מכתבים לרבקה אהרונסון
אבשלום פיינברג
|
בלדת אלף הנשיקות אלף נשיקות לך, אהובתי. כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים
שלאהוּבותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך אהובתי. כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. ומה-מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי. ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן,
כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות
אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען
התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.
ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד,
אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות
ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ. ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור,
וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך
פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם
כחוט-השערה. ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר
הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים
חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה
הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל... ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של
נשיקות. ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה
המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם
והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק,
תק-תק, תק-תק-תק. ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות
והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל
השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים. ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך
המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה
עוברת. והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות
תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק
הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה! ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על
כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו
מלא-אור מעיין האור? את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי
בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות,
האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה
האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב. ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק
תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.
ובכל-זאת! אלף נשיקות לך כוכבי! * * * 1
למרץ, 1911 נשוחח
קצת, רבקה? אני משער כי ברגע הזה
– 9.30 – הינך יושבת בחדר-האוכל ותחת אורה השקט של המנורה המזהיבה את שערותיך
הינך קוראת איזה דבר. שני הנחשים הקטנים
המתפתלים על רקותיך תלויים שקטים ושלווים, מצחך מורכן, ועיניך בולעות. מה מביעות עיניך אינני יודע יען כי
אינני רואה אותן, הן מושפלות. או תמונה אחרת. אחיך א. איננו.
שרה איננה. שם1 אצל כלתו. אמא בממלכת המטבח, אבא עסוק. ולבדך על הטלטלה [הנדנדה], הינך חושבת,
רגלך הקטנה על הרצפה מכה לפי קצב מחשבתך, מה שקוראים במוסיקה: battre
la mesure. רגע, שקטה, את חושבת והכל שליו, ורגע יהמו שׂרעפיך.
והרגל הקטנה תוּק, תוּק, והטלטלה הלוך-ושוב, והנחשים הקטנים מתפתלים,
מרקדים. והמבט תובע, ושוב
שקט. ואולי... אולי בתוך הסביבה הבּנלית של מסיבה
"ידידותית"... הינך
סובבת עם כוסות התה, לוקחת חלק בשיחה, מפטפטת ומשחקת, משוחחת ושוכחת. ואולי, ואולי... ועוד אלף אולי.
* ואני... לילה בחדר שלַנתן בו, את ואחותך, בפעם היחידה כשהייתן
פה. הנני עוד יותר מאשר
לבדי. והנני חושב במרירות שאין בה
לא תלונה ולא מרד כי אם רק צער עמוק, כי סביב לי יש בתים ובבתים בריאוֹת ולכל
בריאה נשמה. וברגע הזה כל-כך נחוץ
לי לברוח מעצמי וכי כל-כך טוב היה לוּ היתה נשמה לבושה עיניים ואזניים אל
מי לדבר. וכי לא בבּית ולא בבית
הסמוך ולא בבּית האחרון יש נשמה כזאת, אף שכּולם או רובּם של האנשים סובלים,
עמלים, אוהבים ומקווים כמוני, באיזה אופן שיהיה, וכי עייפים יושבים הם או שוכבים
במיטותיהם, עייפים לא רק מעמל היום כי אם גם מתלאות החיים, לא רק נואשים מחסרון
לחם כי אם גם צמאים לאושר ולנחמה, ובכל-זאת... ותמונות חולפות לנגד עיני. הנני רואה לנגד עיני תיאטרון מלא
מפה-לפה, את ה-Châtelet מפאריס. על הבמה עומד המנצח אדוארד קולון (הוא
כבר מת...), סביבו עומדים מנגניו ומשורריו. ואני רואה על-פי התנועה של ידו כי עוד מעט יתחילו; ואני יודע
כי הם ישירו את הדבר היותר יפה של המנגן היותר גדול, את הסימפוניה התשיעית של
בטהובן. ואני שומע כבר את
הפּרלוֹד של הכינורות, ש ש ש, הנה, עוד רגע, ואני רואה את פני המשוררות
והמשוררים, ומפיהם אני מעתיק מלה-במלה את ה-Ode à la joie ["מזמור לשמחה",
מן הסימפוניה התשיעית לבטהובן] של
אלוהי השירה: O frères ces sons m'attristent, Faites que la joie en
nous descende! O joie descends sur nous! O joie! Fille de la vieille Empirée Flamme prise au front des dieux Nous entrons l'âme inspirée Dans ton temple glorieux. Ton magique
attrait resserre Quand le monde en vain détruit L'homme pour tout homme est un frère Quand ton chaste amour les unit. Si le ciel comblant ton âme D'un ami t'a fait l'ami, S'il te donne un coeur de femme Suis nos pas au seuil béni. Viens si tu n'aimas qu'une heure Qu’un seul être sous les cieux,
Vous que nul amour n'effleure En pleurant fuyez ces lieux. ואני מקשיב, ובלבי שוטפים געגועי-נצח... * ושוב מנקרות מחשבות במוחי: יושבת אַת על ההר
רק חמישה-עשר קילומטר מפּה, ובכל-זאת אי-אפשר מוחלט הוא למעני לדעת מה את עושה
ברגע הזה. לדעת בדיוק, לראות
ולהרגיש. יוכל להיות כי בעוד שנה או שנתיים ימציא איזה
איש מכונה אשר על-ידה ועל-פי חוקי פיסיקה פשוטים יהיה אפשר לראות ולשוחח את
אנשים שיהיו רחוקים אלפי קילומטר איש מרעהו. והלב והרצון שאנו כה מגדלים אותם אינם יכולים כלום וכלום. עיורים אנו כחולד החופר באפלה, עיורים
אין-אונים. וחושב אני: הנה בידי השמאלית אני מלטף את
אקדחי, ולוּ רציתי אז בעוד רגע ועוד פחות הייתי שׂם כדור ברקתי. ובעת שלדָה כלבּתנו היתה נכנסת אל החדר
ומיללת סביב הדם, בעת שפַטמה המשרתת הכושית היתה בוכה וגוזזת שערה, בעת שדמי היה
נוזל ארצה, מאדים את האדמה, בעת החיים בי היו כבים לנצח, בעת שמחשבתי היתה
מתאפלת, ברגע זה: היתה יושבת צלה בחדרה ומכינה בשקידה ובשלוה את
שיעוריה. היה מתפלל ידידי ז'ק2
לפני צלבו, ושוכב לישון שנת-ישרים.
