ארץ הצבי

מנחם מנדל איילבום (מליזענסק)

לתוכן הענינים

פתח דבר.

את הספר הזה הנפלא במינו אתן כיום שנית לפני הקוראים בספר מיוחד. הספר הזה אשר בו גִלָּה המחבר על עון ראשי ישראל ורועיו בארץ הצבי, אשר העביר לפנינו מחזות נוראים מרגיזי לב ונפש, אשר רק ביערות עולם ובמאורת שודדים ומרצחים יֵרָאוּ כמהם, ואשר לדאבון נפשנו קרו ויאתיו כל אלה, דבר לא בדה הסופר מלבו. ואף אם כמוקדי עולם בערו בלבו החמס והשוד, אשר קמו למטה רשע בעמנו ואשר הפילו למאות ואלפים למשואות וגם הסופר היה כאחד מהם אשר כנחשים צפעונים מצצו את דמו ואכלו שארו ובשרו בעודו בחיים וגם הקריבוהו עד שערי מות, בכל זאת בשובה ונחת כתב דבריו ולא באיבה ומשטמת נצח כי אם כמתאבל לאיד אחיו הנתונים בצרה ובשביה גידי אחיהם. ועל כן יהיה הספר הזה לאבן פנה לכותבי דברי ימי עמנו בארץ הצבי. בו יראו כמו במחזה את רועי ישראל ומוריו הנתעבים והנאלחים, בו יראו כי גזל משפט ורצח הציבו בשער תחת משפט, בו יראו המון מרצחים ישתו כמים דם נקיים ועל פני יתר אחיהם יכבדו ואליהם ישלחו נדריהם ונדבותיהם כי כקדושים בארץ ישראל המה, בו יראו כי כל אלה אשר ישלחו נדבותיהם לארץ הצבי לידי הרבנים והגבאים והמחלקים, כי לכל אלה לא רק כי נדבת פזרונם לא תחשב להם לצדקה כי אם גם לחטאת, כי יחזיקו בידי אנשי רשע ועול ויתנו חרב בידם לחמוס נפשות, וכל השולח כספו שמה אל אוצר החלוקה הוא עוזר לרעה וימשוך ישו את מרצחים, – כי על כל דברי הספר הזה אין מתעורר להכזיב מליו, כי גדול האיש ונכבד, ירא אלהיו מרבים, גדול בתורה וגם במלי דעלמא וסופר הכולל בצפת היה ימים רבים, ועדי גוע לא סרה תֻמָּתוֹ ממנו, יראת שדי לא עזב גם בהיותו במצור ומצוק ברעב וחֹסר כל, וכל אלה מידי ראשי ישראל ורבניו בעיר צפת אשר ידיהם דמים מלאו. גם כל יושבי ארץ הצבי אשר דברתי עמהם כפעם ופעם בבֹאם הנה ובמכתבים אשר כתבו אלי, גם במכתבים גלויים העידו והגידו כי לא יפול אף דבר מכל דברי הספר הזה ארצה, כי אין בהם נפתל ועקש, כלם נכוחים וישרים כאלו נתנו מסיני. כי על כן אין די תודה וברכה לסופרו אשר לדאבון נפשנו לא עוד יתהלך בין החיים, אבל פעולתו תחיה ולא לריק יהיה יגיעו –

אבל עוד גבר גדול ונכבד מאד פעל הסופר בספר זה מבלי אשר חשב לעשות אותו, והוא הראנו כמסיח לפי תמו, כי לא אלמן ישראל גם בעמק עכור זה מאנשים ישרים הרואים נכוחות והמבקשים להציג אמת ומשפט בשערי ציון, ואם גם מטה ידם ושפל רוחם ולא יעפילו לעלות למלחמה על השודדים בצהרים, הנה הוא רק יען כי אין עוזר להם, אבל לבם בר ורוחם נכון עמהם ועיניהם תראה רעה ותתבונן. והדבר הזה יתן אֹמץ בלבנו, כי כאשר יקומו אנשי אמת החפצים בלב נאמן לראות אֹשר אחיהם ויפלסו נתיב נאמן להחלוקה כי לא תוסיף תעבר דרך הצינורות המלאים חלאה ועון כאשר היה עד כה, כי אז ירימו הישרים בלבותם את ראשם וְיִשַחוּ ראשי הזדים והפושעים, אשר המה המעטים והעם העני והדל רק ככלי חפץ למזמת תכליתם כי יִרְדוּ בו ויטוהו לחפצם.

ועוד גדול ונכבד הרבה יתר תהי הדעת הזאת לנו עתה, אחרי אשר החלו להתנער להקים את סכת דוד ורק יראת פריצי עמנו הנקראים בשם רבנים וגבאים עלתה להרגיז את כל ישר לב ולהשיבהו אחור. כי אמנם יותר מכל המכשולים אשר שמו שונאי שערי ציון בדרכי החפצים בישוב ארץ ישראל היה המכשול הגדול אשר שמו הרבנים והגבאים האלה, כי המה היו למפלצת להרגיז רוח החפצים לעלות ולבנות, וכל אשר הזכירו אליו שם רבני ישראל ומנהיגיהם בארץ ישראל יפחד מפניהם כמפני מלך בלהות וירגז תחתיו, והמה הרבנים האלה אף המה עשו ככל אשר מצאה ידם להניא את לב העם מהחפץ הזה, כי יראו לנפשם פן ירבה העם אשר לא הסכין לשאת בעלם פן ירבה מספר בני הנעורים אשר לא יֵחַתוּ מֵחֵרֶם, וקללת רב כקללת חנונית בעיניהם והמה ירימו ראש וירימו גם ליתר האמללים קרן לבל יתנו גבם לחורשים עליו, ועל כן עשו את כל אשר בידם לְאַיֵם על הבאים. ואולם לנו החפצים באמת בהצלחת עמנו תהי הדעת אשר תצא מהספר הזה כטל חיים להחיות רוחנו כי נבטח אשר בבֹא רבים מהצעירים שמה אז ימצאו גם שם אנשים כלבבם, ואם גם לאט לאט ירבה מספרם גם אז תמצא ידם ברבות הימים לגדע קרנות רשעים ולהפיל מידם חרב החלוקה, הבאר אשר ממנה שאבו כל הצרות והמצוקות להאמללים, וגם יושבי ציון וירושלם אשר היו עד הנה כמפלצת לאחיהם ישובו ויחדשו נעוריהם. וא גם רק את הדבר הזה נעשה כי נחלץ כעשרים אלפים נשפות מידי אחיהם אבירי הלב לא עמלנו לריק, וזכרון הסופר הזה יעלה אז על לבות אחינו אשר יצאו מאפלה לאור גדול כי הוא היה הראשון אשר קרא לשחר ויהי אור, ומי יתן ויוסיפו כל אלה אשר כמהו יחשבו ללכת בדרכו כי פעולתם תהי לפניהם ושכרם אתם.

מכתב א.

ב"ה.

השם עבים רכובו, ישפות שלומו וטובו, לבני ישראל עם קרובו, בתוכם ידיד ה' ויד"נ ישראל, צדקתו כהררי אל, הרב הח' החריף המפורסם לתהלה כש"ת מו"ה * * *

קראתי בלב מלא יגון את מכתבו מן... אשר שפך מרי שיחו על הלחץ והדחק אשר מצאה אותו בבואו אל הקודש, ויעלוז לבי מן הבא בידי בימים --רים[1] האלה להקריב אליו סך... אשר נקבצו באו בידי למענו לתמוך ידיו [--] התורה והעבודה כרשום למטה איש כמתנת ידו. ואם כי לפי צוק העתים הללו פה במדינתנו רבת יגעתי לאספם אחת אל אחת, אולם הוא הדבר כי בעבור אוהב ורע הנאמן, גם לקפץ על הגבעות ולדלג שור לא יכבד עלי. ואני תפלה, ה' ישלח עזרו מקודש, ישב עולם לפני אלקים בטח ושאנן, כזית רענן, ובצל שדי יתלונן, וברכתם גם אותי בכל עת מצוא זו תפלה, כן כל המתנדבים תפקדו לשלום ואת ערובתם.

והנה נא ידידי שאהבה נפשי, צר לי מאד, על כי לא הודיעני דבר עד [--] מסדרי נסיעתו בכל פרטיה, ככל אשר הודיע אותנו מסטאמבול סדרי צאתו [--]או מפורש יוצא באר היטב, ולמה זה השיב אחור ימינו מלכתוב לנו נסיעתו מסטאמבול והלאה, וכל פרשת העבר עליו בכל מסעיו, הלא מצער היא ותחי נפשי, כן לא אכחד כי נוראות נפלאתי לשמוע בקול דברו במכתבו, כי בא אל הקודש בידים רקניות, אשר לא פללתי כזאת, אחרי כי גלה לפני את צרור כספו אשר לקח עמו, ואם כי מעט אשר הי' לפניו, בכ"ז חשבתי דרכו, כי אחרי כל הוצאות הדרך עוד ישאר בידו בערך... להיות לו על פרנסת ביתו עכ"פ בשנה ראשונה, ובדיַק לן מר כי חולין הוא לו לשפוך שיחו ולבקש עזרה בעוד צרור כספו תלוי בצוארו. לכן אחשבה לדעת זאת כי קרהו אסון על הדרך אשר הלך, ולבלי הדאיב את נפשנו כסה ב[--]שאון וכחד תחת לשונו ולא גלה לנו מאומה מכל סדרי נסיעתו.

עוד זאת אדרוש מעמו, כי הנה המכסה אני מאוהבי כל העולה על רוחי. ואחרי אשר כמו אש עצור בעצמותי על מוציאי כתבי העתים לבני ישראל, [--]צאים חדשים לבקרים, בל אשא שמותם על שפתי, אשר דרכו קסתם לכתוב [--]רות על יושבי ארץ הקדושה, כאילו מערת פריצים ומאורת צפעונים היתה נחלת ה', וחברי גנבים כלו ואין איש שם על לב לצאת לריב עמו [---]ל, להשיב להם כאולתם ואין חולה מכם עליכם להכותם על קדקדם, כ[--ש-]ן בלי כל תפונה, אין בכל דבריהם שום דבר אמת לאמתו ואך בשקר [--יסודו?---] וחוששני מאוד כי יבולע ליושבי ארץ הקדושה, ולכן גמרתי אומר לצאת ל[---] נגדם, ולמוד להם כפעלם, וכשופר ארים קולי עם הספר גלוי בשער בת עמי וכחשם בפניהם יענה ובלשון למודים אשר חנן אותי אלקים מצאתי עצמי מחויב לדבר הזה, ומה גם אם מע"כ ידידי בחירי זה רצתה נפשי בו יהי לי מעיר לעזר, ולמראה עיניו ישפוט מישרים, אחרי אשר אוה למושב [---מ-] סמוך לבי בטוח ב"ה כי כביר תמצא ידינו, להציל עם ה' ונחלתו מחרפת [----] ותחשב לנו לצדקה.

והי' זה שלום מאד"ה כחפץ אוהבו מקרב איש ולב עמוק המצפה תמיד לקראת מכתביו למאירת עינים ולמשיבת נפש.

------

מכתב ב.

ב"ה.

מארץ החיים, ברכה בכפלים, וממגד שמש לכבוד ידידי ש"ב זה שאהבה נפשי ועטרת ראשי הרבני המופלג והחריף, יקר רוח, המושלם וכ' מוה' * * *

יקרת מכתבו מן... בצרוף הסך... הגיעני היום אחרי תלאות אין מספר. ובאשר היום שולחים מכתבים להביאם אל חוף הים, לתתם על הפאסט, ואם לא אכתוב היום, יעברו ארבעה עשר יום, עד שוב שנית יום [---] מכתבים מזה, לזאת השתי ולא התמהמתי להודיעו בזה מקבלת הכסף ותחי נפשי מן המיצר, וברך לקחתי וברך אשיבנו, יהי כן חסד אל חופף על [--]על כל המתנדבים למען ייטב לכם כל הימים, בנחת ובנעימים, וכן טמון בזה כתבי קבלות לכל או"א איש אשר כברכתו, והי' לאות על ידם כי עלה ובא נדבת לבם לרצון להם, ועל העתיד אחלה פניו לבל יוסיף שלוח לי עוד כסף המקובץ עבורי בדרך הזה כ"א ישלחם על אדרעססא הזאת (ליפא הערמאן אין קאלימיא] גאליצען) ויכתוב שורותיו עם המעות לר' ליפא הנ"ל אשר ייטיב לשלחם לי לשמי בצפת. ועד מהרה יגיעו לידי בהקדם הזמן ובמחיר טוב, ואך אחת שאלתי לבל יודע הדבר כי שאלתי ודרשתי כזאת מעמו, וכי שלח בדרך [---] פן יבולע לי בהודע פה כי בחרתי ג"כ את הדרך הזה המורדף בלי חשך [--א-] עירנו וסייעתם. –

ועל דבר אשר רחש לבו דבר טוב לצאת לריב נגד כה"ע, אומר לו כי לא מחשבותיו מחשבותי, ולא זו הדרך ולא זאת המסלה להציל יושבי ארה"ק מחרפתם אשר חרפום, יען כי לא אדע עוד אם המכת"ע ממקור אכזב ישאבו דבריהם, וחוששני אם נצא לריב עמהם בספר גלוי יחזקו במעוזם ויצאו נצבים, ומתחת מסכה הנסוכה אשר ערפל חתולתה, יוציאו לאור מעשים רבים, אשר נקרו ויאתיו לדראון עולם, ומי יכזיבם, אחרי אשר כל שער עמי יודעים כי בדברים רבים כדבריהם כן הוא באמת, ותחת אשר עם לבב מעכ"ת להביא ישועה והנה רעה, ודי יהיה, אם תולדות נסיעתי אספר באזניו, ישמע חכם יוסף לקח ונבון יבין כי לא עת היא לבנות פרצת ארצנו.

על האני' הגדולה העסטרייכית אשר באנו בה בסטאמבול נקבצו באו בה כצאן אדם, יוונים, ישמעאלים, ערביים, אנשי חיל, אשכנזים גמורים ואשכנזים רק בלבושם ושפתם ללשונותם בגויהם, גם שרים רבים אשר ישבו במדרגה ראשונה ושניה בהיכלי ענג, ככל אשר הרבו מחירם ואך לפרקים כחום צח עלי אור, עלו ובאו על מכסה האניה, בחלקה טובה בירכתי האני' לשעשוע וענג. [--] ישמעאלים אשר בכל תאוה דבק לבם לאהבה רק אם בלא כסף ובלא מחיר, המה אם כי על מכסה האני' (פארדעק) היו נחתים בכ"ז בחרו להם המקומות המובחרים על מכסה האני' מעבר מכונת הקיטור והלאה, ואנחנו בני ישראל [--] יעקב, היינו כשמנה ועשרים בתי אבות אשר עלו למספר ששה ושמנים נפשות בפ"י שכבנו למעצבה מעבר מזה למכונת הקטור לא רחוק מבתי הכסאות, וכאחים מלידה ומבטן התהלכנו איש את רעהו אם כי אלה מצפון ואלה מים, זה ממדינת פולין וזה ממדינת מאלדוי, הללו ממדינת גאליציע, והללו מגליל ליטא, רייסין, אשר לא ראה וידע ולא הכיר מעודו איש את אחיו, בכ"ז שררה מנוחת שלוה והשקט בינינו, ומכל מאכל אשר הביא כאו"א אצל ופרס לכל בני החבורה ויותר מהנה משקה חמין, קאווע, טהעע היו [---]א' לכלנו, גם אחד מילידי עיה"ק טברי' ת"ו השב ממסעיו על פני תבל ארצה נלוה אתנו על הספינה, אולם הוא לא השיב אהבה אל חיקנו, ומראשית כזאת בחר לו מקומו לעצמו בין המון ישמעאלים הרחק מאתנו, ואם כי כמו נגיד קרבנו אותו לכל מאכל ולכל משתה, ולא הכלים אותנו לבלי קחת מאיתנו ככל אשר הקרבנו לפניו בכל עת, בכ"ז רחק לבבו מאתנו, כמו גבה לבו מדבר דבר עם שפלי ערך כמונו, וגם אנחנו לא הרהבנו עוז בנפשנו להתרועע עמו, ומה גם אחרי אשר נסיתי דבר אליו, והודיעני בטרם כל, כי הוא מצאצאי הרב... ואני בתומי שאלתי מי הוא הרב.. ואהיה בעיניו כמתעתע, ובפנים של זעם ענה אותי: כבואך לארה"ק תשמע ותדע פרשת גדולתו.

ביום... הלכה אניתנו הלוך וקרב אל העיר הגדולה איזמיר ומחנה גדולה בסירות דוגה באה מהעיר לקראתה. עוד לא השליכו העגן מאניתנו להעמידה במקומה בל תמוט, עוד אל הורידו מאניתנו את שלבי העץ אשר בהם עולים ויורדים מאניתנו הגבוה הרבה ממימי הים אל סירות דוגה הנמוכים מאוד, והמלחים בסירות האלה עלו בתחבלות שונות אל אניתנו כזוחלי עפר על חומה, אלה בחבלים התלוים מאניתנו החוצה אחזו ועלו ובאו, ואלה כעושי [---] באחיזת עינים, רחשו על קיר אניתנו, ויסובבו לכאו"א, וידברו דבריהם ובאשר שפתם אך שפת טורקי, ומעט מן המעט, בשפת עלגים ידברו איטליאנית, אנגלית, צרפתית, ומלות אחדות בשפת רסי' ודייטש, הבנתי ושערתי, כי כל מגמתם להשתכר אל צרור נקוב להביא העירה מן אניתנו, כל מי שיחפוץ לבוא העירה, ואני באשר זוגתי תי' מאויר הים ומטלטול הספינה, כבדו ראשה ואבריה עליה, ומאז באנו על האניה, לא בא אל פיה כל מכל מאכל אשר יאכל, זולת לימאנאדע, ומטפחת טבולה במים וחומץ הנחתי כפעם בפעם על מצחה, יעצוני אנשי אגודתנו לבוא העירה להביא לה יין גפן המשובח מאוד וכאשר בא אחד ממנהלי סירות הדוגה, ורמזתי לו בידי כי חפץ אני לבוא העירה ובאשר הבין רמיזותי, כי אנכי דורש מעמו לדעת כמה הוא רוצה בשכרו, ענני גם הוא ברמז כי ארבעים פרוטות אתן לו בספקו כפיו ארבעה פעמים זע"ז, באשר עשר אצבעות לו בשתי ידיו, ואולם בכ"ז לא בטח לבי על דברים ברמז, עד אשר הוצאתי מחיקי מטבע נחשת מארבעים פרוטות, והוא כמו ששה קאפיקעס, או עשרה צ"ל, או חמישית פראנק והראיתי לו והוא רמז כי לא יבקש ממני יותר ויאחז אותי בידו וינהל אותי ויעש לו ידים לעבור בין המון אנשים אשר ירדו לבוא העירה, ויביאני אל ספינתו הקטנה. ועוד מעט ואיש ישמעאלי צעיר לימים, הביא ג"כ עוד שני אנשים מלובשים אשכנזית, והושיב אותם אצלי, והוא הלך וישב לו אצל הישמעאלי שהביא אותי, ויאחזו המשוט בידיהם, לבוא העירה – שני אנשים אשר ישבו לימיני שחו איש עם רעהו, ואני שפת לא ידעתי אשמע, ולכן כאלם לא יפתח פיו הייתי ביניהם.

