה'. השושבינים ונשותיהם לוקחים הכלה ביניהם וסובבים את החתן שבע פעמים, ואחר כך בעמדם יעמודו, והכלה תשוב לימין החתן, ואומר המסדר קידושין את ברכות הקידושין לפי הנוסחא. ונותנין להחתן ולהכלה לשתות מן היין. אחר-כך נוטל החתן את טבעת הקידושין בידו, והרב שואל אם היא שווה פרוטה (ואפילו הטבעת של זהב, לא יחדל הרב משאול את שאלתו זאת!), ואם היא שלו? או ניתנה לו במתנה שלא על מנת להחזיר? אחר-כך החתן משים הטבעת על אצבע הכלה ואומר: 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל!' ועל הרוב השמש או הרב קורא לפניו כדי שלא יטעה. אז מניח השמש הצנצנת תחת רגלי החתן, והחתן שוברה וכותתה ברגליו לזכרון אבל ירושלים. אז יקרא החזן את הכתובה, ומברך הרב או החזן את יתר הברכות, ויקרא כל העם: 'מזל טוב!' ויצאו החתן והכלה מחופתם שמחים וטובי לב. ובצאתם תדרוך הכלה בעקבה על רגל החתן, למען תמשול היא בו, וישובו אל בית הסעודה, הוא בית אבי הכלה, בתוף וכינור ומחולות ונרות דולקים. כבואם שמה יושיבום בחדר מיוחד ויגישו לפניהם לאכול את המרק אשר יקראו דיא גילדענע יוך. המחותנים ונשותיהם יבואו הנה, והמבשל (הוא הסארווער) יקח מתוך הקערה של הזוג ויתן לכל אחד בקערה מיוחדת מן המרק, בכסף מלא יתתנו להם, כי שלם ישלמו לו המחותנים איש כמסת ידו. ומתחלת הסעודה: דגים, מרק, בשר, תרנגולות מפוטמות, בשר צלי ומבושל, ויין רב כיד השמחה. בינתיים ידרוש החתן את דרשתו וכל העם שומעים. אז יעמוד הבדחן ויפריע את החתן באמצע דרשתו, ויתחיל הוא את דרשתו בדרך שחוק והיתול, כמעשה הארלעקין המחקה את המפליאים לעשות, כקוף בפני אדם. אחרי המהתלות האלה יקרא הבדחן: 'דרשה געשאנק'! וכל המסובים, מאבות הזוג עד הקרובים והרחוקים, כולם יתנו איש מנחתו, אלה בזהב ואלה בכסף ואלה בכלי חפץ, והבדחן יקרא בקול את שם כל אחד מהנותנים ואת אשר כילה העם להביא.

אחר הסעודה יישבו החתן והכלה על כסאות באמצע הבית (ויש אשר יחמירו להושיבם גם שניהם על כיסא אחד). והבדחן יאמר 'גראמען' (לאמור געריימען – ריימען או חרוזים). ה'גראמען' הם כולם הבל מעשה תעתועים, תערובות חריפות הלומדים בנוי על קו תוהו ואבני בוהו, בלול בשמן המקובלים בראשי-תיבות וסתרי-תורה וגימטריאות, והכול עשוי בשירים וחרוזים אשר תקוץ כל נפש בהם. בחרוזים האלה יקרא את המחותנים לרקד לפני הכלה, ויוכיח מראשי-תיבות של שם כל אחד מהם, שלו נאה ולו יאה לרקד לפני הכלה. פעם אחת שמעתי בדחן אחד שואל כדרכו: מדוע הרבנים (צדיקי הדור) כשמרקדים עם הכלה לא יתנו בידה מטפחת למען אשר תקח היא בידה ראש אחד והרב ראש השני, כמנהג כל המרקדים? כי לא כן יעשו הצדיקים האלה אשר אין יצר הרע שולט בם, ולא ייראו מפניו, ובידיים ערומות יקחו יד הכלה וירקדו עמה (ועיני ראו פעמים הרבה בנעורי, איך חיבקו הצדיקים האלה את הכלה לעיני העדה ברקדם עמה!), ותירץ כדרכו בחרוזים שזה מוכח מדברי התלמוד: 'תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה', לאמר: תנו, רוצה לומר שנו, רבנן כיצד מרקדין, איך דרך הרבנים לרקד? – 'לפני הכלה', פירוש עם אותיות הבאות לפני אותיות 'כלה', שהם אותיות י' כ' ד', ובסירוס י' ד' ך', היינו שביד יקחו הכלה ולא במטפחת! – דרשות של דופי כאלה ידרשו הבדחנים לרוב, והעם מהללים ומשבחים דרשותיהם.

כהיתמו חרוזיו ינתנו הכלי-זמר 'וויוואט', ויחל הבדחן לקרוא שב"ס (כך צריך להיות, ולא שבת כפי שסוברין ההמון, והוא ראשי תיבות: שמש, בדחן, סארווער, שהם מחלקין ביניהם את הכסף העולה מנדבת המחותנים בעת הריקוד), וכל אחד נותן לתוך ידו מטבע קטנה. אחר-כך ינגנו הכלי-זמר פולוניז, והמחותן הקרוא יגש אל הכלה ויקח את ידה על-ידי סודר ומטפחת ויצא אתה במחול וידו לא תגע בה. אפס בטרם יסב עמה פעם אחת וניגשו כל העם ותקעו יד אל יד, והחליפו הכלי-זמר את הפולוניז בניגון אחר המעורר קפיצה ודליגה ויפזזו ויכרכרו בכל עוז, מלבד הכלה אשר תשב על כסאה. ככה ייעשה לכל אחד מהקרואים עד הבוקר, ובכל פעם יוסיפו לשתות ולשמוח. אז ישליך הבדחן מעליו את אדרת הדרשנים ויהפך ל'קאַמעדיאנט' ויעמוד על ראשו, ישא סולם על שן אחת, ילבש אדרת-שיער הפוכה וילך על ארבע, יסוב הבית ויהמה כדוב, ויאחז עיניים – כי אין דבר נעלם ממנו. ככה יבערו ויכסלו עד עלות השחר. אז ימהרו לעשות אפריון לחתן ולכלה ויובילו אותם אל חדר משכבם בכינור ונבל ומצילתיים ובקול תרועה, והדלת יסגרו אחריהם.