היתה מעבירה מַשַה אצבעותיה על מיתרי כינורה
ומנגנת ומנגנת. היית קוראת הלאה בספרך אודות איזה גיבור-רומן. היתה מטיילת שׂרה שקטה ושאננה בחיפה. ואף אחד מאלה ועוד אחרים לא היה נד עפעף, לא
היה מרגיש לחץ בלב, לא היה חושב רגע.
וכשהיה הדבר נודע – בזכרון, הייתי כבר מת, ביפו ובחיפה, הייתי כבר קבור, בצוריך ובפאריס, הייתי כבר רקוב, אכול
רימה. והצער היה בא, רק אחרי זמן, כשהייתי כבר או
דומם או דומן. והיו שמים אז אנשים
פני חיים ומחשבה על דבר קר, מת, שרוף...
* לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה. בין שני רגעים חיים אנו. שם האחד: עבר, שם השני: עתיד. שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה. שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים. ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה
והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות. * ושיטתי הצליחה... בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי,
מי יודע כמה זמן אפגשן? למה לנו
לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב"הכנות", לעשות
טקסים? נלך ישר, נלך מהר. הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני
כותב אליך ככה. והנני חושב: ולמה
לי כל אלה?! למען לגרום לי צער
וגעגועים! והלא גם זה
חלום... מחר תלכי לגור בחיפה, וגם
שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך,
אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים. ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה
שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק
זכרון רחוק. שמץ זכרון. חלום, רק חלום... וגעגועים. ומדוע ולמה?... כל יום אנו מתים מעט... להישכח זה למות. * אבל לא! מרוב פסימיזם, הגעתי עד לכפוי-טובה. אל תאמיני לי, רבקה קטנה, הלא את יודעת
כי כל זה לא אמת. הלא את יודעת כי
לוּ גם לרגע שמח אני מאד שפּגשתי אתכן, שחיי פחות ריקים, שאני משתדל לא לחשוב
לעתיד הקרוב והרחוק, ושהנני מברככן בלבי יום-יום. הלא כל אלה ידועים לך, ורק זה האמת. * וכך אצלי מצב קשה: אמא שוכבת זה יומיים, רק מחר תקום. כשאני נכנס אליה והיא נאנחת הנני שולח
בלבּי את התבל כולה לעזאזל והייתי מחניק אז את כל האנשים, ואותי הראשון. אבא ואני הננו תמיד ביחס פחות או יותר
"מתוח", ובפרט עתה כשהוא חולה, וכשהקשר המאחדנו – אמי – והשומרת על
הדיפלומטיה חולה, וכשהאי-סדר גדול, וכשבאו עוד הערב שני אורחים חסרי-ענין
בשבילי, אז... הלא את מבינה. ולי יש בימים האלה כאב-ראש שכזה שזה כבר שנים
אחדות אינני זוכר דוגמתו, אף שבענין הזה הנני בקי גדול. בימים כאלה אני מבין את המבטא שבּראו
החלשים: "לצעוק מכּאב".
מחשבתי המומה. והנני מרגיש
כי המוח ריק, יבש, וכי אי-אפשר להוציא משם כלום, בודאי תראי זאת ממכתבי. הלא גם לך משפחה, וראש ולב ו"פעקל"
["חבילה"], ותביני את הדברים האלה. באמת קשה לשער כמה מרץ, כמה כוח, כמה יופי גוזלים מכל אחד
מאתנו הדברים הקטנים והנבזים האלה.
כשאנו מתראים פעם ב"שמיטה", כשאנו כותבים איש לרעהו, כשאנו
מחפשים התרוממות-הרוח, איננו אמתיים. כמה שלא נשתדל לא להתפאר, לא ליפּות, לא
להסתיר, לא להגזים, זה עוד כלום.
הנשמה עטויה אז בגדי-חג, ואולם טוב לראות לפעמים את הילדה המסכנה הזאת
בבגד-בית שעליו פוגשים תדיר קרע, טלאי או כתם. האנשים קלי-הדעת ורעי-הלב נוקמים בה אז נקמתם, אבל אלה
שמבינים יודעים כי צריך לכבּדה עוד יותר אם יש בה עוד מרץ לפעמים, ולמען נשמות
אחרות לעדוֹת קישוטים. עם שרה
דיברנו אודות דברים ממין זה במוצאי-שבת בעת שאַת, ילדה טובה, הכינות בידיך את
החדר שעוויתי עוון פלילי לבלי השתמש בו (סלחי רבקה!). והנה גם אִתך, מבלי משים, באנו לפרק זה. * עכשיו כבר מאוחר, או מוקדם, איך לומר לך? הלכתי באמצע "להשתרע" קצת יען שראשי עינה אותי, ואֵרדם. בימים האחרונים אינני שבע שינה, כנראה
בריאותי צולעת קצת. ועתה כבר שלש
אחרי חצות. אני רוצה לגמור את
מכתבך יען שאבי מסר לי עוד מכתב אל אחותי בחיפה, ובשש יעירו אותי, וצריך יהיה
ללכת לשלוח את הפוסטה. סלחי, רבקה חביבה, על כל הרע שבדפּי אלה. על כל הכיעור ועל כל ההבלים. הלא על כן קוראים לי האנשים
ה"נבונים" – משוגע.
