בעקבות התבוסה בגרמניה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

דומני, מאותן תמוּרות מדיניות כּבּירות אשר דורנו היה עֵד להן, אפשר להסיק "כלל גדול במהפּכה, העומד בניגוּד-מה למוּשׂג שרכשנו מתיאורי המהפּכות הרחוקות (ויתכן מאד שחובתנו להעביר תחת שבט הביקורת לאור ניסיוננו הבלתי-אמצעי גם את התפיסה שהיתה לנו עד כה מן המהפּכות הרחוקות ההן). והכלל הוא: השלטון החדש, פּרי המהפּכה, איננו קם בלתי אם לאחר שהשלטון הישן, שהמהפּכה כאילו מפּילה אותו, נפל מעצמו. במלים אחרות: המהפּכה הפּוליטית, שהיתה נראית לנו תמיד, במרחק של עשרות או מאות שנים, שהתפּרצוּת כוחות יצירה כבירים, כתמוּרה ברצון, איננה בלתי אם חורבן – ואולי יותר נכון: התרוקנוּת –של המשטר הישן. והסימן הראשון של חורבן זה והתרוקנוּת זוֹ: אין מגינים למשטר הישן, אין הוא מסוּגל יותר לעורר התלהבוּת, להצעיד אנשים לקרבנות, חלל ריק מוצר סביבו. אדישות ואַפּטיה, אָזלת יד והעדר מרץ משׂתררים אף בקרב המעמדות והשכבות אשר גורלם קשור במשטר הישן ולכאורה היו צריכים לעמוד, הגוף ובנפש, להגנתו.

ואם הדבר כן הוא, הרי השאלה העיקרית היא לא: מדוע דוקא כוח פּלוני הצליח להרים את שבט המלכוּת שנפל מידי השלטון הישן, כי אם מדוע ניטל כוח החיים מהמשטר הישן?

והן כך נפל המשטר הצארי בפבּרואַר שנת 1917 – מתוך הרכּנת ראש של כל מצדדיו והנהנים ממנו; ולא אחרת, על אף מלחמת האזרחים שנמשכה שנים, נפל ברוּסיה משטר דמוקראטי-סוציאליסטי באוקטובּר – וכל מלחמת- האזרחים ההיא נאסרה לשם מטרות וסיסמאות חדשות ולא לשם החזרת "משטר קרנסקי" אשר אכזבה כללית ליוותהו לקברות. איש לא הסיר, ביד נועזה, את כתר המלכוּת מעל ראשו של וילהלם השני – בחרפּה וּבוֹשת פּנים ברח האיש לעֵבר הגבול הגרמני-ההולאנדי, רק אחר כך הוּכרזה הרפּוּבּליקה הגרמנית. הסוציאליזם והדמוקראטיה האיטלקים גילו כוחות-הגנה אמיצים בהתנגדותם לפאשיזם, ואולם לא לשם ממשלת פאקטה ולא להגנת משטרוֹ קמו הכוחות האלה אשר גם באו לידי גילוּי זמן רב לאחר נפילת הממשלה הזאת, ועקב מסיבות מיוּחדות. והקו המיוּחד – והוּא גם הקו המחריד באמת של כל מהפכת היטלר – הוא בשיתוּק המרץ והרצון אשר נפל על הסוציאליזם והדמוקראטיה הגרמנים. השלטון על הרפּוּבּליקה עבר לידי אויב אכזרי מבלי שנתקל כלל בהתנגדות רצינית, ליתר דיוק: מבלי שנתקל בהתנגדות כלשהי. מאות מרוּבות – ואולי גם אלפים – של אזרחי גרמניה שׂמו קץ לחייהם מתוך זעזוּע נפשי אשר תבוּסת הרפּוּבּליקה הווימארית גרמה להם, ואולם לא נמצא אף גרמני אחד אשר ישליך את חייו מנגד בתוך מלחמה גלוּיה עם העריצים המשתלטים. אין כעוּבדה זוֹ מאַלפת בעיני לגבּי מאורעות גרמניה. כי הן האנשים האלה לא חרדו יותר לא לקיומם, לא לעתידם, ואף לא לחייהם, ועל כן אי אפשר לבאר את התנהגוּתם בטעמים של פּחדנוּת או מוֹרך לב, ובכל זאת עזבו את מערכת המלחמה, ברחו ממנה. כלוּם לא משוּם שהמערכת הזאת לא היתה כלל בעין, כוּלם לא משוּם שבמערכה הזאת לא היה על מה להילחם?

וזאת היא השאלה שאנו מצוּוים להעמיד לפנינו לשם הבנת התבוּסה הגרמנית, ועליה עלינו לחפּשׂ קודם כל את התשובה: מדוע כה עמוּקה, כה שלמה, היתה האַכזבה במשטר הווימארי? מדוּע לא מצא לו המשטר הזה מגינים אמיצים? מדוע כה נחלשה החזית הפּועלית-הדמוקראטית אשר בידה היו, במשך 14 שנה, כל מכשירי השלטון? מי ובכוח מה ערער את יסודות המשטר הזה? וטבעי הדבר שאנחנו שדגל הפּועל הוא דגלנו, איננו מסתפּקים ואיננו רשאים להסתפּק ב"בגידת אחרים, בבגידת הינדנבּוּרג וּבבגידת הבּוּרגנות הגרמנית, והרי אנו מפנים את שאלותינו אלה קודם כל אל מחננו אנו, אל מחנה הפּועלים הגרמנים.