מנהג ישראל הוא לעשות סעודה של חלב, ביום שדבק החתן באשתו והיו לבשר אחד, מן בצק שנמצא בגבינה ומדובק משני קצותיו (קרעפליך). ביום ההוא אם הכלה תפרוש את השמלה לפני זקני העדה הקרואים אל המשתה הזה, למען דעת כי היתה הכלה בתולה ואיש לא ידעה. והיה כי לא תיטיב בעיני בעלה וירצה לשלחה מעל פניו, לא יוציא עליה שם רע לאמור, כי לא מצא לה בתולים. המנהג הזה (ההולך הלוך וחסור בזמננו, משרבו פריצי עמנו בתוך המשפחות המיוחסות ויבושו ויחתו מתועבותיהם) רבים השיב מעוון, וכלהט החרב המתהפכת לפני מבוא הגן אשר בעדן היה המנהג הזה לבתולות רבות, ועל ידו רבות בנות עשו חיל להתקומם נגד אנשי אוון ומרמה, אשר יחליקון לשונם מחמאות להדיחן מדרך הטוב, בשוותן לנוכח עיניהן את יום הגדול והנורא, יום כלולותיהן, לעת גן נעול זה ייפתח לעיני כול, והכול ידעו איך כלה זו נכנסה לחופה. ועד היום יישמע מפי נערות רבות מדלת העם, כי תקרינה אותן ריב ומלחמה עם רעותיהן, וקללה אותה רעותה לאמור: את צועה זונה! וענתה הנערה ביום ההוא וזעקה: יבא יום וענתה בי צדקתי לעיני כל ישראל.

הנה נא, ידידי, הארכתי עד הנה להגיד לך כל המנהגים האלה, אשר רבים מהם ידעת כמוני, ויש מאלה אשר כבר עברו ובטלו מן המציאות, ומי יודע אם לא ייבטלו ברבות הימים גם הנשארים, ואני מזכרוני כתבתי כמעט כל אשר קרה לי לעצמי. ואם אמנם לא חשכתי פי משחוק על כמה מנהגים מאלה, בכל זאת בדרך כלל נכבדים הם בעיני מהרבה מנהגים, אשר חדשים מקרוב באו לשחת כל חלקה טובה בעם, ושמתי להמנהגים האלה מקום פה בסיפור קורות ימי חיי, יען רואה אנוכי, כי הם צוללים והולכים בתהום הנשיה, כי חסידינו,לומדינו ונבונינו – כולם קשרו עליהם קשר לבערם מקרב הארץ ולגרשם כלה. על כן אמרתי אשימה להם יד ושם בספר הקורות הזה, אולי יגיעו לדור אחרון על עפר יקום ויגידו צדקתם לעם נולד.

ולא אכחד מפניך היום הזה, ידיד יקר, כי גם אנוכי בימי עלומי מילאתי שחוק פי ולעגתי לכל מנהג, מבלי חקור אם טוב ואם רע הוא, ויען ידעתי מפי ספרים וסופרים נבונים, שיש בין מנהגי העם הרבה מנהגים זרים אשר אין להם שום יסוד, ויש אשר יסודם מאפע ואפס והם אבק עבודה זרה, אשר נחלו היהודים מעמי –הארצות, אשר לא נגה עליהם אור ההשכלה ועוד מעשה אבותיהם עובדי כוכבים ומזלות בידים, ויקחו בני ישראל ממנהגיהם וישימו בכליהם, ויהי אחרי כן וידעו הגוים האלה, כי שקר נחלו להם אבותיהם והשליכו אחרי גוום מנהגם הרע, וישראל אשר כבר החזיקו במנהג זה, ומורי-השקר בקרבם כבר נתנו לו טעם לשבח על-פי קבלתם הכוזבה, נזהרו בו והיה קדוש; על כן פעמים רבות נפתח לבי לנהוג קלות-ראש ושחוק גם בכמה מנהגים, אשר נפקחו עיני אחר-כך לראות, כי טובים ומועילים המה, ואם לא נכתבו בתורת ה' ראויים היו להיכתב, והם כתובים באצבע החכמה ויראת ה' הטהורה.

ובכל זאת לא אסתיר מפניך את הדברים אשר כתבתי כבר (באורח שיר) זה עשרים וחמש שנים (בדובנה, אור ליום ד' ט"ו כסלו שנת תקצ"ד) על דבר משתה החתונה, ושמתיה לשחוק. וכאשר כתבתי הדברים אז אשימם לנגד עיניך פה, לא אשנה בם כי אם השיבושים אתקן, וראית מזה מה נשתנו רעיוני בימי נעורי ממה שהם עתה וידעת, כי כמקרה הזה יקרך גם אתה, כי צעיר הנך ממני לימים.