לכולם אמרי שלום רב, וכשתשוב שרה מחיפה,
כן! מה איכפת לך אם תלחצי אותה מעט
יותר אל לבך ותתני לה עוד חצי תריסר נשיקות, הלא היא ילדה כל-כך טובה, לך זה לא
יַרע, לה בוודאי יהיה הדבר נעים מאד, ואני אשמח מאד-מאד מ"עסק"
כזה. דברים שבסוד, הלא רבקה? מי זה מחויב לדעת?... וכמדומני שדי הפעם להיות נער פטפטן, טיפש
ומחוצף; הלא גם דעתך כך?... צריך להיפרד, רבקה... לחיצת-יד ולהתראות, אבשלום * * * חדרה, 29
מרץ 1911 12.30
בלילה ילדות מאד חביבות, לוּ כתבתי לכן כנפשי שבעי, לוּ כתבתי לכן כאשר
עם לבבי, לו רק היה אפשר ללכלך די יפה את הנייר למען לשפוך את כל כיעור הנפש, אז
הייתי בוודאי כותב עד חג-הפסח.
אבל... היום – יותר נכון
אתמול, יען שהיום הוא כבר מחר – קמתי מוקדם, התעייפתי כל היום ומחר שוב יעירו
אותי בשש, והזמן כה קצר עד שש...
ונשמתי עוטיה ותועה באלה הימים ועל כן בגד בי גם גופי קצת, וצריך לקצר,
צריך להגביל, צריך לקמץ. וכיון
שהינך מתכווץ במלים, גם הנשמה מתכווצת והכל יוצא מכוער. אולם אל תחשדוּני אף רגע בכילָיוּת, אל
תחשובנה ילדותי הטובות כי חס אני על גופי העייף, על ראשי הדואב, על נשמתי
המתענה, וכי אלה עוצרים אותי מכּתוֹב.
חלילה! מלחמה לי בכל
אלה! ואם עיניך הישרות, אַת שרה,
תטיילנה בענין על שורותי ובין שורותי, אם אפּך המתלוצץ, אחותי רבקה, יהיה לרגע
רציני, אז הרי עבודתי זו תענוג היא ושעה יפה בחיים. ותענוג לי, זאת עוד לא אומרת תענוג
לכן... כי האם באמת צריך לכתוב
אחרי שתיקתכן היפה-יפה, רעות!
מדוע? * שמחתי כ"כ היום ש... לא באתן. כן!
על-דברתי! ויושב אני ומחשב שאלה קשה, שאלה שבאנוכיות: מה יותר אנוכיי: א) לרצות שתבואנה יען שיש לי מזה הנאה פרטית? ב) לברככן שלא באתן יען כי זה היה גורם לכן
אי-נעימות? מה יותר פשוט: א) לרצות שתבואנה גם ברגעים רעים, גם ברגעי
עינויים, שתראוני גם בתוך התנאים הטבעיים והרעים גם en veston d'interieur 3 ושעל-ידי זה יהיה אפשר להכירני יותר טוב, לדעתני
יותר מקרוב, להתקרב בכלל ולטעות פחות על
"תנועות הנפש". או: ב) לפחד שתבואנה שמא תראינה שהשולחן ערוך לא
כדבעי, שבבּית אי-סדר, שהכל מהופך?!
לשמוח שלא באתן ושבזה לא היו לי צביטות פנימיות קטנות, האם זאת לא שמחה
אנוכיית שיסודה בהבל. שרה, רבקה, מה יותר פשוט; מה יותר נקי, מה
יותר טוב? * ובבית – זוועה. אמא שוכבת חולה, אחותי עוד פה, ומיפו באו
אלינו אורחים; דודי שנוסע עם משפחתו (עקירת משפחה מא"י ע"י אשה רוסיה
ריקה ומנוּולת) בּא לקחת ממנו ברכת-הפּרידה, והביא אתו את אמו הזקנה שהינה חולה,
מיוגעת, אי-אפשרית ושתישאר מעתה אצלנו.
אסור ומכוער לדבּר רעה אודות הזיקנה, מי יודע מה סופנו? והאשה הזאת היא אֵם גזענו, הנני בשר
מבּשרה ודם מדמה; אבל הלא הינכן מבינות... ורחל [המשרתת] כבר עושה "פסח", ואני הנני מתפקע. * ואין עכשיו לא פינה ולא רגע למען לעשות עבודות
נחוצות ורודפות. וצריך
לעבוד. מצִלה כלום.4 מחסיה מכתבים סנטימנטליים ומעשים
מכוערים. מפ'אני שורות
אחדות. איך פנטשיק ברגע הזה עם
לטיפה אחת על מצחי עם ידיך הטובות.
איזה ילדה טובה זאת, באמת קשה להגיד. ושוב חדשות אין... "עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש"... * כן, עוד כיעור: כשישבתי לכתוב חפצתי לקחת נייר "מן
המשמר" אבל זה בארוני, אחותי ישנה בחדר, אי-אפשר להיכנס, ורציתי כבר לדחות
את הכתיבה;הפעם ניצחתי את הקטנוניות.
אבל המחשבה עצמה?... כמה pose,5 כמה זיוף! מי יודע, אולי גם לאחרים מחשבות כאלה והם אינם
מודים. אולם: "מודה ועוזב
ירוחם"... * אח!