א

תנוּעת הפּועלים היתה מחולקת בגרמניה לשלוש: "נוצרים", קומוּניסטים, סוציאליסטים. ואם נרצה להיות צודקים, נצטרך להקל – בחישוּב האחריות לתבוּסה – על המחנה ה"נוצרי", שהרי מחנה זה היה קשוּר במפלגה פּוליטית "אַל-מעמדית" ואחריוּתה ש מפלגה זוֹ איננה קטנה כל- עיקר., ואולם בדיוּן שלנו, בדיוּן המוּפנה קודם כל למחננו אנו, למחנה הפּועלים בתור כוח חברתי-פּוליטי עצמי ועצמאי, אין האחריוּת הזאת יכולה לתפּוס מקום ניכר. הן תמיד חשבנו את הדרך הזאת – תוספת למפלגה "כללית" – לדרך מוּטעית ולמה נבוא עכשיו בתלוּנה מיוּחדת לאנשים אשר שגוּ מלכתחילה, ביסוד מעשיהם? תנוּעת הפּועלים הנוצרית, אם כי לא כל כך קטן היה מספר חבריה, לא לה היו התפקידים העיקריים בקרב מעמד הפּועלים הגרמני, לא מידה באו השׂגיו וגם לא עליה תבוּסותיו.

התנועה הקומוּניסטית – אני. שאיפה היתה לה לעמוד בראש תנועת הפּועלים הגרמנים לנהל אותה. שאיפה היתה לה להוביל את מעמד הפּועלים לקראת נצחון מכריע. משענת היתה לה בארגוּן עולמי, בין-לאוּמי, ובאחת המעצמות הכּבּירות ביותר שישנן בעולם. כלים רבים, אמצעים כספּיים גדולים, כוחות פּעילים, הנאה שלמה מהחופש הווימארי – עמדו לרשות הקומוּניסטים, וּמספר הקולות אשר אספו הבחירות האחרונות חמשה מיליונים – היה כל כך רחוק ממספּר הקולות של הסוציאליסטים. לקומוּניזם יש איפוא, חלק באחריות לתבוסה.

באחריות הזאת איננה מתמצית על ידי הדמוּת של מפלצת אשר שיותה הקוֹנטר-רבוֹלוּציה הגרמנית לרוּסיה המועצתית, בעזרת המפלצת הזאת הטילו אימה לא רק על האכר הגרמני, על החנוָני ועל בעל המלאכה, אלא גם על חלק גדול מן הפועלים. והאם היתה זו מפלצת בלבד? האם הנסיון הרוסי לא חייב זהירוּת יתרה לגבּי "המהפכה הסוצאליסטית, תיכך ומיד, גם בארץ אחת, ובכל האמצעים"? ואותו הנסיון הרוסי שימש ומשמש גם עתה מקור של צידוּק לעריצוּת הנאצית, כי "העריצות הקומוּניסטית הן יכולה היתה להיות כבדה וקשה פּי כמה". את אַחריוּת הקוֹמוּניזם אין למַצוֹת גם על ידי התכסיס הקוֹמוּניסטי, תכסיס הפּירוּר, תכסיס המלחמה הפּנימית, תכסיס "עזיבת האגוּדות המקצועיות ו"כיבוּש האגוּדות המקצועיות" על ידי תאים חשאיים, תכסיס ההתקוממוּיות הלוֹקאליות, אשר אין להן תקוה להצליח ואינן אלא שפיכת דמים לשוא, ותכסיס "השביתות הכלליות", על כל צעד ושעל, בכל הזדמנוּת והזדמנוּת, גם כשההזדמנוּת הזאת אינה מחייבת להשתמש בנשק האחרון הזה וגם כשאין כל סיכוּיים שהם להתפּשטוּת השביתה, ומטרתה האמיתית היא רק להמציא "הוֹכחוֹת" למהפכניוּתה של המפלגה הקומוּניסטית לעומת הוַתרנוּת" או "הבגידה" של המפלגה הסוציאליסטית, כי זה היה טעמה העיקרי של המפלגה הקומוּניסטית במשך כל שנית הרפּוּבּליקה הויימארית: להשחיר את פני הסוציאליסטים, להשפּילם לעיני הפּועלים, לחתור תחת קיומם, "הסוציאליזם הוא האויב". אם תעברו על העתונות הקומוּניסטית – עד הרגע האחרון של יכולת קיוּמה – לא תמצאו בה מאמצים לגיוס כוחות הפּועלים למלחמה האויב האמיתי שהיה עתיד להשמיד את המפלגה הקומוּניסטית ואת המפלגה הסוציאליסטית גם יחד. מאויב זה התעלמו, לגבּיו השקיטו והרגיעו, בכוחו לא האמינו. "האויב הוא הסוציאליזם", ואם רק יצליחו הפּועלים הגרמנים להחלישו או להשמידו – וירוַח להם. במתיחוּת ההסתה נגד הסוציאליזם לא עמדו הקומוּניסטים מאחרי הנאצים, אולי גם, בכמה מקרים ותקוּפות, עלו עליהם, באשר בקרב הנאצים היו אנשים וחוּגים אשר חשבו, זמן ידוע, על איחוּד מעמד הפּועלים, על התקרבוּת של המחנה הנאצי ושל המחנה הסוציאליסטי, וּבין הקומוּניסטים נעדרו אנשים וחוּגים כאלה, וכה עיור היה הקומוּניזם הגרמני בשנאתו לסוציאליזם, עד שיצר גם סיסמה אוילית מאין כמוה: "מוטב שיבוא היטלר משיבוא ברינינג הנתמך על ידי הסוציאליסטים", או אפילו: "מאשר ממשלת סברינג-בראון בפרוסיה", ולא היתה זאת סיסמה בלבד, אלא גם קו התנהגוּת פּוליטית אשר קיבל לא פעם את בּיטוּיוֹ במעשים פּוֹליטיים (לדוגמה: ההצבעה המשוּתפת של הקוֹמוּניסטים ושל הנאצים בּמשאל עם אשר דרש את פּיזוּרוֹ של הלאנדטאג הפּרוּסי למען הוריד את ממשלת בראון-סברינג, ההצבעות המשותפות של הקומוּניסטים והנאצים ברייכסטאג הגרמני ובלאנדטאג הפּרוּסי וכו'). אמת הדבר: בחדשים האחרונים של המשטר הויימארי, כשמלחמת האזרחים כבר ניטשה ברחוב, לקחו הפּועלים הקוֹמוּניסטים חלק במלחמה הזאת ורבּים מהם נפלו חלל, ואוּלם אלה היו התנקשוּיות, קטטות אשר המפלגה לא עוררה ולא ניהלה אותן ומקורן באוירת הרוגז אשר השתלטה ברחובות הצרים של פּרברי הערים הגדולות. המפלגה הקוֹמוּניסטית, כגוּף פּוֹליטי, ויתרה על כּל מלחמה מדינית הסכּנה הנאצית, הסתלקה מן המלחמה הזאת, והשאירה אותה כוּלה לסוציאליסטים ולדמוֹקראטים, היא גם לא העמידה לפניה את השאלה, כיצד למנוע קוֹדם כּל וראשית כל את עלית היטלר לשלטון, כי הן "האויב הוא הסוציאל-דמוֹקראטיה".