חוברת שנייה

א

בית חותנו החסיד ורבו השיכור

בשמונה-עשר לחודש העשירי (הוא טבת), בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וארבע שנה למספר בני ישראל, נהייתי בן שלוש-עשרה שנה (בר מצווה), ובעצם השנה ההיא, בחודש אלול, בחצי החודש, אפריון נעשה לי ובצל חופה הביאני אבי עם נערה בתולה בת שתים-עשרה שנה ושמה יהודית (אידאסיע) בת נחמן-ליב, עשיר ומחזיק חכירת היי"ש והריחיים, ושדות וכרמים, בעיר מצער טשרניחוב (שתי פרסאות רוסיות מהבירה ז'יטומיר) ובכפרים סביב לה, ושם אמה דבורה, היא היתה אשה יראת ה' ובעלת צדקה וחסד, וזכרה לא יסוף מזכרוני ומפי כל ימי חיי, כי רבו צדקותיה.

חותני היה אדמוני, ושיבה זרקה בו לא מרוב ימים כי אם מרוב עבודה, כי לא ירש עושרו מבית אביו, כי מבני עניים היה, ובעבודתו ועמלו עשה חיל ויעל למעלת העשירים בעלי נחלה, ויען כי גודל על ברכי אבותיו העניים מדלת העם בערים הקטנות, אשר לא נגהו שם קרני ההשכלה גם בימינו אלה ואף כי לפנים, וגם החוסים בצל הכסף הולכים שם בחושך עוד היום, ואף כי בני עוני ומחסור בימים שכבר עברו; על כן רחקו ממנו כל ידיעות העולם והדרך-ארץ, ולא ידע דבר בלעדי המסחר, אשר הוא עושה, והרבי, אשר הוא נוסע אליו פעם או פעמיים בשנה, ויתר הרביים הבאים פעם בפעם לעירו ומתארחים בביתו.

הרבי אשר אליו נסע חותני היה הרבי מרוזין (ר' ישראל רוזינר). הן חותני לא ידע לבחור לו רבי, אשר יעבדהו מכל המון רבי החסידים אשר היו בימים ההמה, ובכולם האמין באמונה שלמה ובלתי-מוגבלת, כי מי כמוהו פתי יאמין לכל דבר, ואיכה לא יאמין איש בור וריק כזה באשר האמינו בימיו (אם באמת ואם למראה-עיניים) גדולים וטובים, תופשי התורה ומנהלי העם? ומה ראה על ככה לבחור לו לרבי מיוחד את הרבי מרוזין? אל-נא ייפלא הדבר בעיניך; בן היה לנחמן-ליב, אליעזר שמו, והוא נשא אשה מעיר ראדימישלי, אשר שמה בית מיוחד לחסידי רוזין, ובהיות אליעזר צעיר לימים ורך (כמוני ביום חתונתי) נקל היה לחסידי רוזין לתפשו במזימותיהם ולהוליכו לבית תפילתם ויהי אליעזר לחסיד מחסידי רוז'ין כל ימי שבתו בבית חותנו בראדימישלי, ושמו היה הולך וגדול מאוד, כי הללוהו החסידים אשר נתן על פיהם ומילא גרונם יין-שרף. ויהי אחרי כן, כשובו לבית אביו לאכול לחם על שולחנו, אחר אשר כילה לאכול בבית חותנו כנהוג, נפל פחד הבן הצעיר על אביו, כי בלכתו מבית אביו ראדימישלי היה נער קטן ועושה מעשה נערות, לא היה יום אשר לא הוכה בלי חמלה על תועבותיו אשר עשה; היום ברח מחדר מלמדו ונחבא כל היום בגן השר לאכול מפריו, ומחר שתה לשכרון בבית שריפת היי"ש אשר לאביו, ונגלה כי לא התפלל לא מנחה ולא מעריב – אלה היו דרכיו בטרם נשא אשה, ובזאת בא לעיר ראדימישלי לשבת בבית חותנו. ופתאום שב משם אחר שנתיים ימים והוא נהפך לאיש אחר, הדור בלבושי חסידים, והוא לבוש מעיל שחור, רכוס על החזה בלולאות ברזל, זכר ונקבה כמער איש ולויות יוצאות מאת כנפי משי, מעשה אורג המצפה את המעיל כפי תחרה סביב לצוואר ויורד על החזה מזה ומזה, מימין המעיל עד כפות הרגליים (כי כן אורך המעיל בימים ההם וסרח העודף) ומשמאלו עד האיזור אשר על מותניו, ומגבעת גדולה על ראשו שעירה ושחורה, ומקלו בכפו, אורכו אורך אליעזר וכסף על ראש המטה אשר בידו. פיאות ראשו קלועות אל מול פניו, ואוזניו ערומות ובולטות לאחוריו כאוזני הארנבת. עיניו הפוכות למעלה כעיני הרבי מרוזין, ושבתו וקומו ומהלכו וכל אשר הוא עושה, כאיש אשר בשגעון ינהג – ולמשוגע היום קראו לפנים איש-הרוח וקדוש נאמר לו. על כן חרד נחמן-ליב כראותו את בנו, יוצא חלציו, הולך בדרך קדושים ומתנהג בחסידות ופחד ורחב לבבו, ועיניו אל קדוש ישראל (מרוזין) תשעינה אשר בחר בו בנו. ומאז נסע נחמן-ליב לרוזין פעם או פעמיים בשנה, וידבר על לב הרבי לסור גם העירה טשרניחוב בלכתו למסעיו לברך את העם ולהריק את אמתחותיהם למען הביא ברכה אל ביתו. ויהי נחמן-ליב נאמן לרוזינר – חסיד והרבי אהבו.

