חרפת בריטניה
אפרים גרשון דיינארד
|
פּוגרום ליום כפּור בירושלם מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים. (משלי כט, יב) הדיפּלומטיה הבריטית, לפי הנראה, בקיאה מאוד
בלוח-השנה העברי, ועל כן ידעה לבחור יום נכון לחולל פּוגרום בירושלם ביום
הכפּורים, יום אשר כל בית ישראל, כל זרע יעקב בתבל נאספים בבתי-כנסיות לתפלה;
יום אשר שמונה-עשר מיליון יהודים יענו בצום נפשם, כלם חלשים, כלם עיניהם לשמים,
וחמשה שוטרי בריטניה בכחם לחולל פּוגרום על מאה אלף יהודים[1] בלי מפריע. והיהודים אף במוסקבה לא יחגרו כלי-קרב לעמוד
על נפשם ביום הקדוש לכל הגוי כלו.
יום כזה מסוגל לפוגרומים מעין כמהו. גם פּטליורה, זה הקאצאפּ האיום, יד סוד זה, וגם הו בחר לכלות
חמתו ביהודים זעומי נפשו הטמאה.
ובלבי אין כל ספק, כי לולא היהודי הצעיר מר שווארצבארד, אשר שלחהו לעזאזל
שאולה, ולוא היה חי בימים האלה, אז יכול להיות כלי-חפץ ביד שר-המושבות בלונדון,
לשלחהו על הוצאותיו לירושלם. ולא
לחנם סגר שר-המושבות את הארץ בעד שווארצבארד, מפּחדו פּן תאכל חרבו בשר פּטליורה
שני בירושלם. ועם כל חכמת הדיפּלומטיה הבריטית, לא הבין שר המושבות בלונדון, כי
פּוגרום על ירושלם – לב היהדות, ואצל הכותל המערבי – לב ירושלם. פּוגרום כזה
איננו פוגרום פרטי, כמו קישינוב או ביאליסטוק. פּוגרום על הכותל המערבי בירושלם, ובעצם יום הכפּורים, זה
הוא פּוגרום כללי על כל הגוי כלו.
ולשמועה כי באה לאמריקה מחרת יום הכפּורים, ויותר מאלפּים כתבי-עתים
הגדולים בארץ הודיעו את הבשורה האיומה הזאת, רגזה הארץ. כל היהודים מקטן ועד גדול התעוררו, כלם
פּקחו את עיניהם ויזוררו שבע פעמים שבעתים; כלנו היינו כנדהמים, מבלי דעת מה לחשוב ומה לעשות ברגע-הבהלה
הראשון. פּוגרום כללי על כל ישראל
בכל ארצות פּזוריו. מחרת יום הכפּורים לשנת תרפ"ט נחלה
בריטניה כבוד גדול מאד, כבוד אשר לא רבים זכו בו, מלבד טיטוס בשרפו את בית
קדשנו, טורקבמדה בגרשו שלש מאות
אלף יהודים מספרד ועוד שלש מאות אלף הנשארים בארץ נאלצו להשתחות לבעל
ולכרוע ברך לפני האליל המת, וגם פּטליורה בהכריעו לטבח רבבות יהודים באוקריינה,
וזקנים, נשים וילדים נפלו לפני צור חרבו כעמיר מאחורי הקוצר; כבוד אשר לא זכו אף הבולשביקים במשך כל
עת ממשלתם, ולא ידעו בושת לעשות עוד ההפך ממה שעשתה בריטניה העדינה, כי הדפּיסו
עוד ספרים נגד האנטישמיות, והם מתאמצים עוד היום להפריע את העם הגס מפּוגרומים.
ובריטניה בתתה ארץ-מולדת לישראל, יסדה מרכז לפּוגרומים ביהודה, בדעתה כי עיני כל
ישראל נטויות לציון, ובעוד אשר כל כתבי-העתים באמריקה המו ויתגעשו לכבוד אצילי
בריטניה ורוזניה, הודיעו למחרת היום, כי בריטניה החליטה לקחת את המשרה מיד
שר-העיר ירושלם, ומעתה תחולל פּוגרומים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, רק על
ידי הצלב עצמו. שישו בני מעי! אבן-חן יקרה טמן השטן בגנזי היכלו, ואותה לקחה
בריטניה לתת מתנה לישראל בשם "ארץ-מולדת", מבלי הודיע לנו תכונת מתנתה
היקרה, מלבד ברמז, בשפת אלמים ונוכלים, אשר לא ידענו מה היא. ורק עתה כתבה פּירוש וביאור נכון על
המתנה אשר קראה בשם "כרוז באַלפור". ופּירושו האמתי ראינו בפעל כפּים,
באגרוף רשע, ושמו
"פּוגרום". ֹ ולנו נשאר רק דבר אחד: לקחת
את הספּיר היקרה ההיא ולשבץ אותה במשכיות כסף בכתר דז'והן בול, למען יעמוד ימים
רבים, זכרון לדור אחרון, כלימת נצח לדז'והן בול. השמעתם ניני עשרת השבטים?) הבל הבלים בּריטניה רמתנו כבשת הרש ברחה מפּני
הארי ויפגע בה הדב. הזאת היא בריטניה הגדולה, המושלת מים עד ים,
המתפּארת כי בכל ארצותיה לא תשקע השמש לעולם? האם גם בארץ-ישראל לא תבוא השמש? האם גם שם יגיה אורה תמיד?
אמנם מיליונים מבני עמי חזו בדמיונם, ורבבות נסעו גם באניות ומסלות-ברזל לראות
את הפּלא: "שמש
ארץ-ישראל" -
ועיני ישראל רואות. השמש אשר לא ראינו זה כאלפּים
שנה. ובריטניה הבטיחה לנו גלוי
לעיני כל יושבי תבל, כי תתן לנו "בחסדה הגדול"ארץ-מולדת "על אדמת ישראל". אף בקשה ממנו לעזור לב כי תנתן הארץ על
ידה, מפּחדה פן יבלעוה זרים.
ואץ-ישראל היא נתח שמן מאד, מתוק לחיך כל טורפי טרף. הזאת היא בריטניה, המושלת על עשרת
אלפים איים בים וארצות אין מספּר?
הזאת היא בריטניה, אשר פּרשה כנפיה על חלק ששי מאדמת כל התבל כולה,
ול"קנוח סעודה" חסרה לה רק כבשת הרש, חלק יעקב הקטן והדל? בריטניה
שכחה, לפי הנראה, כי חטאה בגזלת כבשת הרש אך מר מדלי הוא נגד התועבה הגדולה,
הגזלה הנוראה והחרפּה האיומה אשר עוללה לנו, עם ישראל, אשר בחירי בניה יתפּארו
ביחוסם להיות נכדי עשרת השבטים ובכבוד כתבי-הקודש תתימר! הזאת היא בריטניה, "עם של
חנונים", עם עשיר, אשר אין קץ לאוצרותיו, עם חולש על גויים ומתפאר בסבלנות
הדת? האמנם נמצאים בעולם שני מיני בריטניה, שני גוים בבטנו, אחד חכם ואחד רשע –
והרשע הוא המושל בציון? ואנחנו
היהודים תעינו, כי שלחנו עוד את צעירינו לעזור לה לגרש את חצי הלבנה מפּני הצלב
האדום ובעד מי מי עשינו זאת? הננו מודים, כי קטן יעקב ודל. אבל הישרים בבריטניה לא יוכלו לשכוח
כמעט רגע, כי לא במספּרנו הננו עם קטן. שבעה עשר מיליון או יותר איננו עם קטן.
ובחכמתנו וצדקתנו הננו גדולים יותר מעמים רבי וגדולים. אף כי תכונת עם נאור לא תשקל המאזנים
ולא תמנה במספּר. קטן יעקב ודל, לא במספּרו ולא בתכונתו, רק בכח
הזרוע. "קול יעקב" חלקה
לנו ההשגחה העליונה ולאחרים נתנה ידי עשו הגסות, המכות איש את רעהו, ולנו יחלקו
חבלים כפולים, כפול מאה. ואנחנו
צועקים, צועקים, עד כי נחר גרוננו.
ועתה הננו מחשים וקול יעקב כמעט לא נשמע, אף כי המכות לא חדלו. אך האם אבדב תקותנו, כי חדלנו מזעוק? אכן לא. נחליף כח מעט, ועוד הפּעם נרים את קולנו, חמס נקרא: גזל עניים בביתך, בריטניה! ומי יודע, אם לא בוא העת להקיא חיל
זרים אשר בלע בלי משפּט? אני הצעיר, הנני זוכר עדיין את העת אשר לקחה
בריטניה את תעלת סואץ בערמה, ערמת חנוני, ואת מצרים לקחה אחרי כן בחרב
ובדם. ומי מלל לנו, כי הארי נאלץ
להשליך את טרפּו במצרים? מי מלל לנו, כי כה מהרה תגורש תוגרמה מארץ-ישראל ומכל ארצות ערב? מי
מלל לנו, כי השולטן בכבודו ובעצמו ילך גולה? ומי מלל לנו, כי הכלבים ילקקו דם ניקולי השני, ובן אלהים
וילהלם השני ישב באשמנים? אלה
וכאלה קרו בזמן קצר בימינו ולעינינו ומי יכזיבני אם אחפּוץ להקרא בשם "אויל
הנביא" ולהגיד האותיות לאחור, כי גם בריטניה תשלם מחיר יקר בעד חטאתה נגד
בני עמנו האומללים? ואם אמת היא
בפי בת דז'ון בול, כי תאמין בדברי חוזה יה, נביאי ישראל, כי יקום דבר אלהינו
וישראל ישכון עוד לבטח על אדמתו, מבלי מחסה הארי הבריטי? מתי ואיך? – זאת יגיד לנו הזמן. אבל אקוה כי בוא יבוא היום. היום או מחר, אבל בוא יבוא. ולא אני הוא הנביא, רק השופר המזכיר
והמודיע, כי באה העת, בוא תבוא ולא תאחר... הנני רואה, כי – "יש יום קראו
נוצרים בהר
אפרים"... ישחקו הנערים, כי
יהודי סופר זקן ינבא יום רע להתנין אשר ביאור טמזה. המאמינים כי יהודי לא חכם, מת, יוכל להיות להם לאלהים, מדוע
לא יוכל יהודי סופר זקן להיות להם לחוזה? ומי יודע אם לא יקיצו גם בני ישמעאל
דודנו להבין מה טוב להם? הבה נחכה! כי אמר מורי ורבי המליץ הנעים ר' אברהם
מאפּו: "קוי, ציון, כי טובה
תקוה מחיים". המלך דוד גזל כבשת הרש מיד איש אחד, ובבוא
אליו הנביא, לא חכה רגע ויתודה על חטאתו.
ובריטניה העשירה מדוד אלף אלפי פעמים, גזלה כבשת כל היהודים בתבל, ועד
שמים גדול עונה ---- התתודה על
חטאתה? חיים ווייצמן! העוד תאמר לרשע: צדיק אתה? מצדיק רשע עקב שוחד, לא יכון לפני
אלהים בציון. המרמה הראשונה חלוקת הארץ לשתים בשעה שאמר דוד אתה
וציבה תחלקו את השדה, יצאה בת קול
ואמרה, ירבעם ורחבעם יחלקו
את המלוכה. המאנדאט, הסוכנות אשר נתן "חבר
העמים" לבריטניה, בעזרת הציונים, אשר בקשה מהם כי יעמדו על ימינה להשיג את
הממשלה על ארץ-ישראל, אין תנאי כזה לחלק את הארץ לשתים, למען תמצא בריטניה חן
בעיני הערבים עוד יותר. ואם אמת
הוא בפי הערבים, כי בריטניה כבר הבטיחה להם את הלויתן עם שור הבר, להם הצדקה
באמת לדרוש מבריטניה למלא את הבטחתה. והשאלה היא רק: על חשבון מי הבטיחה
לעשות טוב בחיל זרים? ואם עזרה
להוציא את תימן מכף תוגרמה ולתתה, או יותר נכון להשיבה להערבים עם מכה עיר
מקדשתם, אף כי לא שלחה את צבאותיה לחדרי תימן, ובני ערב עצמם לחמו נגד צבאות
תוגרמה, ובריטניה עזרה להםם רק בכסף מעט, ואולי גם באיזה צרכי מלחמה. ובריטניה עזרה גם לבגדד, יען חפצה לשמור על
רכושה -- אשר לקחה בערמה -- בלשון ים פּרס. אבל מה לה ולארץ-ישראל? איפה לקחה לה את הזכות והצדקה לעשות
בארץ-ישראל כטוב בעיניה? המאנדאט
נתנו לה רק לשמור על הארץ, להביא בה סדרים, שלום ואמת בין תושביה ולנהל אותם
בצדק ובמשפּט, כחק לכל ממשלה נאורה.