לולא מחר כ"כ הרבה עבודה הייתי שׂם בשמחה רבּה כדור במוחי היום, אבל
אין זמן. אי לזאת צריך ללכת
בַּי-בַּי. ובטרם שכבי
ל"שינה הגדולה" הנני חושב עוד לבוא לקטוף שתי בת-צחוק על שפתותיכן
שישמשו לי בתור Passeport6 בארצות האגדתיות. שלום שלום
ילדות, אבשלום * * * 30.3.11
שרה יקרה,
סלחי שטות שעשיתי. שאלתי את האדון אהרנסון מה שלום ידך, הוא הצטחק ואמר שרק עתה
נודע לו. סליחה, ידידתי... אבשלום * * * 1 ליוני 1911 יקירותי, היתי צריך לבוא אליכן אתמול. אבל מצב אמי לא הוטב, ונוסף לזאת באו
אלינו אורחות. צִלקה באה עם כל ה-suite[7] (עַדַל דיזנגוף, רבקה רזניק
ופנינה). וצריך להיות קַווַלייר מנומס
ומכניס-אורחים. כך לא מזיק שבּאו
כל היֵנטס האלה, יביאו אתם מעט חיים, מדוע לא? כי הלייט-מוטיב איננו מן היותר שמחים הינכן מבינות בעצמכן... ריקנות נוראה בלב ובמוח. מסורנה בבקשה לאדון אהרנסון את משקפיו ששכח
פה. ברכת חג-טוב לכולם. לכן לחיצת-יד מלאת אחוה. שלכן, אבשלום שלום רב לגבירות שרה ורבקה! אתמול באנו כאן, פה נעים וטוב, רק כשנזכרים
שבקרוב צריך יהיה הכל לעזוב ולשוב ליפו, אזי קצת קשה על הלב. צר מאד שבאנו לזמן כל-כך קצר, חשבנו
אולי יעלה בידינו להיות בזכרון, אבל זה כמעט אי-אפשר. ברכת חג טוב. רבקה
רזניק שלום לכן יקירותי, באנו אתמול בערב לחדרה. אמא מרגישה את עצמה לא טוב ואני –
בעלת-בית. יש לי היום די עבודה
בשביל זאת. נוּ, שלום לכן וּסלחנה
על מלותי הקטועות. נשיקותי לכל וברכה לחג. שלכן, צלה לכבוד העלמות הנכבדות שרה ורבקה! משתמשת אני בהזדמנות לרשום מלים אחדות. אתמול באנו לחדרה ושמחוֹת אנחנו
מאד. חדרה עשתה עלי רושם טוב ואין
חשק לשוב ליפו. הייתי רוצה מאד גם
להיות בזכרון, אך החופש כל-כך קצר שאין זמן. ברכה לחג
ושלום, פנינה * * * חדרה. 4 יוני 1911 ילדותי החביבות, הילדות נסעו הבוקר, ובבית הכל מת. אמא שוכבת חולה-חולה. מי יודע מתי נוכל להתראות?... הייתי רוצה שאמי תוכל כבר לנסוע ואז אשלחֶנה
ליפו. מה שלומכן? מדוע הינכן כה שתקניות וכה רעות. ממני אינני יכול לדבר כלום, הכל ריק,
הכל עגום, הלייט-מוטיב שחור...
עצבַּי אפילו כבר לא מתוחים, חתיכות סמרטוט ודי. פה הגברת יפה [אשת ד"ר הלל יפה] (היא
תמסור מכתבי). לגיסתה יש ראש יפה
מלבד ה- gencives[8] העליונים בעת שהיא מצטחקת. לא רע. אני
מוצא כי הינה aimable[9] ולו היה לי זמן ו-auflage[10] הייתי אוסר flirt. מה דעתכן, חברותי הטובות? נוּ, די שטוּת. אני מחפש איזה דבר ולא מוצא. כן! העלמה לא מסרה את מכתבכן, אבל זה-עתה
הביאו אותו. חן-חן! חטאתי! הנני לוקח גידופי בחזרה. הינכן ילדות טובות וחביבות, ואני נער רע ונרגז. סלחנה, אחיותי. במוקדם האפשרי אבוא. הגברת יפה לא נותנת לגמור... שלום.
אחיכן, אבשלום * * * חדרה, 11
יוני 1911 רבקה שנואת נפשי, שלום. חן-חן בעד השלום החרר והיבש שהשלכת לי כגרם,
הינך ילדה אדיבה מאד, היראה להישכח מלב, והשוכחת במהירות הברק, מעליש... בת-חוה. אנוכי למרות כל רצוני וכל השנאה שהנני רוחש אליך (אלה הם
דברי נערה קטנה שהנני מאמין לה...
לפעמים) הנני חושב אודותיך לפעמים... יותר מדי תכופות משהייתי רוצה. מה לעשות? האם
אפשר לשים על דלתי המחשבה כתובת: Défense a Rivka d'enter!.[11] הנני מחבק ומלטף את ידיך וזרועותיך שהינך כה
שומרת על נקיונן. אחיך אוהבך, אבשלום * * * חדרה,
מוצאי-שבת, 17 יוני 1911 ילדתי החביבה, רבקתי הטובה, שלום! הערב הייתי צריך לנסוע אליך. אולם הערב נהיה לילה, לילה מר, מר מאד,
ואני לא נסעתי. אבל רוצה אני
בכל-זאת להיות מעט אתך, לכל הפחות ברוח, להיות מעט אתך. הנני יושב בבית זר, אצל השניאורסונים. נמצא פה... ירחמיאל יוּבל.
הנער המסכן הזה בא לראות פה נערות יפואיות. הוא צריך לנסוע בשלש לזכרון, ומי כמוני יודע את הטעם
הזה. והוא ביקש אותנו שנעשה את
הלילה הזה ליל-שימורים. נעניתי לו
בשמחה, בתקוה שיקח את מכתבי אתו. * הערב, ילדתי, לבי שותת דם. מדוע?... האם אמי חולה?