בבואי לבית חותני, אחרי תום ימי המשתה ואחרי שוב אבי וכל ביתו קונסטאנטינה הישנה אשר שם ביתו, אחרי אכול ואחרי שתה כל בני העיר למקטן ועד גדול שבעה ימים לילה ויום לקול כינור ומצילתיים את כל לחם חמודות ואת כל יין שרף וגפן אשר במרתף נחמן-ליב, אחרי כי שפכו עיני כנחל דמעה על היפרדי מאבי מחמד נפשי, אשר הייתי קשור בו בעבותות אהבה בלי מצרים, ואחר כי ניגרו עיני אבי מאין הפוגות על עזבו את בנו יחידו, אשר אהבת נפש אהבו, בעיר נכריה, צעיר ורך ובלי מורה ומנהל – אחר כל הדברים האלה אשר תלא לשוני לספרם ובעטי אין כוח לתארם, כאשר עודם ניצבים היום לנגד עיני, והם מסורים רק לדמיון הסתום מן המפרש – אחרי כל הדברים האלה החילותי לעסוק, כפעם בפעם בעודי בבית אבי, בלימודי הגמרא והפוסקים, פעם בביתי (אשר נתן לי חותני לשבת עם אשתי – חדר קטן ויפה) ופעם בבית-המדרש ופעם בבית רבי ומורי.

רבי ומורי היה איש אחד ששמו רבי יצחק, והוא היה בעת היא דיין בעיר טשרניחוב, אפס לפנים היה רב ואב בית דין בעיר מצער ראציב, ולקטורה היה באפיו להיקרא בשם 'הרב מראציב' (ראטשיעווער רב) והיה האיש אשר קרא לו: 'ר' יצחק' כאיש אשר לא דעת ולא תבונה לו לדעת ערכו וערך כבודו, כי בין רבנים יתחשב ויכהן פאר במקדש הרבנות אשר בקהילה גדולה ראציב, ואם אמנם לא ארכו לו שם הימים כי גורש משם בחזקת יד מתנגדיו. אבל מי לא ידע בכל אלה, כי מעלין בקודש ואין מורידין, וכל מי שזכה פעם אחת בימי חייו לשם הגדול והקדוש 'רב', כל עוד ימי חייו ישא את שמו זה לכבוד ולתפארת, ואין ביד כל אדם לבטלו, וכל עוד בו נשמתו לא ישוב עוד 'רבי יצחק' להיות 'רבי יצחק' אשר כי היה מספר חודשים רב בראציב. אמנם האיש אשר דיבר עמו בחלקות וקרא שמו 'הרב מראציב', האיש ההוא היה בעיניו לא כאיש חנף חלילה, כי אם כדובר אמת בלבבו ובפיו, יודע ומבין ערכו וכבוד תורתו וחולק לו כבוד הראוי לו. ואני תלמידו חופשי הייתי מחלק לו הכבוד הגדול הזה הראוי לו בלי ספק, יען כי קראתי לו: 'רבי ומורי'!

רבי ומורי זה, ר' יצחק דיין, לפנים הרב מראציב, היה למדן גדול, מופלג בתורה, בקי בש"ס שני התלמודים ובפוסקים ראשונים ואחרונים, והיה גם כן מחודד בסברה, וכתב תשובות בענייני איסור והיתר ובמשפטים בין איש לחברו והתיר עגונות. כתיבתו היתה יפה להלל, וידע גם כן לכתוב באותיות עבריות ככתב סופרי סת"מ, וממנו למדתי ראשונה לכתוב בכתב זה בהוד והדר. ואם אמנם דרך הלומדים היה לו לתעב בקרב לבו. צדיקי החסידים שבדור, בכל זאת כיחש להם ונשא פניהם בבואם העירה, כי מי יריב עמם וניקה, ולהימלט משחיתות החסידים הדורשים כל לבבות ובוחנים כליות ואין נסתר מנגד עיניהם החודרות בקרב איש ולב עמוק, הפליא עצה לעלה ולקלס את הצדיקים שכבר מתו ולא מש זכרם מפיו. והתיחש לתלמידי המגיד מז'יטומיר (ר' אהרן, בעל המחבר ספר 'תולדות אהרן'), ועוד הגדיל תושיה ללבוש אדרת רבי החסידים, בגדים לבנים או פסים, אשר מחשוף הלבן בם בלול בצבעים אחרים. ובהיותו עוסק גם בקבלה ובסודות האר"י, בחר דרכם וישב ראש על שולחנו בסעודה שלישית של שבת, ונאספו אליו תלמידיו ומיודעיו ופיו ממלל רברבן כאחד הרביים, עמוק עמוק מי ימצאנו, דברים אשר אין להם שחר וידבר על הפרשות ועל הפסוקים רמזים וסודות, אשר לא הבין איש ואולי גם הוא בעצמו.

באמרי 'וידבר על הפרשות וכו'' אל-נא תאמר בלבבך, קורא נעים, כי היה דברו כדבר כל אדם. לא להונות אותך קראתיך הנה, הן הגדתי לך בראשונה כי רק אמת יהגה חיכי, ולא אכסה על פשעי עצמי ואף כי פשעי רבי ומורי וחסרונו. ר' יצחק היה כבד-פה וערל-שפתיים והיה מגמגם בלשונו, עד כי הרבה פעמים נתעוררו שומעיו לשחוק. אכן בדבר הזה אין כל חטא ופשע, כי אם חסרון מלידה או מרגילות. אפס לא אכחד ממך, כי גם נתן בכוס עיניו, וכמעט לא היה יום אשר לא שתה לשכרון, אשר על כן צהלו וצהבו פניו ואש תמיד יקדה על לחייו, אשר מלאו פצעי האבעבועות, וחוטמו האיר לפניו כעמוד אש.