נקח נא למשל, כי פּתאום ביום בהיר אחד הודיע שר החיצון בלונדון, כי קרע
את אירלנדיה לשתים, ואת החצי נתן במתנה לצרפת או אשכנז, הלא נקל לעשות לנו מושג,
איזו תשובה יכול מיניסטר כזה לקבל מאת אזרחי אנגליה? גם סוחרי עבדים, כושים שחורים באמריקה,
אספּק מאד אם היו מרשים להם גנבה כזאת.
צועני המוכר את סוסו, אם לא גנוב הוא, לא יתן להקונה גם את הרפת עם האדמה
אשר עמד עליה הסוס מתנה להקונה, אם לא הרפת לא לו הוא. גם סוס גנוב לא יתן הגנב חנם. ושר המושבות בבריטניה לא שאל פי איש,
כמו היה הכל קנין כספּו. ולפי
הנראה לא שאל אף את פּי ווייצמן, עבדו הנאמן. האם לא תבושי, אם ידעת בשת, הבת בריטניה? המרמה השניה סגירת הארץ לפני היהודים זה אך מעט הארי יצא ממחבואו וישם את שתי כפּיו
על ראש הכבשה הדלה והרזה, בתואנה, כי עליו להיות עליה סתרה מפּני חיות טורפות אחרות – למען תהיה לו לבדו
לאכלה. אך רגע אחרי הכרזת באלפור הנעימה, המבטחת
ארץ-מולדת לישראל על אדמת אבותיו, והנה "פּירוש מדעי" נחמד ונעים על
ספר שלוח ללורד רותשילד (לא
לציונים) והמפרש כותב בשפה ברורה, כי
"ארץ-המולדת לישראל" היא רק לראותה מרחוק על הניר, אך לא לבוא
אליה וללון בה אף לילה אחד. יען
על מלך היער לשמור ראש הכבשה, והארי עצמו מוג לב הוא כשפן, ובראותו זבוב מרחוק
תפּול עליו איתה ופחד, ומפּחדו פּן יבואו יהודים מכל קצוי תבל לבקש עבודה בכפר יעזור, מוצא,
תלמוד-תורה עץ חיים ובית-החולים בקור חולים, והפּועלים היהודים יבואו גדודים
גדודים מניו-יורק ומסאן-פראֵנציסקו בתקותם להתעשר מפּרי עבודתם, פראנק וחצי
ליום, ובריטניה הגדולה והכבירה בתבל לא תוכל נשוא משא כבד מזה. כי על כן ראוים הדברים למי שאמרם, וכשר
הדבר בעיני העמים אשר לא ידעו עד מה, ויתנו לה צדק. ומה לה עוד? וארץ-המולדת לישראל הלא נשאה הרוח, והיא על
עמדה תעמוד כבימי דוד מלך ישראל. ואת ווייצמן, התישן? האם שמת תחת התנור קנך,
לאפות תפּוחי-אדמה? אוי לך רועה שפל-ברך! אמנם שומר פתאים ה' – יען החכמים יודעים בעצמם
להזהר. ואתה, הלא גם זנב לאריות לא היית! כל ישראל, מדן ועד באר-שבע, כנער כזקן, כלם
יודעים עוד מזמן חכמי התלמוד, כי היה למנהג בישראל לשלוח מלאכים מארץ-ישראל לכל
קהל הגולה לאסוף נדבות בעד למודי ה' היושבים על התורה והעבודה בארץ-ישראל, מאז
ועד היום הזה, עד כי היתה הארץ למין בית-נזירים, אף כי אין נזירים בארץ. וכל יהודי, מקצה תבל עד קצה, ידע, כי
עליו החובה לתמוך בידי היושבים לפני ה', ובכל עת צרה ומצוקה פתאומית מהרנו לעזרת
אחינו האמללים ההם. ובראשית
התנועה הלאומית בשנת תר"מ, ואני הייתי מנהל משרד ההגרה (עמיגראציאָן)
באודסה, כבר הזהרתי את כל הגולים אשר אמרו ללכת ציונה, לבל יהינו לעלות אם אין
די כסף בכיסם, למצער עשרת אלפים רובל.
ואלה אשר לא שמעו לי, הלכו וישובו בבושת פּנים. ומני אז ידעו כולם כי אין על מי להשען
בארץ אבות, כי אין עבודה ומסחר בארץ, ותוגרמה לא נתנה עבודה לפועלים מאז
מעולם, עד כי לוא באו מאה פּועלים פּתאום לקונסטנטינופּול העיר הגדולה, הנקל היה
להם למות ברעב. ומה גם ירושלם
הקטנה והעניה, או יפו חצי-הפּראית.
איזה ערבים חצי-פּראים שוכנים באהלי קדר בנוים מבדי עץ ומכוסים בבלויי
סחבות, המהם יקוה איש למצוא עבודה ולחם?
אמנם כלם ידעו זאת, מלבד פּקידי בריטניה ועבדם הנאמן, הרועה
מפּינסק. ואם ידעו רק לא חפצו
להכיר זאת,היה זה רק לטובת היהודים, לקיים הבטחת באלפור מלה במלה כראוי להוד
מלכות בריטניה גברת התבל. האח!
מה יפו פעמיך בנעלים, עדינה! המרמה השלישית הנציב הרבּרט שמואל יש קונה עולמו בשעה אחת. למיום עמדו רגלי אדון הנביאים על הר סיני, עוד
לא זכה אלהי ישראל לכבוד גדול כזה, כי יבוא יהודי, נציב אנגלי, להתפּלל אליו
בחורבת ר' יהודה החסיד בירושלם.
והחרדים ראו וישתוממו ויספּרו תהלתו בקהל, ואת צדיקים נמנה. ואני האמלל, אויה לי אם אומר, אוי ואבוי לי,
כי נועדתי מאת ההשגחה העליונה להיות איש ריב ומדון לכל הארץ, לראות און
ולהתבונן. מאד צר לי להשמיע, כי
לוא זכיתי אני לראות חסדי ר' שמואל עם אלהיו, חי נפשי, כי לא בכיתי, לא גזרתי
תענית צבור, לוא ראיתיו הולך ומתפלל לבית-תפלת "עומר" הבנוי כמו רמים
על ראש הר הבית, משכן כבוד אלהי יעקב לפנים. ולוא עשה הנציב היהודי טוב עמ, כי עתה סלחתי לעונו זה. מרמה דיפּלומטית נוראה היתה פקודת הרברט שמואל
לנציב בציון, להונות את היהודים, למען יחשבו, כי באמת בא הגואל לישראל, ועתה העת
להם להכיר את האליל מנצרת לאלהים. כי כן יסדה כבר האגודה האנגלית אשר התאמצה
תמיד להושיב את היהודים עוד הפּעם בארץ-ישראל, ואז ישובו ויפנו אל האליל המת שאר
בדו היונים במצרים. ואת הנציב
היהודי אסרו ידיו ורגליו לבל יעשה דבר לטובת אחיו, למרות עיני בני ישמעאל, עד כי
גם את הרוצחים מחוללי הפּוגרומים לא ההין לשלם כגמולם. ואז כבר יכלנו להבין את הפּירוש עם
באור המלות בחלומו של באלפור. והדברים עתיקים. אמנם כן. חלום נעים חלמנו כלנו, וגם אני בין החולמים, ומרוב שמחה כתבתי והוספתי שני דפּים בעברית ובאנגלית לספרי "ארוכת בת עמי",
אשר הקדשתי להרברט. ואני דברתי
בחזון ואקו כי זה יהיה לנו נחמיה בן חכליה השני. ועד היום לא אוכל סלוח לנפשי את האולת אשר עשיתי. כי שכחתי, כי לא מלך פּרס שלח את הרברט, רק שר המושבות בלונדון. ואז בימי נחמיה טרם היו נוצרים בתבל וטרם העלילו על גבריאל
המלאך כי התחתן בבת-ישראל והיא ילדה לו בן על חשבון אדון כל היצורים. אשר על כן, בזכרי את חטאי היום, הנני
מבקש מכל אלה אשר ספרי "ארוכת בת עמי" נמצא בידם, כי יסירו ממנו את
שני העלים בראש הספר. וכן עשיתי
אני בכל הספרים אשר נשארו בידי, לבל יהיו לי כמזכיר עון ולחרפּה לבית הרברט
שמואל. __________ המרמה הרביעית רשיון לציונים לסגור את שערי הארץ גם נער לא חכם, ולא דיפּלומט אנגלי יכול להבין, כי
לסגור את שערי הארץ מפּני היהודים זה אך רגע אחרי הבטחת באלפור יעשה רושם רע לא רק על היהודים הנודעים בדבר, ולא לבד ב"ועד חבר
העמים", אך גם על העמים מרחוק.
אשר על כן נאלצה הדיפּלומטיה הבריטית להמציא ערמה חדשה לגול מעליה את
החרפּה, כי הוליכה את היהודים שולל, ומי יודע אם לא תמצא היהדות מקום לגבות את
חובה בארץ אחרת. ובכן נפלה על
המציאה היקרה לשים את האשם בראש היהודים עצמם, בזאת שאר מסרה רשיון ביד הציונים
לבחור אנשים הראוים לעלות לארץ-ישראל, רק לבקר אך לא לשבת בה, אשר על פיהו נחוץ
לכל אורח הבא לארץ-ישראל להביא בכיסו שני אלפים שקל להוצאות, ונחות להביא
תעודת-מסע. ואחרי שאלות רבות, אם
יזכה בדין, אז יתנו לו הציונים את הרשיון ללכת אל הקונסול האנגלי, והקונסול יניח
את חותמו על תעודת-מסעו. ורק אז
ילך לארץ הקדושה ויתנהו לרדת מן האניה, אף כי בעמל רב. והציונים באמריקה, עבדי העבד העברי
שומר הפּתח בלונדון, לפי הנראה, התנפּחו כברבורים בכבודם זה, וכל הבא אליהם לבקש
את חצי הרשיון הראשון, החלו לחקור משרש בן מי הוא, ומה יעשה בארץ-ישראל אם לא
תמצא חן בעיניו, ולהראות להם את הכסף ב"מזומן". ואוי אוי היה לאיש מבני הדור הישן, בעל זקן, אשר חשדוהו
כי יקח עמו סחורה אסורה (קאֶנָטראבאַנד ר"ל) כמו טלית ותפילין, כבר היה
משפּטו חרוץ כי לעולם לא יזכה לראות את ארץ-קדשנו. ואני יודע מקרים אחדים כאלה, כמו שני יהודים, בעלי זקן,
מדיטרויט, אשר מכרו את כל אשר להם ויאספו שלשים אלף שקל נכונים ללכת ארצה ישראל,
ובבואם לבקש רשיון השוטר הנורא, ראש הבית מספּר 114 בהשדרה החמישית, ראו כי אין
להם זכות אבות, וילכו ויניעו לערים גדולות אחרות, לבקש רשיון מקונסולים אחרים,
ולא מצאו. כן הנני יודע רב אחד
ממיודעי, אשר במשך ירחים אחדים הלך רצוא ושוב להשיג את הרשיון, וישיגהו באחרונה
רק על-פּי הנס. ואני לא יכולתי לעצור מצחוק פּי, בספר לי מר מאני-שעוויץ
מסינסינטי, כי היה נכון ללכת לאץ ישראל, אחרי אשר להמשפּחה הכבודה הזאת גנות
ופרדסים בארץ אבות, ובבוא אחד האחים לפני האדון "ארך אפּים", נאלץ
לחכות כמה שעות במסדרונה עד אשר נתן לו הכבוד להתראות
עמו, ואחרי כן החל לחקור אותו כחוקר-הדין את החוטא: כמה ימי
חייו, מה עשרו
מה יחשוב לעשות בארץ-ישראל ועוד שאלות כהנה, עד כי לאחרונה לא נתן לו הרשיון, ונאלץ לנסוע ללונדון. ורק איזה חשופי-שת, פּועלי ציון, ברוכי ה' אלה אשר זכו
להמנות בעדר קרל מארכס, אלה לא מצאו כל מכשל בדרכם, יען קדושי עליון אלה הודו על האמת, כי לא למען הרויח לחמם בעבודה ינהרו לארץ-ישראל, רק למען יסד שם
"ממלכה סוציאַליסטית" בארץ כה קטנה ודלה, טרם באה עוד בכף
"הקפּיטליסטים הרשעים".