איו למצוֹת את אחריוּת הקוֹמוּניזם בדוגמה ומופת אשר ניתנוּ לעריצוּת הנאצית על ידי המשטר הקוֹמוּניסטי אשר ברוּסיה, על-ידי בית ספר זה להשתלטוּת אַפּאראט המדינה על חיי נאזרח. משטר היטלר איננו משטר עריץ ראשון אשר ההיסטוריה יודעת אותו. עוד זוכר הדור שלנו את המשטר הצארי. אלא שישנוֹ הבדל רב בין צורוּת עריצוּת אלה, המשטר הצארי היה בנוּי על האַפּאראט האַדמיניסטראטיבי-המשפטי שלוֹ ובמידה חלשה יותר גם על האַפּאראט של חינוך הרשמי ושל הכנסיה הרשמית. באלה הסתיים. כל מה שהיה מחוץ לאַפּאראטים האלה היה בעצם גם מחוּץ להשפּעתו ואף לשאיפתו של השלטון. חיי החברה, על כּל ענפיהם המרוּבים, חיי הספרות, התיאַטרון, האומנוּת והמדע, היו בעצם חופשיים. אמנם נוֹשׂאיהם של אלו היו נאלצים להסתגל לאַפּאראט ואולם הסתגלוּת חיצונית בחבד, למראית עין, לשם רמאוּת תמימה אשר לא רמתה לא את השולטים ולא את הציבוּר. למעשה עמדו חיי החברה, בספרות האָמנוּת, המדע ברוּסיה הצארית במעמד של אוֹפּוֹזיציה למשטר הרשמי. נפש "הנתין", רוּחו, מחשבתו, מצפּוּנוֹ, היוּ נשמרים, על אף הלחץ החיצוני. ברוּסיה הצארית הו מתלוֹצצים: אָדם מורכב מגוּף, מנפש ומפּאספּוֹרט. הגוּף והפּאספּוֹרט היוּ ברשוּת המשטרה, ואולם הנפש עמדה ברשוּת עצמה (מכאן הצורה המיוחדת במינה של השׂנאָה ליהודים, צורה של שׂנאָה רשמית בלבד, של האָפּאראט ושל החוּקים, ולעוּמתה מאמץ מחושב של הרוּסי המשׂכּיל להשתחרר משׂרידי השׂנאָה הזאת). התקוּפה שלאחר המלחמה ידעה עריצוּת אחרת, שהשטלתה על כל תאי-החברה, ללא יוצא מן הכלל, שדיכאה באופן שיטתי ואכזרי כל גילוּי מחשבה חופשית, כל הרגשה חופשית וכל יצירה חופשית. שום מחשבה, שוּם הרגשה, שוּם יצירה, שוּם עבודה, שוּם חיים בכלל, בכל אשר תפנה, אינם נסבּלים, מוּכרזים ל"בוגדים" ול"אויבים", אם אין עליהם גושפּנקה של השלטון, אם אינם נכנסים לתוך הקו הרשמי אשר נקבע על-ידי השלטון אם אינם מסיעיים לשלטון ולמטרותיו. בגרמניה של היטלר נקרא הדבר "התאָמה", התאָמה לשלטון הנאצי, ולקרבן לה נופלים מפלגות פּוליטיות, אגוּדות מקצועיות ועתוֹנוּת פּוליטית בּמידה שוָה עם המכוֹנים המדעיים והחוּגים לשחמט. את העריצוּת המיוּחדת הזאת המשתלטת לא על גוּף ופאספוֹרט בלבד של הנתין, אלא גם על נפשו, את הקמת האַפּאראט המדיני המעוּבּד לכל פּרטיו, המחוּשב בכל קטנותיו, העוטף את המבוּגר ואת הילד ברשת שאין מנוֹס ממנה, למד המשטר הנאצי מהמשטר הקומוּניסטי ברוּסיה, ולמד היטב-היטב, עד שהמכוֹנה אשר להקמתה נדרשו ברוּסיה שנים רבות, וגם באיטליה שנים מספּר, עמדה מוּשלמת בגרמניה כעבור שבוּעות מספּר לאחר החמישי במרס.

ובכל זאת, כּאני מחפּשׂ את הסיבה, מדוּע נשאר המשטר הויימארי כה בלתי מוּגן ביום הדין, הרי האחריוּת העיקרית של הקומוּניזם לא באלה היא, כי אם ביצירת האוירה הצבורית המיוּחדת במינה, ביצירת טיפּוּס אנושי מיוּחד, ביצירת דור צעיר מיוּחד אשר לגבּיהם לא הוסיפו הערכים של משטר הויימארי להיות ערכים הראוּיים להגנה.