כחצי שעה עברה והמלחים עשו מלאכתם במשוט באמונה עדי באנו על החוף אשר היה מלא המון אדם רב. ואך דרכו כפות רגלינו על אדמת החוף והנה שני אנשי חיל נצבים וישאלו אותנו "פאספורט". ראיתי כי שני האנשים הוציאו מצלחתם את כתבי המסע שלהם ויתנום לאחד משני אנשי החיל ובכן הוצאתי גם אני את כתב המסע שלי ונתתיו. האנשים שלמו שכר האניה ואבקש לעשות כמהם אך חפצתי לקחת בתחלה את מכתב מסעי בעוד המלח עמדי כי הבין לרמיזותי, אבל בפעם הזאת לא הבין את דברי ויקרא לאיש צעיר לימים אשר נגש ובא והושיט לי ידו באמרו: שלום עליכם, ותחי נפשי לראות איש יהודי אשר הבין למלי וידבר בעדי, והמה השיבו אותו לאמר רם רצוני להשאר בעיר או לדור בה אמצא את הכתב מסע שלי אצל הקונזול אשר להוד מלכותנו, ואם אך לקנות לי דבר מה בעיר ולשוב אל האניה חפצי, לא אחוש כלל, כי בשובי מהעיר לבוא אל האני' ישיבו לי את כתב המסע שלי. שאלתי את האיש מה הוא עושה פה והשיב אותי כי הנה הוא מחכה לאניה צרפתית לעשות דרכו לאחד המקומות, ובעודי מדבר עמו הוצאתי את המטבע לתתה אל המלח והשיב לי ע"י האיש הצעיר הלזה, לאמר, אחרי שרצוני לשוב אל האניה, לא יקח שכרו עתה ממני, והלוך ילך עמי בעיר לקנות לי כל אשר אחפוץ, למען לא אשוב אל האניה על סירת דוגה אחרת. וכן הלך עמי ויביאני אל בית היין, וכפעם בפעם הראני חנויות ואשר בהם כמו שאלני אם חפץ אני לקנות, לחם, דגים מלוחים, בצלים, שומים, ענבים, תאנים אבטיחים אשר ממרביתם קניתי ויהיו לנו למשיבת נפש. ויעזרני לשאת אותם, ויביא אותי אל החוף ויקח מידם את כתב המסע שלי ויתנהו לי ירדתי אל סירת הדוגה אשר לו ועד מהרה שם דרכו עם רעהו כאשר בתחלה, ויביאני אל האניה. ועוד מטבע נחושת מעשרים פ' נתתי לו במתנה בעד טרחתו. והוא שם ידו על מצחו ועל לבו נגדי כמו אמר כי מצא בי קורת רוח אשר שלמתי לו שכרו משלם ועוד ביתר שאת.

אנשי אגודתנו שמחו לקראתי, ומה גם בראותם את אשר הבאתי יין משובח, אבטיחים גדולים וטובים, ענבים תאנים ורמונים, גם ככרות לחם. לרבים מהם נתתי מן התאנים והרמונים והענבים והאבטיחים בלא כסף ובלא מחיר. ורבים מהמה בחרו לקחת להם חלק לשליש ולרגיע, ונתתי להם כרצונם, ויעלוז לבי להטיב לזולתי, ויותר מהמה כי זוגתי תי' חיתה נפשה לטעום מעט מן היין ולהריח בו ויהי לה לצרי גלעד ולרפאות תעלה.

ביום ה.... בבקר והנה זה הר הלבנון לנוכח פנינו, אניתנו הלכה הלוך וקרוב אל העיר הגדולה ביירוט. וגם פה בסירות דוגה קדמו פניה, אולם לא עלה על לב אחד מאגודתנו ללכת אל העיר, אחרי כי כעת מחר נבוא אל המנוחה לעיר חיפה. אכן אחר עבור כשעות שתים נודענו כי אניתנו תתעכב פה עד למחרת אחר חצות היום. וחשבנו דרכנו כי נגיע לחיפה בליל שב"ק ולא נמצא שמה לאכול, כי בלי ספק לא יכינו שמה אוכל די הצריך לאגודתנו, ולכן נועצנו יחדו להכין לנו פה בעיר אוכל נפש לשבת וישימו כלם עיניהם בי כי אבא העירה ואקרא אל מלח ונתפשרתי עמו כמו עם המלח הראשון ורדתי עמו ובאתי אל העיר וגם פה לקחו על החוף את המכתב המסע מאתי וישיבוהו כאשר שבתי מהעיר. מדי דברי בם ברמז והנה זה איש יהודי לקראתי והושיט לי ידו באמרו: שלים עליכם, ותחי נפשי לדבר עמו דברים אחדים, וגם הוא לא נחפז לדרכו וישאלני: מה אבקש לקנות בעיר, ואני הגדתי לו את כל אשר עם לבבי.

ויקחני ויביאני אל ביתו לנוח מעט והתחיל לכינס עמי בדברים וחשבונות וישאלני: אם עוד יהודים על האניה וכמה מספרם?

ששה ועשרים בתי אבות ובמכסת נפשות קרוב לתשעים, בלי עין הרע, עניתי אותו.

ואנה פניכם מועדות, לצפת? או לירושלים?

לצפת? עניתיו, פנינו מועדות, זולת שני בתי אבות אשר בחרו לשבת בטברי', ושלשה בתי אבות את ירושלים אוו למושב למו.

ואיזה חוף תבחרו לרדת מהאניה לבוא למחוז חפצכם? שאל אותי.

אנחנו נרד בחיפה, ואלה אשר לירושלים, עד יפו יבואו, עניתיו.

ולמה לא תרדו בְעַכו? ענה ואמר לי כשואל ויועץ לאמר: הלא למחצה ולשליש ולרביע יקל עליכם הוצאות דרכיכם מעכו. עוד מלתו על לשונו והנה זה נחם על דבריו לאמר שגיתי בדברי, כי שכחתי כי באניה עסטרייכית באתם, והיא לעכו לא תבוא, אך לחיפה – ויניד במו ראשו לאמר: צר לי מאד עליכם שלשה ועשרים בתי אבות יותר משמנים נפשות אשר תפלו בידי שודדים בחיפה, כי את עורכם מעליכם יפשיטו.

ומה העצה היעוצה לזה? שאלתיו באנחה, אם כי לא שמעתי עוד כי שודדים בחיפה, זולת בסטאמבול אשר הגידו לי כי לא טוב הוא החוף בחיפה, ולא ידעתי עד מה.

אם לעצתי תשמעו – ענה אותי – אין חכמה ואין עצה, כ"א לבוא כלכם פה העירה, ותסעו מזה דרך ישר לצפת ולטבריא בלי שום מכשול ובלי שום עיכוב.

כמה רחוקה היא צפת מכאן? שאלתיו.

שלשה ימים! ומשם לטבריה כששה שעות, ענני, ויוסף עוד לאמר: ואם במוצאי שבת תצאו מזה, תוכלו לבוא לצפת ביום השלישי לעת ערב או בחצות היום.

וכמה הוא המרחק מחיפה לצפת? שאלתי אותו.

חמשה עשר שעות בערך! ענני.

ומדוע לא נסע מזה עוד היום, למען נמהר לבוא שמה? שאלתיו.

הן היום! – ענני – כבר פנה יום, כי עד אשר תרדו מהאניה ועד כה וכה אתא לילה, הלמחרת בערב שבת קודש תעשו דרכיכם. ואיפו תהיו בשבת, האם בצדון תמצאו מנוח אצל הספרדים (פרענקען) אשר את לשונם לא תבינו.

אף כי לא חפצתי לשמוע לדבריו להיות נע ונד שלשה ימים שלמים, או ארבעה ימים בקירוב, בעת אשר בארבעה עשר שעות נוכל להגיע שמה, ומה גם כי כבר שלמנו שכר האני' עד חיפה, ואם כדבריו נצא מחיפה במוצאי שבת, הלא נגיע לצפת ביום א', אולם לבל אכלימנו שאלתיו: כמה ינתן שכר בעד כל חמור לרכוב מכאן לצפת?

בערך חמשים גרוש (שלשה רו"כ, או חמשה ר"כ, או כעשרה פראנק) ענני.

ושכר כל חמור לרכוב מחיפה לצפת כמה הוא? הוספתי לשאול.

מחיפה? ענה אותי, מחיפה לצפת יקחו בלי שיעור וערך.

דבריו אלה חזקו ואמצו את לבבי לבל אהי' נפתה לדבריו כפתי מאמין לכל דבר, ואמרתי אני אל לבי, היעלה על הדעת אשר שכר חמור לרכוב עליו חמשה עשר שעות יקחו וירבו עד אין שיעור וערך בעוד אשר שכר לרכוב ארבעה ימים הוא חמשים גרוש, ובכל זאת הוספתי לשאל: הנוכל למצוא בכאן חמורים לצפת די כל הצריך לכלנו במקח הזה ומי ישכור אותם עבורינו.

בגאה וגאון אחז ידו בזקנו ויאמר: האם אך בחיפה תמצאו חמורים די כל הצריך, האם אין פה חמורים, ואף שלש מאות חמורים אביא בשעה קלה במקח הזה ואולי עוד בפחות מזה.

על זאת לא עניתיו ואך בלבי חשבתי היאמן כי בביירוט הרחוקה מארה"ק כארבעה ימים, יגורו בה צדיקים גמורים, ובארץ הקדושה לא בחרו, ובחיפה אך כחמש עשרה שעות בינה לצפת עיר הקדושה, וגם היא לארה"ק תחשב, יהיו אנשים חומסים ושודדים, באין מוחה בידם? אבל בראותי כי הוא יחכה לתשובתי אמרתי: האם אנחנו הראשונים הבאים לשכון כבוד בארה"ק, ואם כה הרעו אנשי חיפה והשחיתו דרכם, מדוע החרישו הבאים לפנינו, ולא הרימו כשופר קולם בכל מכה"ע על פני תבל לאמר הזהרו לכם מלבוא דרך חיפה וגם עמנו על אניתינו נמצא איש מטבריה נכד הרב... ומדוע לא השמיענו כזאת?

עתה תראו היקרכם דברי אם לא וכבואכם לצפת אז תראו ואז תשכילו לדעת כי בצדק יעצתי אתכם לטוב.

אחרי רואי כי מתאמץ הוא אשר בעצתו ינחני, לא עצרתי כח עוד ואומר אליו: לדבר הזה תסלחו לי אם אשאלה אתכם שאלה קדומה מאלפי שנים, הכי אחי ועבדתני חנם?

לא! – ענה אותי – לחנם אעבוד כי שכר יהיה לי בעמלי, כי בעלי החמורים נותנים תמיד חמשה גרוש (בערך אַ פראנק, שלשים קאפיקס חמשים צל) שכר סרסור. וגם אתם בלי ספק תתנו לי שכר טרחא, וגם שכר לינה ומאכילה ושתי' בשבת ישאר לי מעט ריוח, ומה איפוא אבקש עוד?

בפעם הזאת עניתיו תשובה נצחת כי לא נעשה חדשות ובאשר התהלכו עד כה נתהלך גם אנחנו ולא נוסיף לדבר עוד בדבר הזה.

גם אנכי לא אשחית דברי כי לא יועילו, הגם כי תתנחמו מאוד. ואם תחפצו אלך עמכם לקנות לכם את כל אשר תאוה נפשכם.

טוב הדבר! עניתיו ונקם ונלך.

בלכתנו ברחוב פגש אותנו איש יהודי מצפת וימהר האיש אשר הוליכני לקרוא לו ולשאל בעצתו אם נלך דרך היבשה או דרך חיפה, אך האיש מאן ליעץ אף כי גם פניו העידו כי חיפה לא ישרה בעיניו.

הלכנו וקנינו כל אוכל נפש, חלות לחם ויין, י"ש בצלים בצים אבטיחים ענבים וכעברנו את שער הדגים, הסית אותי האיש ההולך עמי לקנות ראש דג גדול יותר מחמשה ליטרא בעד מחיר מצער באמרו כי אשתו תבשלהו ותעבירנו במרחשת בשמן, למען יעמוד על שבת, שמעתי בקולו וקניתי שלשה ראשים למען יהיו עבור כל אגדתנו, ויתן את הדגים לאשתו ותמהר לעשותם, ואת הכל אספתי בשני סלים גדולים וכעבור שתי שעות, הלכתי אל האניה ובע"ב הלך אתי לשלחני עד החוף ויעזרני לשאת סל א' עד כי קרבנו לחוף, והמלח לקח הסלים מידינו.

בהושיטי ידי לאיש ההוא להפטר מעמו שאלתיו: כמה מגיע לו שכרו ענני כי כל אשר אתן לו יקבל ברצון, הוצאתי מצלחתי אַ פראנק ונתתי לו ויקבלהו באהבה וברצון.

המלח כמו נגיד קרבני ויביאני אל האני' ואת הכבודה שם על כתפי עד בואי אל אגדתנו כעבד נאמן, וכאשר נתתי חצי גרוש לאשכר לו הראה כי אותות כבוד ויקר לי.

אגודתנו אשר כאחים אהובים היינו ששו ועלזו לקראתי, ובעודני הרחק מהאניה ראיתי אותם עומדים צפופים בירכתי האניה, ובכליון עינים מצפים לראות אותי, ומה גדלה שמחתם בבואי אל האניה לשלום, והבאתי עבורם, ויותר מהמה אורו עיני אשתי אשר כמעט כשל כחה וכמו בא רוח חיים בקרבה, ובשמחת לבבי נתתי לכל או"א מאשר הבאתי ככל אשר בחר לו, ונשב שמחים וטובי לבב, במנוחה שלום והשקט, אז נזכרתי מכל אשר נדבר בעיר על אודות הדרך מחיפה, ואדברה באזניהם, ככל אשר שמעה אזני בעיר, ואני עוד לא כליתי דברי והנה זה ר'... ענה ואמר לי כי גם הוא בעודו בעירו ובמקומו שמע השמועה הזאת כי שודדים וגוזלים בחיפה, וכשאול לא ידעו שבעה גם ר'... ענה חלקו כי מיודעיו אשר במאלדווא הזהירו אותו אשר אם יעבור דרך חיפה ישים עיניו ולבו היטב על כל אשר לו, כי הגיעה לאזנם השמועה מכל העושק העושים בעיר ההוא.

לקול דבריהם נאלמתי דומיה. ואחשבה הן לא דבר ריק דבר בי האיש ואני אמרתי כי אך סבבני בכחש, למען בצוע בצע ראיתי ונתון אל לבי ככל חילופי הדברים אשר חלפו ועברו ביני ובינו, ולא מצאתי מנוח לנפשי ויאכל חצי בשרי מדוע נסוגותי אחור מדבריו.

השמש באה, והתפללנו מנחה ומעריב, ולא דברנו מזה עוד, זולת ביום המחרת, אחרי אשר התפללנו ונשא לבבנו אל כפים בשמחה ותודה כי עוד היום נרד מהאניה לנוח מעמל הדרך, נעצב לבנו שנית לאמר אנה אנחנו עולים.

כאור ברק באישון לילה, כן האיר רוח עצה בלבבי ואומר אל העומדים לימיני הנה נא עצה בלבי, והנה אתנו פה האיש מטברי', ואם כי לא התרועע אתנו ולבוז משפחות נחשבנו לו בכ"ז אך עמו ונחלתו אנחנו, ועליו נשען אשר בתבונות כפיו ינחנו במעגלי צדק. וייטב דברי בעיניהם, ואני ואחוזת מרעי באנו לפניו בשם כל העדה ונספר לו את כל הקורות אותנו. בפעם הזאת קבל אותנו בספר פנים יפות וינחמנו גם הבטיחנו כי יעמוד לנו כחומה בצורה, ולא יעזבנו ולא יטשנו עד אשר יביאנו אל המנוחה לערי ה"ק צפת וטברי' לשלום, באין מחסור דבר, ואנחנו קצרה שפתנו לתת די תודות לו על כל הטובה אשר דבר לעשות עמנו. ולבלי להיות עליו למשא בדברים רבים, הלכנו מעמו ונבוא אל מקומנו, ותנוח דעתנו.

כחצות היום עשתה אניתנו את דרכה, מביירוט לבוא לחיפה. החלות לזרז את כל האנשים להכין עצמם לרדת מהאני' ולאסוף את כל הכלים אשר עד כה עמדו כה וכוה להשתמש בהם ולהביאם אל מקומם, את הכרים וכסתות ומלבושים לתוך שקים, ויתר הכלים לתוך סלים ותיבות, לבל יהיו עוד מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, הנה כי כן היתה לנו עת עבודה ומלאכה איש את רעהו יעזורו, לשמור את כל אשר לנו, לבלי תת שום דבר להביא אל דירות הדוגה, בלתי אם איש מאגודתנו ילך עמו, ואחד מאתנו יבוא תוך סירות הדוגה ראשונה לשום עין ולב על כל אשר יובא אל תוכו, לבל יבוזו זרים מתוכה.

כבוא המש נראה הר הכרמל לעינינו, כענק ישלח קצותיו אל תוך הים, וכגובה ארזים גבהו, ולמראה עינינו שפטנו כי עוד כחצי שעה נגיע אל מחוז חפצנו, ובכן גמרנו אומר להתפלל מנחה ולקבל שבת עוד על האניה טרם ויחרידו אותנו ממנוחתנו.

בחרדת לב ונפש נגשנו אל הרנה ואל התפלה, ואחרי בוא השמש, ואך שני כוכבים נוצצים ראו עיניו, הבטנו מאחרינו והנה העיר חיפה תחזינה עינינו.

עוד לא גמרנו התפלה ואניתינו עוד לא השליכה העגן, והנה זה ישמעאלים ערבים זקנים כם נערים עוטרים אותנו, ושלחו ידיהם לסחוב החפצים שלנו ומעל המכסה מבלי שאול אותנו, ומבלי דבר דבר כאילו להם המה ולא לנו וטרם ידענו עוד כי הם המה המלחים אשר יביאו אותנו העירה עמדנו לנגדם, והמה קמו גם נצבו ונתנו עלינו בקולם קול עוז, ולא ידענו פשר דבר – ובעוד אנחנו מתאבקים לעצור בעדם מחטוף והנה זה איש לבוש הבדים עומד לנגדינו ויתקע לי כפו באהבה עזה כמו היה רעי ועמיתי, ויקרא שלום עליכם בהרחבה גדולה, כמו צמאה נפשו לראות עוד עבדים נאמנים לה' ולתורתו. זקנו השחור ובגו הלבן כצמר צחר, וסנדליו אשר ברגליו, וכובע ישועות אדומה אשר על ראשו כל אלה יעידו בו כי לגדולות נוצר מרחם, לקדוש מבטן מבלי דעת מכל אשר בתבל ומלואה. אבל עיניו אשר לרגעים התהפכו בחוריהן שמוהו לנוכל וצבוע ערום מאין כמהו הלוכד חכמים בערמה ומרמה.