תחת אשר בארץ אמריקה הגדולה והעשירה קצרי-יד המה להלחם
עם דז'והן ד. רוקפלר ופירפונט מורגן.
ולולא עלתה ארוכה למחלת הציונות ממקום אחר, כי עתה יכולנו להתיאש מארץ
תקותנו. אפס הדיפּלומטיה הבריטית
מרחה על המכה ותט לנו חסד, כי לא נתנה לציונים למשול זמן רב, וחסדה להם נס כדונג
באפס יד, אחרי אשר מעולם לא חשבה לתת להם איזה זכיות באמת. מרמה היתה בלי אריכת ימים. והדיפּלומטים הציונים (לא עליכם) לא
הבינו עוד עד כה, כי גם יסוד "הועד הלאומי" היה מרמה כזאת. שחוק-ילדים שני, "קלאאון
מדיני" לראוה בו. ותהלה לאל
כי הפּצע נפתח והמכה נרפּאה בלי רופא. __________ המרמה החמישית משחק
ועד לאומי בירושלם אל אלהי הרוחות לכל בשר הוא יודע, כי כבר
התחננתי לצור משגבי, בכיתי, עניתי בצום נפשי, דמעות כתנים שפכתי בתפלתי ליופיטר,
כי יעשני לסופר כותב מחזות בעד הבמה העברית, או, למצער, הבמה הזרגונית בניו-יורק
בירת הזרגוניסטים. אך לדאבוני שבה
תפלתי ריקם, ואני האמלל נשארתי בלי במה ובלי משחק. כי לוא הייתי מאושר כזה, אז
יכולתי לחבר מחזה שעשועים נעים ונחמד: (מחזה
ראשון) הבטחת בריטניה, הכרזת באלפור, גרוש תוגרמה
מארץ-ישראל, החלוצים צעירי בני-ישראל מכל קצוי תבל ינהרו לצאת לעזרת ה' בגבורי אלנבי,
בגדוד ז'אבוטינסקי, וז'אבוטינסקי עצמו אסיר כלא, יהודים יוצאים במחול לקראת
המנצח ובתוף ובכנור יזמרו לו שירי קדש, ובכל העולם כלו אך ששון ויקר, כביום שוב
ה' את שיבת ציון. (מחזה
שני) קול תרועה מציון: יהודים, הבו כסף, הבו זהב, הארץ הלא היא עזובה כמדבר, בלי
סדרים, בלי חקים, בלי דרכים ובלי מסלות ובלי בתי-ספר ובתי-חסד, ונשי ישראל פּרקו את נזמי הזהב, חד ונזם,
צמיד ואצעדה, ויביאו לפקידי ווייצמן מנחה לציון. (מחזה
שלישי) יסוד "ועד לאומי", מסד מדיני, תחלת
קץ הגאולה, סוכנות מדינית בלונדון, ומלאכי ציון יחפזון לארצות הברית, דרום
אמריקה, דרום אפריקה, דיפּלומטים יציצו כעשב השדה בכל בית-מדרש ישן בפולניה,
וסופרים אין מספּר, כל איש אשר
חמש אצבעות לו ולוא גם אטר יד ימינו, הוא סופר, וכסף רב ישטוף מכל עברים כבימי
שלמה המלך, ולכל בני-ישראל אור במושבותם (תחת כר הגמל), אור חדש על ציון כביום
צאת בני ישראל מארץ מצרים. הנך רואה, אדוני הקורא, כי אין מחסור לחומר
לערוך מחזה שעשעועים גדול ונפלא, די למלאות חמישים מחזות. אבל מה אעשה אני האומלל. יסר יסרני יה, כי לא נתן לי הכשרון
להוליד איזה מחזה, לוא תהי קומדיה או דרמה, טרגדיה או וודיוויל... באחת, אינני יודע איך לכתוב, אף אם
תהרגוני. ורק את המעט אשר אני
יודע, זאת אגיד לכם ברוח נדיבה.
והיא רק שאלה אחת כל אדות הועד הלאומי. אחת ולא יותר: ראשית דבר: מי שם פה לפתי, לכנות חבר בן שבעה או שמונה אנשים מבין העם
בשם גדול ונכבד כזה: "ועד לאומי"? ועד לאומי, הנני מבין באופן כזה: כל המון בית ישראל הפּזורים בכל קצוי ארץ
מתקבצים כלם
בכל ערי מושבותיהם לארצותיהם, ובכל אספה יבחרו ציר אחד או שנים לשלחם ירושלימה. והיה ביום האספם כלם לאספה גדולה אחת, אז תבחר הכנסיה הגדולה ההיא מקרבה
מספּר אנשים מבחירי כל הנאספים, ולאלה יקראו בשם "ועד לאומי". כי רק באופן זה הינם באמת בחירי האומה. אבל מה דמות תערכו לאיזה
"אוזורפּטורים" (תופשי משוט הממשלה ביד חזקה) אשר צמחו פּתאום במקום
אשר לא נזרעו מעולם. ביניהם: גולם
ברזל, מורה, מלמד חכמת האלף-בית לגורי ציון, כומר נמול המטיף לאלילות באזני
חבריו ותלמידיו באוניברסיטה, מזכיר הבא בשכרו לכתוב מכתב להנציב להזכירו כי ישנם
יהודים בארץ-ישראל. ובכן הגיעה
העת לערוך איזה פּוגרום, קטן או גדול, אף כי כבוד הנציב כבר ידע זאת גם בלעדו מפּי
פּקידיו האנטישמיים. ואף אם הנציב
הוא יהודי, אין רע. יען כי
"בראשונה הוא אנגלי, ויהודי לאחרונה". ובכן הועד הלאומי למה נברא? האם לא טוב מותו מחייו? חי ה' כי בן
מות הוא! לא יחרוך רמיה צידו... __________ המרמה הששית הפּוגרומים בארץ הצבי קאצאפּי בני-הגר אינם יודעים קרוא את הקורן,
אף כי נכתב
בשפתם העתיקה. אבל חכמת ניני איבן האיום למדו קרוא בעל-פּה מבין השורות של הכרזת באלפור, אף כי אין בה כל זכר לפּוגרום. מי מלל לנו כי בווייטשפּל בלונדון, אשר שם
גדול מספּר
היהודים פּי ארבעה מכל משכנות יעקב בארץ-אבות, שם לא נתנה הממשלה לחולל פּוגרומים, ובארץ אבותינו, בין גזע בני שם, אשר שם ישבו היהודים מאז מעולם, ופתאום, ברגע אשר הקימה בריטניה את הצלב על ראש הר ציון, והנה פּוגרום. אחד, שנים, שלשה --- פּוגרום לכל חקתו ומשפּטו, כיד
הקאצאפּים הנדיבה. ולא לבד אשר הממשלה לא עצרה בעד הרוצחים, כי אם גם שכחה לתת עליהם עונש. ועוד
יותר מזה, כי הנציב היה יהודי,
חרד לדבר
ה', הולך להתפּלל בחורבת ר' יהודה החסיד! וכל זה תחת מחסה בריטניה הנאורה,
אשר בארצה ובכל מושבותיה לצדק ימלוך מלך, ולמשפּט שרים ישורו. ולמצער על הניר הלא חק ומשפּט אחד ליהודי כנוצרי. ופניה לא
יאדמו מבשת לעיני כל העולם הנאור, כי כמוה כפּטליורה. אף כי שכחה כי פּטליורה לא נתן ערובתו
על יד "חבר העמים", והוא
לא קבל "מאנדאט". ומיד
חיה טורפת ברוסיה לא נוכל לדרוש דין וחשבון. ובריטניה הנאורה, אשר לא תבוש עוד להתפּאר
ביחוסה, כי מוצאה מעשרת שבטי ישראל.
ובלי כל ספק עוד לא גמרה את כל חשבנותיה עם התבל,
ועיניה צופיות
עוד לבלוע איזו ארץ קטנה און גדולה לעת מצוא, בבוא מועד, בשנת בצורת. ואיך תשא פניה לפני עם חדש אשר תאמר
לבלוע,
ומי יאמין לה ולהבטחותיה? ואם כה יאמרו קצרי-ראות, כי
מפּני היהודים האמללים הפּזורים בכל אפסי ארץ, אין לחוש, או לתת לב להם – אבל אנחנו יודעים מפּי הנסיון, כי להדיפּלומטיה הבריטית עינים
חודרות ולב להם להבין, כי ביום בהיר אחד, בבוא יום פּקודה,
וגם היהודים יוכלו למצוא מקום וזמן לדרוש את חובם. בריטניה אמנם תוכל למאן לשלם,בריטניה תוכל אף לפשוט את הרגל
ליהודים, בל כל שמטה (באַנקראָט) לא יאָמן עוד ולא ישיג מלוה
חדשה, וסוף סוף יאלץ לשלם, אם לא יאבה כי ישאר אות חרפּה על מצחו לעולם. הלא תבושי, לא תכלמי, היושבת על מים
רבים! __________ המרמה השביעית ממשלת המשלחת בציון המנצח, שר הצבא אלנבי, נוסע במרכבתו בשערי
העיר ירושלם, לפניו רגלי ירוצו חלוצי בני ישראל אשר באו מקצה תבל לגרש את
התוגרמים הרשעים, אשר לא אבו להבטיח לנו אף פּוגרום קטן אחד... אחרי מרכבתו ינהרו עדר מיסיונרים שכירים, ועל
דבשתם נשא צלב גדול, כלו ברזל עשת, צבוע אדום מדם נקיים. ואחריו מזבח נחשת, אש תמיד תוקד עליו,
נכון להעלות עליו עולה כליל, כל נפש חיה אם אמונתה באלילים צולעה מעט. הצלב העמד בראש הר הצופים, התפתה כבר
ערוך, האוטו-דה-פה בוער בלהבה,
טורקבמדה הועל מירכתי שאול, לוקה בהלואה מבירת פרדיננד ואיזבלה, וילמד לשונו דבר
אנגלית, תחת ספרדית אשר שכח כבר. ואתה יהודי ארור! שא נא עיניך והביטה על המחזה
הנהדר, ואל תשכח את השנה – שנת 1492! __________ זאת המתנה היקרה אשר התנה לנו בריטניה בידה
הנדיבה, יתר על הבטחת באלפור! __________ המרמה השמינית פּתרון חלומות רק אז נבין את החלום מהו, אם נדע פּתרונו
הנכון. אוגנדה וארץ-ישראל --- מלאך האי הבריטי, הממונה על החלומות, הראה לנו
שני חלומות בזמן קצר. ועתה,
פּתרון החלום השני, נבין גם את פּתרון החלום הראשון. בעלות הדר. הרצל על הבמה, ובני
עמנו החלו להקיץ מתרדמתם. וגם הנבונים בין העמים החלו להתבונן על מצבנו. והעיר לונדון היתה למרכז כל המעשים, וביחוד למן היום אשר בו נפתח הבנק, והעיר לונדון היתה כמרקחה, כאשר ראיתיה בעיני בשנת תרנ"ט. ויהודי
ארצות המזרח רצו הנה והנה יומם ולילה לאסוף את הכסף אשר דרשה
הממשלה להביא ביום מועד (30 לאפּריל?) וגם אני בין העובדים אשר לא נחו רגע, מפּחד פּן לא יאסף כל הכסף ושוא יהיה כל עמלנו לפתוח
את הבנק. אז ראו גם הנוצרים, כי
תנועת-עם מיוחדה התעוררה בין היהודים ממזרח. ורק יהודי בריטניה עמדו מנגד. אולי יען חשבו את עצמם לאנגלים מלידה ומבטן, ויהודים במקרה.