האם אבי מת? האם... לא!... הכמרים קנו את קיסריה![12] את, רבקה, יכולה להבין את כל הכאב ש... משוגע כמוני חש לבשורה כזאת. זה כאב שאי-אפשר לבארו, לכתבו, לספּרו. צריך לחוש! חרוק שיניים והס!
את לא מבינה?... אני הייתי עובר על הסוסה על שפת הים. הרוח היתה מרימה את רעמתה, ואת
בלוריתי. האדמה כה קשה שם על שפת
הים, ואני דהרתי, בטן ארצה.
ועשיתי חשבון: כמאתים אלף עברים (מן האמיתיים, מן הקדמונים!)
נפלו פה, תחת שבט נוגשׂי הורדוס, למען לבנות, ליפּוֹת, להכין את בית-התענוגים
הענק הזה בעד שרי-הצבא הרומאים, בעד הגבירות, הפטריציות, הזונות של רומא. האומללים! האדמה עשויה שלדים, שלדים שלי. וכמה עוד נפלו למען להגן ולמען לכבוש את האבנים שהיום הינן
חרבות. כמה? כמה מים מן הים המלוח הם אך דם, דם
שלנו? אולם... אולם לכן, בעוד עשרים, שלושים שנה, שערותי כבר תכספנה, אולם
אני עוד אשב ישר על סוסה אצילה (הלא?...
אמרי: כן! רבקה), ועבור
אעבור בחוצות של קיסריה החדשה...
הנה השדרות... העצים היותר
יפים... הווילות היותר
מפוארות... ילדות קטנות תשחקנה
לי, ולפרש הזקן תקראנה: שלום!
ולבי הצטחק בקרבי: שלם ישולם לנו בעד כל העינויים וכל היסורים. * בעוד שנה אעבור... ופעמוני הנוצרים יצלצלו לתפילה. גלין, גלון!
ומעל לבית-התפילה יתנשא הצלב.
תנועתו תהיה... התנועה
המוּכּרה לך. ידיו פרושׂות כמו
לחבק את כל היקום, אבל אנחנו הלא יודעים כי התנועה הזאת לא מחבקת כי אם מחנקת
וכי בשם האיש המעוּנה מענים אותנו זה אלפיים שנה. אעבור ואזני תקלוטנה את השירים שישירו לכבוד אלוהי הרחמים
והחמלה אשר בשמו שחטו שוחטים וישחטו אותנו עוד מאות בשנים... האם את מבינה, רבקה! עוד חתיכה מארצנו, מחוף-הים שלי, עברה לזרים, ובלי
שום תקוה להשיב מהר... * לבי שותת דם הערב, ופסוקים ישנים עולים על
זכרוני: "מי יתנך כאח...ות לי, יונק...ת שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא
יבוזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי
תלמד...(י)ני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. שמאל...(י) תחת ראש...(ך) וימינ...(י) תחבק...(ך)" כל אחרי-הצהרים התגוללתי על הספה, אבל לא
מצאתי כלום וכלום. מדוע?... הירח לא היה, וגם עוד דבר לא היה. קשה היה תחת ראשי. חסרו ברכּיך תחת שערותי וידיך על
שערותי; חסר גם מצב-הרוח.
מדוע? חשבתי בגעגועים אודות הערב ההוא, שבו חיינו את
החיים כולם בשעות מעטות... איך
רצית להאריך את הלילה. סגרת את
לבּך ואת התריסים בפני השמש, ורצית שעוד מעט יארכו החלומות, שנרמה את עצמנו עוד
מעט. מדוע?! יען כי יחד שנותינו ארבעים. צרותינו רבות וגעגועינו רבים. ותאבים אנחנו אל החיים. תאבים ורעבים כילדים בני גזע מסכן, גזע
חסר-דם, גזע מעונה, שרעב וצמא לחיות עוד רגע טרם יכלה. ילדות מסכנות! שרה שכבה בפּינה וסיפרה: לא! אנוכי לא אוהַב!
אינני יכולה לאהוב! אינני
יודעת מה זאת לאהוב! ואת ישבת, ילדתי הקטנה, חיורת היית. שערותיך פרעתי. ועם גופך הקטן, עם גופך הילדותי היית
כה קטנה, כה קטנה, תינוק ממש.
רגליך הקטנות תלו, לא הגיעו ארצה.
ובסנדלים היו רגליך הקטנות כה קרות. אני חשבתי: פעם היא היתה קטנה קטנה. בימים ההם היו במודה הנעליים bébé,[13] דומות לסנדלים. מי יודע?.. אולי אז אחזו אותה אנשים על ברכיהם, ונשקו את רגליה הקטנות. רגליך היו קרות, קרות. ואני התאפקתי בכל מאמצי כוחי. רציתי להתנפל על הארץ, לחמם אותן תחת
נשיקותי, לפרוש עליהן שערותי כשמיכה.
איזה שד עצר אותי? האם
הבושה הנתעבה? או אולי אהבה-עצמית
נפרזת? היה כל-כך טוב בחיקך,
הייתי מאושר ברגע ההוא, נסחפתי עם הזרם.
זה היה חלום בתוך סירה בלב ים.
עם הבוקר הכל גז כחלום, כקצף על מים... מדוע? * ואת שואלת למענה: האם תמיד תהיה נאמן? למי?!