פעם אחת אחרתי אצלו בנשף בלילי חורף, ולמדתי ביחד עם בנו צבי ופלפלנו בעומקה של איזה הלכה, ור' יצחק ישן על מיטתו לנוכח השולחן, כי הרבה לשתות ביום הוא וישכר. הלילה השליך הס, ודממה שוררת בכל הבית, ולא נשמע בלתי קול שנינו הוגים בתלמוד בניגון הידוע לכל הוגה בתלמוד במדינתנו, ונר קטן הדולק לפנינו גירש רק מעט מהחושך, כאשר תעשינה הכוכבים והירח המכוסים בעבים, אשר תחת האיר את הלילה יסירו רק את המסווה מאת פני החושך ויפתחו הדלת לכל החרדות הנולדות מפחד בלילות לצאת ממסגרותיהם; ויהי בשבתנו כה וחושך מעורב באור כהה חומה לנו מימיננו ומשמאלנו, ומנוגה נגדו יציצו כל צבא בלהות צלמוות, והנה פתאום התנער ממיטתו מעט-מעט, 'הרב מראציב', ולאט-לאט קם ויעמוד על ראש המיטה, ויפתח את האיזור מעל מותניו, וירם את מסך הטלית הקטן המגיע עד ברכיו, וישלח ידיו אל מבושיו ויוציאם החוצה, ויסב פניו אל הקיר – ויסך את רגליו...

רבים שיכורים ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית ועד לחסידים ורביים שונים, אשר כל הקהל הזה חוקה אחת להם: לשתות ולשכור בכל עת ובכל שעה, וכל המרבה לשתות הרי זה צדיק גמור. וכמה סיפורי מעשיות יש להם מצדיקים גמורים, שכל העולם עומד בזכותם, והם שיכורים כל השנה וכמעט לא יקיצו משנת שיכרותם, וכל זאת בעבור מצוה אחת שעשו בימי חייהם בדחילו ורחימו וזכו למדרגה גדולה, וכאילו, כביכול, הקב"ה דואג ומפחד תמיד פן ישובו לכסלה ועשו אח מאחת מאלה אשר לא תעשינה וכל צדקותם לא תיזכרנה, על כן מסך בקרבם רוח השיכרות, רוח עיוועים, ושתו ולעו ושכבו על ערשם מבלי עשות מאומה מטוב ועד רע עוד כל ימי חייהם. וחיים כאלה יקרים וקדושים הם בעיני ה' צבאות, עד כי כל הזוכה להתקרב אל איש כזה ברגע שהוא מתעורר משנתו, בטרם ישלח ידו אל הגביע להפכו אל פיו, וביקש ממנו דבר, הנה כל היוצא מפי הצדיק השיכור הזה לא ישוב ריקם, כי ה' משמים משקיף עליו תמיד ועיניו צופיות ומייחלות לשאלתו, והקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים-שיכורים אלו כאיל תערוג על אפיקי מים. כאלה וכאלה, החסידים מספרים, כבוד השיכורים ומעשה השותים לשיכרון מגיד הרבי, יום ליום יביעו: יין! ולילה ללילה יחוו: שכר! עיני ראו אותם ולא זר, ובשמחתם התערבתי. אם אמנם לא הגעתי למדרגתם ולא זכיתי להשתכר, מרחוק צדקתם נראתה לי ועמם במחול יצאתי.

רבים שיכורים ממין אחר ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית משתה תמיד לאיכרים נוצרים, בית מכירת היי"ש לכל העם יושב טשרניחוב והגליל, והעם הזה, עם ההולכים בחושך, ראו אור גדול בבית הקדוש הזה. שמה נאספו כל מר נפש וכל שש ושמח, אשר הוכה אחור בחצר הזר, ואשר היכה את אשתו בבגדו בה או בבגדה בו, וכל איש אשר שיח ושיג לו עם אשת רעהו, ובא אל הבית הזה ולקח את כוס היי"ש בידו, וישב שמה כאוות נפשו. וכי יתן איש את בתו הבתולה לאיש ועשה לה הילולים, הן קצור קצרה ידו לעשות משתה ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, וביתו צר כהתכנס שמה כל רעיו ומיודעיו, שהם כל המון עם האיכרים למקטנם ועד גדולם, לכן בוא יבואו ברינה אל בית היין-שרף, הוא בית חותני הגדול ורחב-ידיים, ושם נכונו כסאות לשבת, ספסלים ארוכים כאורך הבית, ושולחנות ארוכים כמוהם, ועליהם בקבוקים, צלוחיות וצנצנות, כוסות וגביעות, למרבה, והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין שרף משתיהם. ואיש כי ימכור לרעהו סוס או שור או שה או החגורה אשר על מותניו, ובאו שניהם אל בית היין ושתו, והיה כל הבא אל הבית ושתה עמהם, והיה כסף המקנה מחיר היין, גם הקונה ישיב ידו אל חיקו והוציא משם שנית את צרור כספו, ומשנה כסף ישלם, עד אשר ישכרו כולם ויתגלו בתוך הבית. עיני ראו ולא זר את האנשים האלה אשר באו שמה שמחים וטובי-לב, ויהי הם שותים ומחדים בשמחה, ואיש נושק את רעהו באהבה ובחיבה – עד התקוטטם וינצו, ותהי מהומה ושערוריה וקול המולה גדולה ויכו איש את אחיו ואת שכנו הקרוב אליו מכה רבה עד שפך דם.

את כל אלה ועוד הרבה מאלה ראתה עיני, אפס כדבר אשר ראיתי מרבי ומורי ר' יצחק דיין 'הרב מראציב' לא ראיתי עד היום הזה.