והתנועה עלתה למעלה ראש, כאשר נקרא הדר. הרצל לפני אספת הדיפּלומטים בהאג לבאר להם את חפץ היהודים
ומטרתם ומה הן התוצאות אשר יקוו על ידי התנועה הלאומית. ואחרי כן, בשוב הדר. הרצל ללונדון, והאספה הגדולה הרתיחה את
העיר והמונה, אז ראתה הדיפּלומטיה הבריטית, כי לא שחוק-ילדים הוא,
ובתנועה עממית כזאת יתכן לעשות "ביזנס". והנשר הבריטי נבט
לארץ, וירא כברת ארץ אשר לא תצלח למאומה מתגוללת על פני
אפריקה, אדמה אשר רק חיתו טרף שמו משכנן עליה. ויבור בעל-החלומות ויספּר לדר. הרצל כי
נכונה בריטניה
בחסדה לתת לישראל את החלקה ההיא, לשבת עליה, לעשותה לארץ חמדה, ביד החריצות הטובה על היהודים. אך לא במתנה גמורה, חלילה. התמימים בין הציונים, וביחוד החרדים,
חשבו כי
ישוב אוגנדה לא יתן כל מכשול על דרך ציון. המה חשבו בתמימותם, כי לא
יזיק לנו מאומה, אם נושיב עוד כברת ארץ אחת בתבל, מלבד ציון, אחרי אשר ארץ-ישראל
קטנה היא מהכיל את כל היהודים או אף חלק הם, ומספּר האמללים בין בני עמנו
ברוסיה, פולניה, גליציה, רומניה, פּרס ומארוקו גדול מאד. ואם אלה ימצאו להם מנוחה ולחם, הלא
נרויח הרבה ולא נפסיד מאומה. ובכן
חשבו החרדים לקבל מתנת בריטניה תודה.
והמתנגדים – התנגדו. לא
מפּני אשר ידעו את החלום, או מצאו סבה נכונה להתנגדותם, רק יען בתור "אם לא
נביאים, הלא בני נביאים הם". לבם נבא להם כי חלום שוא הוא. וכשאני לעצמי, חשבתי תמיד, כי לא אחטא לאלהים
אם אחשוד את הדיפּלומטיה הבריטית, כי כל חפצה היה להסב את לב היהודים מציון,
אחרי אשר לטשה עיניה על הארץ הקדושה, ובראותה כי דר. הרצל מצא נתיבות חצר
השולטן, וכי השולטן קבלהו בכבוד, עד כי לפי הנשמע אמר לתת על שכמו משמרת כבודה
במינסטריום[2]. והרצל האמין, כי יוכל לקנות בכסף את הטשארטר
על הארץ הקדושה ואם הדבר תלוי רק בכסף, הלא דבר קטן הוא בעיני ממדלה כבירה ועשירה כבריטניה,
ומדוע לא תקנה היא עצמה? בריטניה היא אשר שכרה כבר את האי קפּריסין מיד תוגרמה
במחיר זול מאוד (עשרים אלף ליטרה לשנה!) ומדוע לא תעשה זאת עם ארץ-ישראל? והיא, בריטניה, בכבודה ובעצמה הלא
יודעת כבר על פי הנסיון, כי אך רגע נסתה להציג כף רגלה על אדמת זרים, ובעוד מעט,
והנה היא אדמת בריטניה. הנה כי כן
היה עמל הדר. הרצל לקוץ בעיניה.
ועל כן חשבה לטוב לה להסב את עיניו מציון. וכי לא דמיון שוא הוא אשר יצרתי לי בדמיוני,
הראני הנסיון, כי גם הצעת ואד אל עריש לא מצאה חן בעיני בריטניה, ולא חפצה לתת
רשיון להביא מים ממצרים דרך צנורות.
מלבד אשר החליטה, כי ואד אל עריש היא אדמת מצרים, אף כי מקומה הוא בחלק
אסיה, מעבר לתעלת סואץ. אבל
בריטניה לא מצאה חפץ כי יתישבו היהודים בקרבת ארץ-ישראל ולהיות שכנים לתעלת
סואץ, התעלה אשר צרפת לא נערה עוד את כפּה ממנה מכל וכל עד היום. כי לא מלב טוב ורוח נדיבה בקשה בריטניה להיטיב
עם ישראל לתת להם ארץ-מולדת, הננו רואים ברור כשמש, כי אחרי אשר הגיע זאנגוויל
את כל התבל ככברה למצוא כברת ארץ בעד "יט"א" אגודתו, והכל יודעים
כי אוסטרליה היא ארץ גדולה ורחבה וגדלה כאירופּה כמעט, והיא ריקה כמעט, ולוא
נתנה בריטניה אף חלק קטן ממנה, הלא יכולנו לקבץ שם את כל נדחי ישראל מכל כנפות
הארץ. אבל בריטניה סגרה את הארץ
ההיא, כאשר סגרה את קנדה - הגדולה יותר מכל ארצות-הברית, ולה רק חמשה או ששה
מיליון נפש. בטראַנסוואַל,
בגואינה החדשה ובאלפי האיים תחת מחסה בריטניה יש עוד די מקום בעד פּזורי ישראל,
אשר יכלו להושיב ארץ נשמה ולעשותה לארץ חמדה, לוא שמה איזו ממשלה את עיניה עליהם
לטובה. אבל הנוצרי יביט בעינו
האחת על היהודי ובשניה – על הצלב, אם יתכן לחברם להיות אחד, אז יאמר לדבק טוב,
ואם לא? אין חפץ לו ביהודי. ואין אני רואה כל חשבון כי נכרע ונשתחוה לפני
כל צבוע המתימר בצדקתו וחסדיו לישראל.
סוחרים אנחנו כולנו, כיהודים כאנגלים, ולמה נתראה? נדבר נא
"ביזנס" בשפה ברורה ונבין איש את רעהו לא בשפת אלמים. אמנם ידעתי, כי בדברי אלה, הכתובים עברית, לא
אשפּיע על שר-המושבות בלונדון, וגם הוא לא יקרא את דברי אלה. מעולם לא עלה על דעתי אולת כזאת, לדבר
משפּט עם בריטניה הגדולה. אחרי אשר לדבר אל עמי נכחד הדבר בעיני, ואולי עוד יותר
מלדבר לאחד משרי אנגליה. אחרי אשר
סוף סוף הנה זה לא כבר למיום נתן המאנדאט על ידה, להשגיח על הארץ ולהביא בה
סדרים. ואיש לא נתן לה את ארץ
קדשנו לאחוזת עולם. הנחלה לנו היא
עד עולם, אף כי בעלוה אדונים זרים פּעמים רבות. ואנחנו הננו האדונים האמתים. וכל עוד אשר לא ותרנו על זכותנו הלא לנו היא, וכל עוד אשר
ישאר יהודי אחד בתבל לנו היא.
והשודד הגוזל נחלת זרים לא יוכל להראות שטר מקנה כי לו היא, אף כי הוא
יושב עליה וחרבו שלופה בידו. לאַחי אדבר, למען ידעו כי חרפּה היא לנו לעמוד
כעני בפתח ולבקש רחמים מאת שר אנגלי.
כי חרפּת עולם היא לנו, אם נקים עלינו רועה אויל, עבד עברי, שומר סף בית
שר-המושבות. נבוז לאיש, יהיה מי שיהיה,
אם לא ידע רגשי כבוד לשמור מוצא שפתיו.
ואם לפנים היה שמו "דיפּלומט", הנה עתה, בימינו, שם אחר
לו. ואנחנו נביט עליו בעיני בוז,
אף אם הוא תקיף ממנו. ואני רק את אחי אני מבקש להעירם לבל ישכחו, כי בני אדם
אנחנו, מיוחסי ארץ, בני משפּחה רמה ונכבדה בתבל, יותר מכל משפּחות רוזני בריטניה, המתימרים כי
קרובים המה לנו בקרבת בשר, מצאצאי עשרת השבטים. ואם ממשלה כבירה כזאת לא תדע בשת לרמות אותנו ולסבבנו בכחש,
יען הננו חסרי אגרוף רשע, אשריה וטוב לה.
טוב היות עני נגזל ומכובד, מהיות שודד עשיר. כאלהים בשמים ויופּיטר על הארץ, אנחנו כלנו
יודעים, כלנו כל יושבי תבל, כיהודים כחכמי הנוצרים, כי כל הצרות והתלאות,
הזדונות והשגגות, כל מקרה אסון במשך אלפּים שנה האחרונות, כלם באו עלינו מיד
הצלב, זה השקר הגדול אשר בדו איזה עובדי אלילים במצרים, אשר העלילו על ישראל עם
חרמם, כי איזה בור וטפּש, אשר לא ידע מי הוא אביו, ונולד בעיר אשר לא היתה
בעולם, והוא הוא עשה את עצמו לאלוה, ובורים וטפּשים עוד יותר ממנו יאמינו עוד
בסכלות נוראה כזאת, סכלות אשר גם השטן עצמו לא ידע לכנותה בשם. ובשם האולת הזאת קראו המאמינים מלחמות
אין מספּר, שפיכת דם נקיים, לא לאלפים ולא לרבבות, כי אם לביליונים. ולוא יכלנו למוץ את כל הדם השפוך, אז
יכלנו להוביש את פּני הים האטלנטי.