נאמן, כן! השלשלת הולכת ונמשכת, הולכת ונטווה. בתוך הזרם הנני נסחף נסחף, ואוחז
בשרשרת. אוחז לבל אטבע מהר. פעם טבעת-השלשלת בדיל ופעם זהב. הרבה הרבה ילדות עוברות ואני נשאר נאמן
לאלילה: "Il
rèvera partout à la chaleur du sein".[14] ונוס הן עומדת, עומדת לבנה, משוישת יפה, וקרה; “A
ton aspect le coeur se précipite Un flot marmoréen inonde tes pieds blancs Tu marches fière et nue et le monde palpite Et le monde est à toi Déesse aux larges flancs".[15] מה עוד? כי
אשבע לך: אוהבך נצח! אל
תאמיני, ילדה, לשבועתי בכל-זאת
הושיטי פּיך, עיניך והמצח ללטיפתי
ולנשיקתי. ימים
עוברים, גלים שוטפים והשמש
כל יום זורח וקרני
השמש תמיד מלטפים ושיר
הים תמיד שמח. והבּחרוּת
נצח צעירה למרות
הייאושים והלילות והאהבה
תמיד בהירה ותמיד
יפים החלומות. ולתמונה
זו או אחרת תמיד אנו נאמנים והאם השמש בוחרת מקום לקרניה הלטפנים?! * לא, ילדתי, אינני מבקש ממך סליחה, רק חן-חן
לך! לא, לא סליחה! מדוע סליחה? האם רעה רחשתי לך, האם ליכלכתי אותך במחשבתי או בפי? מדוע סליחה?! נעשה לנו זכרון, שנוכל להגיד פעם: אז
היו ימים של געגועים ולילות יפים.
שמעי, רבקה! מהערב, מלחמה לי בתולעת המכרסמת בלבך. רוצה אני להיתחב לשם ולהחניק אותה. רוצה אני אותך מצטחקת, חיה, שמחה ולו
גם אהיה עובר-אורח. רוצה אני אותך
שכחנית אבל מאושרה. מלחמה לי
בתולעת, ולמרות כל השדים אני מעיז לדחקך במחשבתי אל לבּי ולנשקך. כן לנשקך! בכל לבי ובכל נפשי, אבשלום
* * * חדרה. 19 יוני 1911 רבקתי, הרגעים ספורים. אל תחריבי את מעטפתי האחרונה. האיש שיעיז ללעוג לבטחוני לא יינקה. מקווה הנני שטעית. * לא אלך אתך על קברי אבות לבכות. את יהודונית! אתמול כבר הייתי אצל ידידים ערבים
תקיפים, וכל מי שיש לו השפעה בחוג המוסלמים בחיפו ישתדל להחריב את הקנייה הארורה
הזאת. ואם לא נצליח, אז נעבוד
ע"י הממשלה שיכריזו את קיסריה אדמת מבצר, ועשה נעשה להם את מה שעשו לנו עם
עתלית. צאצאי בּר-כוכבא! לנששק, להילחם, לנצח או למות, אבל לא לבכות, ילדה! נשיקה לך, אבשלום שלום לשׂרתי ולאמך. הנני שולח את הסל ואת חפצי שַׁם. * * * חדרה, 22 יוני 1911 ילדותי החביבות, אתן רואות איזה שאטר[16] אני. אמא איננה, בכל-זאת קיבלתי
אורחים. הם סעדו אצלנו ולָנו
אצלנו ועוד היו צריכים לאכול ארוחת-הצהריים, והנה בא האדון אהרנסון ויקחם. אודות הילדה –
עשתה עלי רושם טוב. היא
כלל לא טיפשה, גמרה גמנסיום. אבל
כל זה שטות. העיקר הוא כי הפתעה
טובה היתה בשבילי חמימותה בכל מה שנוגע לעניינים הלאומיים קַרבוה. אה!
אחיותי הקטנות! לוּ הואלתן
לעזוב את כל השטותים ולנסוע אתנו חרמונה היה כל-כך טוב ונעים. האדון אהרנסון חושב כמוני. פעם אחת היינה גוֹיוֹת, אמורנה: Je m'en fiche![17] ובואנה פעם קטנה
בחיים. לי תעשינה טובה פרטית בזאת. ההכנות תעכבנה את הנסיעה לימים אחדים
שנחוצים לי מאד. אמרי: כן! שׂרתי, כותנות שֵׁם תיתפרנה גם בלעדיך,
או הסדינים הנחוצים ל-ménage
הצעיר.[18] ולך, רבקה קפואה, הלא כל-כך קל ונחוץ להגיד: כן! לחיצת-יד, ילדותי, אבשלום * * * Damas, le 3
juillet 1911 רבקתי האהובה, יושבים כולנו אל השולחן ומכבשים צמחים. כמובן אני חושב אודותיך. בין שני רגשות לבי פה פוסח, כאב לי מאד
שלא באת אתנו, שאינך פה.
ובכל-זאת, אחרי הכל היטב קשה הנסיעה בשביל המין היפה ולעתים קרובות שמח
אני שלא באתן. למשל, היום הייתי
מאושר כקוף צעיר שנמלט מבית אמו.
הראיתי כשרונותי לסלעים ולעצים, דילגתי, טיפסתי, קטפתי, שתיתי מכל מעיין,
וחושב אני כי כל הסלעים האלה שנתחבּבו כה עלי היו מאֵרת-נפשי לוּ העיזו לפגוע לא
בדי הדרת-כבוד ברגליך החביבות.
צריך בכל-זאת כוחות גבר והֶרגל לעייפוּת למען לעשות raid[19] שכזה. אבל מה שייך, מתוך צערי אני מתגעגע
לרגעים ככלב ממש. ועכשיו עוד יש
ירח; ואנוכי אעיז לראות את קרח החרמון תחת אור הלבנה, ואת מה את עושה? אולי הינך עצובה, ילדה
מרושעת?!... זאת מחשבה שמנקרת
תדיר במוחי פה. * נסיעתנו חלום יפה. הוא[20] הנהו הקוסם שהינך
יודעת. בר-שיחה, מהתלות, לימוד,
והרחבת-הדעת. אמנם מכל האהבות
המסוכּנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך. אני מתרגל לחברתו כ"כ מהר כמו
לולא עזבתיו מיום היולדי. בלבי
הצמא לדבריו: "מה הוא חושב?