לעג צורב לפרלמנט לבחירת העם ולנבחרי העם, לגלוּג לזכוּיות אדם ולכבוֹדוֹ, גידוּף ומכה במקום בירור וויכוּח, לא רק לגבּי האויב, אלא גם לגבּי החוֹלק על בדעה הרשמית והמקוּבלת בתוך המחנה, קנאוּת ואי סבלנוּת בתור המידות הנעלות ביותר של "הלוחם", המוֹנוֹפּוֹלין על הצדק המוחלט ועל האמת המוחלטת ו"מי אינו אתנו בכל מאָה אחוז, הרי הוא נגדנו", זלזוּל ובוּז לכל דעה אחרת, הטלת דוֹפי בשלטון אשר אינו "שלנוּ", בעד כל מעשׂיו, גם הטובים וההכרחיים והמועילים, צידוּק השלטון לכל מעשיו, גם לרעים ולמקוּלקלים, מן הרגע שהשלטון הוא "שלנו", לשם כך התפארוּת ללא מידה וללא בּוֹשת פּנים, התרת כל האמצעים, גם אמצעי כזב, וכל הדרכים, גם דרכי- רשע, אם הם רק עלוּלים לגרום לכיבוּש השלטון או להקל על החזקתו, החכמה המדינית הזאת: להכריז מלחמה על כל העולם כי הוא "טמא" ו"אויב", ואחר כך להשתמש בתגוּבת העולם לשם דיכוּי פּנימי והצדקת שלטון העריצוּת, כי הן "אָנוּ מוּקפים אויבים", הפחדה בלתי פוסקת של הנתינים ב"קשים עולמיים ובין-לאומיים נגדנוּ", פּאראדוֹת והפגנות במקום לחם ותורה, אכזריות ושׂנאָה אשר מטפּחים אותן כעמוּדי תווך לשלטון, כמקור לפאתוֹס הצרוּף לחסידי-השלטון ומשענת נפשית להם, צרוּת עין בחינוּך הציבוּרי ובחינוּך הילד עד כדי טמטוּם, פּולחן המנהיג אשר מטרתו להנהיג משמעת של קסרקטין, יצירת מעמד של "מיוּחסים" – חברי המפלגה ואַנשי האַפּאראט הממשלתי – אשר להם ישנן פּריבילגיות במדינה וּבשלטון, בכבוד ובחלוּקת לחם, לעוּמת חוגים אחרים, של "משוּללי זכוּיות", שהם הפקר, ושהמדינה אינה מגינה עליהם, ואינה דואגת להם – כל אלה, מהוים לא רק שיטת ממדלה, אלא גם אופי בן אדם, אופי דור זה שלאחר המלחמה – של מי הם כל אלה, של הפאשיזם או של הקוֹמוּניזם? לא תדע להבדיל, כי לשניהם הם. אותם קוים, אותה תמוּנה, אותו מגנה רוחני, אותו האופי בשני המחנות גם יחד. אלא שהקוֹמוּניזים הגרמני התחיל בהחדרת המוּשׂגים האלה, בהשראת החינוך הזה עוד לפני 15 שנה, כשהתנוּעה הנאצית טרם נוֹלדה. וּבמשך 15 שנה שהוּכנוּ המוּשׂגים האלה. ניתן החינוך הזה לצעיר הגרמני, מדי יום ביומו, על-ידי כל העתוֹנוּת הקוֹמוּניסטית והמדע הקומוּניסטי והאמנוּת הקומוּניסטית, והמוּשׂגים והחינוּך האלה עברו את גבוּלות המחנה הקוֹמוּניסטי לתוך כמה שכבות אחרות, נקלטו על ידי כמה וכמה יסודות אחרים, מן הצעיר הפרוֹלטארי אשר לא טעם, במשך כל חייו, יום אחד של עבודה, מבּן החנוָני אשר ראָה את עסק אביו נחרב ב"אַשמת" הרפּוּבּליקה הויימארית המסיעת לחנוּת כּל-בּה, מן הסטוּדנט אשר לא ידע מה יעשה, לאחר גמר לימוּדיו ברפּוּבּליקה הויימארית הזאת שנכבּשה על-ידי היהוּדים, ועד האינטלקטוּאַלי היהוּדי המבלה את לילותיו בבית הקפה וחשבּוֹנוֹת מיוּחדים, אֶסתּטיים, לוֹ עם הדמוֹקראטיה אשר איננה בלתי אם "שלטון הבינונים", ולא היו אלה מוּשׂגי הכת וחינוכה, אלא יסודות ניכרים של האוירה הציבוּרית הגרמנית. הקקצווֹת התאחדוּ, לא רק לשם הצבעה משותפת נגד ממשלת בראון-סברינג, לא רק לשם מלחמה משוּתפת בס"ד הגרמנית, אלא גם וביחוּד לשם ערעוּר יסודות החברה שהיו מוּבנים ומקוּבלים לכל סוציאליסט ולכל דמוֹקראט במשך מאת השנים האחרונות, לשם יצירת טיפוס אנוֹשי חדש אשר פקוּדת רשוּתו כצו אלהים באָזניו, וכל מי אשר איננו רוצה או איננו יכול להישמע לפקוּדה הזאת ודורש לעצמו חופש הדעה וחופש הכרעה, ראוי רק לדבר אחד: להשמדה. "המדינה השלמה", המדינה המשתלטת היא מעשה ידיו של הדור הזה.

תעברוּ על הקוֹמפלקטים של "רוטה פאנה" ו"פַלקישר בֶּאוֹבּאַכטר", כמעט אותו סגנון, אותם מוּשׂגים, אותו חינוּך. בכמה מקרים אין גם הבדל בנושׂאים, בּנושׂאי ההתקפה ובנוֹשׂאי ההערצה – ביחוּד בתקוּפה כשהנאציונאל-סוֹציאליזם שׂם את הדגש על המלה השניה של שמו, על הסוציאליזם, אשר לא היה בתי אם קוֹמוּניזם שוֹביניסטי. ואַל תחשבו שהדגש הזה היה פרי דֶמאגוֹגיה בלבד, פרי רצון לתפוֹס את הפּועל ברשת הסוציאליסטית. בתנוּעת הנאצים היו יסודות חזקים מאד של "הבולשביזם הלאומי", והיסודות האלה לא שיקרוּ בנפשם. הנדידה התכוּפה ממחנה למחנה, של מנהיגים ושל פּלוּגת שלמוֹת (המדוּבר על התקוּפה שלפני נצחון הנאצים), לא היוּ דבר שבמקרה, אלא דבר שבאופי נפשי משוּתף. היוּ זמנים שאי אפשר היה להגיד לאָן פּני תנוּעת המעצים נוֹעדוֹת וכמה משליחי הקוֹמאינטרן, אשר שׂמו את תקווֹתיהם ב"מחנה המהפכני" הזה וחיפּשׂוּ אִתוֹ קשרים וביקשו לכוונוֹ ולרתמוֹ למרכּבתם, לא היוּ עיורים סתם, אלא הריחוּ נכונה את הרוח ששלטה זמן רב במפלגת היטל. איש כּגֶבֶּלס אין דבר קל יותר מאשר לתאר אותו כשהוא עומד בראש המורדים משכבות הלומפּן-פּרוֹליטארים וכמארגן שׂריפת תנ"ך לא משום שהוא ספר עברי, אלא משום שהוא ספר קוֹנטר-רבוֹלוּציוני.