בראותו אותנו נצים עם הפראים העומדים סביב לנו אמר לנו במנוחה: הניחו להם! כי אני הבאתים! ואתם אל תיראו, כי לא יחסר לכם מחוט ועד שרוך נעל, כי על כן באתי הלום אבל אני נתעכבתי מעט בשמחתי את ש"ב מטברי' אשר בא גם הוא על האניה.

בין כה וכה והפראים שבו לעושת מעשיהם וחטפו מכל הבא בידם מבלי שום לב אל אשר המה עושים, כמלאכי זעם ועברה, הסלים אשר בהם האוכל נהפכו בידיהם, השקים אר בהם מלבושים נקרעו, הכלים נשברו באשר בלי חמלה השליכו אותם מגובה האניה לתוך סירות הדוגה, אשר עמדו סביב לאניתינו, כמצילים מפני הדליקה, מבלי לכת על השלבות אשר עוד לא שלשלו אותם, ואך סחוב והשלך כל מעשיהם אלה מירכתי האניה מזה ואלה מזה.

בראותי כי המשטר וסדרים אשר גמרנו לעושת נשארו מעל, אמרתי לאגודתנו כי עיניהם ישיתו מירכתי האניה על סירות הדוגה אשר נקבצו באו החפצים בהם לבל שום חפץ בסירות הדוגה, ולבל ישאר על האניה שום מה מאשר לנו. אולם לשוא גרעתי שיחה כי כאו"א אך לעצמו שם עינו ולבו, מבלי שום לב לטובת זולתו, ובכן היינו כמבוהלים ודחופים, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו, וכאירים בזיקים הוליכו אותנו אל סירות הדוגה. ופה על סירת הדוגה אשר הביאוני בה יצאה נפשי על אשת חיקי ובי בתי אשר עמם יחד ירדנו בשלבות האני' ועד ארגיעה לא ראיתי אותם, לימיני ישבה אשה מיללת על איש שלומה כי עבר לפניה על האניה ואיננו, מעבר מזה נערה בתולה מקוננת על אביה ואמה כי רחקו ממנה, מפה איש שיבה מתאנח על חתנו ובתו ילידי ביתו אשר חלפו ועברו לפניו, וכאו"א צועק ובוכה, גם ממרחק קולי קולות תשמענה אזנינו, אשר בלי כל תפונה גם על יתר סירות הדוגה לא בגן עדנים ישבו ויהיו כמונו ומשבר לב יילילו, ומי ישים לבו עוד על חפצים אם גם הנפשות אינן בטוחות וכן שכבנו למעצבה, והמלחים בתפשם המשוט השמיעו קולם כאנשי חיל מזוינים המביאים שלל אויביהם בנפש ומעל החוף קול ענות לעומתם ישמיעו כמו שמחים אלי גיל לקראת המנצחים. סירת הדוגה אשר ישבתי בה הלכה הלוך וקרב אל החוף, ותחת אשר עד כה הסכנתי באיזמיר וביירוט לצאת ברגלי מסירת הדוגה אל החוף בלי שום עזר וסעד מזולתי ופה בחיפה לא מצאה רגלי מנוח לעמוד על היבשה כי אין חוף בנוי לתוך הים, אך החול אשר על שפת הים, וכאשר קלו המים מאוד, עמדה סירת הדוגה על החול, בעוד אשר עוד מי הים ישטופו הלאה, והמלחים אשר באו מהחוף נשאו אותנו אחד אחד אל היבשה, ואהי בעיני כעול ימים אשר על כתף ישאוני ולהטות אזן קשבת לקול הורים ומורים אשר לא ידעתי תמול שלשום.

בנשאם אותנו, והמון עם אשר עמדו על החוף באו במים לקראתינו ויפיחו רוח חיים בקרבנו, לזה הכו על ערפו, את זה דקרו במחט, על זה נתנו גחלת אש על כובעו להעלות עשן, מזה חטפו את המטה אשר בידו, והכנה אשר עצמו מספר.

רגלינו עמדו על החול שעל ספת הים, אשר בשם "חוף" נקרא והנה זה מרחוק תחזינה עינינו סירת דוגה באה, וגם גורלם כגורלנו ואין ידים לעבור לבוא אליהם, כי ההמון חוגג סבבנו כתרנו, והראו לנו לדעת כי חכמו והשכילו גם מבלי מורה ומנהל, יותר מכל אנשי איירופא, ולא נערים בלבד הראו חכמתם, כי גם הבאם בימים כבני ארבעים שנה הראו לדעת כי חכמת נעוריהם לא שכחו עוד, וגם המה התבוללו בין הנערים ויעשו מעשיהם זו מעשיהם להתעולל ולהתנפל עלינו –

בעוד אנחנו בתוך ההמון הגדול הזה, אשר סביב שתו לנו, ואין מידם מציל, קם אחד מתוכם, ויתן עלינו בקולו בלשוננו ואמר: מה לכם תעמדו פה ומדוע לא תבאו הביתה, האינכם רואים את ההמון חוגג, וגם אם יהרגו את אחד מכם מי מכם את דמכם מידו ידרוש?

ואנה נבוא? אחרי כי אין איש מאתנו יודע עד מה, שאלנו אותו. עודנו מדברים, והנה זה קם איש בריא ושמן אשר ראינו אותו יושב מול ההמון על האיצטבא עם נכבדים כמוהו, מתענגים במחזה ההמון, ויעבירנו תחת שבטו במספר, ויאמר, אלה ליהושע שוחט, ואלה לי.. ואלה... ואם כי בתחלה לא ידעתי את שמו, נודעתי אחר כך כי אברהם יוסל שמו ועתה נודע לי גם סדר תולדתו – אביו משה חייט מטשארטקוב, נשא את אמו בהיותו כבר בא בשנים, ובכ"ז ילדה לו שלשה בנים, אברהם יוסל, ניסן, נחמן ובעוד הילדים קטנים, נשא משה את אשתו ואת בניו ויבא לארץ ישראל, ולא ארכו להם הימים בצפת ותשב האשה ותסע לוויען, ותהי שמה ימים ושנים הרבה, כי שמה מצאה שאהבה נפשה ומשה מת, ואברהם יוסל הי' משרת את הר"מ סגל, ואח"ז בחר לו ללכת לאלכסנדריה ערות מצרים, והתרועע את... ומצא שאהבה נפשו, ואחרי שובו לצפת מנוהו קצב על בשר הכשר, ובנה לו בית ועתה הוא עומד לפקח על טובת אנשים חדשים הבאים לארה"ק.

כאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה, כן היינו בעיניו, ומה גם בעיניהם ולבי נבא לי כי יגוזו מעלינו צמרנו וגם יאכלו מחלבנו, ואולי גם מגרמו את עצמותינו, ולכן אמרתי בלבי כי לא נכון לעמוד על המקח פה כ"א לפזר ואולי בזה נקח את לבבם לטוב לנו.

נגשתי אל ר' אברהם יוסל, (בראותי כי שבט המושל בידו, ואותו ראיתי אלוף לראשינו, גבוה על גבוה, אשר גם השוחט הישר בידם, וכמלאך ה' צבאות נראה לנו, בסתר כנפיו יחסה) ואמרתי לו בשפל קול התחנה, הנה אנחנו לא נעמוד על המקח, ואך שימו נא עיניכם עלינו, ויכמרו רחמי לבבכם על ידיע כפינו, כי גרים אנחנו וכל עמל ידינו נטוש כדומן על פני השדה ואין מאסף.

ואנכי! – ענני – ואנכי על מה באתי הלם בליל שב"ק אשר כל חללא דעלמא לא ישוה לי כֹפרו, האם לא למענכם? מכל משמר אשמור עליכם.

הודיתי לו על חסדו, ואומר לו: ומה יועיל איש יחידי בין המון פראים אף אם שבע עינים בראשו?

בגאה וגאון, להראות לי פרשת גדולתו, ענה ואמר לי: הראיתם את כל ההמון הזה הנה הנם מפני יחילו ואימתי תבעתם ונסו כמנוסת חרב וגם אל רשפי אש שלהבת עזה יקפצו ככל אשר אצוה עליהם.

עודו מדבר והנה זה השוחט בא לפניו, ונדברו ביניהם בשפה אשר לא הבנתי, ואני אחרי רואי כי דבר סתר להם נסוגותי אחור, וגם המה החלו להלוך אחת הנה ואחת הנה הלוך ודבר.

נושאי הסבל כמנהיגי סירות הדוגה, בלי דבר דבר קרבו ויאתיו ויסחבו סחוב והשלך החפצים שלנו, ואחרי אשר כבר הודיעני כי אימתו תבעתם לא יצאתי עוד לעמוד לנגדם לעצור בעדם, ואולם אמרתי להאנשים אשר כאו"א ילך לו אחר נשא סבל, לבוא עמו אל האכסניא, וא' מאגודתנו ישאר שמה באכסניא איש או אשה לשום עין על כל אשר יביאו שמה, למען עכ"פ לא תמצא ידיהם, להביא חבילה אל ביתם, ומי יעמוד לנו להצילנו מידם.

באשר למדתי דעת באיזמיר וביירוט, כי על החוף יבקשו את כתבי המסע אשר לכאו"א הנה כי כן בעת אשר החלונו לבוא העיר עמד ישמעאל אחד ויבקש פאסאפרט, ואת מוצא שפתיו לא מרינו, ונתן כאו"א את כתב המסע שלו, ובאשר נושאי הסבל לא המתינו עלינו, רצנו אחריהם להשיגם כן הלכנו הלוך ושוב ולא ידענו עד מה עד כלינו מעשינו כארבעה שעות בלילה, נבוא אל האכסניא לנוח מעמל ידינו.

גם פה באכסניא אשר נפלתי בחבלו, היינו כעל סירת הדוגה, זה קרא לאשת חיקו כי איננה, זאת קראה ותבקש את בעלה, אלה את בנם חפשו ולא מצאו, וזאת מבקשת את אבותיה, לכן גמרנו אומר לבל נשכב לנוח, עד אשר נמצא איש איש את ילידי ביתו ויתלכדו ולא יתפרדו.

לרגל המלאכה הזאת אשר לקחנו איש את אשתו, ואשה את אישה ואבות את בניהם, התפרצה מריבה חדשה בין בעלי האכסניות. זה צעק איה איפוא חלקי ארבעים למאה, אשר משמנים נפשות מגיעות לי שתים ושלשים, ואין עמי כ"א שבעה ועשרים והשני נתן קולו קול עוז: האם הילדים לנפשות נחשבם, עד כי בא הראש שנית ויעש חלוקה חדשה לפי בתי אבות, ובאה שבת באה מנוחה.

שמחים וטובי לב, אבל עיפים ויגעים באנו אל האכסניא, אשר נפלתי בחבלה ראשונה, היא של ר' יהושע השוחט, אשר הביאה עצב בלבבי. וזה תארה; חצר גדול ורחב ידים, אששר חלאתו בו, גם הרים וגבעות אשר לא חלו בהם ידים לעשותם עכ"פ כחלקת השדה, גם בבית אשר באנו בו, עוד זוהמתו בו, נר כהה קטן האיר ויגרש את אופל הלילה, באמצע הבית עמד שלחן וספסלים ארוכים בלי משען ומשענה עמדו סביב לו, ופתותי לחם עליו כמו נתנו עידיהם כי כבר גמרו הסעודה. רצפת הבית היתה לנו למכשול ולפוקה באשר לא מקרשים ולא מחלוקי אבנים נבנתה כ"א מסיד וחול, אשר עלימו אבד כלח, ושארית הפלטה הרים גבנונים תחת רגלינו לאבני נגף ולצורי מכשול. גם העצמות אשר התגוללו על הקרקע עוררו אותנו לדעת אנה אנחנו עולים, ובכל זאת אמרנו לקדש את השבת על היין, ונסעד לבבנו בסעודת שבת.

את בעלת הבית (אשר אך קול גערה שמענו מאתה: פה לא תשבו, פה לא תבואו, בזה לא תגעו, אשר נתנו עידיהם כי היא גברת הבית) שאלנו אם נמצא אתה אוכל עבורינו אף כי הבאנו אתנו אוכל מאשר עשיתי בביירוט בכ"ז אמרנו לאכול מאתם, למען יראו שכר בעמלך, ולמען נתענג על ארוחה טוב וחמה בשר ומרק – והשיבה אותנו כי אין כל מאומה אתה לסעודת הלילה באשר על הרוב לא תבוא האניה כ"א כחצות הלילה ועד בוא האורחים אל ביתה כבר האיר היום ובעבור זה שמה לחוק לבלי הכין עבור אורחים לסעודת הלילה.

א"כ איפוא נאכל סעודת הלילה מאשר אתנו! אמרנו לה.

ואיה אפוא תוכלו למצוא כעת האוכל אשר לכם באישון לילה, והנר אשר היה דלוק בבית האוסף (מאגאזין) כבר כבה.

האם לא נאכל כל מאומה? האם לא נקדש על היין? הלא שבת היום? אמרנו לה, ובעוד אנחנו משוחחים איש את רעהו, כדת מה לעשות, והנה זה בא בעל הבית, וישאל אותנו על מה אנחנו יושבים, ולא באנו לנוח ולישן.

עוד לא קדשנו ולא אכלנו סעודת שבת, אמרנו לו.

ומדוע לא אכלתם על האניה? שאל אותנו כמתפלא.

הן כבוא האניה הלום, עוד היתה תפלתנו שגורה בפינו, השבנו לו.

אנחנו כבר אכלנו ארוחתנו ובכל זאת אביא לכם יין ועוגות שמן להיות לכם לצאת ידי חובת קידוש היום, ויבא אל חדר השני אשר כבר כבה הנר שם. ומאפלה לאור הביא לנו צנצנת אשר עוד כשתי כוסות יין בתוכו, ושתי עוגות שמן רצפים בשתי ידיו לכבוד האורחים ולכבוד שבת. אחוזת מרעי אשר גם עליהם עלה הגורל לאכסניא הזאת כבדוני לקדש על היין, ואקדש, ואולם רוב כוס לא שתיתי כמשפט, גם לא מעט, כ"א מעט מן המעט באשר ראיתי כי גם מעט מן המעט לא יספיק לכל האנשים אשר אתי, גם מן העוגות שהביא לקידוש במקום סעודה לקחתי כזית ולא כחצי ביצה כדת, למען אשר עכ"פ יגיע כזאת לחלק האנשים אשר אתי.

אחרי כלינו מעשנו, צוה בעה"ב עלינו לבוא אל החצר לשכב, למען ינוח גם הוא מכל התלאה ומכל העמל אשר מצא אותו הלילה.

באנו אל החצר ומגל החפצים כרים וכסתות אשר היו צבורים, שמטנו כאו"א מן הבא בידו למשכב לו, מבלי הכיר אם לו הוא אם לא, ותחל מריבה, זה צועק מדוע לקחת את הכסת שלי, וזה נתן בקולו: קח לך הכר ואולם המקום לי הוא! האתה תהדפני ממקומי? הלימיני תשכבי אשה? האם לך הוא הכסת אשר שמת מראשותך?

לקול הקולות אשר עברו בין אנשי אגודתנו נפתחה דלת הבית, ובעל הבית גער בנו בנזיפה, על כי יפריעו את מנוחת הלילה.

כאיש נדהם הייתי, רוחי חובלה בשומי אל לבי כי מאז שמתי לדרך הזה פעמי, עוד לא ראיתי בטובה, ואך מרעה אל רעה יצאתי, וכל יום קללתו מרובה, ועל כל צעד אשר קרבה נפשי לארץ הקדושה, רבו כמו רבו אבני נגף וצורי מכשול, לאמר בערב מי יתן בקר העבר ובבקר מי יתן ערב דאתמול. שלו הייתי בביתי, רענן בהיכלי, גם נחת שלחני מלא דשן, בני כשתילי זתים עוטרים סביב לי, מרבדים רבדתי ערשי' ועזבתי את כל אלה, ובאתי אל נתיבות הברזל לשכב על הספסל. מהאניה לאיזמיר וביירוט, מקומות לא ידעתי תמול שלשום, ותחת אשר באיזמיר לא נתתי בעד סירת הדוגה ומדריכי בדרך אלך, כ"א שני גרוש וחצי, (מאה פרוטות) נתתי בביירוט מאתים ושמנים פרוטות, ומי יודע חשבון הכפל אשר יכפלו שכרם פה, ותחת אשר על האניה היה עכ"פ מקום לנוח לכאו"א, הנה פה גם סמוך לבית הכסא אין מקום, באשר קדמו וזכו בו, ומה ילד יום עוד לעתיד מי יודע.

כמבשר טוב משמיע ישועה היה לי קול התרנגול אשר שמעתי מאחרי, כמו התרועע אתי יחד לשבוע נדודים, לבל יתן שנה לעיניו, וכפעם בפעם יתן תנחומות לנפשי לאמר כי קרובה ישועתי לבוא ואתא בקר, וגם לילה כליל יחלוף ואני תפלה כן יאר ה' לנו ויצילנו מכל צרה.

ברן יחד כוכבי בקר ובטרם נבקעו עפעפי שחר, ואך עמוד השחר כמו עלה, כשר הצבא הנראה בהדרו בראש צבאיו, לשלחם איש איש אל עבודתו יצוה ויאמרו הננו, שמתי עיני ולבי עליהם, ואלפי מחשבות ותמונות נצבו כמו חיים לנגד עיני, כמו לא היתה בלבי שום מחשבה אחרת ושום דאגה בלב ואך לשום ראשי בין ככבי שמים. אכן הוא הדבר כי למען גרש עצב מלבבי חפשתילמצוא לי איזה ענין לענות בו, למען אשכח יגוני ואת אשר לפני. עד אשר תעבור חשכת הלילה ואנסה את רגלי להלוך מעט אחת הנה ואחת הנה וירוח לי, ואולם גם שאת לא נתקיים בי, כי בהאיר היום וחשכת הלילה החלה לעבור מעט מעט, אז ראיתי כי ככלוב מלא עוף אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם כן כרעו נפלו פה נפש אדם בלי כל משטר וסדרים ובאשר כרעו שם נפלו.

מה מאוד שמח לבי לראות חבית המים עומדת פה אתנו סמוך לביהכ"ס ותחת אשר לא ישר המקום הזה לעיני בלילה, עתה ראיתי עצמי מאושר בארץ, באשר לא אלך ד"א בלי נטילה, ואם כי מעט אש היה בקרבה, הלא מצאתי די לפני.