מה יאמר?" וכו'. רגש חביב ונורא. אני מכיר ומודה על זאת. * היום הזכרנוך. אנוכי שמתי צמחים בניירות. רציתי לאמור כבשתי, אבל על זה הייתי
מוכרח להוסיף:S'il est permis de s'exprimer ainsi.[21] אחיך הצטחק ואמר לי: רע, אבל עכשיו לא-כלום, תראה כשנשוב ונפלת
בידי רבקה, אז תהיה "אין גלות",[22] הלא הינך יודע?... כן, אני יודע... גם אני בלבי הצטחקתי.
תבוא עלי גלות זו בלי גאולה, רש"ע![23] ואפול-נא בידך, חביבתי, ובידי אחר אַל אפּוֹלה! סלחי שידידך דוב הנהו, אלמד עוד לרקוד
בקרב הזמן... ועתה אל החרמון! אחיך מאיים באחותו הקטנה, ומאיים הוא בחרמונו
הקר. אם אקפא שם למוות, הינך מתבקשת לבוא על
קברי. במקום שיהיה קרח נמס, תביני
כי שם היה לבי. איך לגמור? הלא את שונאת ש... אבל באמת אחת עוד לא למדתי, להתאפק מלהגיד:
"שנאתיך!" או "אהבתיך!" אינך רוצה בי, אינני מעיז לאמור:
"שלך". מצב קשה! שלום רבקה'לה אבשלום * * * חדרה.
יום ו', 28 יולי 1911 ילדותי המאד אהובות, אתמול העיר אותי משנתי ברד של נשיקות. חשבתי – חלום. פקחתי עין וראיתי שכדאי לפתוח גם את
השנית, יען שהילדה היותר טובה שמדן ועד באר-שבע עמדה אצל מיטתי: בבית טוב
עכשיו. צלצל[24] לא הביאה אתה מתנה. רק האדון מושנזון (המורה הצרפתי
שהתוודעתן אליו אצל הופנקו)[25] בא אתה ואנחנו שמחים לעצרו
זמן-מה אצלנו. אני משתדל להירתם שוב בעבודה, והדבר
פחות... קל ממה שהינכן
חושבות. יהודה זַלדִין ממהר
לנסוע, על כן הנני מוכרח להגביל את מכתבי, תקוותי חזקה שלא תאלצנה אותי לכתוב. את, שרה, הילדה היותר רעה שאני
מכיר. מה היה לוּ באת אלינו
מעט? האם העולם היה נחרב או
החתונה מתאחרת חס-ושלום?... עם צלה כבר נכנסתי ב- Diplomatische
unterhandkungen[26] אודות התארחות אצלכן. אותה יהיה קל לפתות, את אמי ואבי אולי
פחות. בכלל אנחנו מסדרים complot[27] (צלה בראש!) שאמא תסע
דמשׂקה ושהעלמה תישאר עקרת-הבית.
נראה. בכל-אופן מרשים לכן לבוא ביום הראשון עם החוואג'ה,
למען לטכּס עצה. לעת עתה
שלום! ובכל לבי... שלום רב-רב
לכולכם אבשלום * * * יפו,
12.10.11[28] ילדתי, מלה
אחת. אני רוצה להספיק לשלוח. מה שאתנו הינך משערת ומבינה. כל רגע ידיד, מכּר, קרוב, מלח על
הפצעים, דמעות וקריעות-לב. בכל זאת הן שקטו כבר מעט מאפס-כוחות, כנראה,
וזה שני לילות שישנו. אני נחנק,
שקט, ומתחיל לחשוב אודות מחר. שלום לכולם, חבקי את שרה, לך לבי. אבשלום * * * יפו, מוצאי שבת, 14.10.11 אהובתי, הלא צריך לכתוב לך, ילדתי הטובה, הלא את
רחוקה, דואגת, מתעצבת אולי.
לשמוֹח ממכתבי בלי ספק אינך מקווה, אבל צריך לשוחח מעט, אולי ירווח לי
לכל הפחות. עבר, הווה, כנראה שרק את העתיד איננו
יודעים. רק לפני שבועיים ברגע הזה שוטטנו בחצרכם
ובחדרים, התגנבנו למען להיות רגע אחד לבדנו. נדמה לי עוד ברגע זה כי אני חש את שפתיך היקרות על פי. חיכּינו לעגלה עד חצות הלילה... לפני שבוע הבאתי את סוניה וברגע הזה שכבתי
ישן, הרוג, עייף, וישנתי שינה צעירה ובלי חלומות. הלילה אינך על ברכּי, חביבתי, אינני ישן; האם
עלי להוסיף גם: "אינני עייף", הלא לא תאמיני לי כמה גדולה הלאות,
רבקה, כמה נורא העצב!... צלה בוכיה על הספּה, בחדר השני בתוך החשכה
תבנית אמי, היא מניעה בראשה. כן,
הראש! זה איזה מין אסון. אינני יודע. או שחלשו כתפותי או שכּבד ראשי, אבל קשה, קשה מאד
לשאתו. * ולחשוב כי כל זה כלום, כי לא השתגעתי, כי לא
מַתִּי, כי עוד אשכח, כן אשכח!
וגם צלה, וגם כוּלם. ומדוע
תארך איזה מחשבה, יתמיד איזה זכרון יותר מגוף שחי וברא חיים. והדי ילדוּת שבים ועולים על לבי:
"כי עפר אתה ואל העפר תשוב".