תתבּוֹננו לתופעה הנאצית הקרובה ביותר ללבּנו – להשמדת היהודים בתור יהוּדים משוּם שיהודים המה. תחליפוּ את השם "יוּדה" אשר במלכות הנאצים בס"ר או במנשביק או בקוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנר או במחבּל, אשר במלכות הקוֹמוּניזם, תעמידוּ במקום

Arische Abstammung "מוֹצא פּרוֹלטארי" – ותראו, שלפניכם אותה התופעה הנפשית, ואותו החזיון המדיני – הצורך הנפשי של המנצח ליצור אריסטוֹקראטיה חדשה אשר הוּא, המנצח, שייך לה, והצורך המדיני של שלטון עריץ (ועל כן רעוע) להכין לו שׂעיר לעזאזל, "אשם"-תמיד אשר עליו יהא קל להטיל את האחריוּת על כל שגיאה ועל כל כּשלון ועל כל הזנחה וכל פּשע של השלטון, משוּם ש"האשם" הזה הוא מיעוט קטן בלתי מוּגן וגם מיעוט זר (בין מבחינה גזעית-דתית ובין מבחינה סוציאלית), ועל כן הוּא גם מתאים מאד להיות מוּפקר, להיות קרבּן לשׂנאַת העם, ולסער נפשוֹ, אשר לולא "אָשם" זה, היתה השׂנאָה הזאת והיה הסער הזה עלוּלים להיות מוּפנים גם כּלפּי השלטון וכלפי נוֹשׂאָיו.

בּיצירת אוירה ציבורית זאת, בחינוּך דור צעיר זה, בהחדרת מוּשׂגים חברתיים והרגשות נפשיות אלה בעיבוּד שיטות השלטון, כשרק השלט התלוּי על המדינה מבדיל בין המדינה הנאצית למדינה הקוֹמוּניסטית (מוּבן מאליו – שאין פּירוּש דברי, כי המדינות האלה מזדהות מבחינה סוציאלית), אני רואה את אחריוּת הקוֹמוּניזם כעיקרית לתבוסה הגרמנית, למסירת הרפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת, לידי העריצוּת הנאצית.

ב

אנחנו, דוקא אנחנו, חבריהם של הס"ד הגרמנים בארגוּן הבין-לאוּמי, וּביחוד אלה אשר עוד זוכרים את התנוּעה הזאת בימי הזוֹהר שלה אשר לפני מלחמת העולם, שגם בשטח התורה הסוציאליסטית וגם בשטח הארגון עמדה היא בראש הפּרוֹלטאריון העולמי, וכל חלקי התנועה הסוציאליסטית העולמית שימשוּ בבית מדרשה, דוקא אנחנו מצוּוים לבדוק בדיקה מעוּלה את גודל הכשלון של הס"ד הגרמנית, ואין אנו רשאים להיפטר מבדיקה זאת באמרוֹת קלות כגון: בּגידת הבוּרגנוּת הגרמנית, תכסיסי הקוֹמוּניסטים וחינוּכם, ערעוּר החברה הגרמנית על-ידי המשבר הכלכלי, כפיה מצד פלוּגות ההסתערות המזוּינות של היטלר שרק בידיהן היה נשק ממש ויד הפועל הס"ד היו ריקות וכו'. כל התשוּבות האלה אינן מערערות במשהוּ את העוּבדה היסודית: בחודש נובמבר 1918 נמסר השלטון בגרמניה לידי הס"ד, זמן ידוּע היתה היא השליטה בכיפה כמעט ללא מתחרים, מוּקפת אֵמוּן וצפיה מאת רוב העם, וגם אחרי כן עוד היה חלקה של המפלגה הזאת רב בשלטון הרפּוּבּליקה הכמה מדינות – ובתוכן בפּרוסיה המהוָה שליש של גרמניה כוּלה – עד אמצע שנת 1932. לאוֹר העוּבדה הזאת, כל התשוּבות שאינן נובעות ממהוּתה של המפלגה הסוציאליסטית גופא, אלא נתלות בגורמים חיצוניים, מוכרחות לעורר אלות חדשות: כיצד הרשתה המפלגה השליטה את בּגידת הבּוּרגנוּת, מדוּע החרישה, מדוע לא אָחזה באמצעים להגנת,"מדינת העם", מדוע לא היה בכוחה ליצוֹר תריס איתן בּפני החינוך הקוֹמוּניסטי, מדוע היתה "טובת ההנאה" של התסיסה החברתית עקב המשבּר הכלכלי למנת חלקם של היטלר וחבריו, כיצד קרה שלבּריוֹנים בפלוּגות ההסתערוּת היה נשק וידי הפועל-הסוציאליסטי היו ריקות וכו'?משקלם של הגורמים המוּנחים מחוץ למפלגה הסוציאליסטית הוא רב למדי בתבוסת הדמוֹקראטיה הויימארית, אלא שאותנו מענינים קודם כל וראשיך כל, הגורמים הפּנימיים הטבוּעים בּמהוּת המפלגה הסוציאליסטית ושהם רמו או סייעו לכשלון.