כבר אמרתי, כי ר' יצחק זה היה עוסק גם כן בקבלה, אבל לא לבד בקבלה עיונית (אשר ידע כידיעת כל החסידים העוסקים בה, והיינו ידיעה שטחית מן השפה ולחוץ מבלי הבין את התוך הצפון בקליפת המלות והשמות המלאכותיות השגורות בפיהם ורחוקות מכליותיהם), כי גם בקבלה מעשית שלח ידו, ופעמים הרבה ראיתיו כותב קמיעות ופתקין לחלאים רעים, והתפאר לפני, כי הרבה להועיל לכל מרעין בישין, וגרש דבוקים הרבה בכוחו הגדול.

ניסיון בקבלה מעשית

עוד בנעורי בית אבי, בהיותי פחות מבן י"ג שנה, גרסה נפשי לתאבה לדעת כל רז סודות הקבלה, כי בקראי פעם בפעם ספרי רבי החסידים (כספר 'קדושת לוי' להרב מברדיטשוב, 'אור המאיר' לר' זאב מזיטומיר 'תולדות אהרן' להמגיד מזיטומיר, 'מאור עינים' לר' נחום מטשרניביל ודומיהם) לקחה אוזני שמץ מני לשונות המקובלים מבלי דעת מה ירזמון מיליהם, כשמות הספירות כח"ב, חג"ת, נהי"ם, אבא ואמא ואריך אנפין (זעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין היו בני גילי משדי אמי ועל ברכיהם גדלתי, ויהיו לי שעשועים בכל יום שבת, משחקים לפני בשלוש הסעודות בנשאי על שפתי שירי האר"י ש"ל ומלים מבלי דעת הכברתי) וירא אבי ז"ל ויתבונן, כי בחלה נפשי בקריאת דברים אשר שגבו ממני, להגות ולצפצף מן השפה ולחוץ, ויראני את ספר 'שערי גן עדן' שחיבר ר' יעקב קופיל ממזריטש, אחד מגדולי המקובלים, שהוציא לאור גם כן סדר התפילה עם כוונת האר"י), ומאז ראיתיו הגיתי בו יומם ולילה, עד כי נבעו לי כל מצפוניו, ויהי לי הספר הזה מאז והלאה כתקוות חוט השני (דער פאדען דער אריאדנע), לבלתי התעות כשיכור בלכתי בישימון הקבלה ולמצוא הדרך במבוכת עקלקלותיו. מאז פרצתי ימין ושמאל, לקחתי מספרי הקבלה מכל הבא בידי, ולא היתה תעלומה אשר שגבה ממני. וכבר התאוויתי תאווה לאכול גם מפר"י ע"ץ החיי"ם ולא הספיקה לי הידיעה בלבד, כי חפצתי גם לעשות מעשים אשר לא יעשו ונפלאות אשר ישתוממו עליהם רבים, לחתות אש מיקוד בידי ולא תכווינה ולחשוף יין ושכר מקירות הבית, לרוץ כגבור אורח ברגלי ברגעים אחדים, אשר ירוצו הסוסים יום תמים, לעקור טירות וארמונות שרים גדולים ועצומים ממקומם ולהביאם על כנפי רוח אל המקום אשר אבחר, ויושביהם קצרי יד מהושיע תיאלמנה שפתותיהם לבלתי ענות דבר לכל שואל, רק ידיהם תעשינה תושיה לכל אשר אצווה אותו (כאשר עשה ר' אדם בעל שם), ככתוב הדר ומפורש בס' 'שבתי הבעש"ט', אשר לא ידבר שקר, חס-וחלילה). על כן שמח מאוד לבי ותגל נפשי, כאשר נודע לי, כי רבי ומורי ר' יצחק כותב קמיעות ועוסק בקבלה מעשית, ויהי בעיני כמלאך, אשר שלחו אלוהים לפני להורות הדרך אלך בה, למען אשכיל וכל אשר אעשה יצליח. רק דבר אחד נפלא בעיני: ידעתי, כי בין המלאכים הממונים על כל דבר בשמים ובארץ, ואשר ביד האדם להשביעם לעשות כרצונם, יש גם מלאך אחד הממונה על היין ושאר משקים, ובידו להביא לכל איש היודע להשביעהו כל המשקה אשר יחפוץ, ושתה ולעה ולא ישכר. ואת ר' יצחק ראיתי תמיד קונה יינו במחיר, ושיכון ותימהון יאחזנו בשתותו, אמרתי, אין זאת כי אם לא ידע ר' יצחק את המלאך הגואל הזה, ועד סודו לא בא.

כבר נודע מאמר החכם 'האדם הוא מדיני בטבעו'. אין לך אדם שאין לו חבר, לא יעשה איש דבר מטוב ועד רע בלתי אם גילה סודו לאיש בריתו על-כל-פנים אחד, אשר בחר בו לאהבה ולדבקה בו, ובייחוד בימי הנעורים, בטרם ידע הנער על-פי הנסיון, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך. בימי הנעורים האלה, אשר הנפש עודה חופשיה מכל חשד, ובכל אשר יפגע הנער ראשון, יבטח בו; בימים ההם יש לחבר מוצא בכל מקום בלי עמל ויגיעה רבה לחפשו. גם אני מצאתי לי חבר אחד מני הרבה, אשר סבבוני בכחש, ויאהבני בעבור כי היתה לאל ידי לפזר יין-שרף הרבה בבית-המדרש ובבית-האסיפה של חסידי-רוזין. כי בלי ספק יבין הקורא מעצמו מכל אשר הקדמתי, שבאתי בברית חסידי רוזין, אשר מהמונם היה גם חותני, אף-על-פי שלא רקד עמהם יחד בהיותו איש פשוט והמוני, אבל תחת זה הרבה לרקוד עמהם ולכרכר עמהם בנו אליעזר, והוא משכני אחריו בכוחו ונלוויתי אליהם. ואם אמנם רבו כמו רבו החברים האלה, האחד אשר בחרתי בו לגלות לו סודי וכל לבי, נשא חן בעיני יותר מכולם בעבור נטייתו אל ההזייה (שווערמעריי) וחפצו ותשוקתו כמוני לעשות נפלאות העוברות גבול הטבע והמורגל. שם הצעיר ההוא היה יעקב-יוסף, נער בעל אשה כמוני, גודל על ברכי אמונות שוא ותפל, שוקד על דלתות בית-המדרש ומתפלל עד אחר חצי היום מעצלות ורפיון-ידיים, לומד אחר התפילה מעט בתלמוד, ויותר מזה 'זוהר' ותיקונים בקול המולה גדולה מבלי הבין אף מלה אחת. ויהי כדברנו פעם בפעם, כאשר נשארנו לדנו בבית-המדרש אחר התפילה, מהנפלאות אשר יעשו אנשי השם על-ידי שמות וקבלה מעשית, גיליתי לו פעם אחת, כי יש לי ידע ושם במלאכה זו ובקי אני בשמות הקדושים וחסר לי רק הניסיון.