וכל המלים האלה לא ישַׁנו כלום, אבל כלום, לא
יחַיו את המתים, לא ינחמו את החיים, לא יבראו כלום. פיטפוטים, הבל...
שמחת-תורה! איה השנה העברה!?
ואייהו הכוח – אל, אליל, שטן, אדם – שיגיד מה
יהיה בעוד שנה היום? איש? הלא רק מוץ אנחנו. ואני אומלל מאד, מאד. * ומושבותינו נסגרו. אני מוצא כי טוב עשו. המחלה, כך אומרים, מתגברת בחיפו:
התפרצה בחברון, ומתפשטת. צריך,
ראשית-כל, שלעת עתה תהיה הכּניסה חפשית ליפו, ואחר ממושבה למושבה.[29] אני נשארתי פה לחכות על ניסן. צריך לקנות דברים שונים השייכים לעבודה
ולכלכלה ולהיות מוכנים להסגר רציני.
תיכף בגָמרי אשוב הביתה; אמא, יוכל היות, כך הייתי רוצה, תישאר פה עד
שתסתדר צלה ותחל את לימודיה. * מתי אֶראֵך? פה כל-כך רע לי. אני שונא את הבית וחלק מאנשיו. מוכרחים לדבר ולהתווכּח אודות שאלות אשר הלב רחוק מהן כרחוק
מזרח ממערב. אין מה לעשות והראש
מתפוצץ. אין "נפש" הדרושה בעצב והלב
מתפקע... אני מתגעגע, רבקה, מתגעגע מאד... את אסרת אותי הראשונה, רבקתי, עתה עוד אוסר
אותי קבר. הקבר השאיר כל-כך הרבה
חרבות, געגועים, וחלל ריק בלב.
ואַת שׂמת בו כל-כך הרבה אור מעת שהואלת להיכנס לשם. ומחשבתי נדבקת אליך, ואִתך הסליחה. צריך לגמור; איך ידידתי החביבה? לי נדמה כי לאהוב אותך, לנשק אותך זה
כלום, זה לא די... הייתי רוצה
לברוא לכבודך לב חדש עם רגשות חדשים.
אִמרי שלום לכל אהוביך. הנני
קובר ראשי הדואב בחיקך, אבשלום
* * * חדרה, 17
אוקטובר 1911[30] רבקתי, לילה, בדידות וכאב. מחפש אני סביבי בתבל אל מי או אל מה לקשוֹר את
מחשבתי הנוגה, והוגה אני בך, ולבי אליך, והעבודה היחידה שהנני יכול לעשות ברגע
הזה – הזה אולי אומרת גם אתמול גם מחר – העבודה היחידה היא לכתוב לך. איה הם הרגעים שהייתי מתישב למען לכתוב לך,
שהייתי משתדל לחשוב במקוריות, להרגיש בהתרוממות ולכתוב נאה למען שימצאו דברי
יותר בנקל את מסילות לבבך?...
אַיָם הרגעים ההם; לי נדמה שזה כל-כך רחוק, כל-כך אי-אפשרי, שזה קרה במשך
חיים אחרים על אדמה אחרת, חיים וארץ שעברו מבלי שוב... מה יתן ומה יוסיף לי עכשיו לחפש מלים. הלא כך וכך כבר ראית אותי בכל כיעורי
ובכל חולשתי, ועתה מה?... רציתי לכתוב לך עוד ביום. היתה הזדמנות לשלוח, ועם הזדמנות צריך
להתחשב במצב שהננו נמצאים בו עכשיו.
ולוּ ידעת למה לא כתבתי.
בזמן אחר הייתי בוש להודות, אבל הלא כבר חדלתי להסתיר ממך כלום. ישנתי, כן, אל תתפלאי. הייתי כל-כך רצוץ, כל-כך יגע עד שגם
בשבילך לא יכולתי לקחת את העט בידי.
שכבתי אין-אונים. הגשם
שרָעַש והתרגזוּת עצבּי עוד נלחמו שעות אחדות נגד העייפוּת. לבסוף נכנעתי לפני תרדמת-העופרת
וכשהתעוררתי היה חושך, ערב, מאוחר...
* יצא כך שממש למלאות השבוע יצאתי מיפו. באתי עם עגלתנו. היא היתה טעונה משׂא לעיפה. נסענו כל הלילה.
בּגַלגִילָה[31] התחיל לטפטף גשם. הגשם הראשון! בכמה שמחה אני פוגש אותו כל שנה, הלא
הינך יודעת. הוא בא לבשׂר חיים,
שדות עוטים בר, עבודה, מוציא הוא אותנו מהמצב האי-ברור של הסתיו המתרגז, ואני
אוהב אותו. והפעם פגשתיו במרד
ובהתמרמרות. יראתי פן יתקלקלו דברים שונים שהובלתי;
והעננים השחורים והלחוּת והעייפוּת, והרטיבות והעצב, והכל העיק כל-כך נורא על
לבי. נדמה לי כי שׂריד אני מאיזה מחנה שנוּצח, פליט
שנס מנוסת חרב ותבוסה, שחי אני חלום-בלהות, וכי רק עם סוף החיים יהיה סוף
החלום. ובכל זאת עלה השחר, ואני הגעתי. * איזה חורבן! כל מה שראית ברגע הראשון, לא-כלום; אפס
ואין. ברגע הראשון מעיבים על המבט
הדמעות. הכל עוד בערפילי הכּאב
מתעטף. בוכים ואין זמן להתבונן,
לבחון ולמדוד. אני לבדי בביתנו. לבדי. נדמה לי שנשמה חוטאת אני, שהוגליתי לתוך קבר
גדול. האמנם זה הוא המזנון, זה הוא המיחם, הכּיסא, הדיוֹתה? < |