הצלב נהפך לחרב מלאה דם ביד כל שודד ורוצח לדכא עמים רבים, לגזול את
ארצותיהם ולעשותם לעבדים. כן היה
מימי הרוצח הגדול קונסטנטין, המלך הנוצרי הראשון, עד היום הזה, וכן יהיה בלי ספק
כל עוד אשר לא יוטל הצלב לשער האשפּה, לחרפּת כל עובדי האליל ישו הבדוי. כל קורא דברי ימי בריטניה ומלחמותיה בשנים
האחרונות,
יודע, כי בכל מלחמותיה היה הצלב החלוץ ההולך לפני המחנה, ונושאיו, שכירי המיסיון, יתימרו, כי הצלה ההולך לסול מסלה להתרבות הנוצרית. ובכבוש
ארץ-ישראל חלמה בריטניה חלום נעים לתקוע חרב אמונתה בלב היהודים, האחים
לעשרת השבטים. כאשר השמיעו כבר
פעמים אין מספּר בספרי "האגודה להושיב נדחי ישראל על
אדמת ישראל", ושם, בארצם,
יכירו וידעו, כי ישו היה המשיח, הגואל, בן אלהים ואלוה בעצמו. ובכן נכון לעשות סדרים בארץ-ישראל,
משונים מסדרי בריטניה בכל ארצותיה השונות, אינקויזיציה ספרדית, דיספּוטיות
רוסית, לחדש כל מצות "לא תעשה" אשר מצאה כתוב על ספר "חקי
תוגרמה". וכל אלה תעשה
"בידי יהודים": נציב
יהודי, עבד עברי מנהל הציונות, ולעזרתם איזה אנטישמיים פּקידים אנגלים. ואם יתלוננו היהודים על הגזרות
והתלאות, תוכל בריטניה לרחוץ בנקיון כפּיה, כי הכל נעשה בידי היהודים עצמם. בריטניה חשבה ומצאה, כי בכבוש ארץ-ישראל הגיעה
עד מרום גדולתה. היא עומדת עתה
בראש הנצרות, בהיות קבר אלהיה בידה, ובעזרתו תתן החים גם בלחיי היהודים. היהדות, העומדת כעצם בגרון הנצרות; היהדות, המצבה החיה המנקרת את עיני
הנוצרים, המכחישה מציאת הדוב ביער הדמיון אשר נטעו עובדי האלילים במשך קרוב
לאלפּים שנה; והדעת המתנשאת
מעלה-מעלה יום-יום תעוז ליהדות להכחיד את הצלב מן הארץ. __________ המרמה התשיעית הועד הלאומי "קלאַאון ציוני" יצרה בריטניה בבית
משחק הילדים אשר קראה בשם "ועד לאומי", להונות את הילדים. והילדים שלחו נבחרים. בו עור ופסח, טפּש וגולם, מלמד דרדקי ומומר יבש עם צלב
בכנף מעילו. ולהנערים אמרה
בריטניה: הא לכם ועד דיפּלומטי ממנהלי הציונות, אשר יהיה לכם לפה לפני הנציב – ושלום על ישראל. והיה כי יבוא הקורא אל המקום הזה וקצפּו יז מפּיו על אשר כניתי את בעלי הועד בכנויי-חרפּה, בעוד אשר הועד לא עשה כל רע. ואם כי לא עשה כל
טוב, בכל זאת לא גדול עונו, עד כי לכנותו בשמות-חרפּה. אך כשאני לעצמי הנני מרגיש, כי ה"ועד" הוא רק "קלאַאון לאומי", והקלאַאון עצמו הוא שוטה שאינו מרגיש. התואר "לאומי" יתן חרפּה גדולה על ראש כל איש יהודיה
נמנה במספּר בני הלאום. ואם
הועד הנושא עליו התואר "לאומי" יהיה לחרפּה, הנה על כל
הלאום תפּול החרפּה. והועד, היודע
כי הממשלה הבריטית תתקלס בו,
והוא כאלם לא יפתח פּיו, ואיננו מרגיש את החרפּה, הלא אין די לו כל שם חרפּה אשר
נקרא עליו. ואם כה יאמרו, כי הועד ירגיש את החרפּה, רק ידו קצרה מהושיע – ואם כן הוא באמת, הלא לא יבצר ממנו לקום כאיש אחד, לכתוב מחאה ולהתפּטר ממשמרתם, באמרם כי לא לכבוד להם לעמוד כל השנה כ"המשחקים בפורים" פּעם בשנה. ואם לא עשו זאת עד הנה, הלא אות נאמן כי רגשי
כבוד זרים להם וחרפּתם היא חרפּת כל הגוי כלו. __________ המרמה העשירית קונסטיטוציה בארץ-ישראל כי נחוצה קונסטיטוציה בארץ-ישראל, בזה לא
יספּק איש אף רגע. ולולא היתה
המרמה נר לרגלי בריטניה בארץ אבותינו, אז היתה כבר הקונסטיטוציה עומדת על
תלה. ויכול להיות כי הבינו הערבים
את המרמה ועל כן התנגדו לה. ובין
כה הפּראות הולכת רומה, אין סדר, אין משפּט, אין צדק, אין יושר, אין יודע דבר
ברור, אין יודע חוק ומשפּט, הפּראות מושלת בכל, כמו שהיה בימים הטובים, בימי
ממשלת תוגרמה, או יות נכון, כמו שהיה בממלכת הבקשיש. הבקשיש יושב
לכסא בארץ-ישראל, איתן על מושבו, תחת כנפי נשר בריטניה, כמו שישב לבטח תחת מחסה
הטורבאן התוגרמי, ואין נחת. מרמת ערומים היתה הצעת סדר הקונסטיטוציה
מראשיתה, לחבר קונסטיטוציה על פי נבחרי העם, עם לא בינות, עם חי חיי חצי-פּראים,
אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו.
הנאורים המעטים בארץ הם רק היהודים ומעטים מאד בין הנוצרים. וגם אלה רק בירושלים, לא בערי השדה,
אשר ראו וידעו חק ומשפט באירופּה, תחת אשר הערבי לא ראה ולא ידע ואף לא התאמץ
לדעת מה הוא סדר ומשפּּט. כי כן
הסכין מיום הולדו תחת חנוך תוגרמי.
ונבחרי עם זה טובים היו להיות רועי גמלים, חולבי סוסים וגוזזי צאן. ושר המושבות בלונדון יודע בלי כל ספק
תכונת כל ארצות ממשלתו, ויודע לתת קונסטיטוציה לכל ארץ לפי הזמן והמקום. הוא יודע בלי כל ספק כל המגרעות
בהקונסטיטוציה בקנדה, במקום אשר הנוצרים האדוקים משני הצדדים, הקתולים
והפּרוטסטנטים, הנם לצנינים איש בצד רעהו, והיהודים המעטים ביניהם עומדים בין שתי
להבות אש, ואי-סדרים הוא הסדר האמתי בארץ ההיא, המתנהגת על פי פּרלמנט. וקנדה איננה הארץ היחידה תחת מחסה
בריטניה הקרועה לגזרים. תחת אשר
הקונסטיטוציה המצרית לא תכון אף היא בעד ארץ-ישראל, כמו שלא יכונו גם המטבעות
המצריים וסדרי הלירה המצרית או האנגלית בעד ארץ-ישראל העניה. תחת אשר סדרי המטבעות בבריטניה עצמה
כבר בלו מזוקן כנשים זקנות חסרות טעם.
ופּרלמנט בארץ-ישראל נאה לה כנזם זהב באף תיש זקן. כל זאת ידעה בריטניה יותר ממני בעת
הצעת הקונסטיטוציה. ולוא היו פיה
ולבה שוים וטוב הארץ כל מעינה, אז, בלי ערמה, בלי דיפּלומטיה עמוקה כשאול, יכלה
להושיב ועד יודעי חק ומשפּט, ויכלה לבחור אנשים, ערבים, יהודים ונוצרים, מילידי
הארץ, אשר יהי לעינים להועד, להעירו על תכונת האזרחים וצרכיהם השונים, ואחרי כן
יקראו את הקונסטיטוציה לפני כל הקהל לשמוע משפּט העם ולתקן כל בדק. ובמשך שנה אחת כבר היתה יכולה להביא
סדרים בארץ, תחת אשר עד עתה תתנהג עוד כמנהג יהוא. גם נער לא חכם יכל להבין, כי בריטניה ידעה
מראש, כי ברגע אשר יוסד בית נבחרי העם, כעשן תכלה הכרזת באלפור. אחרי אשר להערבים יהיה רוב הדעות. ואז תרחץ בריטניה בנקיון כפּיה, כי לא
בה האשם אם ההכרזה ההיא לא תצא לפּעולת אדם. כי מנין הרוב הוא המכריע בצדק ויושר, ואין ליהודים כל צדקה
לצעוק על העול אשר עשתה לה בריטניה.
אפס, הסבה מדוע מאנו
הערבים לקבל את הטוב אשר אמרה הממשלה לתת להם, לא נודעה לי. ואולי רמזה להם הממשלה רמז אחר לא לפי
טעמם. יען אין אנחנו יודעים כל
סתרי מזימות הדיפּלומטיה הבריטית, המצטינת בישרה ותומתה. הלעולם תשאר הארץ סגורה מפני בני-ישראל? והשקר
הלעולם ישב לכסא? הלעולם נעמוד מרחוק ונחריש? רבותינו! הבו! כבר הגיע
זמן קריאת שמע של שחרית... __________ המרמה האחת-עשרה נתין או אזרח ארץ-ישראל? על תושבי ארץ-ישראל אשר היו נתיני תוגרמה,
פקדה בריטניה, כי כל החפץ יוכל להכתב בתור "נתין ארץ-ישראל", אך לא
נתין או אזרח בריטניה. אף לא
הגידה לנו מה חפצה ומטרתה בפקודה הזאת.
האם חשבה להיטיב בזה מצב עם הארץ, כאשר קוו כל אלה אשר נתנו את המאנדאט על יד בריטניה. ולכלנו היתה הצדקה להאמין כי כן
יהיה. ומה דמות נערוך עתה לאיש
הבא מארץ-ישראל ובידו תעודת-מסע מארץ-ישראל, מבלי כל מחסה מצד בריטניה. ותעודת-מסע אוירית כזאת, הלא היא רק
פּסת ניר לבן או שחור, בלי כל תוכן, באין מי אשר ישים לב אל הכתוב בתעודה
כזאת. מיר בריטניה ימער חצנו
ממנה, אחרי אשר בעל תעודה כזאת איננו נתין בריטניה. ולארץ-ישראל אין ציר ואין מלאך מיוחד, יען איננה ממשלה עומדת
ברשות עצמה. היא ממשלה בלי ספר
חוקים, רק קבוץ אנשים החיים תחת פּקודת הנציב כעדר רחלים תחת שבט הרועה, אשר
ברצונו הטוב יקבץ טלאים, או יניחם להיות טרף לשיני זאבים. ואין פּלא כי נהיה היהודי הפקר בארץ
אבותיו, מבלי כל מחסה מחוץ, ולא משפּט בפנים, ועד היום אין אנחנו יודעים על
חשבון מי נחשוב אף את הפוגרומים הארץ-ישראל. כי לוא קרה כזאת בימי ממשלת תוגרמה, אז הלא כבר היה כל העולם
מלא מאמרים בכל כתבי-העתים "על דבר הפראים והפראות בתוגרמה". ולפוגרומים בריטנים מלאי "תרבות
נוצרית" אין צועק ואין מתאונן, כאשר עשו בימי ממשלת הפוגרומים ברוסיה. רוסיה אמנם הנה ארץ חשך, רחוקה מתרבות
נוצרית. אבל אחרת היא
בריטניה. ומה גם בארץ-ישראל, הרת
"אמונת הרחמים" והיא הארץ אשר בהכרזת באלפור אין כל זכר לפוגרומים,
והפוגרומים היו "מתנות חנם" אשר נדבה בריטניה מאוצרה. ועוד יותר מזה עשתה בריטניה: היא נותנת לכל
עוזב את הארץ תעודת-מסע לצאת, אך תסרב מאד לתת ליהודי לבוא אל הארץ. תחת ממשלת תוגרמה היו כל יהודי ספרד ואכרי
המושבות כלם נתיני תוגרמה, ומיהודי אירופה הנודעים בארץ-ישראל בשם
"אשכנזים" ברובם נשארו נתיני ארצותיהם, בהאמינם כי תחת מחסה הקונסולים
היו בטוחים מעריצות תוגרמה. ועתה
נהפכו ל"אזרחי ארץ-ישראל", מבלי כל מחסה ועל איזה חשבון נעשתה המרמה
הזאת? זאת בריטניה, אשר סגרה את כל ארצותיה
ומושבותיה מפני היהודים, אף נתיני ארץ-ישראל. ובכן עלינו לרשום זאת על חשבון "התרבות הנוצרית". הלא? __________ המרמה השתים-עשרה בריטניה ועשרת השבטים כידוע, נוסדו אגודות שונות בבריטניה, המתאמצות
להוכיח
על ידי פּסוקים ורמזים בכתבי הקדש, כי הבריטנים המה שרידי עשרת השבטים מגולי שלמנאסר, אשר באו והתישבו על איי בריטניה. ובכן הנם
שארי-בשר קרובים לישראל, וחוב קדוש עליהם להשיב את ישראל אל
אדמת קדשו וליסד שם ממלכת יהודה כבראשונה. ואז, בשבת ישראל על אדמתו, אז יכירו
וידעו, כי ישו
הנוצרי הוא האלהים, אין עוד מלבדו. וגדולי בריטניה הנם חברים לאגודות אלה, ומתפּארים ביחוסם, כי הנם אצילים, מיוחסים עתיקים, מאין כמוהם בין העמים תחת השמים. ואולי מזה צמח המנהג בבריטניה, כי כל
אציל או עשיר מתאמץ להשיג איזה מומר יהודי לתתל לו את בתו
לאשה. ואולי נעלם מהם, כי כל "משומד" אשר ברח
ממערכות ישראל וימלט אל מחנה האויב, בזוי הוא ושפל בעיני
היהודים, שפל ונבזה כתולעת, עד כי אין איש היודע רגשי
כבוד אשר יאבה להתחתן עם המשפּחה
אשר ממנה ברח המומר. תחת אשר
הבריטי יחשוב, כי מצא מציאה גדולה, אבן חן יקרה מפּנינים. ספרים רבים כבר נדפסו בענין זה. וחברי האגודות מתפּארים מיד ביחוסם ובפיהם הנם אוהבי ישראל
עד להחניק. וכפי הנשמע, הנה גם
השר באַלפור הוא אחד מחברי האגודות.