אם נתבּוֹנן לתכסיס הס"ד, ולא רק בחודשים האחרונים של הרפּוּבּליקה הויימארית, אלא במשך כל זמן קיוּמה, לקשה להשתחרר מן הרושם, כל בכבלים היתה נתוּנה המפלגה הזאת והם שללו ממנה את חופש הפעולה וצימצמוּ את זריזוּתה הפוֹליטית וחריצוּתה. המפלגה כאילוּ פּיגרה תמיד. את המעשה אשר היתה צריכה לעשות אתמול היתה מחליטה היום לעשוֹתוֹ מחר, כשהיה כבר מן הנמנע לעשותו או מכל מקום, כשתוצאותיו לא יכלו יותר להתאים למטרתן. כאילוּ אָבד לס"ד חוּש הזמן, ולא ידעה, כיצד עליה לפעול ברגע מסוֹּים זה, שיש לו סגולות מיוחדות שאין לחדשן ברגע הבא. הכל התקוּפה הזאת כאילו הרגשה אחת שלטה במפלגה: יש לנו זמן, נספיק תמיד, שום דבר אינו דוֹחף אותנו.

והאופי הזה בולט ביותר בתכסיס המפלגה בשעות המכריעות, בשעות ה"היסטוריות" של הרפּוּבּליקה הויימארית, אין למַצוֹתוֹ על-ידי הכינוּיים הרגילים: תכסיס וַתרני ואוֹפּורטוּניסטי. לא זהוּ הקו המפליא, אלא חוֹסר הגמישוּת, וֹסר ההסתגלוּת לדרישות השעות האלוּ. בקיצוּר, היה זה תכסיס בלתי מדיני. היו זמנים שהיה אופורטוניסטי מדי, והיו זמנים שהיה ראדיקאלי מדי, אולם תמיד עמד בסתירה לסיטוּאַציה הפּוֹליטית ועל כן היה גם מחוסר אוֹמץ- לב פּוֹליטי אמיתי.

אופּורטוּניסטי מדי היה התכסיס של הס"ד הגרמנית ביחוּד בתקוּפות-נמהפכה. תקוּפות ממין זה אני מונה שלוש לכל הפחות: בסוף שנת 1918 וראשית שנת 1919; בשעת ההתקוֹממוּת המוּצלחת נגד הנסיון הקונטר-רבוֹלוּציוֹני של קאַפּ, ובימי התסיסה החברתית-המוּסרית והמהפכנית שקמה בגרמניה כשרצח ראטנו גילה לפניה את אימת הבּארבּאריוּת הפּנימית. בתקוּפות אלה התרכז רוּבו של העם הגרמני מסביב לדגל הסוציאליסטי, האמין בסוציאליזם ותלה בו את תקווֹתיו כי אָכן עתיד הוא להוציא את המדינה מתחוּם התבוּסה והקלון לחיי כבוד, עצמאוּת וחירוּת. בתקוּפות אלה מסר רוּבו של העם הגרמני את גורלו לידי הס"ד ולא היה חסר לה כלוּם כדי לקחת את המדינה בידיה, ליצור אותה מחדש וּלהטביע עליה את חוֹתמה, לשם כך גם לא היה צוֹרך במלחמת הרחוב, בבאריקאדות, בשפיכת דמים או באמצעי שלטון אַכזריים. גרמניה כאילוּ התחננה לפני הס"ד לשפוֹך עליה את רוּחה, לחדש את חייה, כלומר: לעמוד בהבטחה שהבטיח הסוציאליזם בפי בּאי-כוחו, זה שבעים שנה. והדבר הזה לא נעשה.

פעוּלה גדולה מאד, פעוּלה רבּת בּרכה שנעשתה על ידי הס"ד בשנים האלה, כמו בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית ואוּלם כל מה שנעשה היה בגדר של תיקוּן, נחוּץ מאד, חשוּב מאד, ואוּלם לא היתה כל התאָמה בינו לבין דרישת השעה המהפּכנית, אשר היא תמיד דרישת ההתחדשוּת. הצפיה הזאת לא סוּפקה, הרעב הזה לא נשבר – לא רק בשטח עמוק, סוציאלי, אלא גם בשטח עליון, בשטח הפּוֹליטי-חברתי-חינוּכי. גרמניה נשארה כמו שהיתה, בכל ענפי חייה העיקריים. שוּם שינוי עיקרי ויסודי לא חל בפקידוּת הגבוהה, במהלך מחשבתה וּבהרהוּרי לבּה, בהרכבתה האישית וּבמוּשׂגיה. שוּם שינוי יסודי ומהוּתי לא חל בסדרי המשפט, בחינוּך (בעיקר בחינוּך התיכוֹני והגבוה) וּברוח הצבא והמשטרה.

היה כאילוּ הסתכּל מישהוּ בספרי-ההיסטוֹריה, באותם הספרים אשר תפקידם להמציא הוראות מפוֹרשוֹת וּפשוּטות ביותר "מן העבר אל הוֹוה", התבונן בספרי הלימוּד של ה"השקפה המאטריאליסטית של ההיסטוריה", באותם ספרי הלימוּד המרוּבים מאוד, שתפקידם להפשיט עד כמה שאפשר יותר את המאורעות ההיסטוריים ממציאוּתם, והיה מסיק מהם הלכה ממין זה ש"תעוּדת המהפּכה היא רק להביא לידי גילוּי את מה שיש, ואין כוחה יפה בלתי אם לשמש מיילדת להיסטוריה, אוּלם היא עצמה איננה יוצרת מאום" – ובהתאם לתבוּנה מֶכאנית זאת וּלהוראות הללו "מן העבר" התנהגוּ. לא התכּוונוּ לשעת כּוֹשר, ולא אָחזוּ בה, ולא הפכו אותה לשעת יצירה גדולה, כי אם נתנו רק "ליֵש להתגלות" – וּשעת כּוֹשר אַחת אחרי רעוּתה באָה ועברה כלעוּמת שבאָה, ללא ניצוּל וללא הפראָה.