נסיתי רגלי לעבור לאט לאט אחת הנה ואחת הנה בחצר, כי כל אברי כבדים עלי, ואולם מה נורא היה המראה הזה לראות צאן אדם כשבויי חרב נטושים בלי כל סדררים, פה אשה ושני גברים סביב לה יחנו, ורגליה על ראש שלישי, פה איש בין שתי נשים, אשר מבלי שום לב לא ידעו נפשם עד מה, נבהלתי על המראה אשר לא ראיתי כזאת מעודי וכן לא יעשה אפילו באומות, ולבי דאבה מאד עליהם להקיצם משנתם, ובאשר לא מצאתי ידים להציג כפות רגלי ולעור ברגל הוכרחתי לשוב אל מקומי.

מה זה מהרת לקום? שאלה אשתי אותי.

נסיתי רגלי להלוך מעט אנה ואנה והנה אין ידים לעבור, עניתי אותה.

הסו! הסו! נשמע קול דממה מאחרנו, כי אם תעירו את בעל הבית והגבירה אז תאשמו.

נוראות נפלאתי, איך כל המון האנשים אשר פה נטושים הוזים שוכבים, היו כאין נגדה, ואך כבוד בעל הבית והגבירה יקר בעיניה, או אימתם תבעתה, ושקולים הם כנגד כלם.

חשכת הליל עברה מעט מעט ואור היום בא תחתו ומבלי להרהר בד"ת סמוך לביהכ"ס, שמתי מבטי על הבתים והחדרים אשר בחצר, ראיתי פתי הבית אשר שמה אכלנו את הכזית עוגה וטעמנו טעם יין קידוש (אשר אח"ז נחשבו לסעודה שלמה למתן הדמים) והנה הוא סגור על מסגר, וסמוך לו חלון אצל המקצוע מעבר הפתח מזה ומזה חלון ומסך לבן מעשה צעצועים, כרובים, ציצים ופרחים פרוש עליו להגן על הדרים בו מחום השמש ומהביט אל תוכו. לא רחוק מהחלון הזה פתח ודלת משוח בששר, אשר שם בעה"ב והגבירה נחתים ולהלאה חלון סתום ופתח סגור, ולמקצוע הבית אשר אכלנו בו עוד שני בתים אשר הפתחים ודלתותיהם סגורים למראה עיני. בעוד אני אחוז בסבך מחשבות על הבתים והתאים והחצר והביהכ"ס שמעתי מאחרי קול דברים, כקול אשה מדברת כדברים האלה: הבלילה הזה באתם הלום?

על השאלה הזאת אשר שאלה האשה ענתה אשתי: כדבריכם כן הוא, ומנוחה לא מצאתי, ואהי מתהפכת מצד אל צד, ואשא בשרי בשני לבל אוסיף לבעלי יגון על יגונו, בראותי כי לא נתן לעיניו תנומה. הן על האניה ראשי עלי כגלגל היה ואמרתי בלבי כי ברדתנו אל היבשה ירוח לי ואולם עתה אהה.

ומי יוכל לנוח פה? ענתה האשה, האם על אשפה וגללי בהמות ועל אבנים וחצץ ימצא האדם מנוח?

ומתי באתם לכאן? שאלה אשתי.

זה ארבעה עשר יום לנו פה! השיבה האשה באנחת לב ובקול דממה דקה.

ארבעה עשר יום לכם פה! שאלה אשתי בתמהון לבב.

כן הוא! ענתה האשה אותה. ובקול בכי הוסיפה לאמר: ומי יודע עד כמה עוד יחזיקו אותנו פה לפשוט עורינו מעלינו. הן שמענו גם ראינו מפטמים אווזות ותרנגולים למען אשר אח"כ ישבעו מבשרם ושמנם, לא כן אנחנו פה כי מרעיבים אותנו למען ישבעו מאתנו, השוחט הזה לא שוחט בהמה הוא, כ"א זובח אנשים.

מדי נדברו והנה עוד אשה אשר שכבה מעבר מזה, ואך ראשה היה סמוך אליהן, פתחה פיה ותאמר: הן בשבוע העברה בראותי את האשה.. אשר הוציאה מטפחת משי יקרה מעשה כרובים, חטובות ארץ הודו (אשר למראה עיני היתה שוה יותר מארבעה נאפאליון, והיא אמרה כי נתנה בעדה ששה נאפאליון) ותתן אותה למנחה ל.... למען לא יעכבו אותה פה וישלחו אותה למחוז חפצה, ושלם תשלם שכר החמורים והגמלים בלי מגרעת ככל אר יושת עליה חשבתיה למשגעת ועתה נפקחו עיני לראות כי השכילה מאוד, כי היא כבר באה אל המנוחה ואנחנו שבענו נדודים, ועוד לא ראינו בטובה. וירבו עלינו הוצאות כפלים או שבעתים, ומי יודע מה תהי אחריתנו?

הסו! הסו! דברה אשה אחרת, אל נא תשכחו כי במאורת צפעונים אנחנו ואם יודע להם במה נדברנו, הלא ינקמו נקמתם בו.

בקול דממה דקה אמרה אשתי: הכי על כרחנו יחזיקו בנו, הקצור קצרה ידינו לשכור לנו חמורים, ומה גם אם נפריז על המדה להרבות מהר ומתן על שכרם, הל אלפי חמורים תמצא ידינו.

עודכם זרים! ענתה האשה באנחה, ולא ראיתם עוד את תהלוכותיהם, ובמדינתינו מי ראה כזאת ומי שמע כאלה בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, ואולם אבינה אתכם ככל אשר עינינו הרואות מאז באנו הלום ועד עתה, ואז תדעו ותראו כי כחומר ביד היוצר, כן הננו בידיהם לאשר נפשנו בכפיהם, ואין בידינו לעשות כל מאומה. הן החצר הזה הוא מקום מקלט לנו, לבל נוכל לצאת החוצה, ואם אמרנו לצאת מזה, הנה כל אבני חיפה על ראשינו יפילו הנערים השובבבים, ולפי דברת בעלת הבית, קרה גם כי נשים בחיפה ענו, ולכן בל נוכל להביא מן השוק שום אוכל לנו, ומוכרחים אנחנו ליקח אוכל לנפשנו מאת בעה"ב, אשר ירבה מחירם על אחת שבע, וכבר לקחו ממני עשרה רענדליך, ומאשה זו שמונה, ועוד אין אתנו יודע עד מה –

אשתי מאנה האמן למשמע אזניה, ותען ותאמר להן: פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, הכי יפתה לבי להאמין, כי לא ירצו להשכיר לנו חמורים, אחרי אשר נרבה שכרם בכפלים?

שמעי נא לי! אמרה אשה אחת ואת אשר עינינו ראו בשבוע העברה אותנו אגיד לך ותדעי. הן בשבוע העברה נועז ה"ה ר'... מאגודתנו אשר נלאה נשוא עוד את הרציחות והגזלות והעושק וינסה רגלו לצאת החוצה לפני שער החצר. והנה זה ישמעאל א' לקראתו, ויאמר לו בשפת עלגים, פאהרען צפת, וברמזו בידיו כמו אמר אם יש את נפשו ללכת וליסע עמו לצפת ור'... ענהו כי כן רוצה ליסע לצפת, וכמה הוא רוצה שכירות בעד כל חמור, עשרים גראש! ענה הישמעאל.

בשמחת לב ונפש הביא ר'... את הישמעאל לתוך החצר להראות לו את חפציו ולהתפשר עמו על הכל ביחד. ויהי הם הולכים בחצר לראות את כל החפצים, ועמדו על המקח, והשוחט הלזה בא והתיצב בתוכם כמו לשמוע את דבריהם, והתחיל לדבר עם הישמעאל בלשונם, ארוכות וקצרות, ואם כי את הלשון לא נבין, בכ"ז נוכחנו לדעת מדבריהם ורמיזותם כי דברו קשות זה את זה ועוד מעט, והנה זה בא אברהם יוסל לעזר השוחט, וגם שניהם נלחמו את הישמעאל בלשונם עד כי הישמעאל הלך לדרכו, ואברהם יוסל אמר: הכי אתן לו חפצים, האם לו חפצים בידי, ילך למקום המשפט ויתבע מאתנו, ואז ידע אם יוכל להוציא מאומה מאתנו. ובכן נוכחנו לדעת כי בזאת נצחו את הישמעאל, באשר כפרו את כל החפצים אשר לר'... לאמר כי אין לו כל מאומה, ובכן לא יסע עוד – ומה מאד חכמו והשכילו להרע לכסות כל תועבותיהם תחת מעטה צדק, כי לכסות עינים לעור את עינינו, לבל נבין ערמתם לבשו אדרת אמונה, באמרם האיש החדש הזה, אשר לא ידע ימינו לשמאלו פה רצה לסכן עצמו ולהביא רעה לנפשו, ולא ידע כי הישמעאל הזה ירצחנו נפש על הדרך, האנחנו נעזוב אותו? האם לא עלינו לדאוג על הבאים לשלחם בלטח? לבל תאונה להם כל רע.

ואולי כדבריהם כן הוא? שאלה אשתי בתום לבבה. למה זה הבל תדברי? אמרה אחרת, אילו היתה בפיהם נכונה כי אך טוב מבקשים, האין חכמה ועצה גם לזה, להביא את הישמעאל אל מקום המשפט, אשר שמה יקבל עליו להביא את האיש עם כל אשר לו למחוז חפצו, ואם לא. ענוש יענש ואחריתו עליו, ואולם המה לא כן עשו, ואת הישמעאל השלימו ויתנו לו תיבות ואגזות להביאם לצפת ולא יראו כי ישלח ידו בהם, אות הוא כי במרמה דברו, ואך לעשוק אותנו כל מגמתם.

ומדוע לא תספרי – אמרה אשה אחת, את אשר עשו לר'.... אשר לא השכיל להכנע מפניהם, ואחרי עבור כמה וכמה ימים בתוחלת נכזבה כי ישלחום לצפת ולא נתקיים בהם, נלאה נשוא עוד ויתן קולו בצעקתו לאמר עד מתי תעכבו אותנו פה מבלי לשלוח אותנו מזה, הן שמים וארץ לא יחשו ע"ז הלא תקאו הלא תדעו. ואנחנו אשר ראינו כי אין עונה אותו דבר מהם חשבנו למשפט כי השכיל מאד בדברו, ואולם עד מהרה לקול דברו קם השוחט וילך לו, ועוד מעט, והנה זה בא אברהם יוסל, ועיניו מזרות אימה וילך סובב הולך אנה ואנה כחושב מחשבות וחשבונות רבים, ויתן קולו לאמר: מי הוא זה האיש מרעיש ארץ ילבש גאות לדבר אתנו משפט? ויפן אל ר'... ויכהו מכות אכזריות עד אשר נפל ארצה ואברהם יוסל אמר: עתה לא על חנם תבקשו עלי משפטים בצפת. וכאלם לא פתח פיו עוד בראותו כי עוז בלבבם, ולא יראו אלהים, ויט שכמו לישא ולסבול ככל אשר נטל עליו. ובכן הוסיפו לענותו מאשר בתחלה, ואחרי אשר הפשיטוהו ככל העולה על רוחם שלחוהו לצפת, והוא כרחל לפני גוזזיה נאלם דום, ומי יודע מה עלתה לו על הדרך?

השמש יצאה על הארץ ותשלח קוי אורה ותלהט בחומה את פני החצר ותך על ראשי האנשים אשר נמו שנתם מעוצר רעה ויגון, רעבים גם צמאים ותעיר בחמתה את כל, ומה רבה המבוכה, זה לא מצא את כובעו ויחפש תחת כל השוכבים סביב לו, ויניעם ממקומם, פה חפש א' את הטלית הקטן, ויהפוך כל החפצים, זה לא מצא את מנעליו, זה מבקש מים ליטול ידיו, ואין ואשה אחת קוראת: האם את בעה"ב לא תיראו, אם מפני גברת הבית לא תחילו, הלא ידעתם אם תעירו ואם תעוררו אותם משנתם, כי אז נכון לנו יום חשך, ואנחנו את עונותיכם נשא ונסבול.

מעט מעט קמו כאו"א מהישנים בחצר ועל לבושם אבק ועפר כאשר התגוללו בדומן וגלל, ומריבה חדשה החלה. זה נתן קולו שבת היום, וזה יענה גדול כבוד הבריות כי אין ללבוש בגדים צואים, וכהנה ויכוחים ודברים רבים ולקולם נפתחה הדלת שנית, ובעל הבית השוחט יצא בכתנת בד לבן וטלית קטן, ומכנסי בד לבנים ורחבים כמשפט הישמעאלים, וכובע לבן בראשו. על רגליו היחפות סנדלי עור ירוק[2] (געלב), ואך בדרך הילוכו שם מבטו על הנלחמים בדת ודין, מבלי דבר דבר, ואני אשר מאושר הייתי כי היו לי מים לנטילה עוד כעלות השחר, חשבתי דרכי לבוא אל הבית לברך ברכת השחר. או לקרות שמו"ת, ואך שב בעה"ב אחזתי דרכי לבוא אחריו אל הבית, ואולם הוא לא פנה אלי ויבא אל פתח הבית ואת הדלת סגר אחריו, מבלי נתון אותי לבוא אל הבית.

לבי סחרחר ועולם חשך בעדי, כסתה כלימה פני להרים ראש נגד כל האנשים, אשר לדעתי ראו את המראה הזאת, ואהי כבול עץ ונשמה לא נותרה בי לזוז מן המקום ההוא, על כל החרפה הזאת. שני אנשים מאגודתנו קרבו ויאתיו ונכנסו עמי בדברים, אולם כמוכה בתמהון כאיש נדהם הייתי, ואהי כחרש לא ישמע את אשר דברו. אחר עבור כשתי שעות נפתחה הדלת ובעלת הבית יצאה ובמפתי שבידה פתחה דלת א' משתי הדלתות אשר הא' לבית התבשיל. ואשה אחת קמה ממשכבה ותבא אחריה ליקח מעט מים לנטילה, ואולם אך דרכה על מפתן בית התבשיל נתנה גברת הבית עליה בקולה לאמר: פה בבית התבשיל לא אוכל להניח שום מי לבוא, את נשמתי לא אמכור לכם, האתם תעשו טרפות ועלי יהיה העון?

אך מעט מים אבקש כי עוד לא רחצתי ידי נטילת שחרית! אמרה האשה וכפיה פרושות.

עוד מעט ויביאו מים! נתנה גברת הבית עליה בקולה.

בנזיפה יצאה האשה משם, ותשב אל מקומה, ואני אחזתי דרכי לבוא אל הבית שנית, קי קצתי בחיי מחום השמש אשר הכתה על ראשי.

באתי אל הבית ולא שמעתי עוד קול גערה. החלותי לברך ברכת השחר ובעלת הבית באה ועל ידיה טס עם כלים מלאים קאווע מהול בחלב ועל פניהם צף שומן החלב ותשאל אותי אם אחפוץ לשתות ג"כ?

בכל אוות נפשי אחפוץ לשתות מעט חמין, עניתי אותה, ואולם אבחר ראשונה לתת לאשתי.

הביאו אותה הנה! אמרה בעלת הבית אלי.

יצאתי אל החצר אל אשתי ואומר אליה לבוא אחרי אל הבית לשתות קאווע.

נעויתי משמוע, אחז בשרי פלצות, כי אל עקרבים אנחנו יושבים פה! אמרה אשתי אלי בחשבה כי לא הגיעו לאזני הדברים שדברו הנשים באזניה.

נחשוך נא דברינו כעת, וגם אנכי ידעתי גם ידעתי ככל אשר עם לבבך, אמרתי לאשתי, ועוד חזון למועד לדבר בזה, ועתה לכי עמי ובואי הביתה לשתות מעט חמין, להשיב נפש.

באנו אל הבית מבלי דבר דבר, וישבנו כחצי שעה עדי נפתחה הדלת אשר לחדר השני, ובעלת הבית יצאה ותבוא אל החצר ותאמר: מי בכם החפץ לשתות חמין, יבוא.

גם ישמעאלית באה אל החצר וכדה על שכמה, ותער כדה אל החבית ותהי השמחה בכפלים, לרחוץ ידיהם ולשתות חמין. וכל העדה אנשים ונשים קרבו ויאתיו אל החבית, זה חטף הכלי וזה לא עצר ברוחו להוחיל עד אשר ירחץ האיש אשר הכלי בידו, וירחץ מן הכד, ומבלי מצוא מטפחת לנגב ידיהם הודיטו ידם אל לבושיהם ויעבירום על פניהם, ויבואו אל הבית עד כי היה מלא מפה אל פה, ואין פוצה פה מפני כבוד בעה"ב, או מאימתם.

בעלת הבית ובתה נערה בתולה אשר אך קמה מן מטתה החלו לשרת את האורחים. ויביאו כלים קטנים אשר אך מחציתם היתה קאווע, וכמעט שלא הבלין החלב את הקאווע, ויתנו אל אשר בחרו, כי גם הכלים לא הספיקו לפי רוב הנקבצים, וכשחוק קל עבר על שפתי בעלת הבית ותאמר: פה בארצינו לא ישתו קאווע בכלים גדולים, כי כן מנהג הישמעאלים, והכירים אשר לי בבית התבשיל קטנים מהכיל, ותרחץ בנקיון כפיה על הכלים הקטנים, ועל אשר לא באו במלאותם, אם כי לעצמם לא קבלו את מנהג הישמעאלים וגם הכירים לא צרו מהכיל, ומה הוטב חלקי אשר נתן לי כלי קאווע, וגם לזוגתי אשר רבים מאתנו לא זכו לזאת, וימתקו לנפשי מכל משקים נעימים באשר דבק לשוני לחכי מאבק ועפר, וכן היה לאשתי כדבש למתוק.

בעוד אנחנו שותים, נראה אלינו בעה"ה בכבודו, כמו הרכין והשפיל נפשו להסביר פניו אלינו, וישב אל השלחן, והחל לדבר ושאל לאיזה אנשים מאין המה ואל איזה צדיק נסעו, ומדי דברו בם ראיתי כי הליכות עולם לו, וכל הערים לא מוזרות הנה לו, וגם כל צדיקי הדור שגורים על פיו, גם אלי הראה אות אהבה, וישאלני על מקומי, וכרגע עניתיו: מעיר... ואל אדמו"ר... אני נוסע. וראיתי כי הבאתי שמחה אל לבו, וישאלנו השלום לאדמור? השלום לרבנית? השלום לבניו? השלום לפלוני ופלוני בעירכם? שלום! שלום! הכל שלום! עניתיו, אבל מאין תדעו ותכירו את האנשים האלה בעירי?