ואת המלכה וויקטוריה הרימו על נס, כנצר ממשפּחת בית דוד המלך. מה הוא החלום הזה באמת? תוך, מרמה או סכלות אין קץ. ורמזי הפּסוקים בכתבי הקדש ירמזו ככל
הרמזים אשר ירמזו על ישו הנוצרי.
ואלה אשר יאמינו באליל יהודי מת, לעשותו אלוה ולמצוא רמזים לסכלותם, הלא
לא יפּלא, כי יאמינו עוד בהבל אחר.
כמו המון הכתות השונות בין הנוצרים, אשר יסדו את כתותיהם על יסוד איזה
פּסוק בכתבי הקדש, או אף על איזה פּתגם אוילי בהאונגליון. בשנת תרנ"ט, בבואי ללונדון לעת הפתח הבנק
הציוני, וכלנו, כל אוהבי ציון, היינו טרודים יומם ולילה לאסוף מספר החותמים אשר
היו דרושים למניות הבנק, בא פּתאום לחדרי אחד מחברי האגודות הנזכרות ויבא לי
ספרים אחדים כתובים אנגלית, באמרו, כי לחברי האגודות נודע, כי אני כתבתי כבר
מחברת מיוחדה בשם "בריטניה ועשרת השבטים" ובמחברתי ההיא אמרתי לאמת
אמונת בעלי האגודה. ויבקש ממני
לקרוא בספריו אשר הביא לי. אף בקש ממני לבוא לזמן המוגבל לאספת חברי האגודה. אף הגיד לי, כי חכם נוצרי, אחד מאוהבי
באוכספורד, גם הוא יבוא אל האספה.
ואמנם אחרי עבור כשני שבועות, באתי אל האספה, ואחדים מן הנאספים סבבוני
ויבקשו לתת להם את מחברתי, והמה יתנוה על יד איש לתרגמה אנגלית. ואני אמרתי להם, כי עוד לא באה העת,
ועוד לא החלטתי להדפּיס את המחברת, טרם אדע עד כמה תבקש האגודה לעשות לטובת ציון
דבר מה בפועל. באמרי להם, כי לפי
דעתי נקל לבריטניה לקחת את ארץ-ישראל בלי כל עמל ולתתה ליהודים בתנאים
ידועים. ואני, אשר ידעתי כל ימי
חיי את כל הנעשה והנשמע בארץ-ישראל, ידעתי, כי רק איזה מאות אניש צבא תוגרמים
נמצאים בארץ-הקדושה. אף
ידעתי כי הערבים שונאים את תוגרמה.
ואם שתים-שלש אניות-מלחמה תבאנה לחפּי יפו, חיפה ועכו, תפּול הארץ לפניהן
באפס יד. ולבריטניה הן לא דבר חדש
הוא למצוט איזה עלילה. ובאופן זה
נקל יהיה לנו בני ישראל להוכח, כי לא רק דבר שפתים הוא, הוא ולא חלום שוא הוא
רעיון האגודות. אפס אם יאמרו לצאת
לעזרתנו בפסוקים ורמזים, אז יהיה בעינינו כנערי תלמוד-תורה ההולכים לבית-הכנסת
לאמר תהלים בעד החולה, בלי רופא אומן העומד על יד מיטת החולה. ואנחנו העם האומלל הננו החולים. ואם בריטניה נכונה לצאת לעזרתנו באמת
ובתמים, הנקל לה לעשות זאת באניותיה, ולא באמירת פּסוקי תהלים. ואנחנו בעצמנו מתאמצים עתה להניח יסוד
לבנין ציון, ביסוד הבנק.
ומ"הציונים הנוצרים" דיין לא ראינו אף צל דבר טוב לעזרתנו. היושב-ראש באספה ההיא קרא אותי להטיף
לפניהם ולהגיד להנאספים את דעתי על אדות רעיון האגודה בכלל.
אבל אני לא עליתי על הבמה ולא חפצתי לדבר, כל עוד אשר אני בעצמי עדיין לא
החלטתי מה לעשות, אם לאמת או להכחיש את רעיונם או חלומם. ועתה? עתה, אחרי עברו שלשים שנה מאז עד היום,
ובריטניה כבר לקחה את ארצנו הקדושה במרמה, ותשם אותה במלתחתה, כדרכה תמיד. בנשאה את טרפּה, המיתה את הצפּור החיה
ותחלק אתבשרה למאהביה. עתה תוכל
בריטניה באמת להתפּאר, כי לקחה את ירושתה, ירושת עשרת השבטים לה לנחלה, ולה
הצדקה לחלק את שללה כאדם העושה
בתוך שלו. כי מי יאמר לה מה
תעשי? והכרזת באלפור? הבטחת בריטניה, וכל אגודות הציונים הנוצרים כולן, כעב תעופינה. את כולן נשא הרוח. אבל – היחרוך רמיה צידו? לא! אנחנו בני ישראל, העם העתיק, המיוחסים
והאצילים האמתים, אף כי דל חלקנו עתה בין הגוים, אבל הננו חיים עוד וחיו נחיה
עוד לאורך ימים. אנחנו כבר זכינו
לראות גוים גדולים ועצומים אשר היו כלא היו. אנחנו כבר ראינו את גדולתם גם את קבורתם. ונאמן עלינו הדיין גם לימים יוצרו...
והכתם השחור החרות בצפּורן שמיר, בכתבת קעקע, עמוק בבשר, על מצח בריטניה, לא
במהרה יכובס. כי אין די נתר בארץ-ישראל ואין די
בורית בכל ארצות בריטניה לכבסו ולטהרו.
כתם עולמי זה לא יסור מעל מצחה, כל עוד אשר לא תתקן את אשר עותה עלינו. בריטניה, הביטי בראי וראי את פּניך! הביטי על מצחך ותשתוממי סלה. __________ המרמה השלש-עשרה בואו
חשבון (מס הצלב למשא על שכם היהודים בארץ-ישראל) וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. (שמות א, יא) קול דמי אחינו על הררי ציון נשמע בכל תפוצות הגולה על המסים הכבדים אשר שמה
ממשלת הצלב על שכם העניים האמללים היושבים על אדמת ישראל, ואת המסים יוציא הצלב
לא לטובתם ולא לטובת הארץ, רק לטובת המושל העריץ אשר לקח על שכמו את העמל לכלכל
ערבי זר אחד בעבר הירדן, המושל תחת יד בריטניה האומרת למצוא חן בעיני הערבים
ולהונותם, כאשר עשתה עם היהודים.
אפס, לוא עשתה זאת על חשבונה, כאשר תעשה עם משולים קטנים אחרים, גם אז לא
יכלנו לסלוח לה כי לקחה מאתנו חצי ארץ-ישראל לתת מתנה לזרים, כמו היתה הארץ קנין
כספּה או נחלת אבות. אך לקחת עוד
גם את כספּנו ולתת צדקה לעניים על חשבוננו, זאת לא יעשה אף הגדול שבנדיבים. מנהג כשר וישר הוא בכל ממלכות התבל, לקחת מסים
מבני עם הארץ, והמסים תוציא המדינה את כל הוצאותיה בארץ פּנימה או גם מחוצה לה,
הוצאות הפּקידים, השופטים, הוצאות בתי-הספר הנמוכים עם הגבוהים, אוניברסיטטים,
בתי-חולים לכל מיני מחלה, בתי מושב זקנים, ואף בתי-משוגעים, בתי-יתומים, הוצאות
לסולל מסלות, לשמור על היערות, להיטיב מצב האכרים בהלואות כסף, ומורים נשלחים
מטעם הממשלה להורותם חכמת הנטיעות, ההשגחה על הנהרות והימים, תחנות מטרולוגיות
(ידיעות האויר), להאיר רחובות
העיר ולשמור על הנקיון, ועוד ועוד.
והיה אם תגדל ההכנסה על ההוצאה, והכסף העודף ישאר באוצר הממשלה, אז תקטין
הממשלה את המסים, והכסף ישאר לעת מצוא, למקרים פּתאומים שלא ידעו מראש. וכל זה
נעשה בכל מדינה מתוקנה ונאורה אשר
כל מוסדותיה כבר עומדי וקיימים לפני דורות. תחת אשר במדינה פראית. אשר השבנו כי זה עתה תצא לאור עולם,
לאור חדש; מדינה לא גושמה ומצואתה עוד לוא רוחצה, פּראית, כמעט כמו תמול יצאה
מרחם תהו; ארץ עזובה, כמעט ציה ושממה, אין ירק, אין ציץ ואין פּרח; ארץ אשר אין
כל זכר בה למוסדות חסד וצדקה, בלי בתי-ספר, עד כי גם בתי-תפלה לערבים אין בה
כמעט, מלבד איזה חורבות, בכל הארץ (יוצא מן הכלל הוא בית תפלת עומר); ארץ חסרת
מים ונהרות; ארץ צלמות ולא סדרים, בלי נתיבות ומסלות, בלי שמירה משודדי יום
ולילה, ועוד ועוד לאין מספּר – ולארץ כזו אין פּלא, לוא לקחה הממשלה את המסים
להוציאם לתקון הארץ; ארץ אשר לולא היהודים האביונים המעטים היושבים עליה, יכלה
להתחשב בין ארצות אפריקה התיכונה, ורק להם, ליהודים, על הממשלה לתת תודה כי יוכל
איש זר לבוא אל ארץ ולמצוא מלון וגג על ראשו. בלי היהודים לא יכל כל איש זר לדבר
עם איש, יען כי היהודים יודעים כל לשונות התבל כמעט. יהודים הם אשר ינהרו אליה
מכל קצוי תבל וכלם יודעים לשונות ארצותיהם השונות. היהודים יסדו בתי-ספר, בתי-חולים, מושבי-זקנים,
בתי-יתומים, בתי-תפלה, בתים לעורים ומשוגעים, ליולדות ולכל מימי מחלה. וכל היהודים בתבל יודעים את חובתם
לתמוך בידי העוסקים לטובת העם
והארץ. היהודים המה עמודי הארץ בכל דבר חכמה. היהודים המה הרופאים, האינז'ינרים,
המודדים, חכמי הכימיה והחשבון, הכל כאשר לכל, ובלעדם היתה הארץ כפגר מת. כל זה היה עד עתה. אפס למן היום אשר החלה התנועה הציונית,
החל זרם הנדבות לשטוף מכל עבר ופנה בכל חמשת חלקי תבל, ומכל פּזורי ישראל אין
ארץ ואין עיר אשר לא ישלחו משם כסף וזהב למיליונים. מלבד ההון הרב, "לקט, שכחה ופאה", אשר יותירו להם
המאספים העוסקים בצרכי צבור באמונה בכל ארצות הגולה. וכל הכסף הרב הזה ימס כדונג בארץ-ישראל, בחסדי הממשלה הטובה,
אשר הבטיחה לנו ארץ-מולדת על אדמתנו, נחלת אבותינו מאז
מעולם. מלבד אשר המסים הכבדים אשר
הכבידה הממשלה על שכם היהודים; כי היהודים הלא המה הסוחרים מקבלי סחורות ומשלמים
מס כבד, מאין בתי חרשת למעשה בארץ, ולבריטניה אין חפץ בבתי חרזת בארצות אחרות,
למען תוכל למכור סחורות בריטניה.