מלבד רבי ומורי ר' יצחק, אשר גילה לי טפח וכיסה טפחיים מחכמתו הגדולה בקבלה מעשית, היה לי עוד איש אחד לעזר ולהועיל בחכמה הנשגבה הזאת, והוא מלמד שוטה אחד בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן ושמו אברהם-יעקב (אשר קנה לו שם באחרית ימיו וזכה לשם 'בעל שם'). האיש הפתי ההוא אסף וקיבץ כעמיר גורנה כל הספרים הנדפסים בדבר הזה, ויותר מאלה כתבי-יד מלאים הזיות והבלים, אשר אין להם שחר. ויען שהכתבים האלה בלו מרוב ימים עד שכמעט לא ניכר רישומם, דאג מאוד שלא תאבד ח"ו תורה זו מישראל עם קדושים, ומבלתי יכולת בידו להעתיקם בכתב-ידו, בהיות כתבו כלשונו מגומגם ומטושטש מאוד, לא תואר ולא הדר לו, ביקש לו איש כלבבו, שיאמין לכל דבר סכלו והבל, ומצא אותי כלי-מוכשר לפניו, בהיות כתבי צח וברור, ויראני את כל בית-נכותו, ויתן לי כתביו לביתי בעודי נער בבית אבי להעתיקם לול מענו, ואני העתקתים משנה למענו ולמעני.

בימים ההם בא לעיר מולדתי איש אחד מלמברג ושמו ר' בריש (שנשא אשה מעירי בת ר' פייבוש מחזיק הבי-דואר) והאיש הזה פתי בפתאים עד להפליא. והנה הוגד לי, כי נמצא אצלו בכתיבת יד ספר 'חכמתא רבתא דשלמה מלכא' שכתובים בו מאה מלכי שטנים, איש-איש עם חותמו והנפלאות אשר תיעשינה על-ידו על-ידי השבעות הכתובות שם. חשקה נפשי מאוד להשיג הספר הזה, אשר אין ערוך לו! הלכתי אל האיש ההוא, הרביתי לדבר עמו ולהראותו כוחי ועוצם-ידי בידיעת הקבלה המעשית, הראיתי לו הכתבים הנמצאים אצלי והבטחתיו לתת לו העתק מהם, באופן שיראה לי הספר המקודש ההוא, שנמצא אצלו. נשאתי חן בעיניו, ויתן לי הספר הזה לעת ערב שיהיה אצלי עד הבוקר, אחר שנתתי לו ערובה והבטחתיו שלא אעתיק אותו. ולבו היה בטוח, כי יפול פחד מלכי השטנים עלי ולא אהין להעתיק אותם בלילה מפחד בלילות – אבל כל אמונתי בהבלים האלה לא עצרה כוח בעד תשוקתי לנפלאות, כיחדתי לו ולא מילאתי הבטחתי, והעתקתי את ספר עד תומו בלילה ההוא. –

כל הצפונות האלה, אשר מילאו בטני, גיליתי לחברי יעקב-יוסף ביום שנדברנו בבית-המדרש, וישמח עליהן כמוצא שלל רב, והתחלנו לעשות הכנות לנסות כוחנו בעשיית נפלאות בכוח השמות וההשבעות האלה.

ויהי היום ויבוא הרב החסיד ר' ליבוש ראפאפורט (אשר ישב בימים ההם בראדימישלי ומצודתו פרושה בטשרניחוב, כי היה שם אב"ד מרחוק ופעמיים בשנה בא ממקום מושבו שמה לשפוט את העם, ובסוף ימיו נתקבל לרב ואב"ד בקוריץ ויגוע וימת שם) לראות את שלום טשרניחוב כימים ימימה, וישב שמה חודש ימים וישפוט את העם, כאשר יעשה כל הימים מדי בואו שמה. ויהי מקץ ארבעה שבועות או חמישה וייצא הרב מטשרניחוב ללכת הלאה לדרכו, וכל העם מקצה הולכים ללוותו משער העיר וחוצה, ומהם נוסעים בעגלות הרחק מן העיר כחמש פרסאות רוסיות (ווערסט). ואני וחברי אמרנו ננסה הפעם אחת מנפלאותינו: הנה-נא ידענו לעשות קמיע על 'קפיצת הדרך', מה לנו לשבת בעגלה רתומה לסוסים, נלכה ברגלינו, והקמיע על צווארנו, ונראה מה יהיה; ונעש כן.