אני הייתי שמה כשמנה ימים ענני ואזכור היטב את העיר כי רק זה כשתים עשרה שנה עברו, אחרי הייתי בעל האשה ומאומה לא היה לי להביא טרף לביתי, לכן הרימותי פעמי למסעות על פני קרית חוצות ככל אנשי ארץ ישראל, ואהי מתהלך מכפר לכפר ומעיר לעיר לקבץ נדבות, ואם אמנם כי בזמן ההוא עוד היו אנשי ארץ ישראל בחשיבות על פני תבל, בכ"ז רע ומר היה גורלי, כי לא נסיתי להסתפק מן הבא בידי, גם כמו זר הייתי מבוא והתערב בין אנשים ככל הילדים אשר כגילי שנתגדלו בארה"ק, ובפרט בטבריה. והייתי נע ונד בארץ, ומאומה לא נשאר בכל עמלי, ויעצוני כליותי לבוא אל צדיקי הדור, ובאשר רבים המה הבאים, אתוודע בין אנשים, וגם אמצא שמה לחם לשובע בין היושבים, ונבחר לי לבוא אל אדמו"ר אשר שמה הטו אלי חד, ואני למדתי לשוני להתהלך עם החסידים, עד אשר צלחה לי ליסע בעצמי ולבוא אל המקומות, ורבים המה אשר הכירו אותי מבית האדמו"ר, ובעירכם חליתי ולא ידעתי נפשי והגביר הר'.. ומשפחתו עמדו לי למגן ומחסה על כל מחסורי. זכרה להם אלה לטובה, ולכן את שלומם אדרוש –

שלום להם! עניתיו ואני גיסו של הגביר וזאת אשתי, ושלשת ילדינו הנם ישנים עוד בחצר.

אם כן איפוא עלי לכבד אתכם בקטווע כיאות ויקרא את בתו, ויצוה אותה לראות אם הילדים קמו משנתם ולהביא קאווע שנית עבורינו – וכן עשתה והאנשים קנאו בנו.

בעוד אנחנו שותים, ובעה"ב קם ממקומו ויאמר: הנה עת התפלה הגיעה התלכו להתפלל בצבור, באשר עליכם לברך ברכת הגומל? ואני באשר צהלו פפני אמרתי לו כי אלכה עמו, גם מיתר האנשים נלוו רבים אתנו ללכת. הוא בא אל חדרו ללבוש בגדיו, ואני בקשתיו כי יפתחו לנו שערי בית האוסף אשר נלבש עכ"פ כתונת בד לבן. באנו אל בית האוסף, ומה נורא היה המראה, באשר היה מלא ממסד עד הטפחות, וגם פה רבו דברי ריבות בינינו, באשר צר המקום, זה משך תיבה מכאן, ותפול על תיבה אחרת אשר הכין לו אחד לפתחה מזה נקרע כנף מעילו באשר לו מצא לו ידים לעבור, ובכ"ז לא מצאתי שום תבה מאשר לי כי צלמות ולא סדרים היה בבית הזה, ולא החלפתי לי אפילו כתונת, ושבתי ובאתי הביתה, והנה זה בעה"ב בא לבוש לבנים וכובע אדום על ראשו, בצדקו נפשו כי פה לא נוכל ללבוש השטראמיל להיות יהודי בעיני באי שער העיר, ונאחז דרכנו להלוך להתפלל בצבור.

באנו אל חצר מרוצף אבנים מרובעות, נקי מכל חלאה, ובחרים גם בתולות יחדיו ישיחו וישוחחו בשמחות ושחוק, וגם האיש הבריא ושמן ר' אברהם יוסל אשר ברוח פיו יתמו ויכלו כל הישמעאלים בחיפה גם הוא נצב בתוכם, גם את האיש מטבריה מצאנו שמה. מדוע אחרתם לבוא היום? שוחט! שאל אברהם יוסל. הן גם אתם עודכם עומדים כמו לא נכונים לתפלה – ענה השוחט – הטרם ידעתם כי אנחנו נשיג אתכם, אם גם בק"ש ושמ"ע נתחיל. באנו אל הבית והנה הוא מסודר ומהודר בכלים טובים ויקרים ומצעות יפות.

השוחט עמד להתפלל אצל השלחן, והוא היה המתפלל והקורא בתורה והמברך את העולים ברכת מי שבירך, והשכיל לעמוד בכל עת באמרו בעבור שנדר, עד כי הוכרח כאו"א לנדב לכבוד בעל האכסניא, ותושבי העיר ברוח נדיבה (אשר עוד אין אתי יודע על איזה דבר טוב תסוב הצדקה הזאת) ואני באשר קרבתם חפצתי, נדבתי ברוח נדיבה, ובטובו לא הכלים שום מי מאתנו, ואת כלנו העלה לס"ת, כאשר עשה חלוקה ישרה לקרוא לכאו"א שלשה פסוקים, ובכן תם סדר התפלה ונבוא הביתה אל השוחט אשר הוא בעל האכסניא שלנו, והשוחט כבד אותי לקדש על היין ותהוציא את כל הקהל, ויחלק יי"ש לכאו"א ומיני תרגימא, ונבוא אל החדר השני וברמזו אלי הבנתי ובאתי אחריו, ולא אכחד כי לא רע היה לי שמה, ואוכל מכל.

לא ארכה העת ויערכו שלחן להסב לסעודה, ומים לרוב הובאו כעת לטול ידינו, גם מטפחות היו להו כעת, והבצלים עם כבד וביצים, ערב לחכינו, כי רעבים היינו, ואולם מאכלי חמין כנהוג בכל תפוצות ישראל (שאלינט) לא הספיק לנו באשר לפי דברי בעלת הבית לא יכילו הכירים יותר כי קטנים המה, ואמרנו להביא מאשר עשינו בביירוט, ובאנו אל בית האוסף, ואת אשר היה מן המוכן לפנינו ונקל להמצא, אותו אכלנו, והנשאר תחת הגל, לא מצאה ידינו להביא, וגם בעל הבית הסביר לנו פנים, והעמיד צנצנת יין גפן לכבוד האורחים, ואני מאשר כי כבדני בבקר בקאַווע וגם לא שכחתי את אשר שמעתי, מפי הנשים מצאתי, עצמי מחויב להעמיד גם כן צנצנת יין גפן לכבור בעה"ה, ועוד איזה אנשים נמשכו אחרי והעמידו ג"כ כאו"א צנצנת ינ"ג, עד כי ארך זמן סעודתנו עד עת ינטו צללי ערב, ולסעודה שלישית לא היו עוד חלות באשר לא חכו על קהל גדול כזה, ואך איזה אנשים מתוכנו לקחו כ"א כזית לקיים מצוה סעודה שלישית.

בים א' בבקר נגשתי אל השוחט וחליתי פניו כי יעשה עמי אות לטובה וישלחנו מהר לצפת לבוא אל המנוחה, ובעינים נשואות למרום הצטדק לפני לאמר כי הוא אין לו עסק בכל המון המעשקות אשר מתרעמים עליהם, וכי הוא אינו כ"א שוחט ובעל אכסניא, ואכן בכל זאת לא ימנע הטוב ממני וינסה דבר עם אברהם יוסל, אולי תמצא ידו לטובה, והודיתי לו על חסדו.

אחר התפלה החל השוחט להעביר תחת שבטו את כל הבאים בצל קורתו בשבת, בעד יין גפן, יי"ש, נדרים, מתנה להספן, מתנה לנושאי הסבל, קאווע וטהעע. עוד הוא יושב ומעביר תחת שבטו, ופעמיו ירחץ בדמי אנשים, לשתות כמים עולה, והנה זה אברהם יוסל ושני אחיו, ובנציון באו אל הבית, והשוחט קם ממושבו לכבודם, ואברהם יוסל נגש ובא וישב על מקום בעה"ב ואת ספר הזכרונות אשר רשם השוחט בו אנשים רבים, לקח אברהם יוסל וישלך אותו הלאה בצחוק על שפתו לאמר: מה לנו ולחשבונות?

ןיוציא המטפחת מצלחתו, וימחה זיעת אפיו כמו באמן השדה והוא עיף. אחרי אשר עד כה לא באת, אמרתי לגמור החשבון שלי, אמר השוחט לאברהם יוסל כמצטדק על אשר הקדים לעשות חשבונות שלו בטרם ירים אברהם יוסל את תרומותו.

הידעתם! פתח אברהם יוסל את פיהו, הידעתם מדוע נתעכבתי עד כה, כי שר המכס שלח אלי היום בבקר לאמר, כי לא יוכל למלאות רצוני עוד לבלי לפתוח התיבות והארגזות כי הוגד לו ברור כי בם הרבה סחורה וכלי כסף ואבנים טובות ומרגליות, וב"ה אשר נתן לי לשון למודים, ועד כה עמדתי בפרץ לפניו בשאלתי ובקשתי ועוד לא אדע איך יפול דבר.

היכול נוכל לתתו לעשות כזאת, ענה השוחט כפותח פיו לאלם וכטוען לטובתינו הן כהנה וכהנה יהיה הכרח לתן לו לבל יפתחו התיבות והארגזות.

שאלתי את בעה"ב במה הם מדברים, כי לא הבנתי ויענני: אחרי כי בליל שבת באתם ואם פתחו את התבות אז גנבו השוטרים דים, לזאת השכילו להטיב עמנו ויביאו את התיבות אל בית המכס, ואך החפצים הקלים אשר היו בסלים פתוחים הביאו אל הבית, עתה הבינותי מדוע אך להבל ותוהו כחי כליתי ביום השבת לחפש בבית האוסף ולהפוך תיבות רבות למצוא התיבות שלי להוציא כתונת להחליף. בעוד השוחט מספר על אודות התיבות, והנה זה אשה אחת קרבה אל אברהם יוסל, ותעמוד לפניו בתחנה ובקשה לאמר: מתי נסע מזה לצפת?

התחפצו לנסע היום? שאל אברהם יוסל ושחוק קל עבר על שפתיו.

בכל לב ונפש תאבה נפשי לנסע עוד היום, ענתה האשה.

והתיבה תשאירו מתנה לשר המכס? שאל אברהם יוסל אותה.

אני אפתחנה ויראה כל אשר בה וידע כי לא הבאתי סחורה, הן לא סחורה לארץ ישראל וכאשר יראה שר המכס את אשר בתיבתי ישיבנה חיש לידי –

ולמה זה תמהרי לבוא לצפת? שאל אברהם יוסל.

למצוא מנוח לעצמותי היבשות! ענתה האשה בקול אנחה.

המבלי אין קברים בחיפה לנוח בהם עצמותיכם היבשות? קרא אברהם יוסל אותה, ושחוק אדיר פרץ מפתחי פיו.

השוחט נגש אליו ויאמר ברמזו עלי: האיש הזה הוא מיודעי ומכירי ומבקש למהר לשלחו למחוז חפצו בלי עיכוב. ואברהם יוסל ענה אותו בתום לב: הן היום יום ראושן בשבת חג הוא לנוצרים ולא אוכל עוד להתראות עם שר בית המכס, ולכן נביא נא חשבון הוצאות מכאו"א.

ר' יהושע השוחט נתן צו לכאו"א לבוא לחשבון עם ר' אברהם יוסל, ואלי הראה אות אהבה לבל יעבירני תחת שבטו ראשונה.

הראשון אשר בא לחשבון היה בעל לאשה ואב לשלשה בנים, ואותותיו לא ינכרו כי עני הוא, מסתפק הוא וביתו במעט מן המעט כל הימים אשר הלכנו יחד על הספינה.

כמה נפשות לכם? שאלהו אברהם יוסל.

אני ואשתי ושלשה ילדים קטנים! ענהו האיש.

אברהם יוסל לקח עט עופרת בידו ויעש חשבונות עלי גליון. ואחרי רגעים אחדים, אמר לו: שלשה רענדליך תתנו. לקול דבריו נבהל האיש, ויתר ממקומו, ויתן את קולי בבכי לאמר: מאין אקח סך רב כזה ובעבור מה אשלם כזאת?

אולי אשלם אני מכיסי עבורכם? שאלהו אברהם יוסל בעברה.

הכי אמרתי שלמו עבורי חלילה, ואם כי עני אני בכ"ז כפי היושר שלם אשלם, אמר האיש בקול בוכים.

וכמה תתנו לפי היושר שלכם? אמר אברהם יוסל אליו בשחוק.

הלא ראינו באיזמיר וביירוט שירדו על סירות הדוגה בעד אַ טאָליר כל נפש, ואף אם אחשוב גם את הילדים הקטנים האלה כ"א לנפש שלמה הגם שעל האניה לא חשבו אותם רק לחצי נפשות והילד הקטן לא חשבו כלל בכ"ז לא יעלה עלי יותר מחמשה טא'ליר.

והחפצים שלכם בחנם יבואו. שאלהו אברהם יוסל בשחוק כמשחק על איש משוגע.

בעד החפצים? ענהו האיש, וכמה מגיע בעד החפצים, הן אם נחשוב אותם כמו הנפשות האם אין די? ויהי' הכל ביחד עשרה טאָליר.

ונושאי סבל, ומכס ופעסער, ורוחות, ושנים שחרות עלי ליתן מכיסי? שאלהו אברהם יוסל.

הן לו יהי עוד עשרה גרוש בעד כל אלה. ויהי הכל ביחד עשרים טאָליר האם אין די? אמר האיש.

רואה אני, אמר אברהם יוסל, רואה אני את האיש הזה והנה הוא מוכשר להיות רואה חשבון. והסב פניו אליו ויאמר לו בדפקו בידיו על כתפיו, רואה אני אתכם כי ידעתם היטב בטוב חשבונות. וכבואכם לצפת תהי' מאושר בהביאכם חשבון את הממונים דשם.

האיש פתח פיהו לענות אותו, ואברהם יוסל לא נתן אותו לכלות דבריו באמרו: נחשוך נא דברינו עמכם כעת, ועוד חזון למועד לבוא עמכם חשבון, ועתה נשים פנינו להאיש האורח הלזה ויושט אצבעו אלי.

בלי חמדה נגשתי ובאתי לפניו, והוא פתח פיהו ויאמר אלי, הנה פניכם יעידו עליכם כי לא כרואה חשבון המשגע הזה הנכם, ולבבכם יבין היטב את כל ונוכחת מבלי בקש חשבונות רבים. כמה נפשות אתם בלי עין הרע? שאלני כמו הראה לי אות אהבה באמרו בלי עין הרע, כי לא צרה עינו ח"ו על רבוי הנפשות...

אני ואשתי ושלשה ילדים אנחנו, עניתיו.

גם עתה החל לרשות בעט העופרת שבידו רשימות על הגליון ואחרי כלותו מעשהו אמר לי: עליכם לתת ארבעה אדומים.

טוב הדבר! עניתיו, טוב הדבר, הגם כי לדעתי הפרזתם על המדה.

הן איש חכם אתם! ענה אותי וידעתם כי מרבה דברים מרבה רמה, ויפן פניו אל אשה זקנה.

התסעו לצפת? שאל אותה, ומתי? הלא תגידו אם על מרכבה מרקדה, או על עגלה? שאל אולה עוד.

צחוק יעשו לאשה זקנה אמרה אשה אחת שעמדה אצלה. ואברהם יוסל הרכין ראוש אליה למען תשמע היטב וידבר בקול עוז כמדבר אל חרש לא ישמע. וישאל אותה: התתנו ספר תורה לביהכנ"ס האריז"ל בצפת?

ספר תורה? ענתה האשה, ספר תורה נתתי בעירי לביהכנ"ס ואדמו"ר... היה בעת ההיא בעירנו, ויהי אצלי על הסעודה.

בלי כל ספק, ענה אברהם יוסל, היתה אשת זנונים בנעוריה כי כן כל אלה בימי זקנתן מביאות ס"ת ופרוכת וכפרת ולבושי שרד לכפר על עונותיהם. ואשת השוחט ובתה אשר עמדו מנגד מלאו שחוק פיהם לקול דברו. זקנתי! אמר לה אברהם יוסל אַרענדל וחצי תתנו לי – היא החלה להתמרמר, ואולם לא בא עמה בדברים, ויפן אל רביעי וחמישי ויעבר תחת שבטו אך בחשבון אדומים כמו לא ראה מעולם שום מטבע רק אדומים.

כמספד על יחיד הורידו כנחל דמעה כל העוברים על הפקודים כל עט סופר תלא לתאר את המראה הזאת.

בהגיעו לקריאה ששית, הסב פניו אלי ויאמר האם לא נראה בעינינו שום מטבע במזומן? ומבלי למרות פיו הוצאתי ארבעה אדומים זהב ונתתי לו ואמצתי רוחי לבל להראות שום אנחה ועצב אולי אמלטה בזה והוא לקח אותם בידו וישחק בהם בהפכו אותם מיד ליד. ויאמר הבארבעה אדומים אצא מזה? אחרי אשר כאו"א השיב אחור ימינו, והנה אחד מהקרואים נגש ויעמוד לפניו וכפיו פרושות בתחנה לאמר: אבקש את ר' אברהם יוסל לעשות עמי חסד לבלי הרבות עלי כי איש עני אני.

הפזמון הזה כבר שמעתי וכמו שגור הוא על לשוני, וכאו"א מהבאים לארה'ק יזכירוהו וישמיעוהו לאזני, ואולם אני בדידי נכון לבי בטוח כי עד מהרה בבואכם לצפת תקנו לכם דירה אחרי העניות והדלות ויוסף לאמר: אם אין בכם נותן כסף למה זה אנכי? ויקם ממקומו והסב פניו אל האיש אשר הי' הראשון וישאלהו: הגמרתם את החשבון? רואה חשבון! ובכ"ז סמוך לבי בטוח כי החשבון שלי יקום.

ובכלותו דבריו שם פניו אל הפתח ללכת לדרכו והשוחט ואשתו ובתו הלכו אחריו ללותו, גם כל הקהל נמשכו אחריו כאילו הי' אדמו"ר פה ואני אשר הייתי הראשון למתן הדמים נסיתי ואגש אליו בהיותו על שער החצר לדבר אתו בשלי וגם הוא הראני כי חכם ונכבד אני בעיניו, באשר הרכן עצמו להטות אזן קשבת לדברי ואומרה אליו: אחת שאלתי אותה אבקש, אם נא מצאתי חן יהי נא חסדכם לשלחני לצפת יפה שעה אחת קודם, ואף אם יעלו הוצאות מעט יותר אקבל עלי ואך אבואה אל המנוחה – והוא גם ענני בשפת חנף: הנני! הנני! לעשות עבורכם כל האפשרות, ואולם האם תאמרו לנסע מזה והתיבות וכל החפצים עודם בבית המכס?

ומתי יבואו החפצים מבית המכס? שאלתיו.

ה' אלקים הוא היודע! ענה אותי במשכו בכתפיו, הלא שמעתם כי היום שלח שר המכס אלי כי לא יתרצה בכל כופר ושחד, כ"א לפתוח התיבות והארגזות לראות אם אין בהם סחורה.

אני אין לי שום סחורה! עניתיו, ולפני כשר הדבר שיפתחו התיבות שלי.

אם כה, ואם כה! ענני, הן היום בלתי אפשר עשות מאומה כי חג הוא ולמחר נראה איך יפול דבר ויפן וילך, ואני באתי אל החצר והנה אנשים מאגודתנו מתלחשים זא"ז. נסיתי דבר לגשת אליהם, ובקרבי אצלם והנה פסקו מדבר עוד. שמתי מבטי מעבר מזה והנם מראים באצבע עלי, וכמו שמעתי דבר מאחרי לאמר: מדוע היה הוא הראשון להשליך אדומים ולהרע לכלנו.