יהיודי הערים משלמים מסי הבתים, תחת אשר הערבים משלמים מס קטן מאד בעד
אהליהם או בעדחרבותיהם. בתי-ספר
לצעירי ערב יסדר המיסיון, למען ימירו את דתם. ולהממשלה אין אף מוסד חסד וצדקה אשר תשלם הוצאותיו. וההכנסות רבו הימים האחרונים, עד כי
בשנה שעברה דנשאר עוד כחצי מילון שקל באוצרה. אבל איה הוא הכסף? שמעו והשתוממו! חתן המלך גם להערבים הבטיחה בריטניה בסתר הבטחות שונות,
לתת להם מלוכה וממשלה. ולהונותם
בדברי שקר פּשוטים, כאשר עשתה ליהודים, לא יתכן, מפּחד המנום הגדול בארצות הקדם,
כי בהודו לבד מספּרם כששים מיליון. ועל כן התחתנה עם עבדולה בן השעריף ממכה,
ותתן על ראשו כתר ברזל משובץ אבנים יקרות, אבני-גיר מנופּצות, ואת הכפר עמאן, מושב ראשי הפּראים הבידואינים
בעבר הירדן, הפכה לעיר-מלוכה, ואחד מאהלי קדר נתנה לחתן דנן להיכל מלך. אף הטיחה לתת לו ארוחת תמיד על שלחנה
כיד המלך, עם עדיו ומשרתיו, נשיו, פּלגשיו וסריסיו. ויהי בבקר יום הראשון אחרי
חתונתו, והנה פורש אין ללחם, כל משרתיו ועבדיו חשופי שת, אין אף בגד אחד לאכול
(לתת בערבון) ולא לחם ללבוש (ילקוט) כמנהג שבטי ערב במקומות ההם. והבידואינים
הפראים, החפשים כצפּרי שמים, אשר לא ידעו עול מלכות מעולם, בלי חקים ומשפטים,
בלי חובות ואחריות, ומעולם לא
הבינו למה להם מלך ושר, לא מהרו להביא את סוסיהם ועשתרות צאנם מנחה למלך. ויהי המלך וההרמון עם כל משרתי ההיכל
ערומים ויחפים ורעבים ללחם, אין פּתה ואין גבינה. ועל כן נאלצה בריטניה לפתוח את
שקה ולהעניק לו מטובה. לא על חשבונה, חלילה, רק על חשבון ארץ-ישראל. יען ארץ הגלעד גם היא על ארץ ישראל
תחשב, ואת הכסף אשר נתנה מאוצרה בראשונה, רשמה על חשבון ארץ-ישראל, בהיותה
בטוחה, כי היהודים ישלמו את חובה בזמן קצר. ויהי היום, עוד בשנה הראשונה לממשלת בריטניה
בארץ-העברים, וכבר יצא אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון בשאלה גדולה: למה הוציאה הממשלה מאה אלף שקל או
ליטרה להוצאות ארץ-ישראל? ואחרי
אשר השואל לא מצא מענה נכון מפּי שר המושבות, יצא צורר אחר, גם שני, גם שלישי –
אך שר המושבות מלא פּיו מים ויחריש.
ויהי הדבר לפלא בעיני כל.
האמנם לא יכול למצוא שקר אמתי למענה? האמנם חסר שקרים הוא אוצר הדיפּלומטיה האנגלית? ועוד זאת, כי מאז ועד היום נאלמו כל
האנטישמיים ולא יספו לדבר עוד על אדות הוצאת הממשלה ארץ-ישראל. ורק זאת ידענו, כי שרי בריטניה עוררו
תמיד את היהודים בכלל ואת מנהל הציונות בפרט להוסיף להביא כסף לגנזי ארץ-ישראל,
כמו היתה הציונות קרובה ללבם באמת.
אל עתה נגלה הסוד, ובריטניה
פתחה את השק והחתול יצא לאויר העולם. וזה
הדבר; עוד בראשית ממשלתה בארץ-ישראל, פּתח אלהים את פּי האתון, אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון, וישאל את פּי המיניסטר, וקצף יז מפּיו, על העול הגדול אשר עשה לבריטניה, בקחתו כסף מאוצר הממשלה לשלם הוצאות המלוכה בארץ-ישראל. ואחרי זה נפתחו עוד איזה פּיות בשאלות
כאלה, אשר רמזו בדברים ברורים לתקוע חרב בבטן היהודים. אך המיניסטר נסתבך בדבריו ולא מצא מענה נכון. וכלם
הבינו כי דהר לאט עמו, אשר לא יוכללגלות ברבים. וכן נשתקע הדבר.
והאנטישמיים נאלמו דום ולא יספו לשאול עוד. אף כי כל אשר מוח לו בקדקדו יכול להבין, כי ההוצאה בארץ-ישראל קטנה עד מאד, אחרי אשר הממשלה
לא נסתה להוציא אף שקל אחד לטובת העם והארץ, מלבד לשלם לפקידה האנגלים, כאשר היה
בימי תוגרמה. רק זאת עשתה, כי
העירה את משרתה – ה"האפּיודע" – לצעוק אל היהודים יום-יום: הב-הב. והעבד עם המון משרתיו פשטו כילק בכל
ארצות תבל, ועד דרום אפריקה הגיעו, וגשם נדבות שטף מכל קצוי ארץ, והכל לטובת
בנין ציון. ומסים כבדים שמה
הממשלה על שכם האביונים בארץ-ישראל, והכל לטובת הארץ. והדבר האחד אשר עשתה באמת היה, לסול איזו מסלות קצרות, לא
מסלות-ברזל רק מסלות-אבן.
והציונים המושבעים תקעו והריעו בכל כתבי-העתים הבאים על שכרם באבוס ציון,
כי גדולות עשתה בריטניה. ועל יסוד
שה שרקו ויקראו המון צעירי ישראל מרוסיה ומפולין, כמו כבר פּקד ה' את עמו לתת
להם את ארץ אבותם. כל הפּתאים אשר
קראו את התהלות והתשבחות, שמחו כילדים, והנוכלים העומדים על האבוס רקדו
כאילים. מכתב-עתי אנגלי ציוני כבר
חדל לספור את שקריו יום יום, וה"פאָלק" אחרין בנגון "מה
יפית". אך פּתאום והנה מתלאה. החתול יצא מן השק, ויגלה טפח ממסתרי
הממשלה בארץ-ישראל, כי מכסף המסים בארץ, אחרי כל ההוצאות, נשאר עוד כחצי מיליון
שקל. והממשלה הטובה לא ידעה מה לעשות בכסף הנותר. והעני בארץ-ישראל לא הסכין מעולם כי סך
רב כזה יצלצל באמתחתו. ובכן עלה
על לב החנוני הצדיק המושל לעשות צדקה וחסד עם עבדה בעבר הירדן, לתת לו ארוחתו
ולשלם כל הוצאותיו. ואם מעט הוא
הסך הנותר, לותה עוד חצי
מיליון על חשבון המסים, בהיותה
בטוחה, כי היהודים ישלמנו, אם יאבו או ימאנו. ועתה הלא נקל להבין מדוע החריש המיניסטר לפני
עשר שנים. יען עוד אז נתנה
הוצאות עבר הירדן על חשבון ארץ-ישראל. וזה האנטישמי השואל לא
ידע זאת בעת ההיא, כאשר לא ידענו גם אנחנו עד היום הזה. ואנחנו כלנו חיבים תודה למכתב-העתי
"דער
טאָג" בניו-יורק, אשר גלה לקוראיו את הסוד
הכמוס. אפס יען גליון יומי הוא רק קיקיון יונה, וביום המחר והכל נשכח, על כן מצאתי לי לחובה
לשוב ולהדפיס את המאמר
ההוא ככתבו וכלשונו, למען ידעו אשר אלה אשר לא יבינו עברית, ואולי גם לא קראו
זאת באנגלית, בחפצי להשאיר עוד
כתם שחור על מצח בריטניה, ועבדה העברי אשר לא מצא די כח-לב להשמיע באזני
הקונגרס הציוני את המצב כמו שהוא
באמת, ותמיד השתדל לכסות פשעי בריטניה ולהצדיקה באזני הציונים ולעיני כל העולם הנאור בכלל. ואולי כבר באה העת לשאול את העבד: How much? (מאמר ראשי בעתון "דער טאג", ניו-יורק,
פברואר 18, 1928) אונזערע קעסט-קינדר א
שווערען איינדרוק האָט געמאַכט די ידיעה, וואָס איז לעצטענס געקומען פון
ארץ-ישראל, וועגען דער הכנסה און הוצאה, וואָס די פאַלעסטינע-רעגירונג האָט
געהאַט דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר. מיר קענען די טענות פון די ציוניסטישע געגנער
אין לאָנדאָן צו דער רעגירונג, אַז זי מאַכט דאָרט אומזיסטע הוצאות, אַז
דער ענגלישער בירגער האָט צו
צאָהלען איבעריגע טעקסעס, כדי צו דעקען די דעפיציטען, וואָס די
פאַלעסטינא-רעגירונג מאַכט אין לאַנד.
מיר האָבן אויך ניט לאַנג צוריק געהערט די קאָמפעטענטע פאַרזיכערונג פון
דר. ווייצמאַן, אַז דאָס פאַרגאַנגענע יאָהר האָט די ארץ-ישראל-רעגירונג ווירקליך
געהאַט דעפיציט, און אַז דערום איז די רעגירונגס-קאַסע, דעם ערך נאָך, טאַקע
ליידיג. און אַז די
רעגירונגס-קאַסע איז ליידיג, קען מען דאָך ניט פאַרלאַנגען פון איהר קיין
ספעציעלע הוצאות אויף אונזערע הצטרכות. איז אָבער געקומען די דערמאָנטע ידיעה, און
האָט ערקלערט: "אויך דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר זיינען די
הכנסות פון דער רעגירונג געווען גרעסער פון די הוצאות מיט קרוב צו אַ האַלבען
מיליאָן דאָלאר. די רעגירונג האַלט
אָבער אויס אויף אונזער חשבון אידישע קעסט-קינדער אין דער דערבייאיגער
שאָטען-מלוכה: "עבר-הירדן".