ואחרי כן באו תקוּפות אחרות, תקוּפות של אַכזבה גוברת לס"ד הגרמנית, תקוּפות של התמעטוּת הכוח האמיתי, תקוּפות של ירידה. ואָז התגלה המחזה הזה – חוֹסר חוּשים פּוֹליטיים, אי-הבנת השעה ואי תפיסת ציווּייה – מצדוֹ השני: מצד חוֹסר האופורטוּניזם בתכסיס המפלגה, חוֹסר אומץ לב לויתוּרים ונסיגה מסוּדרת וראציוֹנאלית. כשם שהיתה חובת המפלגה להשתמש, בתקוּפות העליה, בכל מלוֹא באפשרוּיות, כך היתה חובתה להתאַמץ וּלהציל, בתקוּפות-הירידה, את אשר ניתן להצלה, לשמור על אשר אפשר היה לשמור, גם אם הדבר דרש ויתוּרים מכאיבים.אלא שלשם כך היתה נחוּצה קודם כל ראית- מציאוּת אמיצה – וכזאת לא היתה. משנות 1930-1928 היה כבר ברור, כי המפלגה הפסידה את ההזדמנוּיות שניתנוּ לידיה והיא נמצאת בירידה – והדבר הזה כאילוּ לא הגיע כלל להכרת המפקדה ועל כן לא דאגה ברצינוּת לתוכנית האסטרטגית המתאימה לצבא הנתון בנסיגה. חלק גדול של העם הגרמני היה כבר תפוּס לטירוּף הנאציוּת-וּבישיבות ובאספות סוציאליסטיות שלטו עדיין בטחון ושקט הראויים לכוח הגוֹבר ועולה. המיליונים המצביאים בעד הס"ד היוּ נראים כמבצר איתן אשר בתוכו מוּתר לישון שינה מתוּקה, ללא כל חלום- בּלהות. ולא שאלו את עצמם מה מן האַקטיביוּת ומסירוּת האמת בהצבעה הזאת ומה יש בה מן האַבטומאטיוּת וההרגל ואם עשרת מיליונים מצביאים אלה (בתקוּפה האחרונה כבר הרבּה פחות מזה) מהוים אָמנם צבא לוחם. נשכחוּ מן הלה התורות של מארכּס וביחוּד של לאסאל בדבר הערך היחסי, היחסי עד למאד, של הגורם ההפוֹרמאלי, הקונסטיטוּציוני-פּרלמנטרי, בחיי החברה וּבחיי המדינה. הביטוּי הצורב של המורה הגדול – "הקרטיניזם הפּרלמנטרי"- לא היה כמותו לבטא את מהלך-הרוח ששלט במפלגה. כאילוּ לא כוחות חברתיים-מדיניים עמדו כאן בקרב המכריע, וכאילוּ הצד שכנגד לא הניח כל ספק וכל פּקפּוּק וגבּי מוּשׂגיו, השקפותיו, דרכיו בהוֹוה וּבעתיד, אם יגיע לשלטון, אלא משׂחק של ג'נטלמנים היה כאן, מלוּוה בשמירה מעוּלה על כל כללי המשׂחק המוּסכמים, וּכאילוּ רק המצפּוּן של המתנגד היה צריך לשמש ערוּבה בטוּחה כי אָמנם לא תהיה התנקשוּת כל שהיא בכללים אלוּ. ומי שפּתקת בוֹחר בידוֹ – נחלת עולם הוּא, שלא תישלל ולא תחלוף. ומי שההצלחה תאיר לו פּנים בהתחרוּת הבחירות, לידיו ימסר השלטון, בסדר וּבשקט, על-ידי הצד שכנגד, ועל כן אין אָסון רב אם גם הצד ההוא ינסה פעם את כוחו בשלטון הפרלמנטרי. הרי ספר ישנו בגרמניה, והקונסטיטוּציה

הויימארית שמו, ובי כתוּבים, שחור על גבּי לבן, בשׂפה פשוּטה ומוּבנת, על-ידי היוּריסטים הטובים ביותר שהיו לגרמניה בשנת 1919, כּל חוּקי המשׂחק הג'נטלמני הזה, שאין לשנוֹתם. ובכוח הספר הזה תישמר תמיד לס"ד האפשרוּת לנסות את מזלה. ואשר לבטחון החיים, לשמירת הרכוּש, לערוּבה לזכוּיות האזרח, נרי בשטח זה אין בודאי בעולם כוּלו ספר טוב מהקוֹנסטיטוּציה הויימארית, אשר בחסדה עשו הקוֹמוּניסטים את אשר עלה על דעתם ועשוּ הנאצים את אשר עלה על דעתם, ולס"ד – היא שחיברה את הספר הזה והעלתה אותו למדרגה של החוק העליון, היא שנשבעה והשביעה עליו, היא שהרשתה לקוֹמוּניסטים ולנאצים לעשות, תחת חסוּת הספר הזה, את אשר יעלה על דעתם – האָמנם לא תיתן גם לה האפשרוּת לחיות את חייה ולהכונן לסדרה השניה של אותו המשׂחק, גם אם תגיע לה שעה של הפסקה במשׂחק הפרלמנטרי?

ל"קרטיניזם הפּרלמנטרי" הצטרף גם קרטיניזם משפּטי, כלומר, האמוּנה התמימה שמוסד כבית הדין העליון בלייפּציג יכול ומסוגל להיות המכריע בגורל הפּוֹליטי של גרמניה. הסיפור בדבר לייטנאנט אחד ושני חיילים אשר היפּילו, ב-20 ביוּלי שנת 1932, את ממשלת סברינג-בראון ופינו מקום לפון-פּאפּן, הוּא, כמוּבן, סיפוּר "סמלי" בלבד שאין לקבּלוֹ בפשטוּתוֹ, למעשה עמדוּ מאחוֹרי הלייטנאנט זה וחיילים אלה כוחות פּוֹליטיים כּבּירים אשר הס"ד לא היתה מסוּגלת לעמוד בפניהם (ואילו יכלה – היתה עושה זאת). ואוּלם גם הפּניה לבית- הדין אשר בלייפּציג להכריע בריב הזה בין "הלייטנאנט" ובין ממשלת סברינג-בראון, היה מעש/ה סמלי בלבד ומילא אך תפקיד אחר: הטעה את דעת הקהל בהשליות מגוּכחות (ואמנם בית הדין החליט לטובת סברינג-בראון ואולם הכוחות שעמדו מאחורי הלייטנאנט המשיכוּ לשלוט בפרוּסיה באילו לא קרה דבר.- וההגיון הפּוֹליטי היה אתם).