מה אומר ומה אדבר עד כמה נעצב לבי בקרבי, הן אמת כי לא נחמתי על אשר נתתי ארבעה האדומים אחרי אשר שמעתי בשבת בבֹקר את אשר ספרו הנשים לאשתי ככל הקורות אותם כי אל עקרבים אנחנו יושבים פה, וכל דבריהם יקומו ולא דברינו, ואך בוז וקלון נשבע מהם להרע עמנו עוד יותר ויותר, ואולם המה אשר לא ידעו עד מה, וטח מראות עיניהם לדעת איפוא[3] אנחנו, אשר בעה"ב ואשתו ובתו ובנם על שרשי רגלינו יתחקו לדעת כל הגה אשר יצא מפינו ומה אעשה להסיר תלונתם מעלי ואם אמרתי אגלה אזנם אפוא מקום סתר אתי אשר אוכל לדבר דברי, ואם אמרתי לצאת החוצה מהחצר, הנה באבני קלע יפגשוני הימעאלים הפראים, ואם פה בחצר אדבר, הנה מספר צעדינו ישמורו.

כרגע באה רוח עצה בקרבי לבקש את בעה"ב לפתוח לפני דלת בית האוסף, לחפש אחר הסל אשר בו האוכל שהכינותי בביירוט, ואז תמצא ידי להביא את אחד מאגודתנו לגלות לפניו שמץ מנהו לדעת אשר בלבבי ולאט לאט נודיע לאחד אחד למען ידעו להשכיל להטיב.

עשיתי כאשר עם לבבי וגם השוחט לא השיב פני ויצו לפתוח לפני את דלת בית האוסף. והנה בתי באה ותקראני אל אשתי, באתי וראיתי את אשתי הודה נשפך למשחית וכמתעלפת הנה היא שוכבת באין אונים. מהרתי אל גברת הבית לשאול אם יש עמה מעט מרקחת.

ןאיזה מרקחת תבחרו? אם מארעלין, או וייקסל מאשר הורגלתם במדינותכם או מפאָמעראַנצן, לימונס מאשר אנחנו עושים פה?

ממאַרעלן! עניתי אותה, והיא באה אל חדרה, ותוציא בקבוק מרקחת גדול ותתן לי מעט בצלוחית, ואני שאלתי בתמהון מאין לקחו מרקחת מאַרעל באשר ידעתי כי אינם גדלים בארה"ק.

מאשה אחת שעברה דרך פה לארה"ק קניתי אותה בכסף מלא! ענני השוחט. כמדקרות חרב היו לי דברי השוחט באשר חשבתי מי היא זאת אשר מכרה לו בקבוק מרקחת? הן עישרה לא תמכור ועניה לא תביא עמה בקבוק מרקחת כזה, אין זאת כ"א גנוב הוא אתם, או כי פשטו עורה מעליהם עד כי גם בקבוק המרקחת הוכרחה למכור בחצי חנם, למען צאת מתחת ידיהם, אכן יהי כה או כה אני לקחתי הצלוחית עם מעט המרקחת שבתוכו והבאתי לאשתי להשיב נפשה, ובראותי כי הדלת נפתחה מבית האוסף שמתי פעמי לבוא שמה, וגם עוד איזה אנשים באו שמה. הסבותי את אחד מהם לקרן זוית ואלחש באזניו ככל אשר שמעה אזני בשבת בבֹקר, וכי אין חכמה ואין עצה לעמוד על המקח כי חזקים המה ממנו, ואצו עליו להגיד בסתר לאשר קרוב לו וחבירו לחבירו, למען ידעו את הדרך נלך בה ובין יבינו את אשר לפניהם ולא עלינו יהי' קצף.

בשום לב ועין על כל החפצים אשר היו בבית האוסף לא מצאתי הסל אשר היה האוכל בתוכו, גם כלי בישול, ועוד איזה חפצים, ומה מאושר הייתי אשר הטו"ת שלי אשר תמיד הי' מונח בסל נמצא ברענציל קטן. כחי עזבני מכל הטורח הזה, גם אנשים רבים מאגודתנו לא היו שלמים בכל אשר להם קול נתנו זה אשר נחסר לו רייזעטאש, וזה רענציל, וזה שק חפצים, ואני אשר מצאתי חן בעיני ר' אברהם יוסל, ומה גם אצל השוחט הרהבתי בנפשי עוז ובאתי לפניו והגדתי לו כי לע"ע נחסר לי הסל כלו והייתי לצחוק בעיניו באמרו אולי לא חפשתם יפה באשר עמדנו על החוף מתחלה ועד סוף, ואולם מה יעשה להאספסוף אשר מחול ירביון תמיד בעת בוא האניה – דבריו אלה לא הביאו תנחומות לנפשי, אךמה יכולתי לעשות? רעב הייתי ואחרי כי הסל אשר בו היה האֹכל נגנב לכן נגשתי אל בעלת הבית ושאלתי אם ימצא בידה מה למעננו, והיא ענתה כי יש לה רב: לחם, ענבים, כבד עם בצלים גם מרק ובשר. חשבתי למשפט כי מחיר המרק והבשר תרבה מאוד, אך יראתי לתת לאשתי ולהילדים בעת אשר השמש בוער כתנור, לחם עם ענבים אשר כבר סעדו זאת פת שחרית ואתן להם מרק אשר כמעט לא כסה את שולי הקערה ובשמעי מחירו נעויתי משמוע, ולי לקחתי מרק חמוּץ (באָרשט) עם לחם אשר במדינתנו ישלמו מחירו שלשה קרייצער או שני קאָפעקען והיא ערכה ערכו א' טאליר, וכגורלי היה גורל האנשים אשר אתי, ואולי עוד רע ומר יותר ממני.

אחרי אשר אכלנו את הארוחה. ועת הערב הגיעה והבעה"ב קם משנתו שנת הצהרים, וישב לשפוט את העם כבראשונה ולבוא על שכרו, ואחרי ראותו אותי נצב עליו הסב פניו אלי וידבר עמי עד כי הביאני תחת שבטו ואני לא מצאתי עצמי להשמט מתחת ידיו, ובחלקת שפתיו הוציא שלשה אדומים ממני בדברי אהבה וחן – ואנשי אגודתנו, אם כי נסו כחם לעמוד נגדו לגרוע מאשר נטל עליהם לא הועילו מאומה ואחרי ראותי כי דבריהם לא עשו פרי נגשתי אליו, וגם אנכי בדברי אהבה וחן פעלתי לגרוע מאחד מהמה אַאדום זהב עבור שני אנשים וחצי אדום זהב מכ"א, ורגע אדם זהב עבור אחד, ובכן שמח לבי כי לא הרעותי לעצמי והטבתי לאחרים עכ"פ, כי אילו עמדתי עד המקח בעדי כי עתה לא מצאה ידי להטיב לזולתי.

למחרת בים ב' בא אברהם יל ואחיו, ועמו ישמעאל אחד ואחיו נתן קולו לאמר: מי בכם מוכן לנסע לצפת? ורבם ככלים נסבו עליו וכאו"א אמר כי מוכן הוא לנסע כרגע, ואברהם יוסל מבלי השב אותם דבר הסב אל הזקנה אשר התלוצץ אתמול אתה ויאמר: זקנתי! התסעו היום לצפת?

בכל לב ונפש! השיבה אותו בקול תודה.

התשלמו את מגיע מכם. ולא תאחרו אותי עוד? שאל אברהם יוסל את האשה בצחוק.

שלם אשלם ולא אאחר, השיבה אותו, וידה שמה אל צרור כספה אשר היה צרור וחתום ותפור בחלוקה, ואברהם יוסל קרץ בעיניו כמו מצאה ידו להוציא זהב גם מקיר הבית, ויאמר לה: לכו בואו אל הבית ושם אבוא אחריכם.

בשמחת לב באה האשה אל הבית להכין מהר התשלומין והוא צוה על השוחט לפתוח לפניו את דלת בית האוסף, והוא ואחיו והישמעאל באו אל תוכו ונדברו ביניהם בשפת ערבית אשר אף אם מכרו אותנו לעבדים לא נדע עד מה, ואך זאת ראינו כי נסו להרים כמה תיבות מן הארץ כמו לדעת משקלם וכבדם והשיבום למקומם.

אנשי אגודתנו מהרו גם המה לפתוח צרורות כספיהם להביא הביתה וכלם נקבצו באו אל הבית, וכאו"א דחק את רעהו אשר הוא יהיה הראשון לתשלומין אשר על דעתו יהיה כן הראשון לנסיעה ויוחילו עד בוש.

הפעם בא אברהם יוסל הביתה וישב אל מקומו בראש השלחן ורגליו תחתיו כדרך הישמעאלים להראות גדולתו כי רגל לשבת כמותם ובעט עופרת שבידו החל לעושת מלאכתו לרשום רשימות כמו עושה חשבונות ויצבור כעפר זהב ואיש לא המרה את פיו ולא אגזם כי היו יותר משתי מאות אדומים אשר נקבצו באו בידו וכאו"א בתתו בשמחת לב את הזהב בקש בתחנה את פני ר' אברהם יוסל למהר לשלחו לצפת והוא נענע ראשו להם וכאו"א ברך אותו מאה ברכות.

אחרי אשר אסף גל האדומים ומאה ברכות מכאו"א על כל הטוב אשר עשה החל להתלוצץ מעט ויקם וילך לו, ואולם אני נגשתי אליו בשאלתי ובקשתי לשלוח אותי לצפת וגם הוא השיב אותי בכבוד לאמר: הן היום רד מאוד ונטו צללי ערב ולא אוכל לבוא עוד היום אל בית המכס וכעת מחר אראה להשתדל וכל אשר תמצא ידי לעשות, הנני בכל כֹחי – וחלף הלך לו.

אנחנו נשארנו במקום המקלט כשבויי מלחמה אם אמרנו נבוא בעיר לראותיתר אנשי אגודתנו אשר באכסניא השניה והלישית או לצאת השדה לשאוף רוח צח ולהתיעץ על צפונינו ומצאנו אבן, או אבנים, גם פה ידינו אסורות, כי אורבים לנו על כל הגה מפינו יצא.

למחרת יום ג' עבר כחצות היום ובכליון עינים כלו עיניו מיחל כי יבוא אברהם יוסל עם התיבות והארגזות. לשוא גרעו שיחה לפני השוחט לדעת את כל הנעשה, הוא ענה: בלי כל ספק עוד מעט יבוא אברהם יוסל עם התיבות ולא יאחר! ואולם אחרי אשר כשל כחי מיחל נגשתי אליו ואחלה פניו אשר למעני ייטיב חסדו עמי ללכת עמדי לבית אברהם יוסל למען אתוודע אל נכון ככל הנעשה והוא גם הוא בלא חמדה נשא פני. וילך עמי ונבוא עד בית אברהם יוסל ולא מצאנוהו וגם אנשי ביתו לא ידעו מקומו איה, וכאשר יצאנו משם לשוב הביתה בקשתיו לבוא עמי אל האכסניא השניה למען אתעלס באהבים את אנשי אגודתינו אשר נחתים שמה והשיב אותי כי זאת לא יוכל עשות למלאות שאלתי כי דברי ריבות ומשטמה בינו ובין בעל האכסניא ההוא. ונאחז דרכינו לשוב הביתה ויולך אותי בדרך אחר אשר מדי עברי ראיתי את אברהם יוסל יושב לפני בית קאַווע משחק בקוביא את ישמעאל אחד.

הנה זה אברהם יוסל יושב שמה! אמרתי לבעל הבית, נקרב ונבוא אליו.

לא נכון לגשת אליו כעת! ענני בעל הבית.

אני אקרב אליו ואדבר בו! אמרתי לבעל הבית, ורגלי הובילוני הלאה לבלתי שמוע אם נכון אם לא. ובכן נגש אחרי גם הוא ונעמוד לפניו וכאשר לא הסב פניו אלינו וישם עצמו כלא ידע ולא ראה נגש השוחט ויאמר לו: האיש הזה הפציר בי מאוד להביאו להזכיר אודות התיבות, ויען ויאמר: הן שר בית המכס לא בא היום אל בית המכס כי למשתה הוא קרוא אל אחד ממכיריו ומבלעדו לא אוכל עשות מאומה. ונאחז דרכנו ובאנו אל מקום מקלטנו.

למחרת יום ד' אמרתי להתפלל בהשכמה מבלי לשקוט ולנוח עדי נוציא את התיבות מבית המכס, ואהי לבעה"ב למשא לבוא עמי אל אברהם יוסל, ואם כי הבנתי מהתשובות כי הייתצי עליו לאבן מעמסה בכ"ז העזתי פני עד כי פעלתי לשלוח את בנו עמדי ואתן לו איזה קשיטות כסף לעשות מלאכתו באמונה לסובב עמי עד נמצא את אברהם יוסל. ונסב בדרכים שונים עד כי מרחוק ראיתיו יושב ומשחק בקוביא כדרכו. נגשתי אליו מבלי שום לב לדרך ארץ להפסיקו ולהפריע אותו משמחת לבבו והחלותי לדבר עמו אשר יחוס עלינו להוציא התיבות מן המכס, ובעוד אני מדבר והנה זה בעה"ב נגש ובא אלינו ואברהם יוסל השיב לי כי בעוד שתי שעות בבוא שר בית המכס יפתחו את התיבות.

היכול נוכל להניח לפתוח את התיבות? אמר השוחט כמו דוה לבו עלינו להציל אותנו מתוך צרה המעותדת לבבוא עלינו, הלא שכר המכס יעלה עליהם מרבה להכיל?

ואיפוא מה נעשה? ענהו אברהם יוסל כמו נתרשלו ידיו עוד מעשות טובות ולהמליץ עבור אנשים חטאים אשר עונם כבד מאוד.

כל מה שביכולת! ענהו השוחט.

לא אכחד – אמר אברהם יוסל לא אכחד כי עד כה הולכתיו שולל בשוחד ממון ככל אשר מצאה ידי ובעזר שדי כביר מצאה ידי לטובת האנשים, אולם רע עלי מאוד וקצתי בחיי לשמוע דבר מאחרי כי חושדים אותי שאני לוקח מהאנשים מעות חנם, ומה לי ולצרה הזאת? יפתחו התיבות וישלמו מכס ככל אשר יושת עליהם וידעו ויכירו כי לא לחנם לקחתי המעות. ויפן אל משחק הקוביא פניו בעוד מלתו על לשונו ומבלי להפריע אותו אחזנו דרכינו והלכנו מעמו, ואני אמרתי להשוחט אשר יבנני פתרון הדברים: מה יהי ההפסד אם יפתחו את התיבות ומה יתן ומה יוסיף אם לא יפתחו התיבות?

פליאה דעת ממני הן איש חכם אתם ולא תבינו זאת, ענני השוחט ויאמר: הן מחוקי המדינה פה הוא אשר מכל סחורה הבאה לכאן מחוץ למדינה משלמים מכס עבורה ואנחנו תמיד משתדלים ומשחדים את המוכסן לבל יפתח תיבותה עוד והיא טובה גדולה, ועתה אינו רוצה אברהם יוסל להשתדל בזה עוד כי חרה לו אשר חושדים אותו בזה.

יסלח נא ידידי! עניתי ואמרתי אל השוחט, הן גם עתה יפלא בעיני ולא אבין, הלא אחרי אשר יפתח התיבות יראה המוכסן כי אין לנו סחורה.

הכי אין לכם שאַל או טיכל או בגד משי טוב, או תכשיטין, או כלי כסף, ענה ואמר לי השוחט, הן על כל אלה יאמר כי סחורה היא ומי יאמר לו מה תעשה.

וכי בעלילה יבא עלינו? שאלתיו.

וגם זאת, ענה ואמר, וגם זאת כי לעת הפתח התיבות יתאספו המון נערים פראים עם השוטרים אשר יגנבו דים, והשוטרים ברשעות יהפכו כל דבר ומבלבלים כמהפכת זרים עד כי מחצה ירד לאבדון.

אנשי אגודתנו אשר חכו בכליון עינים לקראת בואי כאילו אביא להם בשורה מהיכל של משיח להביא להם תשועת עולמים נסבו עלי לשמוע מפי בשורה ואדברה באזניהם ככל הדברים אשר שמעה אזני מאברהם יוסל ואשר דבר השוחט באזני ויפרדו ויהיו לשני מחנות, אלה מזה אשר הרגישו וידע בנפשם כי להם חפצים טובים ומלבושי כבוד גמרו אומר לשחד את המוכס בממון עד אשר יתרצה לבלי לפתוח התיבות ואלה אשר אין להם כמו אלה צעקו להניח להמוכסן לפתוח ולראות ולבלי ליתן מאומה, ואני החכם אשר כפתי האמנתי לכל דבריהם לא ידעתי לשית עצות בנפשי אל מי מהם אתן ידי כי יראתי פן יגנבו דים השוטרים ונערים שובבים וישמעאלים פראים, האם אאמין להשוחט הזה אשר כפי דבריו אכל לחמי ובביתי מצא מרגוע לנפשו זמן מה בלי כל מחיר ובכל זאת לא ידע בשת ויקח ממני שלשה אדומים אשר לא אדע בעצמי על מה ולמה אשר לא נשמע כזאת בכל קצוי ארץ, או אתן אמון לאברהם יוסל אשר לקח ממני ארבעה אדומים אשר בערים אחרות לא היה עולה כ"א כעשרה טאַלער למרבה, הן אך זובחי אדם המה, משלחי גלימא דאינשי. ככה ישבתי משתומם לא ידעתי נפשי עד כי עבר כחצות היום, והנה זה אברהם יוסל בא ועמו אחיו וישמעאל א' ושק הנסיעה על כתפיו וגם עלם א' בן י"ד או ט"ו שנה אשר ראיתיו בשבת בבית בתפלה או בבית אברהם יוסל ויתן קולו: מי יסע לצפת, ואם כי אנשי אגודתנו כבר נוכחו לדעת כי לא להם עוד לנסע מזה כי כל אשר לנו עוד בבית המכס, אך מאלה שבאו לפנינו והנם כלואים פה זה שבוע שלישית נגשו ובאו אליו בהפצרות שונות כי ישלחם לצפת, ואברהם יוסל השיב להם כי עתה אין חמורים עבור כלם זולת איש או אשרה אשר יוכלו לנסוע כעת באשר עוד חמור אחד נשאר בלי רוכב, ובכן פרצה מריבה בין האנשים אשר באו לפנינו זה אומר אני אסע וזה אומר אני אסע ואולם אשה אחת (משתי הנשים שנדברו עם אשתי בשבת בבַקר) נגשה אל אברהם יוסל ותלחש באזנו איזה דברים בלאט ובידיה הושיטה לו מתנת יד אשר מבלי חקור יכול לשפוט כי שחדה אותו למען יבחר בה לשלחה לצפת והוא גם גם הוא בחר בה באשר שמעתי כי צוה עליה כרגע לאמר: מהרי אספי את כל אשר לך חפצים כי השיירא כבר נכונה לצאת והחמורים חבושים ויצו את אחיו לבוא הביתה לצוות לפתוח דלת בית האוסף להוציא משם החפצים של האשה –

כחץ מקשת עפה האשה אל בית האוסף ותהפוך בחפזה את כל גל החפצים ותיבות ורענצליך עד מצאה את הרענציל שלה סגור על מסגר ותביאהו אל החצר.