האָט מען אַהין אריינגעבראָקט די גאַנצע סומע, 450,000 דאָלאַר וואָס
ארץ-ישראל האָט אַריינגעבראַכט מעהר הכנסה, ווי הוצאה. איז אָבער דאָס געווען ווייניג, האָט
מלוכה צוגעלייגט נאָך 400,000 דאָלאַר, און זיי געשטעלט אויף אונזער
חשבון. און עס הייסט איצט: די
ארץ-ישראל רעגירונג איז אַ בעל-חוב פיער הונדערט טויזענט
דאָלאַר". אָט דעם דעפיציט
האָט מען עס געוויזען דעם דר. ווייצמאַן און אויף איהם האָט ער געשוואָרען – ניט דערגייענדיג פריהער
גענוי פון וואָסערע סומען און פון וואָסערע הוצאות דער דעפיציט האָט זיך
אָנגעקליבען. און דערצו צאָלען
מיר, צאָלט ארץ-ישראל די מלוכה חובות פון דער טערקיי, וואָס קיין אַנדער
טייל פון דער געוועזענער אָטאָמאַנישער מלוכה צאָהלט ניט. אַזוי ווערט די קאַסע פון דער
ארץ-ישראל רעגירונג אויסגעזויגען ביז'ן לעצטען סענט. קלעקט שוין ממילא ניט אויף צו דעקען די באַדערפענישען,
וואָס דאָס אידישע ארץ-ישראל
פאָדערט. און אַז מלוכה דעקט ניט,
דעקען אידען. דאַרפען אידען
אויסהאַלטען שולען פון זייערע פריוואַטע קעשענעס, דאַרפען אידען אויסהאַלטען
שפיטאָלען אויף זייער פריוואַטער רעכענונג; דאַרפען אידען אַליין אויסהאַלטען פאַרשידענע
געזעלשאַפטליכע אינסטיטוציעס, וואָס ווערען אומעטום אויסגעהאַלטען פון
מלוכה. און אַז עס קומט צו
באַזארגען ארבייטסלאָזע מיט אַרבייט – קלאַפט מלוכה מיט דער פּוּשקע, ווי איינער
רעדט: איהר זעהט דאָך, אַז די פּושקע, די מלוכה-קאַסע, איז ליידיג, ווי זשע קען
מלוכה עפּעס טאָן? און
זי וועט זיין אייביג ליידיג, אויב מען וועט אויף אונזער
ארץ-ישראל'דיגען חשבון אויסהאַלטען אַזוינע פאַרשווענדערישע קעסט-קינדער, ווי די
"מלוכה-מענער" אין "עבר הירדן". ווער ווייסט צי עס וועט ניט אַמאָל
קומען דערצו, וואָס עס איז געקומען מיט דורות און יאָהרען צוריק אינ'ם זעלבען
ארץ-ישראל? בעת אַ פרעמדער סאַטראַפּ, וואָס האָט געהערשט אין לאַנד, האָט זיך
ניט געקאָנט גענוג אָנזעטיגען מיט געלט; וויפיל דאָס לאַנד האָט אים
איינגעבראַכט, וויפיל ער האָט דורך פאַרשידענע מיטלען אריינגעצויגען, איז אַלץ
נאָך געווען ווייניג – זיינען אידען אַרויס איבער שטאָט מיט פּושקעס צו זאַמעלן נדבות פאר'ן
"נויטבאַדערפטיגן" סאַטראַפּ... פאַר דער דאָזיגער באַליידיגונג
האָבען דאַן אידען זעהר טייער באַצאָהלט, ווייל די מאַכט איז געלגען אין פרעמדע
הענט. אָבער די באַליידיגונג האָט
דאך דער געלטזויגער פאַרדינט. און וואָס פאַרדיענן דען איצטיגע
הערשער אין לאַנד פאַר אַזאַ באַלעבאַטעווען? עס איז דאָך צו שטוינען! דאָס לאַנד איז אָרים אין אַלע
פּרטים, שוואַך און בלוט-אָרים אויף אַלע גלידער. די אָרימע אידישע באַפעלקערונג אין לאַנד און אין אויסלאַנד
שטייט מיט ענטשלאָסענקייט אין דער גרעסטער אָפּפערוויליגקייט און גיסט איבער זיין
בלוט אין די בלוט-אָרימע גלידער
פון דעם פאַרחלש'טען לאַנד. מיט
האָפענונג און מיט גלויבען און מיט דעם גרעסטען געדולד האַלטען מיר דעם דופק פון לאַנד אין האַנט, און יעדער פעסטערער פּולס-קלאַפּ קלאַפּט
זיך אָפּ אין האַרצען פון יעדען אידען,
וואָס איז ניט טויט פאַר ארץ-ישראל און איהר אויפלעבונג, ווייל יעדער
פיהלט, אז אויך זיין טראָפּען בלוט גילט פאַר דער שטאַרקונג, פאַר דער
אויפבליהונג און אויפלעבונג פון אונזער נאַציאָנאַלער היימלאַנד. און אויב דאָס געהט צו לאַנג, און אויב
דאָס געשעהט שריט ביי שריט – טרייסט מען זיך: נאָך אַ לאַנגער, טויזענט יעהריגער
פאַרוויסטונג זאָל דאָך ערשט דאָס לאַנד ווידער צו זיך קומען! און ווייטער
שטרענגט מען זיך אָן, און ווידער געהט אָן די בלוט-איבערגיסונג... ווי
שוידערליך איז עס אָבער,אַז
אינמיטען דער גרויסער אָנשטרענגונג, אינמיטען מקריב זיין דעם קרבן פון
אייגענעם בלוט, ענטדעקט מען, צוגעפּאַסט אַ געהיים-טרייבעל צום עבודה-טיש, און
דאָס בלוט, וואָס איהר לאָזט פון זיך נעמען פאַר יעקב'ן, ציט ער אָפּ פאר עשו'ן,
און די גענעזונג, וואָס איהר ברענגט פאַר אַברהמ'ן, געהט איבער צו עבדולא'ן?...
קאָנט איהר רוהיג בלייבען? וועט איהר קאנען געוועלטיגען איבער זיך און ניט
באַליידיגען דעם שולדיגען – מעג עס זיין אַן איינצעלנע פּערזאָן און מעג עס זיין
אַ מלוכה? איהר וועט דאָס ניט קאָנען. איהר דאַרפט עס אויך ניט קאָנען. אָפען און הויך דאַרף פּראָטעסטירט
ווערען קעגען אַזאַ מין ווירטשאַפטען. עס קאָן ניט דערלאָזט ווערען, אַז פּאָליטיש
זאָל מען זיין שטאָל און אייזען דערפאַר, אַז "עבר-הירדן" האָט קיין
שום שייכות ניט מיר ארץ-ישראל, און פינאַציעל זָאל עבר-הירדן זיך שפּייזען פונ'ם
אידישען ארץ-ישראל'דיגען טיש. די
סומען, וואָס קאָנען און דאַרפען פאַרווענדעט ווערען אויף עקאָנאָמישע און
קולטרעלע באַדערפענישען אין לאַנד, טאָרען ניט אויסגעבראַכט ווערען אויף
צו שטריקען פּאָליטישע נעצען אין אויסלאַנד. ביי אונזער קליינער צאָהל אין ארץ-ישראל זיינען מיר דאָך די גרעסטע איינברענגער פון הכנסות, און האָבען דאָס גרעסטע
רעכט אויף אַ מיינונג בנוגע די הוצאות.
דער ווירקליכער פינאנציעלער צושטאַנד פון לאַנד דאַרף טיכטיג און ריכטיג
קלאָר געמאַכט ווערען. און
איינמאָל פאַר אַלעמאָל מוז געשטעלט ווערען די פאָדערונג: אַלע יוצר-משרתים פון עבר-הירדן מוזען אַראָפּ
פון אונזערע קעסט! ____________________
המרמה הארבע-עשרה הרבנות הקתולית בארץ-ישראל אחד הדברים הטובים אשר נתנה לנו בריטניה הפרוטסטנטית, הוא, לזכות את ישראל על אדמת קדשו ב"רבנות קתולית", כפי מנהג אנגליה בארצה פּנימה, וכן צרפת ותוגרמה. אבל שתי אלה האחרונות ידעו למצער את חובתן, ומכסף המדינה אשר שלמו לכל כהני הנוצרים והמחמדים, שלמו גם לראש הרבנים, ובצרפת שלמו לכל הרבנים. ובאנגליה, בתתה עטרת "בישוף אוף לונדון" על ראש אחד הכמרים, ועטרת "בישוף אוף ענגלאנד" בראש אחר, כן נשאה גם את ראש אחד היהודים ותתן לו תואר "ראש רבני אנגליה", לבלתי הכלימו בעיני הכמרים הנוצרים. ומובן מאליו, כי המון היהודים החרדים בלונדון, אשר בכל ארצות גלותם לא ראו ולא שמעו תואר "ראש הרבנים" אף על גאון ישראל והדרו, הגר"א ז"ל מווילנה, והיודעים רק אחת: כי כל רב מוסמך רב הוא, ורק לו הרשיון לדון ולהורות, ומפיו יקחו תורה, לא שמו לב לסמיכת "דז'והן בול". המה ידעו רק אחת: כי לא בישוף ביעקב ולא קרדינל בישראל, ולא מפי "רב מטעם" ישמעו לקח, כאשר לא שמעו תורה מפי כל "רב מטעם" ברוסיה העריצה. אך שם ידעו כלם, כי רבנים כאלה המה רק שוטרי הממשלה, ומלאכתם לרשום בספר את כל הנולדים והמתים, למען ידע האדון איוואן את מי יקרא לעבוד בצבא. אך גם הממשלה ידעה השקפת היהודים ולא התערבה בעניני דת. תחת אשר פיצפּאטריק יתערב גם בדתי היהודים אשר בארצה, כמו בעניני גטין וקדושין וכדומה. ומי יגלה עפר מעיניכם, הגאון הרלב"ח ז"ל ומתנגדיו בצפת, כי לשוא הרעשתם שמים וארץ על דבר הסמיכה בירושלם, ואז יכלתם לראות כי פיצפּאטריק היה הפוסק האחרון ונותן סמיכה לכל אשר הוא חפץ ביקרו. ולשוא רבתם ריב לא לכם. ואולי עשה זאת הגאון פיצפּאטריק ונתן כתב רבנות לשני רבנים אשר כבר היו רבנים בישראל, עוד טרם זכו לכבוד לשני רבנים אשר לכבוד מיד דז'והן בול. ור' שמואל דנן חשב בלי ספק כי עשה רב טוב בישראל. ומאד צר לי, כי הרבנים ההם עצמם לא גלו את אזנו, כי אין לנו היום רב אחד בכל העולם כלו הראוי להיות רב יחיד, ומה גם ראש הרבנים בירושלם. ירושלם גדולה וקדושה בעינינו יותר מכל רב בעולם. זאת עיר האלהים, מקום מושב שבעים זקני ישראל בסוד הסנהדרין, ולא לאחד מהם נתן התואר ראש-הרבנים, מלבד נשיא או אב בית דין. ומאז ועד היום עוד לא קם בישראל רב גדול אשר כל יהודי התבל יפּקדוהו לרב כללי. ואף אם יסכימו כל יהודי ירושלם על זה, בזה אין די. ירושלם איננה קנין כסף היהודים המעטים היושבים בה, ולא להם המשפּט למנות רב כללי בעד כל תפוצות הגולה. ראש הרבנים בירושלם, לוא היה רב כזה באמת, אז עלינו היה להכירו לרב כללי בעד כל קהל הגדולה. ובכל הדורות האחרונים אולי רק אחד היה ראוי לתואר כזה, הגר"א מווילנה. והיום הזה אין שני לו בכל העולם. ואחת היא לי אם סטיפן דוראקוב סמך את ידו על ראש הפּר בז'יטומיר ויתן לו תואר "רב מטעם" יען למד מעט רוסית בבית-ספר של ארבע מחלקות, או דז'והן עם צלבו עשה כזאת בירושלם. אמת כי לא עלה על דעתי לחלל כבוד שני הרבנים |