ויהי העם רצים בסוסים אחרי מרכבת הרב, ואנחנו, אני ויעקב יוסף, רודפים אחריהם ברגל, כגיבור ששנו לרוץ אורח ברגלינו לא הלכנו עוד כל ימי חיינו, כי לא הסכננו באלה אנחנו גם שנינו. אפס גדול כח הדמיון – על כנפיו נישאנו, לא ניגפה באבן רגלנו, כי בנו חשק ויפלטנו. רצנו רצוא ושוב עד בואנו לפתח בית-המדרש לעת מנחת הערב, והנה נער קטן יושב שם על המפתן, ואנחנו – בכוח הקמיע אשר על צווארנו, אשר שכחנו להסירה מהר מעלינו – עברנו עליו עבור ומחוץ פאתי ראשו וקרקר כל בדי עורו, ויזעק זעקה גדולה, אז זכרנו כי קמיעות על צווארנו ונמהר להסירן משם ונעמוד פתאום במקומנו כי סר כוחנו!

ימים רבים הייתי כלוא אחר-כך בביתי ולא יכולתי צאת ובוא, כי רגלי בצקו, והכאב גדול מאוד, כי לא נוסיתי באלה. וגם יעקב-יוסף חלה ברגליו.

תשוקת הלימוד ובולמוס הכתיבה

בעודה נער על ברכי אבי ז"ל, בטרם הובאתי במסורת ברית הנישואין, ונפשי חשקה בתורה ובחכמה, וכל ספר אשר בא לידי לא הנחתיו, עד אם קראתי בו רב או מעט. והספרים היו מצויים לי בבית אבי, בבתי אוהביו ובבתי המדרש והכנסת. בתוך הספרים הרבים אשר ראיתי, באו לעיני גם ספרי קבלה הרבה, אשר שמתי עיני בם מבלי הבין דבר לאשורו, עד אשר הקרה ה' לפני את ס' 'שערי גן עדן' להחסיד ר' יעקב קופיל, והגיתי בו מהחל ועד כלה, ועלה בידי מושג כללי ומעורב בלי סדרים מחכמת הקבלה. הקורא המשכיל, הבקי בספרים כאלה ואשר האירה החכמה את עיניו לדעת את הקבלה הזאת מספרי חכמים אמיתיים בלשוננו ובלשונות אחרות, יבין מאליו, שלא יכולתי ללמוד מס' 'שערי גן עדן' הנ"ל מאומה זולת ידיעה שטחית וצפצוף שמות החכמה (טערמינען) מבלי בוא עד חקר עניינם העמוק עד מאוד. ובכל זאת לבי ראה הרבה חכמה ודעת במה שבינותי השאלות הרמות והנישאות, אשר עליהן הטבעו אדני החכמה הזאת, והן שאלות בריאת העולם מאין ליש והשתלשלות המציאות מגבוה מעל גבוהים עד שפל המדרגה בעולם גשמי, ואם נעלמו ממני רוב התשובות לעומקן ולתעלומות לשון המקובלים המגלים טפח ומכסים טפחיים, בכל זאת אור נגה עלי ותאורנה עיני, וקיוויתי לעת מרפא, כי ימים יבואו ואוסיף דעת.

בשבתי בבית חותני בטשרניחוב על סיר הבשר וכל טוב חותני בידי הגיתי בתלמוד ומפרשיו כאשר הסכנתי לעשות, והגיתי גם בספרי קודש תורה, נביאים וכתובים עם פירושי רש"י והמצודות (דוד וציון), קראתי בספרי צדיקים וחסידים למרבה, וביניהם גם בספרי קבלה, ובייחוד בספרי רבי חסידי-ארץ ליטא המכונים חב"ד (לאמר 'חכמה' 'בינה' 'דעת', כן יכנו את עצמם, חסידי הרב החסיד המפורסם ר' שניאור-זלמן מלאדי ואחריו בנו ר' דוב-בר שניאורזון, ובימינו אלה נכד ר' זלמן מבתו וחתן ר' בר הנ"ל ששמו ר' מנחם מנדיל) ספרי ר' זלמן ובנו ר' בר נשאו חן בעיני עד מאוד, כי מצאתי מזון לנפשי הרעבה, והגיתי בכל פעליהם, לא היה ספר מספריהם (והמה רבים) אשר לא למדתיו, וגם כתבי-יד מהרב ר' בר היושב בליבאוויץ (מקום מושב חתנו ר' מנדיל כעת) הגיעו לידי ויהיו בפי כדבש למתוק. נפשי האוהבת סדרים ושונאת צלמוות, לא מצאה מנוח בספרי הרביים שבמדינתנו, אשר לשונם מושחת על-פי הרוב וסדר אין לספריהם; לא כן ספרי חב"ד, כולם ברורים ונכוחים למבין ובהררי קודש העבודה יסודתם, וביותר ילהיבו את נפש המליץ המתעופפת על כנפי הדמיון, ואני אשר לכך נוצרתי, להיות חלקי עם המליצים, בטרם באתי אל הנחלה אשר הנחילני ה' אחר-כך, מצאתי מנוח לכף רגלי בספרי חב"ד.

ואשר היה לי יותר לעזר ולהועיל להבין (על-פי דרכי אז) את דברי הקבלה אשר עליה נוסדו הספרים האלה, הוא ספר 'שפע טל' אשר בא לידי, ואחרי אשר הגיתי בו מראשו לסופו דמיתי, כי יודע ומבין אנוכי את החכמה הזאת על בוריה. ולמען הקל הדרך לבוא אל שערי הגן הנעול הזה בפני רבים כגילי, מילאתי את לבי (ואני אז כבן ט"ו שנה ולא יותר!) לכתוב על לוח קיצור מספר 'שפע טל', מסודר יפה בפרקים קצרים (כפי שלמדתי מספר 'תלמוד לשון עברי', אשר ניסיתי כבר לעשות כמתכונתו חיבור על דקדוק,