האין לכם עוד חפצים זלת זה? שאל אחי אברהם יסול אותה.

והיא הביאה מגל הכרים והכסתות אשר היו בחצר כרים וכסתות ותניחם על הרייזעטאַש שלה ותוסף ללכת לבקש יתר החפצים שלה הנפוצים בחצר, ואך הביאה הכרים והכסתות פרצה מריבה בין הישמעאל ובין אחי אברהם יוסל, ואם כי שפת לא ידעתי אשמע בכ"ז הבנתי (אחרי רואי את נחמן סוחב את הרייזעטאַש מתחת הכרים והכסתות בידו האחת בחפזו וירימהו למעלה ראש) כי הנם נצים על החפצים הרבים ונחמן הראה לו כי קלים המה ולא יכבידו על החמור. מדי סחבו את הרייזעטאש בחזקה נקרע הכסת קרע ארוך על פני כל ארכו והאשה לא ראתה מה הוא עושה, אך סבבה לבקש יתר החפצים שלה והביאה שק קטן ובראותה את הקרע צעקה בקול בכי.

מה תבכי הכי עלה על דעתך להביא הכסת שלמה לצפת? ענה אברהם יוסל ברוח שקט, אל נא תבכי להכסת שנקרעה, כי עוד אבני נגף וסלעי מגור וצורי מכשול וקוצים סבוכים ויערות על הדרך אשר גם עור ובשר יכלו ועוד תראי הגיהנם פתוחה תחתיך עד תראו צפת ושם יהיה לך פנאי לבכות לכל אוות נפשך ולא עתה אשר השיירא כבר יצאה ואם לא תמהרי לכלות מעשיך תשארי פה. לקולדבריו נאנקה דום ותמהר לבקש יתר החפצים. אך נחמן משך אותה בחזקה ויצו עליה כי תפתח את המלתחה למען יחלקו את המשא אשר בה שוה בשוה ויניחו על החמור מעבר מזה ומזה. אבל האשה אשר היתה כנדהמה עמדה ופתאום קרא אברהם יוסל: מז"ט, הנה המרקחת! עתה לא יכלה עוד האשה עצור ברוחה בראותה כי שברו את הצלוחית עם המרקחת ותבך מרה. ואברהם יוסל לועג לה ומפיל עליה בלהות כי השירא תעבור והיא תותר פה. ואני אשר חפצתי לנחם אותה נסוגותי בכלמות וחרפה מאת אחי אברהם יוסל. והאשה התאוששה ותוסף לבקש את כליה ותמצא את המוליאַר שלה מתגולל בפנה ותחפוץ לשימו במלתחתה, אך אברהם יוסל ואחיו הריעו עליה כעל משוגעת וילעגו גם חרפוה, עד אשר נאותה למכור אותו, ובאשר כי לא נמצא קונה היה אברהם יוסל המפשר כי תקח אותו אשת השוחט, ואשת השוחט כמו מאנה בדבר הזה ובין כה וכה ראה נחמן את השק לרגלי האשה ויקרא: למי השק הזה? –

לי הוא! ענתה האשה.

הוא הדבר, האשה הזאת תדמה כי על עגלה היא נוסעת באניה היא או יושבת כי הביאה רענצליך ושקים – נתן נחמן בקולו.

האשליך אותו החוצה? האם לא הבאתם אותו במשקל ושלמתי לכם שכירות בעדם בכסף מלא? נתנה האשה קולה באנחה.

ומה לכם בתוכו? שאל נחמן בשומו ידיו על השק וימשש אותו ויתן קולו: ראו נא כי פחמים תביא לצפת, כאילו אין פחמים בצפת, ובעוד מלתו על לשונו ויהפוך השק על פניו וכרגע נפלו מתוכו הפחמים וכל אשר היה בו, כתנות בד וכדומה אשר נכונים להכבס והיא לא ידעה מה הוא עושה כי סבבה הלכה בחצר לבקש יתר החפצים שלה.

הנה זה הפאַרסאָל שלי! אמרה האשה אשר מצאה אותו בסבבה לבקש את מלבושה ומטפחתה ותאחז בידיה לבל תשכח אותו.

הראיתם את הגבירה אשר כבת עשרים שנה תשוח, במחסה משמש בידיה הכי אביא לכם איש לשוח עמכם שלובי זרוע בגני חמד לשאוף רוח? קרא נחמן.

בעוד האשה סובבת לחפש אחר חפצים שלה ונחמן מחפש ובודק החפצים אשר נפלו מהשק ההפוך, דבר אברהם יוסל עם גברת הבית לומר: שמעי לעצתי וקני לך הסאַמעוואַר, וישוך שפתו העליונה כמו דבר סתר בקרבו.

ומה לי חפץ בו? ענתה בעלת הבית אותו.

האם כל הימים והשנים נהיה נע ונד בחיפה השוממה? אמר אליה אברהם יוסל, ובמחיר לא יקר תקני אותו.

ומאין אקח מעות? אמרה בעלת הבית.

מעות! אני אתן ואבוא חשבון עם השוחט, אמר אברהם יוסל.

טוב הדבר! ענתה בעלת הבית אותו כמו הבינה כוונתו כי הוא רוצה בו –

זקנתי! נתן אברהם יוסל קולו על האשה, האם עד הערב תסובבי ואיה אפוא תשיגי את השיירא.

אין עוד עכוב מצדי! ענתה הזקנה בקחתה השאל והשלאַפראָק בידיה ותשם מבטה אל מקום החפצים ותרא גל החפצים ותבוא ותתן קולה: מי הפך השק? –

אני! הגם פחמים תביאי לצפת אמר נחמן, בתתו הפחמים לבעלת הבית והיא למראה עין בוז תבוז לו כמו אין לה חפץ בהם באמרה: קח לך מתנות כאלה, ובכן הניחם הצדה ואת החפצים נתן במלתחה.

הישמעאל לקח המלתחה על כתפיו, ובידו האחת משך את האשה לבוא אחריו, כמו הראה לדעת כי מעתה הנה היא ברשותו ותתחיל ממשלתו עליה ויצא החוצה והאשה אחריו, ופתאום והנה זה קול צעקה בחוץ.

בראותי כלם יוצאים החוצה, אמרתי עתה לא אירא רע ואצא גם אנכי אחריהם לראות מה שמה, ואראה אצל החצר עומד כמו סוס לבן ואזניו ארוכות אשר לא כמראה סוס מראהו, ובשם פרדה קראוה, וזה מעשהו[4], כמו שק מלא קשין אורכם לאורך השק, ואך תפירה עוברת באמצע השק על פני ארכו, כמו יפריד הקש לחצאין, והאוכף הזה נתון הוא על הפרדה על גבה, ושתי תיבות קשורות בחבלים זה לזה נתונים על האוכף מזה ומזה ממחציתם ולמטה ורובם העליון גבוה הרבה מעל האוכף עד כי כמעט אחד באחד יגשו והאוכף הוא להפרדה למגן ומחסה לבל יגעו החבלים אל בשרה, אשר התיבות תלויות עליהם, ועל התיבות הניחו המלתחה ועליה הכרים והכסתות, אשר גבהו מאד, והאשה צעקה בקול: האסק שמים לרכוב על תיבות? ואם חלילה אפול משם לארץ הלא אנפץ כשבר נבל יוצרים.

האביא לכם מרכבה מרקדה כאשר נסיתם בארצכם, נתן אברהם יוסל בקולו.

לא מרכבה אמרתי להביא לי, אך חמור, הלא כן אמרתם לי.

ומה איכפת לכם? אמר אברהם יוסל, לכם לבוא לצפת, יהיה כענן, או כדבר מאופל, או שד משחת, יביאכם לצפת, ועוד דברים בשפת לא ידעתי התמלטו מפתחי פיו.

בעוד אברהם יוסל מחרף ומקלל נשאתי עיני ואראה עלם עומד לא רחוק ממנו ופניו יעידו בו כי לא ישרו מעשי אברהם יוסל בעיניו. נגשתי אליו ושאלתיו אם בן הוא לאברהם יוסל והוא ענני כי לא קרוב אף לא גואל הוא לו כי אם יליד ירושלים הוא ואביו מת ועיני אמו קמו מזֹקן, כי על כן הלך לביירוט וילמוד שם מלאכת הכריכה אצל פישל ראָזענצווייג, ועתה אחרי כי נשבת בית מלאכתו נשבר מטה לחמו ויבֹא לחיפה אולי ימצא מקום להשתכר מה.

ואיפו תאכל? שאלתיו.

שבת אכלתי אצל אברהם יוסל ביום א' אצל הדייטשן, ומדי דברי עם הראש שלהם, והרציתי לו רוע מעמדי נתן לי חצי פראנק נדבת ידו, ובו הסתפקתי עד אתמול.

ראיתי כי תבונה בקרבו, ואוציא מצלחתי אַ טאליר ונתתי לו, ואומר אליו: לעת עתה קח לך זאת וקנה לך אוכל, ואולי אוסיף עוד אקבץ עבורך מאנשי אגודתנו, ואולם אשאלך הידעת דבר עם הדייטשן, האם הבנת למלם? ואם הבינו המה את דבריך?

הלא כמוני כמוכם ידברו! ענה אותי, ואני הבנתי כל דבריכם לא נפל דבר וגם המה הבינו כל דברי היטב.

ובשפת ישמעאל תבין ג"כ? הוספתי לשאול אותו.

לא! ענני, כי פה בכל עיירות האלה אך בשפת ערבית ידברו.

ובלשון ערבית תבין? שאלתיו.

כן הוא בערבית הנני מבין, ענני.

מדי דברי בו, והם נצים עם האשה, והנה זה עגלה רתומה לשני סוסים אבירים טעונה משא לעיפה עוברת עלינו.

הנה זה עגלה וסוסים! ולמה אמרתם לי כי אין בכאן עגלה? נתנה האשה בקולה עליהם, והמה מלאו שחוק פיהם לדבריה כעל משגע בדברו. אני הנצב מנגד השתוממתי אל המראה הזה, האם בחלום ראיתי העגלה? או גם האשה מיללת אך חלום היא? הן בטח אדמה כי ער הנני, ואת האשה הזאת בהקיץ אני רואה וכל דבריה בהשכל ודעת, ומה זה יצחקו וישחקו על משבתה, ובכן הסבותי פני אל העלם, אולי יפתור לי את חלומי, אכן אהה, כי איננו, ואהי כמשגע ממראה עיני.

העגלה עברה דרכה, האשה בכה תבכה, ונחמן והישמעאל חובשים על הפרדה אשר נתנו את המלתחה על התיבות, והכרים והכסתות על כלנה ובחבלים יקשרו את כל אלה לבל יפו, עד כי היתה הפרדה בעיני כילד קטן נושא משא ענק על כתפיו, ומשכמו ולמעלה כגובה ארזים גבהו, והמה עם אברהם יוסל בערבית ידברו, וימלאו שחוק פיהם.

העוד לכם דבר מה בחצר קחו עמכם? נתן נחמן בקולו על האשה, מהרו כי השיירא כבר יצאה.

המחסה! נתנה האשה קולה ותשם רגליה כאילות ותבוא אל החצר ואני אחריה.

למי נתתי את המחסה משמש? שאלה האשה ואשה אחרת נגשה אליה ותתן לה את הפראסאל.

האשה ישבה על הפרד והמוליאר בידה ואברהם יוסל נגש ויקח המוליאר מידה ויאמר: רואה אני אתכם כי תרצו לפול מעל הפרד באשר תחזיקו הסאמעוואר ולא הרסן.

הרסן! צעקה האשה, הרסן אחזיק אני, האם אני יודעת להחזיק הרסן המעודי רכבתי.

אולי אתן לכם משרת שיחזיק לכם הרסן? או עבד לרוץ לפניכם? נתן אברהם יוסל בקולו עליה.

ואיפוא מה אעשה? שאלה האשה.

הכי ראשך בקיר! ענה אברהם יוסל.

תתן לי מתת יד (באקששיש טוב) ואני אחזיק לה הרסן בעת עליה על הר וירידה בנחל, ענה נחמן.

נפש האשה חיתה לדברים האלה ותאמר: אני אתן בכל אות נפשי.

וכמה? אמר לה אברהם יוסל, וכמה תדמו לתן?

אתן לכם הסאמעוואר! ענתה האשה.

בעלת הבית! נתן אברהם יוסל בקולו, העוד לא שלמת מחיר הסאמעוואר להאשה?

הלא אני אין לי חפץ בו, וגם מעות אין לי, ענתה בעלת הבית.

אני אתן עבורך! ענה אברהם יוסל ויוציא כיסו מצלחתו ופשפש ולא מצא רק בשליק אחד, (שלשים קאפייקאס, חמשים צ"ל) ויתן להאשה.

מה זה? שאלה האשה אותו בתתו לידה את הבשליק.

מחיר הסאמעוואר! ענה אברהם יוסל אותה.

הלא איננו כ"א מעט יותר מרבע קערביל? קראה האשה. ותקח את הסאמעוואר, אשר מכסהו כבר איננו, בידיה לאמר לא אמכרנו עוד, והוא שם ידו שנית אל הכיס והוציא עוד שני חצאי טאָליר ורצה ליתן לה עודף על הבשליק והיא לא רתה לקבל.

אני בראותי כל זאת כי הסאמעוואר לא יהיה עוד להאשה נגשתי אל האשה ואומר אליה: לא יאות לכם לעמוד על המקח בעבור דבר מועט, ולדעתי תני להם הסאמעוואר במתנה, כי בעיני היטב יותר אשר יקחוהו מאתה בגזל מאשר יקנו אותו בשתות מחירו, וידמו כי בצדק בא להם, ואולם האשה בקוצר דעתה לא הבינה אל דברי ותקח מאתו את הבשליק ושני חצאי טאליר והסאמעוואר נשאר להם למקנה.

וכמה אתן לר' נחמן אשר יחזיק לי הרסן? שאלה האשה את אברהם יוסל? – נחמן יחזיק לכם את הרסן? העבד הוא אם יליד בית, האם אבינו לא היה נכבד ונשוא פנים כמותכם, השיב לה אברהם יוסל.

ומה אעשה איפוא, הנה נגזרתי! נתנה האשה קולה בבכי.

תתני באקשיש להגוי והוא יחזיק לכם הרסן בכל עת עליה להר וירידה לנחל. ענה אברהם יוסל.

וכמה אתן להגוי? שאלה האשה.

אַ רענדל? אמר לה אברהם יוסל.

אַ רענדל? שאלה האשה בתמהון. והנה זה בעלת הבית באה. ותאמר אל האשה אי' המגיע לי מכם?

ומה מגוע לכם ממני? שאלה האשה את בעלת הבית.

המו לקצבה ולצדקה הוא האכסניא בעיניכם השיבה הבעה"ב.

אך בדברי ריבות תדברי! הכי לא שלמתי לכם כל אשר חשבתם על וגם עתה הגידו לי מה מגיע לכם ואשלם. בואו לבית ובעלי יראה בפנקסו מה מגיע מכם.

האשה באה אל הבית והשוחט לקח הפנקס ויעש חשבון בינו לבין עצמו. יאמר אַ רענדל מגיע מכם.

ולמה? שאלה האשה.

הכי הפנקס אינו נאמן? ענה השוחט, ועיניו התהפכו בחוריהן כמתמיה בהניעו ראשו אנה ואנה ופאותיו נזדזעו.

אשמעה מה לקחתי? אמרה האשה.

בשבת מה לקחתם? שאלה אשת השוחט אטתה.

בשבת?! הכי אכלתי מאשר לכם מאומה, ענתה האשה בקול.

ואצל מי אכלתם? שאלה אשת השוחט אותה כצודה אותה בדברים עדי תודה בפיה כי שקר דברה.

האם לא היה לי לחם מאשר קניתי מעמכם? וע"י בתי האם לא קניתי לי ענבים, האין זאת? ענתה האשה.

הבלחם וענבים הסתפקתם בשבת? שאלה אשת השוחט.

האם אני לבדי פה? הלא תוכלו לשאול את כל הנשים אם לקחתי מאשר לכם מאומה, אחרי רואי כי הכל ביוקר נורא מאוד, וגם זאת האשה אשר ישבה אצלי קראי לה ותאמר האמת.

כן דרכיכם כלכם, אשר אך על האכסניא רעה עיניכם, נתנה אשת השוחט בקולה עליה. האשה השנית לא זזה ממקומה להעיד באשר יראה לנפשה להגיד האמת. והאשה עמדה כבול עץ מבלי לבקש עוד חשבונות אחרי ראותה כי דברה לא יקום. ואברהם יוסל צעק עליה בקולו: הפרדה כבר יצאה, ואין עוד שהות לעמוד.

ומה אעשה? אמרה האשה.

תני פחות עשרה גרוֹש, ענה אברהם יוסל במפשר.

אך עלי יסובו פשרות! ענתה בעלת הבית, כמו אין לה חפץ בהפשרה, והאשה דברה איזה דברים אשר התמלטו מפתחי פיה ותוציא מהכיס אדום זהב.

היש לכם אוכל על הדרך? שאל אברהם יוסל אותה. יש לי עוד רקיקי שמן, ענתה אותו. קחו לכם מכאן לחם כי אין מקום עוד לקנות לחם מכאן עד צפת, אמר לה אברהם יוסל כיועץ לטוב. ובעלת הבית הביאה לה כארבעה ככרות לחם קטנים מאשר נתנה תמיד לנו במחיר אַטאליר כל אחד. והאשה לא רצתה לקחת כ"א שנים, באמרה כי גם את אלה לא תאכל, וגם שני לימניס, ומעט יי"ש בצלוחית קטן להיות לה צידה לדרך.

למה זה לי יי"ש? אמרה האשה. להשיב נפשכם על הדרך אמרו לה.

ואיה המותר מן האדום זהב? אמרה האשה. אברהפ יוסל הוציא מכיסו א' בשליק ויתן לה, ולא נתן אותה עוד לעמוד לדבר דבר ולבקש חשבון עוד. ואשת השוחט נזעמה באשר מגרעות נתן לה.

ואיך ארכוב ומי יחזיק הרסן? שאלה האשה במר נפש. ואברהם יוסל אמר לה: הלא אמרתי כי תתנו אַ רענדיל, ואף פ"א לא יגרע.

ואולי לא יעשה הגוי מעשהו באמונה? שאלה האשה.