ומכיון ש"הקרטיניזם הפּרלמנטרי" ו"הקרטיניזם המשפּטי שלט במפלגת הס"ד, ומכיון שהמפקדה הזאת היתה נונגת להצהיר וּלהכריז בכל יום שני וחמישי על "תבוּסת התנוּעה הנאצית" – על יסוד כל מיני סימנים אשר ערכם המוּסרי היה רב (כגון השחיתוּת האיוּמה שהיתה מתגלית מפּעם לפעם במפלגת הנאצים) ואולם ערכם הפּוליטי היה אפש (כי כלל הוא:לתנוּת העולות "סולחים" את הכל) – לא היתה יכולה להיות כל "תכנית נסיגה" אצל הס"ד הגרמנית. אדרבא, כדי למנוע תונית זאת, הקשוּרה בהכרת הצורך בנסיגה, המציאוּ כל מיני מקלטים והסתתרו מאחורי "הקרטיניזם הפּרלמנטרי" ו"הקרטיניזם המשפטי" וּמאחרי תקווֹת שוא בירידת הנאציוּת, אשר "סימן מובהק לה – אָבדן כמה אחוּזים בבחירות בליפפה". ומתוך חוֹסר "תוכנית הנסיגה" היתה נחשבת "הפּוֹליטיקה של הסבלנוּת" לגבּי ברינינג – דמוּת פּוֹליטית יחידה אשר היה בכוחה, במשך תקוּפה ידוּעה, לרכּז סביבה כוחות אַנט-פאשיסטיים ניכרים – לא למעשה-הצלה, אלא למעמסה מכבידה וּמעיקה, ואונס על המפלגה, וכשנפסקה הפּוֹליטיקה הזאת (על- ידי ממה נפסקה? על- ידי השלכת ברינינג בידי הינדנבּוּרג ומינוּי פוֹן פּאפּן, מבשׂרוֹ של היטלר, לקאנצלר גרמני), כאילוּ הסירוּ מעל המפלגה את המעמסה והרגשת הקלה השתרשה במחנה – "עתה חופשיות ידינו". חופשיות למה? על השאלה הזאת – והן היא היתה העיקרית ב"שחרוּר" זה – לא ענוּ וכשנכשלה ההתקפה הראשונה, המכוּסה עוד במקצת, של הפאשיזם על השלטון הגרמני, ופוֹן פאפן הוכרח להתפּטר וּבמקוֹמוֹ בא שלייכר, לא הבינו כי זהו השאנס האחרון להימלט משיני הפאשיזם והתיחסו בקלוּת אירוֹנית ל"גנראל הסוציאלי", אשר בכל זאת כוח ממשי, בדמוּת רייכסוֶר, עמד מאחוֹריו. במו"מ שהיו למנהיגי הס"ד עם שלייכר לא אָמרוּ לו "דַכּא את הפאשיזם ואנחנו אתך" – והן כזאת היתה, לפי כל הסימנים, תכניתו של שלייכר; לדכּא את הפאשיזם בעזרת הרייכסור ובאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – אלא באו אליו בדרישות פורמאליות-קוֹנסטיטוּציוניוֹת, שהיו ילדוּתיות-מגוּחכות בסיטואַציה שנוצרה אָז בגרמניה, כגון קריאַת הפרלמנט וּשמירה מעוּלה על כל אמצעי השלטון פּן יתגשם בחיים בלי אישור הפרלמנט, וכששאל אותם שלייכר: " מה תעשו לי, אם לא אקרא לפרלמנט, אלא אֶשלט לפי הבנתי, האם תקימוּ נגדי באריקאדוֹת?" נענה: אַל נדבּר כרגע על הבּאריקאדוֹת ואולם לתמוך לא נתמוך בך" – תשוּבה מפליאָה באי-מדיניוּתה, כאילוּ אָמנם לא עם שלייכר היה ההיגיון הפּוֹליטי, כהעמיד את הדילמה הזאת – להרשוֹת לו לדכּא את הפאשיזם לפי הבנתו ושיטותיו או לקבּל על עצמם את התפקיד הזה וּלשם כך להקים בּאריקאדוֹת בּרחובות בּרלין.

ושוּב, כאילוּ, מישהוּ הסתכּל בּספרים ההיסטוריים, ופסק הלכה לפי כל הכללים של הדוּגמה ה"מארכּסיסטית" או נכון יותר הפּסבדוֹ-מארכּסיסטית: "אָסוּר לפּרוֹלטאריון לתמוך בחלק הבּוּרגנוּת, ויהיה לו אויבים משוּתפים עם הפּרוֹלטאריון, מכיון שסופו של הדבר, שגם החלק הזה ירמה את הפועלים ויהיוּ מכשיר בידים זרות". פּסקו הלכה והסתקוּ גם מבּרינינג וגם משלייכר, ולא כדי להקים את הבּאריקאדות, אלא כדי לתבוּע את העלבון מידי בית-דין עליון אשר בלייפּציג.

אי-אפשר לדעת למפרע מה היה סופה של "תוכנית הנסיגה", אילוּ היתה כזאת אצל הס"ד הגרמנית ואילוּ היתה מגשימה אותה. הנסיון האוסטרי – אשר דרך אגב גם הוּא טרם נגמר ברגע זה – אמנם לא יכול ללמד הרבּה, כי רב ההבדל בין מפלגת הנוצרים הסוציאליים באוסטריה ובין מפלגת המרכּז בגרמניה לשעבר וביחוּד: בשכנוּתה של גרמניה לא היתה מדינה גדולה פי כמה וכמה ממנה שהפאשיזם ישלט בה ללא מעצורים וילחץ לחץ כּבּיר, כלכלי, פּוֹליטי ונפשי, על שכנתו הקטנה. אלא שדבר אחד ברוּר: אם לא בּאריקאדוֹת, הרי תוכנית כזאת היתה צריכה להיות קו הפּעוּלה של הס"ד הגרמנית, ויהא סופה מה שיהיה –גרוּע מזה, שאליו הגיעה עכשיו, לא היה יכול להיות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה