ההרכבה בשמות ובפעלים בשפה העברית[1]

אליעזר בן-יהודה

לתוכן הענינים

אחד האמצעים שהשתמשו בו כמעט כל לשונות האריות ליצירת מלים הוא ההרכבה, לאמור חיבור שתיים או יותר מלים למלה אחת, שתציין מושג חדש, שנתאחדו בו המושגים של שתי המלים המורכבות.

ובדבר הזה, רצוני לאמור, בכוחניות ההרכבה מצטיינת בפרט לשון גרמנית. בה אין כל גבול להרכבה, וכבר היו ההרכבות שלה למשל באורכן, כי יש דומות לאורחה ארוכה של גמלים, וכמעט אי-אפשר לפה אדם להגותן בבת-אחת, למשל ההרכבה הזאת:

Grossglocknergletscherbestseigungcomissionsmitgleid

כל שמונה וארבעים האותיות האלה הן שם אחד, מורכב משש מלים! ואם אמנם הרכבות כמו זו הן דבר לא מצוי אפילו בגרמנית, וזו הרכבה בעצמה לא נבראה אולי אלא לשם צחוק, אך באמת אינן נגד הלשון ההיא. נקל להבין כי לשון כזו תוכל על נקלה ליצור לה מלים לכל מושג שבעולם, בהרכיבה שתיים שלוש ארבע מלים המתרגמות את המושג ובהתיכה אותן בהתכה אחת. ובאמת למושגים רבים, אשר לשונות אחרות יצרו להן שם או פועל עצמי, מיוחד, לא יצרה לה לשון גרמנית אלא הרכבה משתיים שלוש מלים, והשם החדש הוא באמת ברייה חדשה ומספיק לכל צורכי הלשון.

לשונות הרומיות אינן כל כך מסוגלות להרכבות, ובכל זאת גם הן השתמשו מעת לעת בהאמצעי הקל הזה. אך להן, מלבד זה, יש עוד מקור אחר ליצירת מלים חדשות, הוא – לשונות העתיקות יוונית ורומית, ובפרט הראשונה. וללשון העתיקה ולא מדוברת יש ביחס הזה יתרון, כי המלים הלקוחות ממנה להרכבה אינן ידועות כל-כך להקהל במשמעתן הראשונה, והשם המורכב החדש הוא באוזני הקהל כמו לולא נוצר מששת ימי בראשית אלא להמושג המיוחד שסיגלוהו לו. בוודאי גם השם הגרמני Fernsprecher, בפרט כאשר הסכינו לו מציין היטב את התלפון המורכב גם הוא משתי מלים: רחוק וקול ביוונית, כמו השם הגרמני. ובכל זאת יתרון גדול להשם תלפון על הרכבה הגרמנית, יען בהיות חלקי הרכבתו מלים זרות, הוא כולו לגמרי שם חדש, מיוחד להדבר שהניחו אותו.

היש ללשון העברית סגולות ההרכבה? ההשתמשה לשוננו באמצעי זה ליצירת מלים?

דבר ברור הוא, כי לשונות השמיות בכלל לא השתמשו הרבה בהרכבה. בלשון הערבית כמעט אין הרכבת השמות נוהגת כלל, ואף-על-פי שהמדקדקים הערבים מזכירים את הרכבה ואומרים כי יש הרכבה שכנית והרכבה מזגית, ובהרכבה מזגית רצונם לאמור, כי שני המורכבים נתמזגו ויהיו לגוף אחד חדש, לשם אחד ולמושג מיוחד; אך מספר המורכבים האמיתיים מעט מאד בערבית. רק המלות קצתם מורכבות, כמו אִלַּא, לַולַא וכדומה.

כן בלשון העם, בַּלַאשׁ, חינם, מורכב מן בַּלַא שַׁי, בלא דבר. – לֵישׁ מדוע, מורכב מן לאי שֵׁי, לאיזה דבר. ולפי דעת המדקדקים הערבים רוב המרובעים בלשון הזאת הם מורכבים: – צׁבטר, איש עב וחזק, מורכב מן צׂבט, חזק, עז ומן צׂבר עוז וכח הגוף. – צלדם, איש אביר, וכן כינוי לארי, מן צלד, משמעתו קשה, וצדם, נגף, תקף בחזקה, ורבים כמוהם. וכן עשתה הלשון הזאת פעלים מן שתיים שלוש מלים קצרות ומורכבות יחד כמו בַּשְׂמֵל, בַשְׂמַלַּה, לאמור בשם אלה. שַבחַל, אומר: שבח את אלה. – חַשְבַל, חשבי אלה. – מַשְאַל, מה שא אלה (אשר חפץ ה') – שַמְעַל, אלשלאם עלי...טלבק, אטאל אלה בקאך (יאריך ה' ימיך) דַמעַ אדאם אלה עַזַך (יתמיד ה' אושרך) וכדומה.

אולם, אין ספק כי בלשון עברית יש מורכבים אמיתיים הרבה יותר מבלשון ערבית אחותה.

הן אמנם גם בעברית אנו מוצאים את סגולת ההרכבה עודה במעמד תחילת היצירה שעוד לא נתפתח כל צורכו. אבל כבר החלה להציץ ציץ, ולולא נעצרה הלשון פתאום ובמערצה בהתפתחותה, כי אז בוודאי היתה גם סגולת ההרכבה הולכת ומתפתחת והיתה נותנת להלשון כוחות חדשים של יצירה.

והנה אחלק את המורכבים בלשוננו לשני סוגים והם:

(א) ההרכבה במִלות ושֵמוֹת.

(ב) ההרכבה בפעלים.

(א) הרכבה במִלּוֹת ובשֵׁמוֹת

(א) קצת מלות אין ספק שהן מורכבות.

אֵיפה מורכבת, לפי דעת הכל, מן אֵי ומן פֹּה. – עֲדֶן, עֲדֶנָּה מורכבות מן עַד הֵן, עַד הֵנָּה. וכן המלות מזמן מאוחר אֵיזֶה, אֵיזֶהוּ. – אִלּוּ, אֶלָּא מורכבות מן אִם לוּ, אִם לֹא. – אֲפִילוּ מורכבת מן אַף אִלּוּ. – מַשּׁהוּ, מן מה שהוא. המלה אולי, רבים סוברים שהיא מורכבת מן אוֹ לא או אוֹ לוֹ. – בִּלְעֲדֵי, דעת הכל כי היא מורכבת מן בַל ומִן עַד, וכן בערבית יאמר במשמעה זו מאעדא.

מלת שאלת הסיבה: מַדּוּעַ, הסכימו כל חכמי הלשון כי היא הרכבה מן מה ומן דוּע, אלא שנחלקו החכמים ב'דוע' זו מה פירושה. כבר הר"י בן-גנאח אמר: 'וכן מדוע אצלי מורכב מן מה ומן דוע, ואם לא יימצא דוע, ופירושו מה דעתך בכך וכך', ועל זה העיר החכם מונק והביא את דברי המדקדק ר' יהודה בן בלעם שכתב וז"ל: 'וזה שאמרתי שהוא מורכב הוא על דעת המדקדק שהיה בבית המקדש וגם הודה לו רבנו יונה'. ועם זה הסכימו חכמי הלשון האחרונים ניזיניוס, איולד ואמרו כי דוע הוא קיצור מן ידוע. הן אמנם הגדול בחכמי לשוננו הרשד"ל דחה את כל זה, בהעירו בצדק כי שימוש מלת מדוע איננו לדעת הסיבה התכליתית, כי זה שימוש מלת למה, לאמור לאיזו תכלית; ושימוש מלת מדוע היא להסיבה הפועלת, איך היה שנהיה הדבר, ואין כאן לפי דעתו מקום לשאלת מה ראיתי או מה דעתך, והרשד"ל מחליט, כי 'סוף סוף גזרת מלת מדוע לא ידועה לנו'. ובכל זאת, בעצם הדבר כי המלה הזאת היא הרכבה, בזה אין שום ספק, והקושי שנתקשה בזה הרשד"ל אפשר לתרץ אם נאמר, כי החלק דוע מן ההרכבה איננו מקוצר מן ידוע כי אם אולי היא המלה דֵאעִי, מן השרש דעי, שר"ל בערבית הסיבה המניעה והגורמת לאיזה דבר, ופירוש מדוע הוא: מה הסיבה, מה גרם לזה?

על כל פנים יש להחליט כי מלה זו היא אחת הרכבות הוודאיות בלשוננו.

(ב) בשֵׁמוֹת השתמשה לשוננו הרבה בהרכבות, בפרט בשמות-עצם פרטיים. ההרכבות עם אֵל, אֵלִי, יָה, יָהוּ ידועות, ואין צורך לדבר עליהן הרבה. וכמו-כן ההרכבות עם אָב, אֲבִי, אַח, אֲחִי. גם הרכבות מן שני שמות כלליים אחרים לשם עצם פרטי אחד רבות מאד. הרכבה אחת, אשר הכתוב בעצמו מבאר מהו, הוא השם גַלְעֵד, לאמור עֵד הגל הזה. ואף-על-פי שהחוקרים החדשים סוברים כי זה אינו אלא מדרש מלים המוני וכל עצמו של המעשה בהקמת הגל ודברי לבן ליעקב איננו אלא דבר שבדה העם אחרי-כן כדי לבאר ולדרוש את השם גלעד שפירושו הוא היה קשה – בכל זאת לעיקר הלכת ההרכבה אין סברא זו פוחתת מערכו של השם גלעד, כי על כל פנים זו עדות ברורה, כי עוד בזמן הקדום ההוא, שבו נוצרה ההגדה לפי דעת החכמים האלה, אודות פגישת לבן ויעקב, היה זה ברוח העם להרכיב שני שמות לשם אחד.

בין ההרכבות של שמות עצמים פרטיים, ישנם רבים ששני חלקי הרכבה הם משלוש שלוש אותיות, ונתקיימו כל האותיות והשם הוא שישי כמו אליפלט וכדומה. השם חֲצַרְמָוֶת של מדינה אחת בארץ ערב מביאים המדקדקים הערבים לדוגמא להרכבה מזגית בלשון הערבית.

(ג) גם בשמות כלליים נמצא הרכבות מספר. השם צְפַרְדֵּע הוא לפי דעת כמעט כל חוקרי הלשון הרכבה, לפי דעת הקדמונים מן צפר ומן דע, ולפי דעת חכמי הלשון החדשים מן צפר במשמעת צרח או רקד, ומן רדע במשמעת בִּצָּה והפירוש הוא: הצוֹוח או המרקד בביצה.

ההרכבה הזאת היא דוגמא ממנהג לשוננו בהרכבות ליצירת שמות חדשים. משני השמות צפר ורדע, הורכב שם אחד מקוצר ומצומצם.

עוד שם אחד מצאנו שאין בו שום ספק כי מורכב הוא: בְּלִיַּעַל. גם בשם הזה הסכימו כל חוקרי הלשון למן הקדמונים ועד האחרונים כי הוא מן בלי ומן יעל או עֹל. רק נחלקו בכוונת החלק יעל או עֹל. יש סוברים כי פירושו בלי גודל, בלי התרוממות. ויש אחרים, בלי תועלת, בלי על, וכדומה. אם כן ואם כן, השם הוא מורכב בלי ספק. והנה לנו עוד דוגמא משמות מורכבים בלשוננו.

השם בְּלִימָה, בה הסכימו המפרשים וחוקרי הלשון הקדמונים והאחרונים, כי היא מורכבת ממן בְּלִי מָה. וכן שִׁלְשֹׁם, שבוודאי היא מורכבת מן שִׁלֵּשׁ ומן יוֹם.

עוד יש שמות אחרים, שאין הרכבה בהן כל-כך ברורה, אך לפי דעת חכמים רבים גם הם מורכבים. עֲטַלֵּף, לפי דעת החכמים שולטנס וגזניוס מורכב מן עטל כמו בערבית עטי, חשך ועף, והכוונה היא: העף בחושך. וזה מתקבל על הלב, אף כי פירסט דוחה ההרכבה הזאת וגוזרו מן טלף-טֹלם חושך והע' נוספת בלי צורך. – עֲרָפֶל, לפי דעת גזניוס מורכב מן ערף ומן אפל, לאמור ענן חשוך. וגם זה לא רחוק, אף כי פירסט דוחה גם זה וסובר כי הוא ע"מ כרמל, ברזל, חרגל. – השם ארגמן לפי דעת חכמים רבים מורכב מן אֹר ומן גמן. גם אתמול מורכב לפי דעת גזניוס מן את ומול.

גֵהִנֹּם, מורכב מן גי ומן הנם, ור"ל הגי של איש ושמו היה הִנֹּם ונהיה לשם דבר. אף כי יש סוברים כי הם מרובעים בעצם וראשונה או כי הר' והד' הם סימן המשקל, אפשר מאד כי הם באמת מורכבים.

השם שֶׁנְהַבִּים (מ"א י, כב; דבהי"ב ט, כא) אשר בפירושו המקובל שהוא שן הפיל אין כמעט כל מחלוקת, למן המפרשים והתרגומים הקדומים. הארמי, השבעים הוולגתה ועד המפרשים האחרונים – מורכב לפי דעת רוב חוקרי הלשון מן שֵׁן ומן הַבִּים, קיצור מן הַאַבִּים, מלשון סנסקריתית אֻבָּה, פּיל. ובארמית (בתרגום ירושלמי) הרכבה אחת שֶנְדְפִין שהוא שן דפיל. יש אמנם סוברים כי הנוסחא הנכונה היא שן והֹבְנִית, כמו (ביחזקאל כז, טו), אך רובם ככולם של המפרשים וחוקרי הלשון מסכימים להפירוש המקובל וסוברים כי הוא הרכבה.

בהשם צַלְמָוֶת, הסכימו הקדמונים ורוב האחרונים כי הוא מורכב מן צֵל ומן מָוֶת. ואפילו לפי דעת הסוברים כי הוא שם מופשט צַלְמות מן צלם, אך בלי ספק כי בעלי הניקוד, אשר ניקדוהו צַלְמָוֶת ולא צַלְמות, סברו כי הוא שם מורכב מן שני השמות צֵל וּמָוֶת; ולהם עוד היה חוש הלשון, וחושם מעיד כי יש בלשוננו הרכבות כאלה.

על מדוכת השם סַנְוֵר, סַנְוֵרִים, ישבו חוקרי הלשון ולא באו עד תכונתו. יש שבדו לו שורש סָוֵר, במשמעת כיסה, הסתיר, והנ' נוספה. אך שורש כזה איננו במציאות בלשונות האחיות. ויש שחיפשו מקורו בהשם נור, כמו אור והר' נוספה ופירוש סגור הוא הנגד מאור. והחכם יוסף הלוי החליט כי מקורו בשורש סָנֵר. אבל יש אומרים כי הוא שם מורכב מן סנא בערבית מבהיק ומן עִוֵּר, או מן שָׂנא במשמעת שנאה ומן אור. סָנא אוֹר – סַנְוֵר. או מן סָמָא, סָמִי, במשמעת הסתיר, כיסה, כמו: 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', ומן אור, וסמי אור פירושו כיסוי, הסתרת האור, ונצטמצם לסַמְוֵר = סַנְוֵר.

סְנַפִּיר. מה מקור השם הזה? כל חוקרי הלשון הסכימו כי הכוונה העיקרית היא מהירות התנועה, אך מקורו האמיתי נעלם מהם. יש סוברים כי שורשו הוא סנף בהוספת יר, וחושבים כי לסנף כמו לזנב יש משמעת התנועה. אך כבר גזניוס הרגיש בהרגשה דקה, כי חלק אחד בהשם הזה צריך לחפש בהשורש נפר בערבית, במשמעת נפחד וברח ונמלט במהרה. וחלק השני חיפש גזניוס בהפועל הערבי זנפל במשמעת חש, מיהר. וגם בכוונת החלק הזה כיוון גזניוס היטב, אף כי לא בהפועל הזה מקורו. כי הנה, בערבית ייאמר לסנפיר זַענַף. ושני השמות האלה, העברי והערבי יחד, יגלו לנו את חלקי הרכבתם בשני השמות האלה, יש אותיות משותפות והן סז, נפ; ושתי אותיות מיוחדות לכל אחד מהם: בעברית ר' ובערבית ע'. מזה נלמד כי השם הורכב משני שורשים שיש בהם כל האותיות האלה: ס, ז, ע, נ, פ, ר. והנה הפועל נפר, כבר הזכירו גזניוס, והפועל השני הוא בלי ספק זעל בערבית במשמעת חריצות ומהירות, וההרכבה היא זעלנפר; ונשמטה הל' הקרובה להנ' במוצא לאותיות למנר, ונשמטה הע' בעברית והר' בערבית, ונתחלפה בעברית הז' בס', ומשמעת השם הוא חרוץ, מהיר לנוס.

גם עוד שמות פרטיים אחדים ראויים להיזכר פה:

חֲרוּמָף, לפי דעת כל חוקרי הלשון מורכב מן חָרום ומן אַף. – צֶלְצַח, מן צֵל ומן צח. – צְלָפְחָד, הוא שם מורכב בלי ספק, אך כוונת חלקי ההרכבה לא נתבררה. – צַלְמֻנָע, מורכב לפי דעת רבים מן צלם ומן מֻנע. – עַזְמָוֶת לפי דעת בעלי הניקוד מן עַז ומן מָוֶת, אף כי יש סוברים שהוא על משקל פעֲלוּת, ומן עזם עַזְמוּת.

גם השם דוּכִיפַת, אשר בכוונתו נחלקו המפרשים, הוא לפי דעת כולם מורכב; וכבר חשבוהו חכמי התלמוד למורכב וידרשו דוכיפת שהודו כפות (חולין סג). וחוקרי הלשון האחרונים אמרו שהוא מורכב מן דוך, בערבית דיך שהוא תרנגול, וכיפת כמו כיפה, סלע, והוא תרנגול הסלע, תרנגול ההר (galbus mantanus) והוא כמו תרנגול ברא או נגר טורא בתרגום. או גם מן דוכי ומן פת, או מן דו במשמעת בעל בערבית וכיפת.

השם פְּתִיגִיל מורכב לפי דעת הקדמונים מן פת ומן גיל. – פִּלֶגֶש מן פלג אשה. עַבְטִיט, לפי דעת הקדמונים מן עב ומן טיט, אף כי יותר נראה דעת הסוברים כי זה שם על משקל פעליל כמו סגריר.

יותר מלשון ערבית השתמשה בזה הלשון האחות, לשון הארמית. בה ההרכבות הרבה יותר מאשר בעברית. שמות המספר: חדסר, תריסר, ארביסר, חמיסר. – אשתקד מן שתא קדמא. – אשתדא, מן שתא דא. – לאלתר, על אתר. – תורבל, תור בלא, וכדומה. שם-התואר עַבּוּף לאילן רב-ענפים הוא, לפי דעת חכמי הלשון, מורכב מן עב ומן עף מלשון עפיים במשמעת ענף. גם פועל עשתה הלשון מן שני שמות, והוא בִּרְזַג: 'ותלת מברזג בין גבר לאיתתא' לאמור, מזווג זווגים. והוא מורכב לפי דעת כל חכמי הלשון, מן בר, זוג, הוא עושה 'בר-זוגים'.

ובשמות העופות יש תרגום השם שְׁלֵינוּנָא להשלך, שהכוונה בו היא השולה דגים מן הים. ובצורה עברית יהי לנו שלינון.

וחכמי התלמוד בוודאי חשבו כי יש בעברית שמות מורכבים ועל כן ביארו מלים רבות, אף כי לפעמים רק בדרך דרוש על-ידי הרכבות כאלה, על-פי נוטריקון: שעטנז – שוע, טוי ונוז. – חשמל, חש ומל. – חנמל, מן חן ומל וכדומה.

דברים של טעם דיבר בעניין הזה החכם ווייס בספרו 'דקדוק לשון המשנה', וז"ל:

מתשוקת בעל לשון המשנה, לתת לדיבורים הנצרכים לשימושים את הברור הנרצה באופן הקיצור יצא החוברת לחבר לפעמים שתיים או שלוש מלים להיות אחת. ומן החיבור הזה יצא בניין מלות חדשות למושגים כוללים אשר תהיינה נכונות להקל הערכת המאמרים. אמנם, אם אדבר פה ממנהג בעלי לשון המשנה בשימושם בחיבור המלות, אין כוונתי שהם היו ממציאי החיבורים ההם; אלא ברור בעיני שיסוד החיבורים האלה נולדו במבטא ההמוני, והמשנה משתמשת בהם כמשפט המבטא הזה, כמו שומעני, שומע אני וכו'. וכבר נהגו מנהג זה במקרא כמו פלמוני בן פוני אלמוני, וכן כלפי, כל אפי – ומצאנו עוד שבעלי לשון המשנה כשחיפשו כינוי לאיזה מושג להרשימו בדיוק ובדקדוקים ולא מצאו לו תואר בלשון העברית מפני שהמושג ההוא היה מחודש אשר מקרוב בא אליהם, אז היה להם משפט בחיבור של מלות שונות וצירופן לעזרה עד שהשיגו על-ידי זה את מבוקשם. וזה הדבר נראה באר היטב במלת אשכלות, שאמרו בגמרא מאי אשכלות? אמר רב יהודה, איש שהכל בו. והפירוש הזה איננו דרושי ואגדי אלא הוא האמת הברורה, כי רצו להמציא כינוי למושג הפקודה אשר יש לה הכח והרשות להיות ראש לכל דברי העם בכל העניינים ולכל צד. אבל לא מצאתי כינוי כזה בלשון העברית וגם מושגו אינו מילדי העברים, אך מצאוהו בין היוונים, אשר הם מכנים את הפקידים הראשונים אשר כל דברי הרשות לכל הצדדים תחת ידיהם בשם Katholikos אשר תרגומו המדוקדק הוא 'איש כל'. ומפני שחיבור המלות היה רגיל בלשון המשנה ובנו על-יד זה מלות מחודשות אשר לא שיערון