רק המחצה תתנו פה כעת לידי והמחצה השני יהיה בידכם למשכון ואם לא יעשה מלאכתו באמונה לא תתנו לו, ואני אצוה עליו. ובראות האשה עצמה בכל רע הוציאה מכיסה מטבעות עד כי חצי רענדל ותתן ביד אברהם יוסל ויצאו החוצה. ואני מאשר חפצתי לראות עוד אל נכון את כל הסדר עד תומו אמרתי לבוא אחריהם. ואולם כצאתי את החצר שאלני אברהם יוסל: אנה פני מועדות, וכאשר אמרתי לו כי חפצי ללכת מעט לשאוף רוח צח, מנע אותי מבוא עמהם, באמרו כי לא אוכל לשוב עמהם בדרך הזה, ואשאר לבדי לפני הנערים הפראים, ובכן שבתי אל החצר.

לא עברה חצי שעה מעת שובי אל החצר והנה זה בא אברהם יוסל ושני אחיו ניסן ונחמן, ובפיהם בשורה, כי כעת מחר יביאו חמורים רבים לנסע לצפת.

ואיך יסעו והתיבות שלהם עודם בבית המכס? שאל השוחט את אברהם יוסל.

באמת איני יודע מה לעשות בזה, ענה אברהם יוסל במנוד ראש.\הכסף יענה את הכל, ענהו השוחט.

נלאיתי נשוא עוד משא העם הזה ועוד חושדים אותי, ענה אברהם יוסל.

האם בני ישראל לא חשדו גם את משה רבינו רעיא מהימנא, ואחרי אשר בשוחד שיתנו ירויחו עשרת מונים מאשר ישלמו מכס, ראוי ונכון לנסות בכל היכולת להציל ממון ישראל, אמר השוחט.

לדברי מוסר ויראה אשר יצאו מפי השוחט לא מצא אברהם יוסל עוד מענה, ויתרצה לעשות כל מה שביכלתו ולאסוף מכאו"א לעזר השוחד, לפי התיבות ולפי הממון ולפי הנפשות, כל יד המרבה, והחלו להעלות בעליות את כאו"א בשמו. וכאשר השוחט כבר שמע מכל אחד ואחד את אשר לו, חכמו והשכילו לסבב את כל איש כמו ידעו את הטמון בחדרי לבו פנימה.

התתנו עשרה אדומים למען לא יפתחו לכם התיבות? אמר אברהם יוסל לאיש אחד ממאלדווע אשר לו תיבה גדולה ואיזה מלבושים עם עורות שועלים תחתיהם בתוכו.

עשרה אדומים? נתן האיש בקולו באחזו ראשו בשתי ידיו.

הוא הדבר אשר דברתי, אמר אברהם יוסל, עם היהודים שלנו אין טוב כי אם להפשיט עורם מעליהם, ואז יתנחמו. אחת דברתי יפתחו התיבות וישלם עשרים אדומים, ואז ינחם.

השוחט סבב את האיש בדברים נמרצים רכות וקשות עד אשר חפץ לתת שמה אדומים ומאברהם יוסל אין שומע לו.

למקום לוי קראו איש א'... ואחרי אשר עיניו ראו כי לא נפחת להאיש ממאלדווא מאומה, מצא הוא עצמו נכון לבלי לעמוד על המקח יותר מדאי ותחת שמנה אדומים שבקשו מאתו נתן להם שבעה, וגם המה השיבו לו גמולו ויתרצו לקחת מעמו.

ואותי קראו שלישי. והשוחט אשר מצא עצמו מחויב לעשות עמי חסד נגש אלי בפנים מסבירות ויאמר: אתם תתנו ששה אדומים. אני שאלתיו אם לא יוכשר חמשה אדומים, והוא ענני, כי בעצמו הבין לבלי לקחת ממני חלילה יתר מן הראוי, והוצאתי ששה אדומים ונתתי לו. וכן נקראו הקרואים והולכים לתומם, וכאו"א נתן את אשר נטל עליו, אם בטוב ואם אחרי אשר שבע בוז וקלסה, עד כי היה גל אדומים. ואת האיש ממאלדווא קראו אחרון ואחרי הפחידוהו כי עליו תעבור כוס התרעלה ונתרצה לתת שבעה אדומים, מאנו לקחת בלתי אם רק עשרה אדומים במלאכתם.

מתי מספר מאגודתנו אשר יראו לנפשם על התיבות והארגזות שלהם לקחת אותם עמהם על האניה לבל תאונה להם כל רע, וישלמו בעדם בבית האגענציע כמו סחורה, למען תהיה אחריותם על חברת האניה, ועל זה היה בידם כתב ראיה (רעציפיסס), נתנו הרעציפיסען ליד אברהם יוסל למען ילך להביא הכל, וילך לו לדרכו לעורר רחמים עלינו. ואולם לא ארכה לו העת והנה זה בא לאמר כי שר המכס כבר יצא מבית המכס כעת, ובל יוכל לעשות כעת מאומה ואך למחרתו בבקש ישתדל עמו עד אם כלה הדבר, ובכן שם על לבו להטיב עמנו עוד, להתפשר עם כל אחד ואחד בעד החמורים לצפת, למען לא יהיה עיכוב ביום המחרת.

כל האנשים מאגודתנו, וגם אני עמהם שמחנו מאד לבוא למחוז חפצנו של שבת, ואחרי אשר נודעו זה מזה כל אשר גליתי בלאט להם כי אין חכמה ואין עצה לעמוד על המקח עמהם, כי דברינו לא יקומו הטה כאו"א את שכמו לשמוע ככל אשר נטל אברהם יוסל עלינו שכר החמורים, עד כי עלה שכירות כל חמור אַ רענדיל וחצי, ומה גם לאלה אשר אך זוגות זוגות היו, ויותר מהמה אלמנות או רווקים אשר אך בגפם היו, העלה השכירות עליהם בכפלים. ומה מאושר הייתי בנטותו חסדו עלי לבלילקחת מעי כ"א בעד ארבעה חמורים וחצי לחמש נפשות ביתי שיחיו, הגם כי על האניה שלא שלמתי כ"א בעד שתי נפשות וחצי (באשר עבור ילדים קטנים, עד בני חמש ושש שנים אינם מקפידים עליהם להביאם במכסת הנפשות). ועתה נקבצו באו בידו סך עצום ורב כי צרות נפשנו הגדילו הגל, וכאו"א חשב דרכו כי טוב לו לפזר ולהמלט מחיפה מהתענות תחת ידיהם ולשבת במאסר, לשלם שכר לינה בדומן ואשפה שני גרוש בעד כל נפש. ובלב שמחת הביא כאו"א בזהב עד כי כמעט בנקל היה לעשות עגל זהב. ויקבץ אותם ויפן וילך לו שמח וטוב לב.

למחרת יום ה' השכמנו קום ונתפלל בהשכמה, להכין עצמינו לנסיעה לצפת. אחרי עברו כשתי שעות ועינינו צופיות ומיחלות לראות את התיבות והארגזות והחמורים ואברהם יוסל, ואין קול ואין קשב, גם השוחט חלף הלך לו לבית המטבחים, ובנו עודו ישן, אמרנו לאסוף כאו"א את החפצים שלו לבל יהיו בערבוביא, לבל יהיה עיכוב לנסיעה. ואחרי עברו כארבע שות מהיום, נודע לנו מנחמן אחי אברהם יוסל כי אברהם יוסל לא בא אל המכס, כי חג ליונים היום ההוא.

ככדור עופרת באו דבריו בלבבנו כי נשבות עוד בחיפה, ואולם מה בידינו לעשות? ואיזה אנשים מאגודתנו לא עצרו ברוחם ודברו איזה דברים ממעמקי לבם, וכרגע נאלמו דומיה באשר נחמן השיב אמריו להם ושפך עליהם בוז וקלון ויבשר להם כי נכון להם יום חשך צלמות.

אני משלתי ברוחי מדבר דבר, ואך ישבתי כמשומם נשאתי עיני וארא את העלם אשר נתתי אתמול אגורת כסף בידו והנה הוא הולך ובא לקראתי. קמתי ושאלתיו אנה נמלט אתמול מפני, והשיב אותי כי באשר היה רעב מאוד לכן מהר לקנות לו לחם לשבר רעבון נפשו ובהמצא הקשיטות לידו.

מאוד אותה נפשי לרחוץ במי הים, אמרתי אל העלם בדרכי ברגלי על כפות רגלו למען יבין כי דבר סתר לי עמו, ולא ישיב פני ריקם, כי נפשח כלתה לצאת מהחצר, לשכוח מעט צרות לבבי ואל אראה ברעתי. טוב הדבר! ענני, ויוחל עד יצא נחמן מהחצר, ובעת אשר אנשי בית השוחט הסבו במקרה את עיניהם, נתן לי אות כי אבוא אחריו.

בלאט כמתגנב בסתר פנים באתי אחריו, ואיש לא ראה אותנו. ונאחז דרכינו בדרכים עקלקלות, אשר לא יפגשו אותנו. ואם כי איזה נערים פראים השליכו עלינו אבנים טעפר, אכן העלם כהה בם, עד כי יצאנו את פני העיר, ונבוא אל חלקת השדה (קאלאניע) אשר להאשכנזים[5] וכמו יוצא מאש התופת וממדבר שממה, אל גן עדנים, כן הייתי בעיני. כמו שם היוצר כל חוק וגבול לחורבן ארה"ק ת'ו לאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף. בתיהם בהוינם במשטר וסדרים, וגני חמד סביב שתו למו. תחת אילן אחד (אשר איצטבאות עץ סביב לו למושב אדם) ישבנו לנוח מעמל הדרך ומחום השמש הבוערה, ותחי נפשנו. גם מי באר שתינו שמה, ערבו לחכי יותר מן היין אשר בבית השוחט, כי לכל בית מבתיהם באר מיוחדת, עגלות ומרכבות רתומים לסוסים ורכש ישתקשקון ברחובות. פה לימיננו עומד האטעל כַרמל בשיא חסנו בתאיו ואולמיו, וקרע לו חלונות שקופים אטומים ועליות מרווחים, הנחמד למראה ועין כל אדם עליו ימשוך, פה לשמאלנו בית חנוך לנערים בנין גדול ורחב ידים, אשר בסדר נכון יצאו הנערים מתוכו לארוחת הצהרים, ועברו עלינו מבלי פגוע בנו לרעה וישאלו לנו לשלום, אשר כל עין ראה אותם תאשרם. ואולם לא בעבור זה באתי הלום כי אם לשמוע מהעלם איזה דברים נחוצים היתה מגמת נפשי, ובכן שאלתיו: הידעת כמה ישלמו שכירות חמור מכאן לצפת?

שכר הפרדה שרכבה האשה אתמול עליה שלשים טאָליר (קרוב לששה פראנק) ענה אותי. המחיר בעד האשה שרכבה עם התיבות שעליה לא היה רק שלשים טאליר? שאלתיו בצמהון לבב, הלא הוא לקחת מאתה כפלים רק בעד אשר יחזיקו לה הרסן, ובלי ספק גם התיבות לא בחנם יבואו לצפת? שאלתיו. ובעד השכירות שרכבה מי יודע כמה לקח, ובלי ספק לקח ארבעה אדומים מאתה, כאשר כן ראיתי שלקח אתמול כזאת מנשים אלמנות או מאנשים רווקים.

האם תדעו ותבינו עד-כמה המה חומסים פה אתכם, ענה העלם, לא נשמע כזאת בכל קצוי ארץ, הן הוא שכר הפרדה בעד שלשים טאָליר ויעמיס עליה התיבות אשר מי יודע כמה לקח עליהם שכר הבאתם מחיפה לצפת, ועליהם רכבה האשה אשר לקח מאתה כמה אדומים זהב, ועוד לא אמר די כי גם חצי רענדיל לקח עוד מאתה, והחצי רענדיל שהבטיחה ליתן להגוי בעד אשר יחזיק לה הרסן יהיה להגוי שכר בהמתו, לבד מאשר הגוי לא יאבה ולא ישמע לה להחזיק לה הרסן עד כי תתן לו באקשיש בכל פעם, או אז ישים עיניו עליה לעת ירידה בנחל או בעליה על הרים.

פליאה דעת ממני, שאלתיו, הלא לפי דבריך יגדל עֹשרם בשנה אחת עד אין מספר? העם נענע במו ראשו ויאמר: הנקלה בעיניכם את אשר המה מפזרים על תאות נפשם ויין ושכר ושחוק הקוביא, אשר גם עפרות זהב לא יספיקו ובכל זאת בתיהם מלאים כל טוב.

כמה שלמת שכר סירת הדוגה בבואך הלום? שאלתיו.

אני לא נתתי אף קשיטה אחת, הממני יקחו? הכי אשר הביאני אל ביתו לאכול בשבת היה מטוב לבבו, לא! לא! כ"א בחלקות ישית לכל איש אשר יודע שפת הארץ ותהלוכותיהם, למען לא יהיה למפגע לו, כאשר כן מהאיש מטבריא לא לקח אף פ"א, ועוד שלח אותו לטבריא חנם אין כסף. ואולי נתן לו עוד מעות, כאשר שמעתי אודם מדברים אודותכם בלאט.

מה היו הדברים שדבר אברהם יוסל בלשון ערבית בעת כעסו על האשה? שאלתיו.

הוא קלל אמונת האשה ואמונת כל היהודים.

מה תאמר?! שאאלתיו מבוהל.

העל זה תתפלאו? ענה ואמר לי, או האם דבר חדש הוא, הלא כה דרכם ומשפטם כפעם בפעם כי יתקצף ויקלל ה', וכבר רגל על לשונם בכל עת ובכל שעה.

ומדוע מחזיקים אותנו פה ולא ישלחו אותנו לצפת אחרי אשר כבר לקחו המעות מאתנו, הכי אין חמורים לשכור? שאלתיו.

יש ויש חמורים, ומה גם בעכו ימצאו בל יום ויום למאות חמורים סוסים פרדים וגמלים, ואולם אלה הרשעים יש להם חמורים ודמלים שלהם, ולמה זה יתנו מעות מכיסם, ומה המה מפסידים אם האנשים מתענים פה, כי המה שולחים אותם לאט לאט כפי משא חמוריהם, ואם נזדמן להם לשכור חמורים ופרדים בזול, אז ישכרו ג"כ, וכל עוד שהאנשים מתעכבים פה יש להם שכר טוב, וגם יהושע השוחט מרויח ועושה עושר רב.

כמה יהודים ימצאו פה בעיר הזאת? שאלתיו.

כמאתים בעלי בתים! ענני.

האם כלם המה כרשעים הללו מאין ביניהם איזה איש אשר יאסוף אותנו אל ביתו ולא יעשוק כמוהם? שאלתיו.

אנשי הקהלה פה המה כלם ספרדים (פרענקין) אשר לא יבינו לשונכם כי שפתם ערבית וטרקית והישפאנאלית, וגם אם בלשון הקודש תדברו עמהם לא תבינו איש את שפת רעהו, כי המבטא שלהם הוא משונה מהפולנים אשר כמוני ידברו. וצפת וטבריא שבאו הנה להשתקע אינם כי אם כחמשה בתי אבות.

האין פה עגלות לנסע ולבוא עליהן בשכר? שאלתיו.

עגלות רבות פה, ואולם המה אינם הולכים כי אם מכאן עד עכו, או אל השדות אשר להאשכנזים.

ולמה רק אל השדות אשר להדייטשען? שאלתיו.

כי המה עשו להם דרכים, ויעזקו ויסקלו את האבנים אשר היו למו למכשול.

ומדוע לא יעשו דרכים אל שדות הישמעאלים?

הנני רואה כי לא תבינו כל מאומה, וע"כ אבינה אתכם מוצא דבר ותדעו – הנה מקדם מאז, לא היתה שום עגלה במדינה זו, כי כל המדינה היא ארץ הרים ובקעות ולא עלה על לב איש לעשות ולתקן דרכים, ואך בחמורים בסוסים ובפרדים ובגמלים ירכבו וישאו משאות ככל אשר תמצא ידם להעמיס עליהם ובכתף ישאו, ואך איזה שנים אשר באו לכאן האשכנזים באשר ראו את הארץ כי נעמה ושמנה, ויאחזו בה, והמה לא בחרו להם מקום לגור כמו היהודים, אשר בחרו להם מקום הרים וגבעות, כי אם פה וביפו וכדומה בארץ מישור, ונוח להם לעבור בעגלות. ואחרי אשר ראו כי יום יום רבים המה הבאים מכאן לעכו ושבים, נוכחו לדעת כ"א תלך עגלה פעמים ביום מזה לעכו, יהיה שכר טוב. לכן נועצו ועשו עגלה מיוחדת רתומה לשני סוסים, וקבעו חוק אשר שתי פעמים ביום תלך העגלה לעכו הלוך ושוב, וקבעו מקח קצוב על האיש הנוסע עד עכו אשרה טאליר וכן מעכו לכאן. ותחת אשר הרוכב על חמור בארבע שות משלם שבעה טאליר ולפעמים שמנה, או תשעה, או עשרה טאליר, בחרו כלם לעשות דרכם על העגלה בשבתם כשרים במנוחת השקט שליו ורענן, ובמשך שעה ורבע באים למחוז חפצם. ובכן נתקנאו בהם הישמעאלים בראותם כי בשום פעם לא הלכה העגלה ובאה בלי שום נוסעים, כי תמיד היו לה נוסעים במלואותם עד כי העמידו עוד עגלה. ורבים היו משלמים שכרה מקודם פן יקדמנו אחר, וגם שתי עגלות מצאו דין בלי מחסור נוסעים. ולכן נועצו איזה ישמעאלים לעשות כמעשיהם להביא להם עגלות מאיירופא. והאשכנזים בראותם כי הישמעאלים מתקנאים בהם להעיר עליהם הדרך, מצאו גם המה עצה למכור העגלות להם בכסף מלא. ועוד ישמעאלים נתקנאו ויעשו להם עגלות אצל האשכנזים, עד כי רבו מאוד, ותחת אשר מקודם היה מקח הנסיעה לעכו עשרה טאליר עתה הוא בששה ופחות.

ומה יעשו האשכנזים כעת אחרי אשר נשבר מטה לחמם? שאלתיוץ

התדמה כי המה באו לגור פה להשתכר בשכירות נוסע כאברהם יוסל, או בשכירות אכסניא כהשוחט ויתר היהודים אשר בבוא איש יהודי מחוץ, יפשיטו עורו מעליו, לא באלה חלקם, כי המה לעבוד את האדמה באו הנה, ומעמל ידיהם יאכלו וישבעו, והמה עומדים תחת דגל חבורה (פעראיין), וכמו אנחנו יהודים משיגים נדרים ונדבות מאחינו שבגולה, כן המה משיגים עזר וסעד מאחיהם שבאירופא. ואולם בזה נבדלים המה מאחינו, כי המה לא ישיגו מהחבורה שלהם, רק כלי מלאכה ומכונות, לכל מלאכה וחרושת המעשה ואם תאבו, נקום ונלך ואַראה אתכם הנגר שלהם, אז תדעו להבדיל בין חשך לאור. ויוסף לאמר: שימו נא עיניכם על הבתים והחוצות והגנות האלה, וערכו אותם נגד בתי העיר, וכבואכם לצפת תבהלו ל